נשים בוראות עולמות חדשים

על הספר

בגיליון חורף 2002 של כתב העת "פנים", כתבה דוקטור ויקי שירן ז"ל – אֵם הפמיניזם המזרחי, עמיתה למאבקים פוליטיים וחברתי הטובה – את המאמר: "לפענח את הכוח, לברוא עולם חדש". במאמר היא כתבה שההגות הפמיניסטית העכשווית אינה מסתפקת בשוויון אלא מבקשת להציע מבנה חברתי חדש במקום הפטריארכליות.

ויקי אמרה גם: "כאשר אישה מגדירה עצמה מזרחית [ואני מוסיפה – פמיניסטית], היא לומדת לפענח את מבנה הכוח ומתחילה לחלום ולברוא עולם חדש".

דבריה של ויקי היו ההשראה לספר זה ולכנס השנתי לזכרה ב־22 במרץ 2006 במכללת בית ברל. כנס זה הוא הבסיס לספר שמציג את החזון הפמיניסטי כמדריך לשינוי חברתי. אם הפעילות הפמיניסטית בשטח היא הגוף וההגות היא החוכמה, הרי שהחזון הוא הנשמה של הפמיניזם.

בספר השתתפו אקטיביסטיות וחוקרות מדיסציפלינות שונות כדי לבחון תפיסות קיימות ולמפות אפשרויות לשינוי. הספר כולל מאמרים שנכתבו מנקודות מבט שונות ומתמקד בארבעה שערים: השער הראשון, "לגעת בחלום", בוחן תפיסות פמיניסטיות של חזון מכמה נקודות מבט, כמו המטריארכיה (היידה גוטנר־אבנדרות), ראיית עולם אלטרנטיבית על בסיס היהדות (חנה קהת) וסדר עולם אחר מנקודת מבט פמיניסטית (אראלה שדמי).

השער השני, "לשבור כבלים", מציג איך לשבור כללים כדי ליצור עולמות חדשים: בריאת עולם חדש אצל דוקטור ויקי שירן ז"ל (ורד מדר), בניית עולם על יסוד נתינה אימהית (ג'נביב ווהן), דרך למידה אלטרנטיבית שמקורה במורשת האתיופית (בת אל משאשה אשכנזי) והצעה לשלום במזרח התיכון (אראלה שדמי).

השער השלישי, "לכלכל", עוסק בקיום, כלכלה ועבודה: קום־קום בהבנאני, ג'והן פראט ופריה קוריאן מציעות תפיסה אחרת של פיתוח; אורלי בנימין מציעה עבודה אחרת.

השער הרביעי מעיד כי אנו כבר עדים לתחילת פיתוחם של עתידים פמיניסטיים כאן ועכשיו: קום קום בהבנאני ועמיתותיה, ורד מדר, פינה שחאדה, רג'אני קנת וגלעד פדבה חושפים את ניצני השינוי או האפשרויות לשינוי בתחומים שונים כמו בחינוך, בשלום במזרח התיכון, בהוויה של נשים וקווירים, במהלך מעבר ליורוצנטריזם. כל אלו הם מקורות השראה לפעולה ולחשיבה חלופית.

אני מאמינה שהפמיניזם הישראלי והפעילים לשינוי חברתי בשלים לראות חזון רחב, וספר זה מציע דרך לצאת מהמציאות הקיימת לעבר עתיד מלא תקווה ודרך חדשה.

הספר פונה לכלל החיים בישראל, על תרבויותיהם ומסורותיהם השונות, במאמץ להציע חיים אחרים שמחכים מעבר לפינה, אם רק נבחר לראותם.

על אודות המחברת

ד"ר שדמי היא פעילת שלום פמיניסטית וחוקרת נשים ופמיניזם. הייתה ראשת התוכנית ללימודי נשים במכללה האקדמית בית ברל ופרסמה סידרה ארוכה של ספרים ומאמרים רבים בתחומים אלו – ביניהם: דרך אם 2015. מורשת האימהות, 2023, עורכת שותפה של "לסביות בארץ הקודש" (באנגלית), ועוד. כמו כן יזמה והקימה עם חברות את "קול האישה" מרכז פמיניסטי בירושלים , את תנועת השלום "האם החמישית" ויזמה את הקמת המוזיאון לתרבות ויצירה של נשים, שהקמתו מתעכבת. הייתה בין הראשונות לבחון את הזהות האשכנזית ולפרסם מאמרים בנושא. מתמקדת בין השאר בהתפתחות קהילות מקומיות כחלק ממה שהיא מכנה האקטיביזם הטרנספורמטיבי החדש בניסיון להכיר את החדשנות והייחודיות שלהן.

בנוסף, ד"ר שדמי הייתה קצינה בכירה במשטרה עד פרישתה המוקדמת ב-1990 בדרגת סגן ניצב. היא שירתה בתפקידי תכנון וארגון, דוברות, משאבי אנוש ועוד. הייתה האישה הראשונה שהשתתפה בקורס הבכיר לפיקוד ומטה (פו"מ). הייתה המייסדת והעורכת הראשונה של כתבי העת "משטרה וחברה" ו"מראות המשטרה". זכתה במלגת פולברייט היוקרתית שבמהלכה למדה בארה"ב לתואר שני במנהל עסקים והחלה בלימודי משטרה אקדמיים - נושא שהיה כמעט בלתי ידוע בשנים האלו בישראל. אז גם יצרה קשר עמוק עם פמיניסטיות אמריקאיות ולמדה לימודי נשים. עם פרישתה הייתה מרצה בכירה במחלקה לקרימינולוגיה ואכיפת החוק במכללה האקדמית בית ברל. בין פרסומיה יש לציין את הספר "ארץ מאובטחת: משטרה, שיטור ופוליטיקה של הביטחון האישי", ואת הספר "ואולי המשטרה צועדת לסופה" (לקראת פרסום), ומאמרים רבים.

פתח דבר

חזון אישה – העגלה המלאה

אראלה שדמי

"אנחנו זקוקות לחזון שמשרטט את אורח חיינו בעולם אחר – שהרי אם איננו יכולות לדמיין אותו, איך נבנה אותו? איך נחיה בעולם שאיננו יכולות לדמיין?"

(מקור לא ידוע)

"העתיד שייך לאלה המאמינים ביופי חלומותיהם"

(אלינור רוזוולט, דמות פוליטית, דיפלומטית ואקטיביסטית אמריקנית, הגברת הראשונה של ארצות הברית ב־1933 עד 1945 במשך ארבע הקדנציות של בעלה, הנשיא פרנקלין דלאנו רוזוולט)

"הדרך היחידה להתמודד עם העתיד היא לתפקד ביעילות בהווה"

(אלן ווטס, סופר אנגלי, דובר ומכנה את עצמו "בדרן פילוסופי", ידוע בפרשנות ובפופולריזציה של פילוסופיה בודהיסטית, טאואיסטית והינדית לקהל מערבי)

קשה לדמיין משהו שמעולם לא חווינו בעבר. עם זאת, אנחנו יכולות להתחיל לחשוב על הדברים שהיינו רוצות לראות בעולם כזה. לדוגמה, ייתכן שנרצה לחיות בעולם שבו אין עוני , שבו לכולן יש גישה לחינוך ולבריאות, שבו אין אפליה על בסיס גזע או מין, ושבו הסביבה מוגנת.

על ידי דמיון עולם כזה, אנו יכולות להתחיל לחשוב על הצעדים שעלינו לנקוט כדי להגיע לשם. אנחנו יכולות להתחיל לעבוד לקראת המטרות האלה בחיינו ובקהילות שלנו. אנחנו יכולות גם לתמוך בארגונים הפועלים להשגת מטרות אלה.

לא מדובר באוטופיה, אלא בתמונת עולם מקיפה – המציבה את עקרונות הכלכלה, היחסים החברתיים, הסובייקטיביות והזהות, הפוליטיקה והיצירה.

הספר הזה צמח מתוך ההכרה כי עסקנו רבות בפענוח הכוח ובהתמודדות עם השלכותיו, אך מיעטנו לדמיין עולם אחר, ועוד לא יצאנו למסע לבריאת עולם חדש. המסע הזה נחוץ היום במיוחד לאור קריסת הציביליזציה המערבית שמחייבת אותנו, הפמיניסטיות, לחשוב על עולמות אחרים, בדומה לפרספקטיבה של ה־pluriverse, הקוראת לראיית יקומים רבים במקום היקום האחד, המערבי, השואף שיאומץ בכל מקום באמצעות השלטת עקרון הפיתוח ((development. אך גם לאור מצבו הבעייתי של הפמיניזם בכלל והאקטיביזם הרדיקלי בפרט בישראל, ההופכים מסע זה לנחוץ. הוא נחוץ גם ובעיקר משום תהליך ההתמרכזות, הבינוניות וחוסר הביקורתיות הפושט בישראל. השיח הישראלי הרדוד, המגובה בתקשורת של רייטינג, באקדמיה השוקטת על השמרים ברובה ובאנשי תרבות דוממים לרוב, הופכים אסקפיזם, צרכנות, מיניות פורנוגרפית ואינדיווידואליזם אכזרי, למשחק הבולט בעיר. במקביל הם מעלימים ומאיינים כל אמירה אידיאולוגית, שאיפה לאלטרנטיבה ומאמץ לכונן עולם אחר. מי שמסוגלות להציע אלטרנטיבה אמיתית לחברה בישראל ולהוציא אותה מהבוץ הזה אלה הן נשים פמיניסטיות עם דמיון מרחיק ראות.

מתוך בטנו של עידן "קץ האידיאולוגיה" החל לפרוח החזון. אם האידיאולוגיות הגיעו לסוף דרכן, אם סיפורי־העל ירדו אל טמיון ההיסטוריה, בא החזון כדי לספק לנו משמעות ומצפן. מן ההתנגדות לעידן הנאו־ליברלי של צרכנות, גלובליזציה, ושיבוש תרבות, צומח ספר זה כמהלך ביקורתי־אופוזיציוני־אלטרנטיבי, שאינו בא רק לתקן את "המצב", אלא נועד לשרטט לו חלופות. בהיותם חזונות – הכרוכים בלבטים, חיפושים ונקודות מבט מתחרות – פרקי הספר, כמו הפמיניזם בכללו, אינם חולקים אמת אחת, רעיון אחד, הגות אחת. הם שותפים בשאיפה לברוא עולמות חדשים, חלקיים ככל שיהיו. בשרטטם חזונות, מחברות ומחברי המאמרים מעלים אופנים חדשים כדי לבחון, לפרש ולהבין את מציאות חיינו, וכן כיוון חדש לפוליטיקה פמיניסטית ולאקטיביזם בכלל.

התאוריה של "קץ האידאולוגיה" היא נדבך מרכזי מהגותו של הסוציולוג דניאל בל, אשר ספרו בשם זה שפורסם כבר ב־1960, ניתח והגדיר את התופעה מבחינה סוציולוגית. בל טען כי אנחנו חיים בתקופה שבה האידיאולוגיות הישנות באות אל קיצן, מבלי שתקום להן חלופה. בל התייחס לאידיאולוגיה כמנוף שדרכו יוצר האדם שינויים חברתיים ומבניים בעולמו. על פי בל, התמוטטות האידיאולוגיות הישנות – ובפרט הסוציאליזם – מותירה את האדם הבודד ללא כלים מוסריים ואידיאולוגיים על מנת לנסח את השינוי שאותו הוא מבקש לממש בעולמו וללא הכוחות לבצעם. עם זאת, סוציולוגים ביקורתיים, ובמידה מסוימת אף בל עצמו בשנים שלאחר מכן, מסתייגים מן המונח. זאת כיוון שסוציולוגים ביקורתיים רואים גם ב"קץ האידאולוגיה" סוג של אידאולוגיה פוליטית, באותה מידה כמו האידיאולוגיות הפוליטיות, אשר לטענת בל, כבר אינן מרכזיות בשיח הפוליטי.

ב־1992 בא פרנסס פוקויאמה וטען לא רק על "סופה של ההיסטוריה", אלא על קיומה של חלופה: הופעתה של הדמוקרטיה הליברלית המערבית מסמנת את קיצה של ההתפתחות הסוציו־תרבותי של האנושות ואת הצורה הסופית של ממשל אנושי.

"מה שאנחנו עדים לו איננו רק סיום המלחמה הקרה או קיצה של תקופה מסוימת בהיסטוריה הבתר־מלחמתית, אלא קיצה של ההיסטוריה ככזאת. היינו, נקודת הסיום של ההתפתחות האידיאולוגית של האנושות ואוניברסליזציה של הדמוקרטיה הליברלית המערבית כצורה הסופית של ממשל אנושי."

במילים אחרות, ההיסטוריה הוכיחה את עליונותה של הדמוקרטיה הליברלית והקפיטליסטית – בעיקר זו נוסח ארצות הברית. לפיכך, כל ניסיון להציג חזון אחר לא רק נדון לכישלון אלא שהוא מסוכן. כל עיון תיאורטי ומעשה פוליטי שיכוונו להצגת חלופות אידאולוגיות הוא בעליל חסר תכלית וחסר סיכוי.

עם זאת, גם המשטרים הדמוקרטיים, כפי שמראים לנו פוקו וחוקרי הקולוניאליזם, דיכאו "חולי נפש" וניצלו ללא רחם עמים ילידים תחת המגף האימפריאליסטי. ולכן, האדם המערבי הפוסט־מודרני בורח מכל אידאולוגיה, חזון, אוטופיה, כמפני אש. הוא מתנער מכל אמת מחלטת, בייחוד על רקע המשטרים הטוטליטאריים המודרניים, שהמניע להקמתם היה אידאולוגי. התוצאות הרות האסון של השימוש באידיאולוגיה הביאו לכך שהטראומה ממלחמות העולם התגלגלה לטראומה מאידיאולוגיה באופן כללי, ולרתיעה עמוקה מרעיון האמת המוחלטת, המשמשת כבסיס לאמונותיו של האדם. תהליך זה כונה בשם "קץ האידיאולוגיה". נראה שהישראלים הפנימו לקח זה – הם נוהרים בהמוניהם ל"מרכז" ונוטשים הן את השמאל והן את הימין האידאולוגיים.

אידיאולוגיות שניסו לכונן מה שנראה להן כחברות מושלמות, אכן הובילו למשטרים טוטליטאריים. לכן החשש מאידיאולוגיה יש לו על מה להיסמך. גם הקיבוץ – הניסיון האוטופי המרכזי בציונות – כציונות עצמה – הוא מאמץ אוטופי ליצירת עם חדש ויהודי חדש – התגלה כבעייתי ודכאני. עם זאת, אין להתעלם מהפריחה המחודשת של אידאולוגיות כמו פאשיזם, ליברליזם ואפילו נאציזם בעשור או בשני העשורים האחרונים, למשל התחזקות הימין בפולין, בהונגריה, באיטליה ואפילו בשבדיה. אנחנו עדות לכך בישראל עם התחזקות הימין הקיצוני, זאת עוד לפני ששאלנו עד כמה ישראל היא ליברלית או שוויונית, בייחוד תחת תנאי כיבוש מתמשך. עם זאת, אין ספק שיש צדק בדבריו של בל: בעשורים האחרונים התעוררו רבים מחלומות קומוניסטיים ופשיסטיים, ומעמדן של האידיאולוגיות נשחק.

מתוך החלל הריק שהותירו אחריהן הן האידיאולוגיות והן קיצן, מתוך הביקורות הפילוסופיות והמעשיות כנגד העמדות הפוסט־מודרניות האלה – אי־אפשרותה של תורת מוסר כלשהי, שיבוש תרבות, ניוון מוסרי, הניתוק בין הפרט הנתפס כאדם יחיד ובין הסביבה, המדינה והחברה. בעקבות הנאציזם, הפאשיזם, הקומוניזם המרימים ראש — כל אידאולוגיה נדחתה או הוגדרה כסיכון. על רקע כל זה – עולה החזון ופורח משום שאיננו אידאולוגיה וגם לא ריק מוסרי, פרטי ומופרט, ומשום שהוא מגיב למציאות הקשה של חיינו היום. גישתנו היא כי חזון הוא דבר אחר, בייחוד אם הוא מלווה בתהליך אינטרוספקטיבי הולם: חזון משרטט את קוויה של חברה אלטרנטיבית, לאו דווקא מושלמת, כדי שנוכל להתחיל לעצב את מציאות חיינו היום, ולו במעט, ולו בצעדים מהוססים וראשוניים, באופנים חדשים. בעצם, נוכל לממש כבר היום משהו מתמונת העתיד של חברה מתוקנת. התביעה להגשמה – כמו שמעיד למשל מסלול חייה של ג'נביב ווהן שהפכה את התיאוריה שלה של כלכלת הנתינה לדרך חיים הבנויה על הענקת מתנות – פירושה ניסיון לאמץ כללי משחק חדשים בתוך מסגרות נוקשות וקשות, דבר שכמובן דורש מידה רבה של קבלה, סובלנות, פשרנות ותבונה.

החזון מתווה ממדים שונים של חיים והסדרים חברתיים שאליהם אנחנו שואפים: קשרים חברתיים, סגנונות חיים, יחסנו לטבע, טכנולוגיות, ערכים. חזון לכן הוא הרבה יותר מאשר החירות האישית לבחור את עתידי ולפעול להגשמתו, הוא השאיפה לשנות את עצמנו ולחולל תמורה בסביבתנו. ותמורה כזו תלויה תמיד בהתארגנות קולקטיבית (ראו בשער השלישי). החופש ליצור וליצור מחדש את סביבתנו ועולמנו הוא אולי החירות הגדולה מכולן.

כמובן, המציאות הקשה זועקת מכל עבר: עוני, הרס הטבע, מלחמות, מאבקי כוח, דיכוי. כל אלה מקשים על ראיית עולם מתוקן. דווקא במצב כזה מעוף של דמיון ואופקים רחבים – ונחישותם של מהפכנים ומתקנות עולם – יכולים להוביל אותנו לחברה אנושית ומתוקנת יותר. החזון מציג תמונת עולם המתחרה עם המציאות של פטריארכיה, קפיטליזם, גלובליזציה וניאו־ליברליזם. זרעי החזון נובטים מתוך זעקת המציאות הקשה. חזון יכול להיות מהלך של דמיון, תקווה וחיפוש אחר אפשרויות חדשות הצומחות מתוך ההווה הדווי. חזון איננו שרטוט מדויק של התוכניות לעולם אלטרנטיבי, אלא מה שהעתיד יכול להיות, מה שיכול לצמוח מתוך המציאות הכואבת. ככזה, החזון משבש את אופני ההסתכלות שלנו במציאות הזו, את אופני התפתחותה, ואפילו את האופנים בהם אנו חווים אותה.

מעל לכול: מול המהפכה הטכנולוגית, שאנחנו כל כך מרבים להתמקד בה, החזון פתח את השער לתנועה הרב־יקומית הפועלת מתחת לרדאר ((pluriverse – לא עוד יוניברס אחד, מערבי, שמשליט את עקרון הפיתוח על אומות הדרום הגלובלי ועל הנשים, אלא קיום בו־זמני של עולמות רבים. זהו מושג המספק נרטיב המנוגד להנחות של הצפון הגלובלי לגבי העולם האוניברסלי, והוא שואף להציג מושג המכיל אוסף רב־תרבותי רחב של מושגים, השקפות עולם ופרקטיקות קונקרטיות מרחבי העולם, המאתגרים את האונטולוגיה המודרניסטית של האוניברסליזם לטובת ריבוי עולמות אפשריים. וכך, הוא מוביל לארגז כלים אנליטי חדש ולרשימת דרכים לטרנספורמציה של חשיבה ושל העולם עבור אלה המחפשים פתרונות יצירתיים לפירוק שליטת המערב ברחבי העולם. דוגמאות לעולמות אחרים כאלה אפשר למצוא בקרב הזאפטיסטה במקסיקו, רוג’אבה הכורדית, המדינה הקהילתית בוונצואלה והחוקה בבוליביה. אפילו הפרספקטיבה החדשה שהתפתחה באירופה המכונה non territorial autonomies מהדהדת את הגישה הזו.

זוהי ביקורת של ההגמוניה, של המסורת המערבית הפוסט־קולוניאלית וטענותיה לאוניברסליות על ידי הצעת מערכת של גישות רב־יקומיות להבנת האפיסטמולוגיות והפרקטיקות הקיימות בו־זמנית של העולמות והבעיות השונות שאנחנו חיים ונתקלים בהן. מעבר לביקורת על הקולוניאליזם, הכותבים והאקטיביסטים חושבים מחדש על היחסים בין ידע לבין כוח, ומציעים נקודות מבט חדשות על התפתחות, דמוקרטיה ואידיאולוגיה, תוך הצגת מתודולוגיות מגוונות למחשבה ולפרקטיקה לא־מערבית, הנעות בין גישות פמיניסטיות לבין מחקר מדעי לדרכים של ידיעה המובעות באמצעות מסורות שבעל־פה ילידיות ומורשת הנשים והאימהות.

*המשך הפרק זמין בספר המלא*