האסלאם האחר

המסר הראשון של האסלאם אינו מתאים

לאנושות במאה ה־20¹

הקדשה

אל הרפובליקנים,

אתם המוזרים היום...

האמת היא שהופכת אתכם למוזרים... אולם לא תתפסו כמוזרים עוד זמן רב... הפיקו מכך הנאה בטרם תביטו על סביבותיכם ותראו שהארץ מלאה באלה המטיפים את המסר שלכם...

הפיקו מכך הנאה, שכן הקרבה לאלוהים מושגת מהר כאשר אתם מוזרים...

הפיקו מכך הנאה, דבקו באלוהים והפכו אותו לידיד...

הפכו אותו לפיצוי על כל דבר בן חלוף...

חזרו בתשובה אל ריבונכם והתמסרו לו בטרם יבוא העונש עליכם, ואז לא תיוושעו. נהגו על פי הדברים הנאים אשר הורדו אליכם מעם ריבונכם, בטרם יבוא עליכם העונש כחתף ולא תשערוהו [...]

(קוראן, סורה 39, פסוק 55)

הקדמה

"המסר הראשון של האסלאם אינו מתאים לאנושות במאה ה־20" היא כותרת ההרצאה שעוררה המולה רבה והסלימה לאירוע המגוחך של משפט הכפירה.² אותו אירוע מגוחך יהיה לדוגמה היסטורית שלילית, אפילו בהשוואה לעידן הפיגור והנסיגה המחשבתית.³

הרצאה זו ניתנה והוקלטה בשמונה מקומות. בחיבור זה אני מציג את נוסח ההרצאה שניתנה בבית המפלגה הרפובליקנית באומדורמן ביום חמישי ה־14 בנובמבר 1968 מבלי לשנות מילה מהדברים שהוקלטו, כדי שהאנשים ישפטו בעצמם.

בסיום אפרט כיצד ניסו השלטונות להגביל את חופש הביטוי של המפלגה הרפובליקנית בשירות אלה שמינו את עצמם לאפוטרופוסים על האסלאם ועל העם למרות שהם בעצמם הם שזקוקים ביותר לאפוטרופוס.⁴

המפלגה הרפובליקנית בוטחת במסר שלה, אמונתה באל איתנה והיא תמשיך בדרכה ללא פחד או חשש, גם אם הדבר יטריד את מנוחתם של מוגי הלב.

נושא שיחתי הלילה הוא "המסר הראשון של האסלאם אינו מתאים לאנושות במאה ה־20". אפתח בכך שהיו אנשים שטענו על סמך כותרת זו שהמפלגה הרפובליקנית סבורה שהדת אינה מתאימה לאנושות במאה ה־20. אינני סבור שהיסק זה הכרחי או מוצדק, שכן הכותרת אינה "האסלאם אינו מתאים לאנושות במאה ה־20" אלא "המסר הראשון של האסלאם אינו מתאים לאנושות במאה ה־20", כלומר שאני מבין את האסלאם בצורה מיוחדת. יתרה מזאת, מאז 1945 המפלגה הרפובליקנית מתבססת רק על ההטפה לאסלאם, ובכך הקדימה רבות מהתנועות האסלאמיות שפעלו לפני השגת העצמאות ואחריה. לפיכך, האנשים המייחסים לה את ההאשמות הללו בפזיזות חוטאים מאוד לעצמם ולאומתם.

ההרצאה

כפי שהציג מנחה הישיבה, האסלאם אינו זקוק לקנאות אלא להבנה. אם נבין את האסלאם ונהיה מסוגלים לפרשו ולאמצו, הוא יגן על עצמו ויטיף למען עצמו. הקנאות אינה משרתת את האסלאם כפי שאינה משרתת סוגיה אנושית כלשהי, מכיוון שהיא מציעה את השנאות של הקנאי עצמו ולא מחשבה. אני סבור שארצנו בעת הזאת חווה מלחמת אחים בפועל מכיוון שהבורות מוחלטת והידע מוגבל. הבורות חמושה וממוסדת ויש לה שליטה, אמיתית או מדומה, ולכן הבורים פועלים נגד אנשי הידע. ההיסטוריה מוכיחה שהדתות פגעו באלה שהטיפו למענן יותר מאשר אויביהן. לכן, לא נותר לי אלא לומר שההרצאה היום היא המשך לפעולת המפלגה הרפובליקנית בנושא הנאורות באסלאם ונסיבותיה ההיסטוריות, והיא רלוונטית גם לדתות אחרות. ההרצאה מספקת ניתוח היסטורי לעמדותיהם של אלה המתיימרים לייצג את הדת אולם בפועל מרחיקים את הציבור ממנה. כיום האיום הגדול ביותר לארצנו הוא הקומוניזם. המטיפים הגדולים ביותר של הקומוניזם אשר מחייבים לאהוד אותו הם תועמלני האסלאם שאינם מבינים אותו לאשורו. הסכנה הנשקפת לארצנו לא תחלוף עד שנבין את דתנו לאשורה, וכן את השקפות אויביה. הבה נטפל בסוגיה בנחישות האדם בעל ההבנה.

המסר השני

כוונת המשפט "המסר הראשון של האסלאם אינו מתאים לאנושות במאה ה־20" היא שלאסלאם יש מסר שני. טענה זו עלולה להישמע מוזרה, והיא אכן כזו, אולם דווקא מוזרותה מעידה על נכונותה, כפי שמעידים דברי הנביא בחדית': "האסלאם בראשיתו היה מוזר והוא ישוב להיות מוזר כפי שהיה בראשיתו, ואשרי המוזרים!! שאלו את הנביא מיהם המוזרים. ענה: אלה שיפיחו חיים בסונה שלי לאחר שתיהרס". בתחילת דרכו נהג הנביא להטיף לאסלאם בסביבת הכַּעְבָּה, שם היו מוצבים 360 פסלי אלילים.⁵ הנביא אמר לעובדי האלילים: "אִמְרו שאין אלוה זולת אללה ואז תצליחו". תגובתם הייתה: "האם הפך את האֵלים להיות אֵל אחד? דבר מוזר הוא" (סורה 38, פסוק 5). הפיכת 360 אלילים לאל אחד היא תמוהה, כלומר מוזרה.

ייחוד האל (תַּוְחִִיד)

המוזרות נובעת מייחוד האל תמיד ולנצח, מכיוון שהנפש מורגלת בריבוי ולא בייחוד. מספר חושים ולא חוש אחד הם המתווכים בין הנפש לעולם החיצוני. ייחוד האל מוזר לנו, ולכן הנביאים, מאדם הראשון ועד מוחמד, הטיפו לייחוד האל באמצעות הקריאה "אין אלוה מבלעדי אללה".⁶ למרות השוני בין ההלכות של הנביאים, הייחוד הוא היסוד הקבוע בכל השליחויות, כדברי הנביא: "הדבר הטוב ביותר שהנביאים לפניי ואנוכי הבאנו הוא אין אלוה מבלעדי אללה". משמעות אמירת הנביא שהאסלאם בראשיתו היה מוזר - כפי שבני דורו ראו בעצמם - והוא ישוב להיות מוזר, היא שהאסלאם ישוב להרים את הייחוד, בדומה להרמת עמוד, והוא ירומם אותו לרמה חדשה. הנביאים מאז אדם הראשון רוממו את עמוד הייחוד בהתאם ליכולות האנושיות, שכן אלוהים, בהיותו אחד, אינו נדרש לייחוד, אולם אנו, המין האנושי, מייחדים. ככל שהנפש האנושית עומדת בהתנסויות הממושכות, כך ייחוד האל ממשיך להתרומם, להתרחב ולהעמיק בה. ניתן לדמות את עמוד הייחוד לחבל הטבור של היילוד, העשוי להגיע לאורך שניים, שלושה או ארבעה מטרים, והוא מתרומם אל השמיים בהתמדה מכיוון שהארץ מנסה להגיע לשמיים. אלוהים מעניק לנו את הטוב על פני האדמה באמצעות ההשראה והידע כדי לרומם אותנו מהחייתיות שלנו אליו באמצעות הייחוד. זו תמונה אמיתית ולא מדומיינת. עמוד ייחוד האל מתרומם בהתמדה לגובה, ובדומה לחבל הטבור, ניתן לדמיין שככל שעמוד הייחוד מתרומם מתארכים החבלים היורדים ממנו במטרה לייצב אותו.

אותם חבלים הם החקיקות. עמוד הייחוד הוא תמיד אחד ומתרומם לפסגה, והחקיקות היורדות ממנו מייצבות אותו. הקוראן אומר: "אליו [אל אללה] יעלו המילים הטובות" שהן "אין אלוה מבלעדי אללה", "ואת המעשה הטוב יקבל" (סורה 35, פסוק 10); המעשה הטוב הוא חקיקת דיני הפולחן והדינים שבין אדם לחברו. פירוש הדבר שעמוד הייחוד מתרומם כל העת לעבר אלוהינו. הפעולה למען הייחוד, כלומר יישום דיני הפולחן והדינים שבין אדם לחברו במסגרת השריעה, מרוממים את עמוד הייחוד ומייצבים אותו: "אליו יעלו המילים הטובות, ואת המעשה הטוב יקבל".

ייחוד האל ופסוקי קצות הארץ

העיקרון הקובע שהייחוד מתרומם בהתמדה הוא הפסוק: "עוד נראה להם את אותותינו בכל קצות הארץ ובהם עצמם, ואז יתברר להם כי אמת הוא. האין די בכך שריבונך עֵד לכל דבר?" (סורה 41, פסוק 53). כוונת הפסוק לכך שאלוהים הוא האמת והאותות הנגלים בקצות הארץ הם השמש, הירח, הכוכבים, האדמה שאנו חיים עליה והאמיתות המצויות בה. ככל שאנו מקבלים את ידע האותות הנגלים בקצות הארץ, מקיימים פולחן לאל ופונים אליו, כך הייחוד מעמיק בתוכנו. דומה הדבר לכך שלנפש האנושית יש גרסה חיצונית גלויה וגרסה פנימית נסתרת. האותות הנגלים בקצות הארץ ומוכרים לאדם מלמדים אותו על האמת של עצמו. מסיבה זאת, אמר המשורר בעל הידע: "אתה טוען שאתה גוף שמימי קטן אולם אתה טומן בחובך את העולם הגדול".⁷

על פי עיקרון זה, ככל שמייחדי האל מבינים יותר את סודות בריאתו החיצונית, כך הם מבינים את סודות פעולתו, ובכך הם מייחדים אותו ברמת הפעולה. לאחר מכן, הם מתרוממים לרמת התואר והשם עד לתכלית של ייחוד הישות האלוהית (תוחיד אל־ד'את). כל אלה הם שדרוגים של הפולחן החיצוני. ההבחנה ש"הארץ מלֵאה אותות לנכון להשתכנע, וגם אתם. האם לא תבחינו?" (סורה 51, פסוקים 21-20) היא המשך של דפוס זה, שמציג איך פעולת הייחוד מתקדמת לתכלית זו. ככל שהאנשים מקיימים פולחן לאלוהים ומכירים את אותות קצות הארץ טוב יותר, כך ניתן להם להשיג רמת ייחוד גבוהה יותר.

דתנו היא דת אקטיבית

כל האנשים צועדים לעבר האל, כדברי הפסוק: "הוי בן אדם, עמלךָ תעמול עד שתגיע אל ריבונךָ [...]" (סורה 84, פסוק 6). זו הבטחה אמיתית. כאשר הקוראן אומר "עמלך תעמול עד שתגיע אל ריבונך", כוונתו לכך שהדבר אינו תלוי ברצון האדם מכיוון שאלוהינו כפה את הציות ואת מצב העבדות על האנשים, ככתוב: "סוף כל שוכני השמיים והארץ לבוא אל הרחמן כעבדיו. הוא מונה וסופר את כולם. ביום תחיית המתים יבואו כולם אליו אחד אחד" (סורה 19, פסוקים 95-93). בני האנוש צועדים אל האל באמצעות הייחוד. המוזרות של הדת טמונה בכך שהיא תחדש את ימיה באמצעות פעולת הייחוד ולא באמצעות לימוד השריעה או התעמקות עיונית. מקור דתנו הוא הפעולה. נביאנו אמר: "מי שמיישם את הידע שלו, אללה יוריש לו את הידע החסר לו", אללה אמר: "היו יראים את אלוהים, ואלוהים יְלַמדכם" (סורה 2, פסוק 282), וכן: "הקמים להיאבק למעננו, הדרֵך נדריך אותם אל נתיבותינו, אלוהים הוא עם המיטיבים" (סורה 29, פסוק 69). דתנו אקטיבית; כל אימת שהאנשים מיישמים את הידוע להם, אלוהים מוריש להם את הידע החסר להם. מי שמיישם את השריעה, אלוהים מוריש לו את אל־חקיקה. השריעה היא דרך, ואל־חקיקה היא מצב.⁸ אל־חקיקה היא ידיעת סודות אלוהים, המחייבת את המאמין להתייחס לאלוהות כראוי לה ולממש את עבדותו לאל.

הסונה והשריעה

הביטוי "הסונה שלי" מופיע בדברי הנביא: "אלה שיפיחו חיים בסונה שלי לאחר הריסתה". אמירה זו מעידה שהדת לא תחדש את ימיה על בסיס השריעה אלא על בסיס הסונה, הנבדלת ממנה, כדברי הנביא: "דבריי הם שריעה, פעולתי היא טריקה ומצבי הוא חקיקה". באמצעות אמירה זו, אני מבקש לתקן את ההבנה המקובלת שלפיה לסונה יש שלושה מרכיבים: פעולת (עַמַל) הנביא, דברי (קַוּל) הנביא והדברים שעשו אחרים בנוכחותו והוא אישר אותם (אִקְרָאר). מטבע הדברים, אנשים התרגלו לבטא ולְלַמֵּד הבנה זו, אולם היא מוטעית. פעולת הנביא היא הסונה, וכן דיווחיו על מצבו בזמן פעולתו. השריעה היא מה שהוא מורה לאומתו. אישורו את פעולות חבריו, אם במפורש ואם בשתיקה, הוא שריעה באופן מוחלט. לגבי דבריו, חלקם משתייכים לסונה וחלקם לשריעה. למען הדיוק, הסונה של הנביא היא מצבו, וכן דברו ופעולתו המבטאים את מצב ליבו, כפי שמתבטא במסורות של הכרת האל, לדוגמה: "אלוהים נסתר מההבנה כפי שהוא נסתר מהמבט. הפָּמַלְיָה שֶׁל מַעְלָה מבקשת אותו כפי שאתם מבקשים אותו".⁹ זהו חדית' המבטא את הכרת האל בשיאה, וממנו מובן שהמלאכים אינם פוגשים את אלוהים. האמונה המקובלת היא שהמלאך גבריאל הביא את הקוראן מאלוהים, כלומר פגש את אלוהים והביא את הקוראן לנביאנו, אולם חדית' הכרת האל הנ"ל סותר זאת. עוד דוגמה לחדית' המשתייך לסונה: "אסור למוסלמי לפגוע בחייו וברכושו של מוסלמי אחר ובכבוד הנשים הקשורות אליו, וכן לחשוב עליו מחשבות רעות". חייו, רכושו וכבודו מתייחסים לשריעה. אולם מחשבות רעות ביחס למוסלמי אחר הן מעל השריעה, כאילו אלוהינו תובע דין וחשבון מהמצפון הנסתר. זו אל־חקיקה ולא השריעה מכיוון שהנביא אמר לגבי השריעה: "אלוהים מוחל למוסלמי על מחשבותיו הרעות כל עוד הוא אינו מבטא אותן בדיבור או במעשה". אולם כאשר אתה משיג את אל־חקיקה, אתה מגלה שאלוהים בא חשבון על כל דבר. לכן הנביא אסר מחשבות רעות על האחר. חדית' נוסף הקשור בסונה אומר: "מידות רעות הן עברה בלתי נסלחת ומחשבה רעה היא חטא הנפוץ למרחק". אני סבור שהמשמעות המדויקת של הדברים היא שצחנת החטא נפוצה למרחקים, אולם אינה נשאפת על ידי החוטם אלא על ידי המחשבה. זו אחת מהמסורות הנשגבות של הכרת האל הקשורה במצב הנביא, מכיוון שהיא מעידה על ידיעתו את האל.

חדית' שהוא ברמת השריעה אומר: "נהגתי לאסור עליכם את הביקור בקברים, אולם בַּקְרוּ אותם". חדית' שני אומר: "נהגתי לאסור עליכם להעלות קורבנות, אולם הַעֲלוּ". הדברים נאמרו בראשית האסלאם, כאשר חברי הנביא עדיין רגזו על אללה בעקבות מות אבותיהם וסביהם, בין אם בקרב ובין אם מסיבות טבעיות. כאשר ביקרו את הקברים, התעורר בהם כעס, כפי שניתן להבין מדברי הקוראן: "רדיפת הבצע הסיחה את דעתכם, עד שבאתם עדי קבר" (סורה 102, פסוקים 2-1). בשלב שבו חברי הנביא אך זה מקרוב הצטרפו לאסלאם, הוא הגן עליהם מהפיתוי להביע כעס על אללה בכך שאסר עליהם את הביקור בקברים. לאחר שישה חודשים או שנה (בחדית' ישנה הוכחה למשך התקופה) בוטל האיסור בפועל. אולם אל לנו להבין מחדית' זה שהאיסור על הביקור בקברים וההיתר לבקר בהם נאמרו ונעשו בו־זמנית. האיסור בא קודם, ודברי החדית' המקורי היו "אל תבקרו בקברים". לאחר שהנביא השתכנע שהאמונה חלחלה לליבם ושסביר שהביקור בקברים יכין אותם למוות ויביא אותם להכרה בעולם הבא והשלמה עם רצון האל, אמר להם: "בקרו את הקברים". בשלב זה הופיע החדית' בנוסח הזה: "אסרתי עליכם את הביקור בקברים, אולם בקרו אותם".

סוגיית הקורבנות התעוררה בתקופת מצוקה כלכלית שבה לחלק מחברי הנביא לא היו אמצעים להקריב קורבנות. באיסור על הקרבת קורבנות כיוון הנביא לכך שבעלי האמצעים יחלקו את בשר הקורבנות עם האחרים. לאחר שהסתיימה תקופת המצוקה בשנה העוקבת, אמר להם הנביא: "אסרתי עליכם להעלות קורבנות, אולם העלו". זאת מכיוון שלכל חברי הנביא הייתה אפשרות להעלות קורבן והם לא נזקקו למתת מאחר, ולכן לא היה עוד צורך באיסור העלאת הקורבנות.

אלו הן מסורות נכבדות. הסונה של הנביא היא פעולתו ומצבו, או ליתר דיוק, מצבו ולאחר מכן פעולתו. הדיבור שלו מעיד על מצבו, היינו מצב ליבו. על פי אלה היודעים את אלוהים, כל פעולה חייבת להצמיח מצב. הפעולה, למשל יישום השריעה, נדרשת כדי להצמיח מצב בלב שהוא האמונה (אל־אִימָאן). אם הפעולה לא מצמיחה מצב הרי שהיא בטלה. באופן טבעי, האסלאם החל באמצעות דיבור ופעולת האיברים, ואלה הצמיחו בהמשך משמעות בלב. להבדיל מהאסלאם המסתפק בדיבור ובפעולת האיברים, אל־אימאן מוסיף לשניים הללו את האמונה בלב. מצב ידיעת האל של הנביא הוא הסונה שלו.

בבתי הספר היסודיים מלמדים אותנו להבחין בין הנביא (נַבִּי), בן אנוש שקיבל את השריעה בהשראה אולם לא נדרש להפיץ (תַבְּלִיע') אותה אלא ליישמה באופן אישי, לבין השליח (רַסוּל), שקיבל את השריעה באותו אופן וכן נדרש להפיצה. ההבנה המיידית העולה במחשבה היא שברגע שנביא הופך גם לשליח הוא נדרש להפיץ את השריעה של נבואתו, אולם זו טעות הדורשת תיקון. אכן, הנבואה היא ההכנה שמעניק האל לבן האנוש כדי שיהיה ראוי וזכאי ויתחזק בשליחות. אם הוא נשלח, הוא מבשר שריעה שהיא בדרגה נמוכה יותר מהנבואה שלו, ועל כך אין מחלוקת בין מלומדי הדת.

דוגמה מתחום הכשרת המורה מבהירה את הסוגיה. אנו מעניקים לפרחי ההוראה שלנו בבית הספר היסודי, חטיבת הביניים או התיכון הכשרה גבוהה בתחומי הדעת ותורת ההוראה, כדי שיְלַמדו בבתי הספר ברמה פשוטה. בעת הזאת אנו מכשירים את מסיימי חטיבת הביניים במוסדות להכשרת מורים באל־דלנג', שנדי או בח'ת אל־רצ'א במשך שנתיים, ואז הם יוצאים ללמד את תלמידי כיתה א', שגילם שבע שנים.¹⁰ הציפייה הברורה והמציאותית מהמורה המוצלח היא לפשט את חומר הלימוד לילדי כיתה א' כדי שיבינו. בכל שלבי הלימוד אין ציפייה מהמורה שילמד את התלמידים באותה רמה שבה הוא עצמו הוכשר בשלבים השונים.

דפוס זה אינו דמיון אלא עובדה, על פי דברי הנביא: "אנו הנביאים צֻווינו להתאים את דברינו לציבור וליכולת התפיסה שלו". אלוהינו אמר: "אלוהים לא יטיל על נפש לשאת יותר מכפי יכולתה" (סורה 2, פסוק 286). בעניין זה יש חדית' שחלקו הראשון - "אלוהים העניק לי חינוך טוב" - שייך לנבואה, וחלקו השני - "נהג במחילה, צֵֵַַווה על הטוב והתרחק מהבורים" - שייך לשליחות. "נהג במחילה", כלומר אל תטיל קושי על הציבור; "צווה על הטוב", כלומר דְרוֹש להתנהג על פי המנהג המקובל; ו"התרחק מהבורים", כלומר אל תגיב על סכלות אחת בסכלות אחרת. חלק זה עוסק ביחס לציבור במסגרת השליחות.

ראשית התגלות הקוראן עוסקת בנבואה. אחר כך באה השליחות, בדומה לחדית'. הפסוק הראשון של הקוראן שהתגלה היה: "קְרָָא בשם ריבונך אשר ברא, ברא את האדם מטיפת דם מעובה. קְרָָא, הן ריבונך הוא רב חסד, אשר לימד בקולמוס, לימד את האדם את אשר לא ידע" (סורה 96, פסוקים 5-1) - זו נבואה. לאחר מכן אמר הקוראן: "הוי המתכסה, קום והַזְהֵר" (סורה 74, פסוקים 2-1) - זו השליחות. אני רואה כאן צורך להבדיל בין השריעה לסונה. כאשר הנביא אומר: "פעולתי היא דרך", אנו מזהים בין פעולתו לסונה שלו, מפני שפעולתו מצמיחה את מצבו. פעולת הנביא היא בדרג גבוה יותר מזו של האוּמה שמיישמת את השריעה.

רבים אומרים שזו תכונה ייחודית של הנביא, אולם זו אי־הבנה. כל אחד יכול להיות שותף לתכונה הייחודית הזאת באמצעות חסד ההתכוננות הקיים בו, אשר בכוחו הוא מתנשא לדרגה זו, שכן אלוהינו שלח את נביאנו כבן אנוש. כל הנביאים שנשלחו הם בני אדם, כדי שאף אחד לא יאמר שבני האנוש לא מסוגלים להגיע לרמת דברי הנביאים. אלוהים אמר לנו: "הופיע ביניכם נביא בשר מבשרכם, אשר אשמתכם מעיקה על נפשו, והוא נחוש עמכם ונוהג עם המאמינים בחמלה ורחמים" (סורה 9, פסוק 128). "בשר מבשרכם" מבטא את רוח הפסוק, כך שתדע שהחולשה שיש בך התקיימה גם בנביא, אולם אלוהים הואיל לטהר אותו ממנה. בכך שהמאמין נחשף לרחמי האל, הוא הולך בדרך הנביא. אלוהים אמר: "אמור, אם אוהבים אתם את אלוהים, לכו אחרי [אחרי הנביא], ואלוהים יאהבכם" (סורה 3, פסוק 31). בהיבט זה, הסונה של הנביא היא פעולה מורכבת יותר מהשריעה שלו, כפי שניכר במציאות כדבר מובן מאליו: אנו רואים מוסלמי שהוא חבר במסדר צופי - קאדרי, ח'תמי או סמאני - והשני מוסלמי רגיל; לכל מסדר צופי יש נוסחה משלו של תפילת רשות אישית (וִרְד) וסדר תפילות מיוחד שהוא מקיים; המוסלמי הרגיל מקיים את סדר תפילת החובה ועוזב את המסגד, אולם חבר המסדר הצופי מתיישב באחד מצידי המסגד ומתפלל את תפילות הרשות שלו. הראשון פועל על פי השריעה והשני על פי הטריקה.

הטריקה היא שריעה יותר מורכבת מהשריעה הרגילה. דברי הנביא "פעולתי היא טריקה" מעידים שפעולתו מורכבת יותר מזו של האומה שלו. לאמיתו של דבר, פעולתו המורכבת אינה מתבטאת בחמשת התפילות הרגילות, בצום חודש הרמדאן ובעלייה לרגל (חַג') פעם בחיים, מכיוון שאלו זהות לחובות המוטלות על כלל הציבור, להוציא את תפילת הלילה. אבן הבוחן לאמונה היא יחס האדם לרכוש: "האמת מצויה תמיד ברכוש". השריעה של הנביא אינה השריעה של כלל הציבור אלא הסונה שלו.

המשך הפרק זמין לקריאה בספר המלא