מבוא
לאחר שצבאות האסלאם הגיעו לצפון סוריה, בשנות השלושים של המאה השביעית, נאלץ הרקליוס, קיסר האימפריה הביזנטית, לנטוש את אדמת סוריה בבהילות ולשוב לבירתו קונסטנטינופול כדי לשהות במרחק בטוח מאויביו המתקדמים במסע כיבושים מדהים. בדרכו, כך מסופר, פגש נתין ביזנטי שהצליח לחלץ עצמו משבי המוסלמים. "ספר לי על אנשים אלה", ביקש ממנו הקיסר, והלה השיב: "אספר לך כך שתהיה כמו מתבונן בהם בעצמך". הוא המשיך: "הם פרשים ביום ונזירים בלילה. בשטח שבשליטתם הם אינם לוקחים מזון מבלי לתת בעבורו תמורה ואינם נכנסים לבית [של מקומיים] מבלי שנתקבלו בברכה. הם עומדים בגבורה אל מול הלוחמים נגדם עד שהם מביסים אותם". לשמע דבריו סיים הקיסר את המפגש הקצר במילים אלה: "אם אמת דיברת, הם עתידים לרשת את האדמה שאני ניצב עליה".
מוטב שנחסוך מעצמנו את התהייה כיצד הגיע הדיאלוג לידיעת כותבים מוסלמים. כמעט נעלה מכל ספק שלא מדיווח של מישהו במחנה הביזנטי, אלא מדובר בדיאלוג בדוי. הדבר לא מנע מההיסטוריון המוסלמי החשוב טַבַּרי לכלול את הדיאלוג בספרו רחב־היריעה "היסטוריה של הנביאים והמלכים" (תַּאריח' אל־רֻסֻל וּאַל־מֻלוּכּ), על תולדות הזמן העתיק והמאות הראשונות לאסלאם, שאותו השלים בשנת 915 בערך. טַבַּרי מסתמך כאן, כמו בהרבה תיאורים אחרים של כיבושי האסלאם המוקדמים, על סַיְף ן' עומר (מת ב־796 בערך), כותב בן העיר כּוּפה שבעיראק, שמהימנותו מוטלת בספק במחקר זה זמן רב בשל סיבות שלא כאן המקום לפרטן. האם היה טַבַּרי שותף לחשד בסַיְף ולמרות זאת הביא את הדברים בנימוק, שאותו הוא מציין בהקדמה לספרו, שהוא מביא דברים בשם אומרם אך אינו ערב למהימנותם? או שמא האמין, או לפחות רצה להאמין, שכך היו הדברים? לזה אין לנו תשובה. כך או כך, בספר זה נתמקד לא במהימנות החומר העובדתי שלקח טַבַּרי מסַיְף, שמרבית כתביו לא שרדו, וממקורות אחרים, אלא במסרים שמשוקעים בדיווחיו. כך גם לגבי כותבים אחרים בני הזמן. הרי כל מה שיש בידינו אינו ההיסטוריה עצמה אלא מה שנכתב עליה.
נשוב לדיאלוג שלפנינו. גם אם נצא מנקודת הנחה סבירה שהוא לא התרחש בפועל, הוא חשוב ביותר מהיבט אחד. לפנינו לא רק תיאור מחמיא של לוחמי האסלאם — תיאור שחלק ממנו משמש כותרת לספר זה — אלא שימוש במונח מעורר תמיהה — נזירים. המונח, שבדרך כלל מזוהה עם הנצרות, מופיע כאן וחוזר אצל טַבַּרי וכותבים אחרים כדי לאפיין את המוסלמים דווקא. מדוע? לשאלה זו נידרש באחד מפרקי הספר. נוסף על כך, הדיווח משגר מסר ברור לגבי מסקנתו, כביכול, של הקיסר הביזנטי שהוא עתיד להיכשל במערכה נגד המוסלמים. זהו בלא ספק נושא חשוב או, בניסוח אחר, מוטיב מובהק בעלילות הכיבושים האומר שלאויבי האסלאם הייתה ידיעה מוקדמת על תבוסתם. עד כדי כך יצא שמם של הלוחמים הערבים־המוסלמים לתהילה. ויש כאן עניין שלישי: האמינות הגבוהה שהתיאור מנסה לייצר באמצעות רעיון שבני התקופה הקלסית כינו מימזיס (mimesis) והתרבות המוסלמית אימצה אף היא, כנראה באופן עצמאי לחלוטין, גם אם מטבע הדברים לא השתמשה במונח זה. מבחן שאין בלתו להצלחת דיווח היסטורי הוא עד כמה ייקלט במוחו של הקורא (או השומע) כמשקף את ההיסטוריה "כפי שאכן הייתה". אם כן, דבריו של השבוי לקיסר אמורים לספק תיאור מימֶטי לא רק משום חובתו של הנוצרי כלפי השליט, אלא גם משום חובת המספרים לשומעיהם המוסלמים והכותבים לקוראיהם.
האם אפשר להתייחס כך לכמות החומר העצומה שמופיעה אצל כותבים מוסלמים מוקדמים, לא רק במה שנוגע לכיבושי האסלאם, אלא גם בחומר הקשור להיסטוריה המוסלמית המוקדמת בכלל? בהמשך נראה שלפנינו עניין מורכב ששולל תשובה פשטנית. ייאמר מייד שהספר שלפנינו אינו ניסיון נוסף לכתוב את ההיסטוריה של כיבושי האסלאם. כמה מחקרים נכתבו על כך בעשרות השנים האחרונות ונראה שלנוכח מגבלות החומרים ההיסטוריים ששרדו, הנושא מוצה. הספר הנוכחי אינו מתמקד אפוא בהיסטוריה של הכיבושים, אלא בכמה סוגיות נבחרות שיש בהן כדי להבהיר את העושר והמורכבות של הדיווחים ההיסטוריים על הכיבושים וכן את המרחק שלהם, שאותו מן הנמנע לחצות, מהכיבושים כפי שאירעו. פרקי הספר כמו מהלכים על קו התפר שבין התרחשות האירועים שכבר חלפו בזמן הדיווח בעל פה או בכתב ובין הכתיבה על אודותיהם. הם חושפים "היסטוריה" שלעיתים אפשר לשער שהיא אותנטית אך לעיתים קרובות יותר אפשר להסיק שהיא הומצאה בשירות מגמות מסוימות. זהו, אם תרצו, טבעה של כתיבת היסטוריה באשר היא, גם כאשר כותביה אינם מודעים לאינטרס שהם פועלים בשמו או אף גרוע יותר, כאשר הם מכחישים אותו.
הפרק הראשון מסמן שורה של סוגיות מתודולוגיות שעולות בעקבות קריאה ביקורתית של המקורות הערביים: הזמן הרב שעבר בין ההתרחשויות ובין הכתיבה עליהן שהיא לרוב מוצר של מסירת חומרים בעל פה, וכן מיעוט העובדות שהם מכילים, ריבוי מוטיבים רעיוניים וספרותיים, הבדלים בין גרסאות באופן שאינו מאפשר את בירור העובדות, ועוד.
הפרק השני בוחן את תיאורי הכיבוש של כמה מקומות כפי שהם מופיעים במקורות המוסלמיים ומשווה אותם עם תיאורים מקבילים שנכתבו על ידי נוצרים. ההשוואה מעלה שחוץ מעובדת הניצחון עצמו של צבאות המוסלמים, שעליה אין מחלוקת, מעטות הן נקודות ההשקה. הכותבים הנוצרים נוטים, במקרים לא מעטים, להיות תמציתיים, ואילו כותבי הערבית עסוקים בבניית עלילה. החופשיות שהם נוקטים בנידון זה מוכוונת אידאולוגית והיא גדולה לאין שיעור.
הפרק השלישי מראה באמצעות תיאורי כמה אפיזודות כיצד נעשה שימוש מיטבי במוטיב הניגוד שבין צניעות והסתפקות במועט שמאפיינות את הערבים ובין הפאר וההדר שרווח בקרב מעצמות התקופה. עתה, בראשית הכיבושים, מדובר גם בצו אלוהי האוסר על פיתויי החומריות, כפי שמתחייב מהדת החדשה. על הסתפקותם במועט של הכובשים המוסלמים יודעים, כביכול, גם אויביהם לדווח והם מייחסים לה תפקיד חשוב בניצחונות צבא האסלאם. אלא שהעניינים נראים מורכבים יותר שכן הכיבושים הבטיחו לא רק תגמול רוחני או מוות למען אללה אלא גם תנאי מחיה משופרים. הראייה הזאת הייתה בעלת משקל והדבר בא לידי ביטוי בכמה הזדמנויות. בעבור הערבים היו הכיבושים צורך כלכלי ולפיכך אפשר לראות התנגשות בין חובה מוסרית לאטרקציה חומרית. כיצד התמודדו הערבים עם שלל המלחמה? לפחות במבט לאחור, מבטם של המספרים והכותבים, מדובר במקרה בוחן שאותו, לכאורה, עברו הכובשים בהצלחה.
הפרק הרביעי מאתגר את התפיסה שהעדה הערבית־המוסלמית הייתה מאוחדת בלחימתה ומצביע על המתח הבין־שבטי שהיה מורשת העידן הקודם ונשמר גם בתקופת הכיבושים. הוא בא לידי ביטוי במסורות שבטיות שנמסרו בעל פה בתוך השבטים ולפרקים יש ביניהן תחרות. מקרה פרטי שלגביו יש חומר רב יחסית הוא קרב שהתנהל ליד היישוב קאדִסִיה בדרום עיראק, שמוסכם שחרץ את גורל האימפריה הפרסית של הססאנים. מסורות שהגיעו אל סיף הנזכר, המקור החשוב של טַבַּרי, מפארות את פועלו של שבט תַּמים, שבטו של סיף, ושל גיבוריו. גם שבטים אחרים מצאו כאן שעת כושר להאדיר את שמם.
הפרק החמישי עוסק בהבניה בדיעבד של רעיון האחדות הערבית באופן שמתיימר להציג את הערבים־המוסלמים ואת התושבים הערבים שנכבשו על ידם, אלה שחיו דורות קודם לכן באימפריות הכבושות, כבעלי זהות משותפת, בבחינת מפגש של "אחים אובדים", אחדות שבאה לידי ביטוי בתיאורים פרטניים של העימותים. ראיות משלל כיוונים מלמדות שמדובר בניסיון ברור לדחוק את השבטיות בפני הערביות, שהיא זהות מאוחרת בעשרות רבות של שנים. מה שמרתק בתיאורים שלפנינו הוא האופן שבו הכותבים מבנים את הזהות הערבית הבדויה.
הפרק השישי מנתח את שלל הגרסאות לכיבוש המוסלמי של ירושלים שנוצרו כמה עשורים ואף יותר לאחר התרחשות האירוע. זוהי השעה שבה עמלו הח'ליפים לבית אוּמַיה נמרצות, בתמיכת מעגלי מלומדים, להפוך את ירושלים לעיר קדושה לאסלאם, בין היתר, באמצעות בנייתם של כיפת הסלע ומסגד אל־אַקְצא והפירוש שניתן לפסוקים עמומים בקוראן שקישר אותם לעיר זו. שני מאפיינים עיקריים בולטים בדיווחים על הכיבוש: האחד, דמותו של הח'ליף עומר ככובש האידיאלי, האחר, התגשמות הכיבוש כרעיון משיחי־יהודי מצד אחד והניסיון של המסורת המוסלמית להרחיק עצמה מכך מצד אחר, מאפיין שיכול לשקף סתירה פנימית.
הפרק השביעי מתמקד בספרו של המצרי אִבְּן עַבּד אל־חַכַּם, שנכתב במחצית השנייה של המאה התשיעית כדוגמה מוקדמת להופעתה של היסטוריה מקומית בח'ליפות המוסלמית. מאחר שהכותב הסתמך על מקורות מוקדמים יותר שהם עצמם לא שרדו, סביר שהיסטוריה מצרית נכתבה אף מוקדם יותר. מתוך החומרים הכלולים בספרו הפרק מתרכז בדיווחים על הכיבושים ומראה כיצד באו בהם לידי ביטוי אינטרסים מקומיים ושאיפות לוקליות שלא מצאו את ביטוים בהיסטוריה של הכיבושים שנכתבה במרכז הח'ליפות בעיראק באותה עת.
* * *
ספר זה נועד לא רק למי שיש לו עניין מקצועי־אקדמי בהתייחסות ביקורתית להיסטוריה המוקדמת של האסלאם, אלא לקהל רחב יותר של שוחרי דעת. הספר מבקש להנגיש את הנושא לקהל זה אך, במידת האפשר, לא על חשבון הדיוק. ראוי לציין שהפרק הראשון הוא עיבוד והרחבה של המבוא והפרק השני של ספרי The Arabic Historical Tradition and the Early Islamic Conquests — Folklore, Tribal Lore, Holy War (2016). הפרק הרביעי הוא עיבוד של הפרק הראשון בספרי הנ"ל והפרק השביעי הוא עיבוד והרחבה של הפרק השישי שם. הפרק השישי הוא הרחבה של מאמרי "הכיבוש המוסלמי של ירושלים" (קתדרה 160, תשע"ו). הפרקים השני, השלישי והחמישי נכתבו במיוחד בעבור ספר זה. תודתי נתונה לגב' איילת בר טל על קריאתה הקפדנית ששיפרה את כתב־היד שהובא בפניה ועל מספר לא מבוטל של עצות מועילות.
התעתיק של מושגים ושמות שמוכרים לקהל הרחב נועד להיות פשוט, לדוגמה: מוחמד (במקום מחמד), מוסלמים (במקום מסלמים) רוסתם (במקום רֻסְתַם), אוּמַיים במקום אֻמיים וכיוצא בזה. מושגים ושמות אחרים מנוקדים לנוחיות הקוראים והקוראות שאינם קוראי ערבית. במידת הצורך ויתרתי על "אַל היידוע" (מקבילה בקירוב לה"א הידיעה העברית), שמאפיינת שמות ומושגים רבים בערבית (למשל כּופִי במקום אל־כופי) אך אינה נחוצה ומסרבלת במסגרת זו. נעשה שימוש בקיצור ן' למילה "אִבְּן" (בן בעברית). עיצורים כמו ג צ וצ' בעברית נהגים באופן שונה בערבית. אם קיימים תרגומים לאנגלית של מקורות בערבית ההפניה בהערות היא אליהם.
פרק ראשון
כיבושי האסלאם — בין מוטיבים ספרותיים לעובדות
קווי מתאר
בשנת 634, בשלהי ח'ליפותו בת השנתיים של אַבּו־בַּכְּר, יורשו הראשון של מוחמד, נביא האסלאם, בהנהגת העדה המוסלמית הצעירה, יצאו צבאות ערביים את תחומי חצי האי ערב והחלו במסע כיבושים נרחב בשטחי שתי האימפריות, האימפריה הפרסית והאימפריה הרומית המזרחית (ביזנטיון). אחד מחוקרי העולם העתיק טען לאחרונה שאי־אפשר להסביר כיבושים אלה במושגים אנושיים מקובלים והם עולים בחשיבותם על כיבושי אלכסנדר הגדול בעת העתיקה ועל כיבושי בריטניה בעת המודרנית. מבלי להתחייב לטענה זו אפשר לקבוע שאכן, קצב הכיבוש היה יוצא דופן, כאילו נטול מגבלות. אם להשתמש בביטויים שהיו שגורים בפיהם של בני הזמן הקדום, ההיסטוריה אצה לה ויום הדין, לפחות מנקודת מבטם של נפגעי התהליך, החיש פעמיו.1
הקרבות המוקדמים שניהלו חילות האסלאם התרחשו באזורים שבשליטת האימפריה הביזנטית, בקרבת בית גוברין וים המלח ולאחר מכן בבּוסְטְרה (בֻּצְרא הערבית) שבחוֹרן, בדרומה של סוריה. בירושלים נשא הפטריארך סוֹפְרוֹנְיוּס את דרשתו האחרונה בשלהי שנת 635 או בראשית השנה שלאחריה וקשה להחמיץ את המסר הדתי שעלה ממנה על זוועות הסַרַצֶנים — כינוים הלטיני של הערבים, שעל מקורו חלוקות הדעות — שמתוארים כ"חסרי אלוהים". הצלב הקדוש ופריטי קודש אחרים הוברחו מהכנסיות שבירושלים בדרך הים אל קונסטנטינופול, בירת האימפריה, ותושבי ירושלים נכנעו בפני הערבים בתמורה להבטחה על שלמות הנפש והרכוש. באותו הזמן בערך התנהל קרב הירמוך בגולן. תבוסת הביזנטים בקרב הייתה כה מוחצת עד ששמעה הגיעה לאוזניו של בישוף פרנקי בחבל גַלְיה שבמערב. תבוסה זו פתחה בפני המוסלמים את הדרך לכיבוש חלקה הגדול של סוריה, לרבות דמשק. עקב כך נטש הקיסר הרקליוס בפחד את צפון סוריה ששם סייר ושב לבירתו — כאן משתלבת האנקדוטה שהובאה במבוא. בסוף שנת 640, אחרי מצור שנמשך חודשים מספר, נכבשה גם עיר החוף קיסריה וחוסל חיל המצב, אשר מיאן להיכנע ולפי המדווח היו בו שבעת אלפים איש.2
באותה שנה או אף לפני כן, הגיעו כוחות המוסלמים לעיראק, לאזור שבין הפרת לחידקל (גַ'זירה), ומשם פלשו לארמניה ושלוש שנים אחר כך הגיעו אל חופי הים השחור. הארמנים קיבלו מעמד של וסאלים והוטלה עליהם מחויבות להעמיד צבא לרשות המוסלמים.3 כרוניקאי נוצרי מספר שצי של אלף ושבע מאות ספינות השתלט על קפריסין בשנת 649 ולאחר מכן על האי אַרְוַּאד שבקרבת חופי סוריה.4 מנגד, היו גם ניסיונות כושלים, כמו הניסיון להשתלט על קונסטנטינופול באמצעות כוח משולב דרך הים והיבשה ב־654. אומנם בדרך חיסל הצי הערבי צי ביזנטי בחופי דרום אנטוליה, אלא שבסמוך לבירה התחוללה סערה עזה שנתפסה בעיני הנוצרים כעזרתו של האל — לפחות הפעם היה לצידם — וחיסלה את תקוות הערבים. עוד מצור שהוטל על בירת ביזנטיון בעשור הבא נכשל אף הוא.5
בחזית האימפריה הפרסית, ששלטה בה השושלת הססאנית, צרו הערבים במשך שנתיים, החל בחורף 636, על הבירה קְטֶסיפוֹן, כשלושים קילומטר מדרום לבגדאד, שבאותו זמן הייתה רק כפר וכעבור יותר ממאתיים שנה היא עתידה לצמוח ולהיות לבירת הח'ליפות העבּאסית. בינתיים חצה צבא פרסי גדול את החידקל, דחק את הערבים לאחור והנחיל להם תבוסה ב"קרב הגשר", שסביבו נוצר מיתוס, או למצער פולקלור, זעיר. לאחר מכן חנו שני הצדדים ליד קאדִסִיה, ממערב לנהר הפרת. תגבורת של עשרים אלף ערבים — זה המספר שמופיע בכתובים — הניסה את הפרסים והביאה למותם של כמה ממפקדיהם. הקרב המכריע התרחש בינואר 638 והסתיים בתבוסת הפרסים. עתה שבו הערבים לצור על קְטֶסיפוֹן. המצור נמשך חצי שנה ומלך איראן יַזְדְגֶרד החליט לפנות את העיר. אוצרותיה נארזו במהירות והלוחמים בראשות ח'וֹראזאד, אחיו של רוֹסתם, המצביא העליון, התפנו צפונה והותקפו בדרך. הערבים שבו עם שללם לקְטֶסיפוֹן, ויַזְדְגֶרד, שכל אותה עת היה במנוסה בתוך איראן, נרצח בסופו של דבר ליד העיר מַרְוְ שבמזרח המדינה.6 לאחר כיבוש בירת האימפריה הגיעו המוסלמים אל צפונה של עיראק ואל הרמה האיראנית,7 וב־655 הגיעו לעיר המבצר דרבאנד (Darband), שהערבים יקראו לה "השער של השערים" (בּאבּ אל־אַבְּוּאבּ), על חופי הים הכספי. הסכם נחתם עם מושל אַרְבּיל באד'רביג'אן שלחופיו המערביים של ים זה. הניסיון לכבוש את מחוז טַבַּרִסְתאן שמדרום לו לא צלח בשל התנגדות המקומיים, והערבים הסתפקו בקבלת תשלום חד־פעמי. אזור גֻ'רְג'אן הסמוך נותר בשליטת שושלת תורכית עד תחילת המאה השמינית. חילות ערביים התקדמו לעבר חֻ'זִסְתאן שבדרום־מערב איראן, שהיה אזור חקלאי עשיר. כוח אחר פנה לכִּרְמאן ולנִהאוַונְד. מקור נוצרי בן הזמן מדווח שמשהגיעה השמועה על תגבורת ערבית נמלט הצבא הפרסי, שהיו בו שישים אלף איש (!), מפני הערבים, שגם צבאם הכיל מספר חיילים דמיוני — ארבעים אלף.8
על מה שהתרחש במזרח איראן יש לנו מידע רק ממקורות ערביים מאוחרים. מהעיר בַּצְרה, שזה עתה הונחו יסודותיה, יצאו באמצע המאה השביעית כוחות לחֻ'ראסאן ומשם פנו מזרחה לאפגניסטן. גם שם דגם השלטון המוסלמי החדש באזור היה מעין אוטונומיה בתמורה למס, שיושבי האזור פסקו לשלם ברגע ששמעו על בעיות בקרב המוסלמים. רק בימי שלטונו של הח'ליף האוּמַיי מֻעאוִּיה (680-661) הושגה שליטה טובה יותר על ידי התבססות בעיר מַרְוְ. בתקופתו של שליט מוסלמי זה השתלטו המוסלמים גם על אזורים נוספים בצפון אפריקה.9
בחזית מצרים, שבשליטת הביזנטים, התקדם המצביא עַמְר ן' אל־עאץ ב־639 לאורך חופי הים התיכון עד שהגיע לפַרַמא (Pelusium) שבמזרח הדלתא ולאחר חודש כבש אותה. אחר כך הדרים לבָּבּילוֹן, מקום שבו יוקם גרעינה של קהיר (כיום קהיר העתיקה). הבישוף בן־הזמן יוחנן (ג'ון) מהעיירה ניקיו (Nikiu), מדרום לאלכסנדריה, מספר על כוח שני שהגיע מדרום, אולי דרך ים סוף, אם כי לא ברור כיצד הפליג, וחצה את הנילוס. מכל מקום, ניצחון המוסלמים ליד בבילון ב־640, תודות לתכנון טקטי, ונפילת העיר אחרי מצור של חצי שנה, ריפו את ידיהם של מפקדים מקומיים שמקצתם נמלטו צפונה ומקצתם יצרו בריתות עם הערבים. אפשר שהשמועה על מות הקיסר הרקליוס תרמה אף היא את חלקה לרפיון שהשתרר במחנה הביזנטי. אלכסנדריה נכנעה בסתיו 642 וניסיונם של הביזנטים לשוב ולהשתלט עליה נכשל.10
המשך הפרק זמין בספר המלא
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
