לא שותק כמו דג

היא מגיעה הביתה ופותחת את התריסים. אור חזק מציף את הבית. אני לא ממצמץ בכלל, אלא מחזיק את העיניים שלי פקוחות כמה שאני יכול כדי לא לפספס שום תנועה שלה. היא מחכה שהילדים ילכו לעיסוקים שלהם, נפרדת מכל אחד בקול מתנגן ומאחלת להם יום נעים.

אני מביט בה שותה קפה, לוקחת רגע לעצמה.

היא כל כך יפה בעיניי, כמו בפעם הראשונה שראיתי אותה. אז, כשהיא פתחה את הדלת, ונכנסה לי ישר ללב. משהו בעיניים שלה מקרין טוב שלא נגמר, וזה לעולם לא ישתנה.

באנחה היא מתרוממת שוב ומביטה סביב. הבלגן חוגג. ככה זה עם שלושה ילדים, מתוכם שני תאומים שחושבים שהסלון הוא מגרש כדורגל. אין פה רגע דל. היא מביטה בי ומגלגלת עיניים. אני עושה את אותו הדבר. שנינו יודעים שאין את מי להאשים.

היא ממלאה דלי של מים ונעמדת לידי עם המגב והסמרטוט. אם הייתי יכול, הייתי שוכב על הספה ומרים רגליים כדי לא להפריע. אבל אני לא יכול לעשות את זה. מגיע לה מישהו שיכיר בערך של המאמץ שלה, של ההקרבה שלה למעננו, למען הבית.

היא עוברת מפינה לפינה וגם אני משתדל לשמור על הקצב. אני כמובן מספיק הרבה פחות ממנה, ובכל זאת כולי רטוב. כשאני מסיים את הסיבוב, היא כבר מסיימת לנקות את פינת האוכל ולהבריק את אחד מחלונות הוויטרינה הגדולים, זה שהתאומים כל הזמן נוגעים בו כשהם משחקים בתופסת. אולי היום היא תנקה רק אותו, אבל אי אפשר לדעת. לפעמים היא חוטפת קריזה ומנקה את כולם.

המשך העלילה בסיפור המלא