באזאר

הקדמה

ספר זה שואף לפתוח פתח להיכרות מהנה וקלילה עם עולם האסלאם, בעיקר הסוני והשיעי. במרבית המקרים, אנו נחשפים לתרבות זו בהקשרים של ביטחון ועימות, על אף שמדובר בתרבות עשירה ומרתקת הנוגעת לחיי כולנו בדרכים רבות בחיי היום-יום. אמונתי היא שההיכרות עם הנושא חשובה, חיונית ותתרום בסופו של דבר להבנה טובה יותר של מציאות חיינו במזרח התיכון ולכבוד הדדי מול ידיד ומול אויב. בעיני רוחי ימצאו בספר עניין כל אלו החפצים לבלות את זמנם בנעימים וללמוד משהו חדש על השכנים הוותיקים, הקרובים והרחוקים.

שם הספר מעיד על אופיו — סיור מודרך עם הקורא בין דוכני הפרקים, שכל אחד מהם מהווה עולם ומלואו. ישנה יותר מדרך אחת לקרוא בספר. אפשר, כנהוג, מההתחלה לסוף; אבל כמו בבּאזאר, אפשר בהחלט גם לעשות את המסע בין שלושים ושלושה הפרקים (מספר הזהה למספר החרוזים במחרוזת התפילה המוסלמית) בהתאם לנטיית ליבכם.

ישנו ביטוי בשפה הערבית — "אלעִלְם בַּחְר", כלומר, הידע הוא ים. אתם מוזמנים להתוודע לקורטוב מעולמם התרבותי והדתי של המוסלמים, לעברם ולתפיסותיהם, במסע מרתק בין פרקי הספר. זהו ניסיון צנוע להקיף נושא עצום בסגנון השונה מהמקובל, וכמאמר הפתגם הערבי הנפוץ, "אלכַּמַאל לִלַה וַחְדַהֻ" — היחידי שעושה את הדברים בצורה מושלמת הוא האל.

קריאה מהנה,

בן יאיר.

הערה לגבי הגיית המילים בערבית:

השתדלתי לכתוב את המילים בתעתוק הקרוב ביותר למקור הערבי, פרט למקרים שבהם הדבר מקשה על הקורא — כמו למשל השם מוחמד שבמקור הערבי נכתב מחמד.

ישנן מספר אותיות בערבית שיש להכיר כדי להגות נכון:

האות צ' נהגית כמו ד נחצית, למשל המילה רמצ'אן — (נהגית רמדאן).

האות ט' והאות ד' שנהגות בדרך כלל כמו ז, למשל אלמֻנְתַטַ'ר שנהגה אלמֻנְתַזַר או "אַעוּדֻ' בִּאללה שנהגה אַעוּזֻ באללה.

יש הבדל בין ח הנשמעת כמו במילה חיים לבין ח' — הנשמעת כמו במילה מיכל.

האות ע' נהגית כמו ר, למשל עֻ'סְל נהגית רֻסְל.

ת' נהגית כמו ס למשל חַדִית' נהגה חַדִיס.

פסוקי הקוראן המופיעים מתורגמים בספר זה נלקחו מאת תרגומו של הקוראן לעברית בידי פרופסור אורי רובין בהוצאת אוניברסיטת תל אביב.

חלק ראשון
ראשית האסלאם

1
תחנות בדרך – הרגעים הגדולים בחייו של מוחמד

1. דמותו של מוחמד כמופת למוסלמים: דת האסלאם, הדת השנייה בגודלה בעולם מבחינת מספר מאמיניה, החלה במסע של אדם אחד. אדם זה, שטען להיותו נביא המקבל מהאל מסרים שעליו להעביר לאנושות, עיצב את האסלאם כמכלול שלם של אמונה ופולחן כפי שאנו מכירים אותה כיום. מוחמד, נביא האסלאם, הוא דמות שתולדות חייו — "אלסירַה אלנַבַּוִיָה" (السيرة النبوية — סיפור חייו של הנביא) — הן בבחינת ידע בסיסי עבור כל מוסלמי. אף שמוחמד חזר והדגיש שהוא אדם רגיל ככל בני האדם, הוא תמיד נחשב לדוגמה הטובה ביותר עבור המוסלמים לדרך שבה יש לחיות את החיים, לנהוג בין אדם לחברו, לעבוד את האל ולהתנהג בחיי היום-יום. האופן שבו התנהג וחי הנביא נקרא "מנהגו של הנביא" (سنة النبي — סֻנַת אלנַבִּי), או בקיצור "אלסֻנַה", ומכאן גם שמו של הזרם הגדול ביותר באסלאם, הזרם הסוני (אַהְל אלסֻנַה ואלגַ'מָאעַה — اهل السنة والجماعة).

נוסף על כך, מתוקף היותו נביא, מוחמד ניחן בתכונה של חסינות מפני ביצוע טעויות — "מַעְצוּם" (معصوم — חסין מטעות). מדובר בנושא מורכב, אולם נציין רק שנביאים חסינים מפני ביצוע חטאים וטעויות גדולות על פי הסונה והשיעה גם יחד. גם בקוראן עצמו הדברים מופיעים בצורה ברורה: "שליח אללה הוא הדוגמה והמופת לכם..." (סורת המחנות, פסוק 21). הבה נעבור בכמה תחנות משמעותיות בחייו של האדם החשוב ביותר בתולדות האסלאם.

2. נהוג לומר ש"כל ההתחלות קשות". במקרה של מוחמד, הקושי אכן התחיל כבר בראשית חייו, כילד יתום מאב ומאם. בהמשך, בבגרותו, הייתה לו תקופה טובה יותר, כסוחר בעל שם טוב ומעמד מסוים במכה, אולם שנים ספורות לאחר מכן, בעקבות השינוי בחייו כשהחל לטעון שהוא נביא, תושבי עירו, שהיו עובדי אלילים, רדפו וביזו אותו. ואז, לאחר לא מעט שנים קשות ומאתגרות, שוב השתנה מעמדו ומוחמד הפך למנהיג החזק ביותר בחצי האי הערבי ולבעל עוצמה צבאית ומדינית.

3. הביוגרפים של הנביא: מניין אנחנו יודעים בכלל משהו על מוחמד? הפעם הראשונה שתולדות חייו הועלו על הכתב הייתה רק שנים רבות לאחר מותו. עד אז עברו המסורות על חייו בעל פה בין המאמינים. כמאה שנה לאחר מותו של מוחמד חיבר אבּן אִסְחַאק את הביוגרפיה הראשונה שלו. ביוגרפיה מעט מאוחרת יותר, אך מפורסמת מאוד, היא זו שחיבר אבּן הִשַאם, שהרחיב את גרסתו של אבן אסחאק, ערך אותה ואף הסיר ממנה חומרים מסוימים שלא היו הולמים בעיניו. מכיוון שעבר זמן כה רב מאז מותו ועד שהועלו הדברים על הכתב, ניתן להניח שהדברים נכתבו במטרה לעצב את דמותו של מוחמד בעיני המוסלמים בצורה מלאת הדר, שכן בתקופה זו כבר שלט האסלאם על אימפריה אדירה, ו"האב המייסד" היה צריך לקבל את הכבוד הראוי.

4. היתום: על פי המקובל, מוחמד נולד בשנת 570 (המכונה "שנת הפּיל", عام الفيل, כי בתקופה זו תקף שליט חבשי את מכה באמצעות פיל שצעד בראש הצבא והתכוון להרוס את הכעבה. אללה הציל את מכה ממתקפה זו, המוזכרת בסורה מספר 105 — סורת הפיל). היילוד קיבל את השם מוחמד, שמשמעותו "המשובח", זה שמשבחים אותו, וללא ספק שם זה מתאים לו כי מוחמד הוא ככל הנראה האדם שזכה להכי הרבה תשבחות בהיסטוריה האנושית, מצד המוסלמים, כמובן. כך, למשל, לאחר הזכרת שמו חובה להוסיף את הביטוי "צַלַא אללה עַלַיְהִ וַסַלַם" (صلى الله عليه وسلم — "שהאל יתפלל עליו וייתן לו שלום"), לשם הכבוד. בגרסה השיעית תמיד מוזכרת גם משפחתו בברכה זו, אצל הסונים לעיתים כן ולעיתים לא. הציווי לכבד את מוחמד הגיע מאללה עצמו ומקורו בקוראן — בסורת המחנות, פסוק 56: "אללה ומלאכיו מתפללים לשלום הנביא; הוי המאמינים, התפללו לשלומו וברכוהו לשלום".

סימנים מקדימים: אביו של מוחמד, עבדאללה, נפטר זמן קצר לפני לידתו, ואימו, אַמִנָה, נפטרה בהיותו בן שש בלבד. עוד טרם לידתו ובמהלך חייו, על פי המקובל במסורת האסלאם, התחוללו אירועים המכונים "הוכחות הנבואה" (دلائل النبوة — דַלָאאִ'ל אלנֻבֻּוַה), כלומר, סימנים פלאיים שונים המעידים על כך שמדובר בנביא. הרשימה ארוכה, אבל נזכיר סימן אחד: כאשר אביו היה בדרכו לבית אימו להתחתן עימה, עצרה אותו יפהפייה מקומית בדרך והציעה לו לסור למעונה ולשתות קפה איכותי... אולם עבדאללה סירב והמשיך בדרכו אל אַמִנָה ונשא אותה לאישה. כעבור כמה ימים עבדאללה נתקל שוב באותה יפהפייה מקומית, אולם להפתעתו, הפעם יחסה אליו היה שונה וקריר. כשתהה על כך, היא הסבירה שבאותו היום זרח אור פלאי מיוחד בין עיניו, והיא ידעה שנביא עתיד להיוולד ממנו. כעת האור נעלם, שכן עבדאללה כבר מימש את נישואיו. כצפוי, רשימת הסימנים ארוכה ואף הלכה והתארכה ככל שחלפו השנים וספרים שלמים חוברו בנושא. מכיוון שהסעיף עוסק ביתום, ננצל את ההזדמנות להזכיר פתגם שפירושו: אל תנסה ללמד את מי שמומחה בסבל איך זה לסבול ("לא תֻעַלִם אליַתִים אלבֻּכַּאא'" — لاتعلم اليتيم البكاء — "אל תלמד את היתום איך בוכים"). נעבור למשהו קליל ומשמח יותר — ניתוח לב פתוח.

טהרת הלב: על פי המסורת המוסלמית, בהיותו בן ארבע עבר מוחמד הליך כירורגי של ניתוח לב פתוח בתנאי שדה לא סטריליים במיוחד. מדובר על "שַרְח אלצַדַר", או "שַקְ אלצדר" (شرح / شق الصدر). שני מלאכים תפסו את מוחמד הילד, הוציאו את ליבו בשטח פתוח במדבר ורחצו אותו בקערה מזהב שבתוכה שלג או מי מעיין הזמזם הקדוש. כשסיימו לטהר את ליבו, החזירו אותו למקומו ושחררו את הילד לדרכו. מדובר בתהליך סמלי של טיהור הלב לקראת חיים של קדושה. בקוראן מופיע הפסוק "הלוא הבאנו רווחה לליבך" (אַלַםְ נַשְרֲח לַכַּ צַדְרַכַּ — סורת פתיחת הלב/הרווחה, פסוק 1), שעל פי הפרשנים מציין מאורע זה. אין תמימות דעים בקרב חכמי הסונה מתי התרחש האירוע המדובר, שכן יש הטוענים שהוא התרחש בכלל שנים רבות לאחר מכן, זמן קצר טרם מסעו הפלאי של מוחמד לירושלים על גב בהמה מעופפת. השיעים, לעומת הסונים, אינם מכירים באירוע ביקוע החזה ומלגלגים על הסונים שמאמינים בכך.

5. המפץ הגדול או תחילת הנבואה: אנו בשנת 610 לספירה, ב-27 בחודש רמצ'אן (מועד המכונה "לילת אלקַדְר" — ليلة القدر — ליל הגורל). השעה היא ככל הנראה שעת לילה. מוחמד בן הארבעים שוהה במערת חִרַאא' בהר לא הרחק ממכה, שם התבודד במשך חודש שלם, כמנהג עובדי האלילים המקומיים (לפחות האדוקים שבהם). בשלב זה של חייו היה מוחמד סוחר מקובל ואמיד לאחר נישואיו לחַ'דִיגַ'ה (ח'דיג'ה — אלמנה מבוגרת ועשירה בעלת אישיות מרשימה, התפעלה מהבחור הצעיר והמבטיח בהיותו בן 25 והיא בת ארבעים, והציעה לו נישואים). על פי האמונה המוסלמית, בעודו נהנה מהקרירות ומהשלווה שבמערה ומבסוט למדי מחייו, הופיע לפתע מולו המלאך גִ'יבְּרִיל (גבריאל) והכריח אותו לקרוא מילים מפיסת בד. מוחמד, שנבהל מג'יבריל, שהיה אסרטיבי ביותר ואף לחץ על חזהו, עשה כמיטב יכולתו כדי להתחמק מהאורח הטורדני והבלתי מוזמן, וטען (בכנות) שהוא בכלל אינו יודע לקרוא. ג'יבריל לא התרגש מהטיעון, ומוחמד מצא עצמו לפתע קורא את פסוקי ההתגלות הראשונים של הקוראן: "קרא בשם ריבונך אשר ברא, ברא את האדם מטיפת דם מעובה. קרא הן ריבונך הוא רב חסד, אשר לימד בקולמוס, לימד את האדם את אשר לא ידע" (סורת טיפת הדם, פס' 5-1). עת הסתיים האירוע המטלטל, מוחמד היה בטוח שדעתו נטרפה עליו, ובמר ייאושו רצה להשליך עצמו מראש הצוק ולשים קץ לחייו. הוא ניסה להסתכל לכיוונים שונים, אולם בכל מקום שאליו הביט בשמיים ראה דמות אדם (כן, שוב ג'יבריל), המיישר את רגליו בשמיים. ג'יבריל אף אמר לו: "אתה שליח האל ואני המלאך ג'יבריל". לאחר ההלם וההחלטה שלא לקפוץ מהצוק, הגיע מוחמד ברגליים כושלות, רועד מאימה, לאשתו ח'דיג'ה, מצא נחמה בחיקה וביקש שתכסה אותו בשמיכה. ח'דיג'ה ודודה, שהיה מונותאיסט, שכנעו את מוחמד שהכול בסדר ושהוא אינו משוגע, אלא פשוט חווה התגלות אלוהית אמיתית. זו בהחלט הייתה הקלה גדולה, אבל בכל זאת, בשביל כבוד צריך לעבוד, וכעת התחיל מוחמד במסע ארוך ומפרך של ניסיון לשכנע חבורה של עובדי אלילים שעושים חיים משוגעים, שהוא נביא האל היחידי, ושהגיע הזמן להפסיק לחגוג את החיים ולהתמקד בתפילות, בטהרה, במחשבות נשגבות ובדברים שעובדי אלילים פחות מתחברים אליהם. במהרה הוא הפך לדמות לא אהודה בעיר מכה האלילית. בזמן שכולם ניסו לחיות את החיים הטובים עד תום ולא לדלג על שום חטא מוסרי, תוך הפגנת יצירתיות מרשימה, מוחמד נאם בקול ניחר נאומי תוכחה המתריעים מפני יום הדין המתקרב ועל זוועות הגיהינום המחכות לחוגגים העליזים אם לא יחזרו מייד בתשובה. היה לכך מחיר חברתי, ומוחמד שילם אותו עד תום.

6. חשוב לציין שמוחמד לא היה צינור בלבד בתהליך ההתגלות. הוא לא שמע מילים ופשוט דקלם אותן, אלא ברוב המקרים היו לו חזיונות, ואותם עיבד למילים אשר ביטאו את תחושותיו ואת המסרים שהיה אמור להעביר. לעיתים הדבר היה בבחינת תהליך ארוך וממושך ולא עניין של דקות. על פי המסורת המוסלמית, לאחר ההתגלויות הראשונות הייתה לפתע הפסקה של שנתיים שלמות שבהן מוחמד לא חווה התגלות נוספת ונותר שרוי במצב של חוסר ודאות ביחס לעתיד, תוהה אם יהיו לו התגלויות נוספות או אם הקיץ הקץ על ימיו כנביא. אבל כפי שאנו יודעים, זה בעצם רק התחיל.

לפני שנמשיך הלאה, נזכיר שוב בקצרה את המושג "לַיְלָתְ אלקַדְר" שבו פתחנו, שמשמעותו המילולית הוא "ליל הגורל". ליל הגורל הוא הלילה שבו, על פי המקובל, התרחשה ההתגלות הראשונה של פסוקי קוראן למוחמד באמצעות המלאך ג'יבריל.

על פי האמונה המוסלמית, בלילה זה נפתחים שערי שמיים; זה הזמן לבקש משאלות, וזה הזמן שבו נחרץ גורלם של בני האדם מדי שנה בשנה (כמו ביום כיפור אצלנו). ואם כבר הגענו לשלב המשאלות, מה דעתכם על הצטרפות ללא תשלום לטיול אקזוטי אל יעד אטרקטיבי על גבי יצור אגדי מעופף?

7. מסע החלומות: מסע זה הוא מסעו הלילי והמסתורי (המכונה בערבית "אלאִסְרַאא" — الاسراء, שפירושה להסיע בלילה) של מוחמד על גבו של יצור אגדי ששמו "אלבֻּרָאק" (البراق), שהתרחש ככל הנראה כשנה אחת לפני ההִג'רה לאלמדינה. המסע היה ממכה אל "המסגד הרחוק ביותר" (المسجد الأقصى — אלמסג'ד אלאקצא), שפרשנים מוסלמים זיהו עם המסגד בהר הבית. הפרשנים המוסלמים נדרשים להתמודד עם סוגיה לוגית לא פשוטה: לאיזה מסגד בדיוק הגיע הנביא מוחמד בהר הבית? בימי חייו של מוחמד לא היה מסגד בהר הבית, כיוון שירושלים הייתה עדיין בשליטה נוצרית ביזנטית. מבנה התפילה המוסלמי הראשון במקום עתיד להיבנות על פי הגרסה המוקדמת ביותר לא לפני שנת 636, על ידי הח'ליף השני עמר אבן אלח'טאב, כובש ירושלים, ארבע שנים לאחר מותו של מוחמד. הייתכן שהכוונה במסגד המוזכר בקוראן היא בכלל למקום אחר, שבו היה מסגד בימי חייו של מוחמד?

הפרשנים מתמודדים עם סוגיה מאתגרת זו בטענות שונות, ובכלל זה שהמסגד המדובר כבר נבנה על ידי הנביא אדם (האדם הראשון נחשב גם לנביא), או על פי חדית' של מוחמד, שמסגד אלאקצא נבנה ארבעים שנה לאחר בניית הכעבה1.

המסע מוזכר בקוראן בסורת אלאסראא', פסוק 1: "ישתבח שמו של המסיע את עבדו בלילה מן המסגד הקדוש אל המסגד הקיצון..." ("סֻבְּחַאן אַלָדִ'י אַסְרַא בִּעַבְּדִהִ לַיְלַא מִן אלמַסְגִ'דִ אלחָרַאם אִלַא אלמַסְגִ'ד אלאַקְצַא..."). המוסלמים עצמם חלוקים ביחס למסע זה, שמא היה רוחני או פיזי. אפילו עאי'שה, אשתו הצעירה והאהובה של מוחמד, טענה שמדובר בחיזיון בלבד, והעידה שמוחמד נח בחיקה כל אותו הלילה. אולם רוב חכמי הדת קבעו שמדובר במסע ממשי ולא רוחני בלבד. נתעכב לרגע על מקום הנחיתה של "אלבֻּרָאק", הבהמה המכונפת שעל גבה המריא מוחמד (כשהמלאך ג'יבריל מלווה אותו ומעופף לצידם). שמו של הכותל המערבי בערבית הוא "הכותל של אלבּראק" (חַאִי'ט אלבֻּרָאק — حائط البراق), שכן על פי המסורת המוסלמית, לאחר הנחיתה קשר מוחמד את אלבֻּרַאק אל טבעת המקובעת לאבן בכותל המערבי. מסיבה זו הפך הכותל המערבי לבעל חשיבות דתית גם עבור המוסלמים. במילים אחרות, אילו נחתה אלבֻּרַאק בצד השני, הכול היה הרבה יותר פשוט, וייתכן כי היה נמנע מאיתנו סעיף אחד בסכסוך... מה שהתרחש לאחר ההגעה למקום היה טיפוס (שמכונה אלמִעְרָאג' — المعراج) אל שבעת הרקיעים. בכל רקיע קיים מוחמד פגישה עם נביא חשוב אחר מהעבר, כגון מוסא (משה), אבראהים (אברהם) ועיסא (ישו). בשלב מסוים ערך מוחמד תפילה משותפת עם הנביאים החשובים, והוא היה זה שהנהיג את התפילה (המשמעות הנגזרת מכך היא מעמדו הבכיר ביחס לנביאי העבר). מדובר באירוע המיסטי הבולט ביותר בחייו של מוחמד, וגורמים אסלאמיים מיסטיים, כגון הזרם הצופי, התמקדו בו ופיתחו אותו בעזרת פרשנויות שונות. על פי המסורת המוסלמית, ההלכה הקובעת שעל המוסלמי להתפלל חמש פעמים ביום נקבעה גם כן במעמד זה.

8. הִגְ'רַה (הגירה) — במשך 13 שנים ניסה מוחמד לשכנע את אנשי מכה בדברי הטפה אבל זה פשוט לא עבד. חסידיו שקיבלו על עצמם את בשורת האסלאם היו מעטים ומאוימים. אנשי מכה הגבירו את הלחץ ואת האיומים ודם החל להישפך. מוחמד וחסידיו היו בסכנת חיים ממשית והגיע הזמן לעבור למקום בטוח יותר. העיר אלמדינה (שכונתה לפני בואו בשם יַתְ'רִבּ ולאחר הגעתו מָדִינַתְ אלנַבִּי (עירו של הנביא) או בקיצור אלמדינה) נבחרה לאחר שמוחמד קיבל שבועת אמונים מחלק מאנשיה והוא הוזמן להגיע אליה. ב-622 מגיע מוחמד לעיר אלמדינה. משנה מקום משנה מזל? במקרה הזה — לגמרי. תוך זמן קצר עתיד מוחמד להפוך למנהיג רב עוצמה.

9. צחצוחי חרבות: כל נביא מתחיל יודע שהעברת המסר האלוהי וקבלתו מצד הקהל המיועד יעילים לאין שיעור אם מעבר לצחות לשון ולמסר נאה, אתה מצויד גם בחסידים נלהבים וחסונים בעלי חרבות חדות. בימי חייו מוחמד הנהיג את המוסלמים בכמה קרבות מכריעים אל מול אויבים שונים, ובראשם שבטו שלו, שבט קֻרַיְש, ששלט במכה והיה מלכתחילה המתנגד העיקרי לשליחותו של מוחמד. הקרב המפורסם והמכריע הראשון שבו ניצחו המוסלמים היה קרב בָּדְר, אך כאן נתעכב דווקא על קרב מפורסם אחר — קרב השוּחַה (עַ'זְוַת אלחַ'נְדָק — غزوة الخندق), שנקרא כך בשל תחבולה צבאית שנקטו המוסלמים אל מול כוח גדול מהם. חמש שנים לאחר ההיג'רה של הנביא ותומכיו ממכה לאלמדינה, הגיע כוח של עשרת אלפים לוחמים מקואליציית השבטים של קריש, שמטרתם הייתה להביס את מוחמד ואת תומכיו — שהתבצרו בעיר אלמדינה, מעוז המוסלמים — ולשים קץ לתופעת האסלאם. העיר אלמדינה מוקפת בהרים משלושת עבריה, ורק חלקה הצפוני מישורי ומאפשר התקפה. מוחמד, שהבין מהיכן תגיע ההתקפה והיה מודאג מאפשרות של תבוסה ממשמשת ובאה, שמע לעצתו הנבונה של מתאסלם פרסי ששמו סַלְמַאן אלפַארִסִי. סלמאן, שהכיר היטב את שיטות הלחימה של הצבא הפרסי, הציע למוחמד לחפור תעלה עמוקה באזור החשוף ובכך להפוך אותו לבלתי עביר לכוח רכוב. המוסלמים עבדו קשה בחפירות במשך שישה ימים ויצרו את התעלה (מוחמד עצמו אחז במעדר ונתן דוגמה אישית בעודו מזמר). כוחות האויב הטילו מצור על העיר במשך כחודש, בעוד שהתעלה חסמה את התקדמותם. אחת מדאגותיו של מוחמד הייתה השבט היהודי באלמדינה, בַּנוּ קֻרַיְטַ'ה, שעמו כרת ברית. על פי המקורות המוסלמיים הקדומים, נפוצה שמועה על כך שהשבט היהודי שקל לאפשר לכוח האויב הצר על העיר להיכנס דרך אזור מגוריו באלמדינה באופן חופשי, ובכך היה צבא המוסלמים עלול להיות מופתע ממתקפה מאחור. כשנדמה היה שהמצב אבוד, חל שינוי פתאומי קיצוני במזג האוויר, ורוח קרה מאוד ששטפה את האזור גרמה לצבא קריש לסגת. המסורת המוסלמית מייחסת את הנסיגה לליל סערה שבו תקף צבא מלאכים את כוחות קריש. לאחר שחלפה הסכנה, התפנה מוחמד לסגור חשבון עם השבט היהודי שאותו האשים בהפרת הברית, אף שהיהודים לא הפרו את הברית בפועל. קרב השוחה עצמו הסתיים כמעט ללא נפגעים משני הצדדים, כי לא נוצר מגע בין המחנות היריבים, אולם בשבועות המצור חוו המוסלמים רגעי ייאוש רבים שבאים לידי ביטוי בקוראן, בסורת המחנות, פסוקים 10-9: "הוי המאמינים, זכרו את החסד שנטה לכם אללה בבוא עליכם גדודים, אז שילחנו בהם רוח סערה וגדודים שנסתרו מעיניכם. אללה מבחין באשר תעשו. הם עטו עליכם ממעל לכם ומתחת לכם. אז טחו העיניים מלראות והלבבות חנקו את הגרון וחשבתם מחשבות על אללה".

אנשי דת מוסלמים נוהגים להזכיר בנאומיהם את עמידתו האיתנה של מוחמד ברגעי המצור הארוכים והקשים בקרב השוחה, בשעה שעתידו האישי ועתיד קהילתו היו נתונים בסכנת כליה, כדוגמה ומופת לאופן שבו על מאמין להתמודד עם סכנה — בסבלנות ובאמונה. מוחמד הנהיג בחייו בסך הכול 29 קרבות. יש לציין שהספירה כוללת גם התכתשויות קטנטנות — בימים ההם קרב נספר גם כשכמה גמלים משועממים מכל צד נגחו זה בזה קלות והמחנות היריבים ניתקו מגע באנחת רווחה — אבל מובן שחלק מהקרבות היו בעוצמה אחרת לגמרי וגורליים, ומוחמד הוכיח כי הינו מצביא מוכשר. ברוב רובם של הקרבות נחלו המוסלמים ניצחון.

קרב השוחה הוא אחד המפורסמים שבהם.

10. מוחמד והיהודים: יש להודות שמההתחלה היחסים בין בני עמנו למוחמד לא היו בגדר אהבה ממבט ראשון (וגם לא שני או שלישי). זה התחיל בתקוות גדולות מצד אחד (מוחמד) ונגמר בהרבה דמעות בצד השני (היהודים). בתקופה שבה היה מוחמד מנהיג של קהילה חלשה בראשית דרכה, הוא ראה ביהודים כמי שעשויים לקבל אותו כנביא בשל האופי המונותאיסטי של בשורתו. לאחר הגעתו לאלמדינה חיבר מוחמד חוזה המכונה "הסכם האומה" (עַהְד אלאֻמָה), שבו נקבע, בין היתר, שכלל אוכלוסיית העיר, כולל היהודים (אולם מדובר בקבוצות קטנות ולא בשבטים היהודים הגדולים, שלא השתתפו בהסכם), מהוות אומה אחת המאוחדת במלחמה נגד הכופרים. ליהודים אלו הותר בהסכם לשמור על דתם, ובתמורה היה עליהם להשתתף במאבק ולהיות נאמנים למוחמד.

מוחמד ראה עצמו כממשיך דרכם של נביאי העבר ובשורתם, ונראה שעשה מאמצים גדולים לרכוש את תמיכת היהודים. הדבר בא לידי ביטוי בכמה אופנים, ובכלל זה קביעת כיוון התפילה של המוסלמים אל עבר ירושלים; הצום, שבתחילה היה כמו אצל היהודים, בן יום אחד, במועד של יום כיפור שחל בעשרה בתשרי, ולכן נקרא הצום המוסלמי עַאשוּרַאא' (העשירי); היתר לאכול על פי מנהגי האכילה של היהודים ולהינשא ליהודיות ועוד. אולם ככל שהתחזקו מוחמד וקהילת המוסלמים במדינה, וככל שזכה בניצחונות במערכות נגד יריביו, גבר ביטחונו העצמי כמו גם העוינות בינו לבין היהודים וההבנה שהם לא יצטרפו לקהל המאמינים. ישנם תיאורים מוסלמיים מאוחרים שאמינותם שנויה במחלוקת, שלפיהם חלק מהעוינות נבעה מהיחס שהפגינו היהודים כלפי מוחמד. על פיהם, האזכורים שמופיעים בקוראן לסיפורים שונים מהתורה עוררו לעיתים גיחוך ולעג בקרב היהודים, שכן הגרסאות שונות משמעותית ממה שמופיע בתורה. היהודים נהגו להגיע למסגד להקשיב לגרסאות המוסלמיות של סיפורי התורה וללעוג להן ולמוחמד בגלוי על מה שראו כבורות ושיבוש הסיפורים (על פי חוקרים רבים מדובר בתעמולה מוסלמית מאוחרת שנועדה להצדיק את היחס ליהודים בהמשך). כבוד, כידוע לכול, הוא עניין רציני ביותר בחברה הערבית, כמאמר הפתגם "אלנַאר וַלַא אלעַאר" (النار ولا العار — "עדיפה אש הגיהינום על הבושה").

*המשך הפרק זמין בספר המלא*