לחיות את מידברן

מבוא

העיר הזמנית של מידברן, המתרוממת מתוך אבק באמצע המדבר, מתקיימת כיקום מקביל לעולמנו שלנו: היא נבנית בעבודה קשה ללא כל תמורה כספית בעדה, מחלקת את פירותיה באופן שווה, ההחלטות הרבות שמעצבות אותה ואת תכניה לא נעשות על ידי מנהיגים שנבחרים בקלפי, אלא נקבעות על ידי כלל החברים, אורח החיים המתקיים בה ממזג לתוכו רוח קהילתית מובהקת לצד חוויה עירונית שוקקת וחסרת גבולות, היא מלאת דמיון, משחק, תשוקה ויצר ובוניה המרכזיים חשים שהם יוצרים עולם שחורג מכל מה שמוכר לנו.

יקומים מקבילים, כמו קווים, לא נועדו להיפגש לעולם.

אולם האם בכל זאת ישנן אפשרויות ויש רצון לקרב בין העולמות, לאפשר להם להיפגש זה עם זה, להשפיע זה על זה?

שאלה גדולה אחת הדהדה בראשם של הוגים, של מנהיגים, של חלוצים ושל פשוטי העם לאורך ההיסטוריה. שאלה שגעשה בספרים רבים מספור, שאלה עתיקה, חוצת זמן ומקום. שאלה ששואלים גם אנחנו: "כיצד לחיות?"

האם לחיות בעיר או בכפר, האם לחיות בקהילה, האם לחיות במדינת לאום, האם לחיות אורח חיים דתי, אורח חיים פוליטי, האם לחיות בכלכלה סוציאליסטית או בכלכלת שוק קפיטליסטית, במה לעסוק, האם לחגוג חגים ולשמר טקסים, באיזו שפה להשתמש, האם לשקוד על יצירת חברת מופת שתקרין את אורה כלפי חוץ או לעשות איש איש למען ביתו ולכוון להגשמה אישית ולדיוק עצמי?

השאלה 'כיצד לחיות?' העסיקה ומעסיקה גם אותי. בניסיון להעמיק ולהשיב על שאלה זו התנסיתי במשך 14 שנים בחיי-שיתוף קהילתיים וחקרתי קהילות וצורות חיים שונות.

מאחורי השאלה התמימה הזו עומדת ההנחה שיש יותר מדרך ומצורת חיים אחת. ואכן, מידברן לוחש באוזננו כי ייתכנו חיים אחרים מאלה המוכרים לנו. ששת ימיו מוכיחים לנו כי ניתן אף לארגן את החברה האנושית בצורה שונה בתכלית. קהילת מידברן, ובייחוד העיר הזמנית, הציתה את דמיוני ואת דמיונם של רבים מלבדי בשאלה הזו.

באפשרות המפגש של מידברן עם החיים עצמם עולה השאלה האם מידברן יכול להוות דגם אלטרנטיבי לחיים הנורמטיביים? ואף אם לא במלואו, ניתן לשאול באיזו מידה רוח הברן יכולה לחלחל אל רקמת החיים בישראל ולהשפיע עליה?

בספר זה מוצג חלקו השני של המחקר שערכתי על מידברן בשנים 2019-2016. חלקו הראשון יצא כספר בשם: 'מידברן – יצר הטוב' בהוצאת הקיבוץ המאוחד. בספר הראשון ניתחתי את התרבות והכלכלה שמתקיימת בעיר הזמנית והגדרתי אותה כ'עיר יצרית'.

ספר ההמשך שבידכם מתמקד במפגש של מידברן עם החיים ועם האפשרויות לקרב בין העולמות.

הפרק הראשון עוסק באנרכיזם כיסוד המארגן של מידברן. אני מפרש את המושג 'אנרכיזם' דרך השתלשלותו ההיסטורית ומסביר את הגדרתו כ'סדר מתוך חירות': מהשאיפה האנרכית לפרק את הסדר הקיים ולהחליף את מוסד הכפייה הקרוי 'מדינה', ועד האפשרות לקיים צורות חיים לא היררכיות בתוך המדינה. בפרק זה אגע במהות הצורנית החלופית לארגון היררכי של קהילות דמוקרטיות ולצידה במהות הרוחנית-חברתית שמאפשרת אורח חיים אנרכי – הדיאלוג. אני מספר על חבל רוג'בה שבו מתקיימת כיום חברה אנרכית ומתאר את הישגיה וייחודיותה. לקראת הסוף אני מתייחס למושג "ט.א.ז." – "אזור אוטונומי ארעי" ומותח קווים בינו לבין מידברן. בחלק האחרון בפרק אתייחס לכמה דילמות, מתחים וסוגיות שקהילת מידברן מצויה בהם בהיותה קהילה בלתי היררכית.

הפרק השני נקרא: "יותר קיבוץ או יותר לאס-וגאס - מידברן בין עיר לקהילה". כאירוע הקהילתי הגדול בארץ וכעיר הזמנית השנייה בגודלה בעולם עולה השאלה האם מאפייניו הקהילתיים חזקים ממאפייניו העירוניים או להפך. בתחילת הפרק אני מניח יסודות תיאורטיים על מנת לבדל ולבאר את העולם הקהילתי מזה העירוני מן ההיבט הפילוסופי והתרבותי. אני מחלק את עשרת העקרונות לכאלה המזוהים יותר עם קהילתיות וכאלה המזוהים עם עירוניות, אך בחלק הארי של הפרק אפרק את חוויית אירוע העיר הזמנית למאפיינים קהילתיים ולמאפיינים עירוניים. לבסוף אבקש לחתום בכך שמידברן הוא שדה של התגוששות בין הכוחות הקהילתיים לאלו העירוניים, מבלי שמסתמנת הכרעה ברורה ביניהם.

הפרק השלישי והקצר יתמקד בתהליך המיסוד שעובר על כל קהילה מימי לידתה ונעוריה ועד להיותה חברה בפני עצמה, על רוח הנעורים המהפכנית שמתחלפת באחריות ובדאגה למפעל המשותף וגם על המתיחות הבין-דורית שמתקיימת בין הדור המייסד לבין יורשי היצירה. אני מציין באיזה שלב נמצאת קהילת הברן הישראלית והאם כבר עברה את שלב היצירה המהפכני, המתיר חריגה, או שהיא בשלב ההתבססות והשימור שמצווה על חבריו השתייכות והידמות.

הפרק שלאחריו נוגע בעניין הטרנספורמטיביות ושואל האם חוויית מידברן היא באמת חוויה שמחוללת שינוי. מעל 20,000 אנשים שונים בישראל לקחו חלק בעיר הזמנית וחוו את מידברן. האם כל אחד ואחת מהם שינו את חייהם בעקבות המפגש איתו? כמובן שלא. ובכל זאת גם לא ניתן לבטל במחי יד את הטענה שנשמעת מפי ברנרים רבים שהוא חולל בהם שינוי תפיסתי ואף התנהגותי. אני דן בשאלה האם מארגני מידברן שואפים לחנך את המשתתפים ומציב את מידברן בין שני מושגים חשובים: נסיינות וניסוי. דרך מושגים אלה אנסה להבין אם המשתתפים מגיעים אליו במטרה לשאול שאלות על חייהם ולבחון את היכולת לשנותם או פשוט לשם התנסות וללא כוונה שעקרונותיו ישפיעו באופן כזה או אחר על המשך חייהם.

בפרק האחרון אני מנסה לברר האם נוצר בקרב המשתתפים רצון 'לחיות את מידברן': האם מידברן מתקיים כתנועה חברתית שמייצרת מרחבים מחוללי שינוי ברוח הברן? האם הוא סמינר הכשרה שממנו יוצאים אנשים שרוצים לחולל שינוי בסביבתם ולהיטיב עם העולם? אילו רצונות מייצרת בקרבם ההתנסות במידברן ועד כמה רצונות אלו "חברתיים" ומחוברים לשינוי חברתי או לשינוי אורחות חייהם? אנתח את השיח שמתקיים בקהילה מעת לעת בנושאים אלה ואציג סקר שנערך במיוחד לצורך המחקר וספר זה. הסקר בוחן את מידת השתנותם של רצונות שונים בעקבות ההשתתפות במידברן, את מידת התגשמותם בחיי המשתתפים ואת החסמים הקיימים בהם למימוש רצונות אלה. הרצונות השונים מקיפים רצונות שניתנים למימוש בהחלטה אישית בלבד וגם רצונות שמצריכים שותפות והסכמה של מספר אנשים על מנת להגשימם. תשובות המשתתפים אפשרו לי לדרג את הרצונות שהתהוו מגבוה לנמוך ובכך גם להסיק מסקנות על האופן שבו המשתתפים רואים ומפרשים את רוח הברן ואת הערכים שאותם מידברן מקדם.

ספר זה, לא פחות משיש בו תובנות והארות על המפגש של מידברן ושל הברנרים עם רקמת החברה ועם מחזור החיים, יש בו נקודות מעוררות השראה וגם ספקות על חיינו אנו. אני מקווה שקוראיי יעזו לתהות או אף לחולל שינוי, ולו הקטן ביותר, בתפיסתם, בחייהם, בקהילתם ואף בחברתנו, בעקבות קריאת הספר.

אנרכיזם: קהילה של קהילות

יום אחד קיבלתי שיחת טלפון לא שגרתית. מצדו השני של הקו היה השותף שלי לאיזה פרויקט שאני מנהל, יזם ומלווה יוזמות במקצועו. הוא שיתף אותי ברצונו להקים מפלגה חדשה של צעירים "שתתנהל באופן אחר מכל מה שאנחנו מכירים בפוליטיקה וזו תהיה הבשורה שלה". הוא השמיע בפניי ביקורת על הלולאה שבה כל הפוליטיקאים מסובכים עד צוואר, של ההכרח לצבור כוח ובדרך לשם גם להפר את הבטחותיהם לבוחרים ששלחו אותם. "המפלגה הזו לא תתנהל באופי היררכי של 'תנו לי את קולכם וניפגש בעוד ארבע שנים' אלא תקבל את האישור לכל החלטה מהבוחרים שלה שיצביעו באפליקציה ייחודית".

בשנים האחרונות גוברים הקולות שדורשים "לשנות את השיטה". אולם ייתכן שזהו ניסיון עקר להרוס את ביתו של האדון באמצעות כליו של האדון.[¹] כבר היו מי שהציעו בעבר להשתמש בכוח הפוליטי כדי לצמצם כביכול את אותו הכוח. ניסיונם נשאר עומד בצבירת הכוח הפוליטי ושימורו. המטרה של מעורבות האזרחים בקבלת ההחלטות והגדלת כוחם בעיצוב המציאות של חייהם היא ראויה, אך כלל לא בטוח שהדרכים למימושה עוברות דרך הפוליטיקה, שביסודה המהותי ביותר מצוי עולם הערכים והעקרונות ההיררכי.

העיר מידברן נוצרת, מתהווה ומתנהלת תוך השתתפותם הפעילה והדמוקרטית של אלפי אנשים. מעבר לכך שנמצא שותפות פעילה של מרבית האנשים בקיומה של העיר, ההחלטות הגדולות התקבלו על ידי כמה פורומים, שאל חלקם היה אפשר פשוט להתנדב ואל אחד מהם היה צריך להיבחר באופן דמוקרטי. מידברן מדגים לנו צורת ארגון חברתי מבוזרת יותר, אנרכית. האם ניתן ליצור חברה שלמה על בסיס הקוד האנרכי, או לפחות תאים אנרכיים בתוך מציאות של עולם היררכי? מתי, איך ואילו גלגולים עברה התפיסה האנרכית? מה תפיסה זו מכילה, איזה עולם מצטייר בדמיונה ואילו מבעים וצורות היו לה בעולם? באילו דילמות ומתחים מצויה קהילת מידברן בניסיונותיה להתנהל באופן אנרכי? אלו השאלות שפרק זה עוסק בהן, לצד השאלות הלא כתובות העולות ממנו: האם ואיך החיים שלנו יכולים להיות מעט יותר אנרכיים?

כאשר האדם הממוצע שומע את המילה 'אנרכיזם' מתעוררת בו לרוב בהלה וסלידה. המחשבה הרווחת על אנרכיזם היא בלגן או מרד הרסני. המחשבה המתונה יותר על המושג היא שמדובר בסירוב לכל סמכות. במרוצת השנים נטען המושג 'אנרכיזם' בשלל דימויים ומשמעויות שהתרחקו מכוונת הוגיו. לא די שדימויים אלו הובילו לכך שהתלוו למילה 'אנרכיזם' קונוטציות של אלימות וחורבן, הם גם גרמו לכך שמילה זו נתפסת כקריאה לכאוס. בקרב המצדדים באנרכיזם אכן היו כאלו שקראו לפירוק הסדר הישן תוך שימוש בכוח, אך עיקר השחתת המושג נעשה על ידי מתנגדיו שרצו לגרום לבני האדם להאמין שאין סדר אחר זולת הסדר הקיים. הם ניסו לשכנע אותנו כי ביטול הסדר ההיררכי עשוי להוביל לתוצאה אחת ויחידה: כאוס מוחלט והתפרקות החברה.

משמעות המושג "אנרכיזם" איננה חד משמעית, ובכל מקרה לא ניתן להגדיר מהי משמעותו ה"מקורית". המשותף לכל הפירושים הוא דחייה של שררה וסמכות חיצונית והיררכית. הפירוש האהוב עליי הוא פירוש ששמעתי מד"ר יפתח גולדמן: "סדר מתוך חירות".

סדר הוא ההפך מבלגן וחירות היא ההיפך מאלימות. אין הכוונה כאן במילה 'סדר' לחזון שבו הכול מסודר בצורה קפדנית, אלא 'סדר' במובן שמשמש את מטבעות הלשון: 'סדר ישן' ו'סדר חדש'. אני רואה באנרכיזם מעבר משלטון מדיני לשלטון קהילתי, מסמכות חיצונית לסמכות פנימית, מחובה לזכות. הפיכת הסְכָּמות משותפות של קבוצת אנשים להיות ה'סמכות' שלה הם מכפיפים את עצמם מבחירה.

ממדינה לקהילה של קהילות – מסדר מתוך כפייה לסדר מתוך חירות

את נשימתו הראשונה באוויר העולם נשם מושג זה באטמוספירה האוטופית שיצרו הוגים וחולמים שניסו לשרטט עולם מושלם עבור בני האדם. אוטופיה נועדה בשביל למתוח את האופק ולהצית את דמיונם וחלומותיהם של האנשים באשר למציאות טובה יותר. ספרו של הרצל "אלטנוילנד" הוא דוגמה לכך. מקור המילה בספרו של תומאס מורוס מ-1516 - "אוטופיה", שמשמעה "שום-מקום". כלל הסופרים האוטופיסטים תיארו חברה אשר יש בה מן הטוב האנושי והיא מתרחקת מן הרע שבאנוש. שאלה יסודית שהיה עליהם להתמודד איתה היא איך נראה המבנה החברתי והשלטוני בחברה שכזאת. כיצד היא מתארגנת, כיצד היא מקבלת את החלטותיה, מי מחליט על מי, כיצד היא מייצרת את החומרים ואת התנאים לקיומה, כיצד היא מחלקת את עושרה וכיצד היא מעניקה חירות ורווחה מקסימליות לחבריה בלי שתאלץ או תעודד אותם לפגוע זה בחירותו ורווחתו של זה? מבנה חברתי זה, כך חשבו, יצטרך להיות שונה מזה המתקיים היום, המאפשר ומזין את צמצום החירויות ואי-השוויון.

הארגון החברתי, טענו אותם הוגים, מבוסס על היסוד ה'היררכי', המִדרגי: אנשים מסודרים זה תחת זה ביחסים של כוח והשפעה, תוך שמתלווה אליהם מידת חירות והנאה בהתאם למעמדם. את היסוד המארגן הם ביקשו להחליף ביסוד הפוך לו: 'אנרכי' – ביטול ההיררכיה והענקת מידה כמה שיותר שווה של כוח, השפעה, חירות והנאה לכלל בני האדם. שתי המילים מבוססות על המילה היוונית העתיקה 'αρχία' (ארכוס) שמשמעותה היא 'שליט'. היררכיה היא צורת שלטון המבוססת על השליט ועל מדרג התפקידים הנמשך ממנו מטה. אנרכיה היא מצב של היעדר שליט, מצב שבו התנסתה אתונה כמה פעמים כאשר לא הצליחה לקבוע מי יקבל לידיו את השליטה.

כאשר מדובר בקבוצה של 50 אנשים, כמו שבט של ציידים-לקטים, קל לדמיין איך השבט יכול להיות אנרכי באותה מידה שהוא יכול להיות היררכי. במקום שליט שמקבל את ההחלטות וכופה על השאר את סמכותו, יושבים אחת לזמן מה כלל החברים יחדיו ומקבלים החלטות בענייני השבט בצורה דמוקרטית, שבה אין לאיש כוח או מעמד גבוהים יותר מאשר לאחר[²]. אולם בעידן זה-עלינו, האנשים השואפים לנטרל את יחסי הכוח-להתמודד עם השאלה כיצד ניתן לקיים חברה בת מיליוני אנשים השותפים יחדיו במערכות של ייצור, צריכה, קבלת החלטות ודאגה לרכוש משותף (כבישים, מערכות ביוב, מרחבים ציבוריים...) על בסיס היסוד האנרכי. מאחר שאיננו מצויים בריק, עולה שאלה קשה אף יותר: מה יהיה יחסינו אל המערכות הקיימות כיום, שהן הצורה הנוכחית שבה החברה מאורגנת? שאלות אלו הצטופפו תחת זרם המחשבה האנרכיסטי. האנרכיזם הוא גישה או זרם מחשבה העוסק ומתעצב מתוך שאלות אלה, אשר ניסה לפתח שיטה שעל פיה תוכל החברה להיות מאורגנת במידה הולכת וגדלה של חירות, שוויון ואחווה.

תחילת המחשבה האנרכיסטית מגיעה מן ההנחה שמוסד המדינה מייצר סדר מתוך כפייה. הוגים אנרכיסטים במאות ה-17 וה-18 צפו במדינתם הבריטית מתמודדת עם תופעה מתרחבת של קיבוץ נדבות על ידי כריתת כפות ידיהם של פושטי היד. אותה מדינה נהגה לתלות ילדים רעבים באשמה של גניבת לחם מתוקף החוק שחוקקה בפרלמנט שלה, בסמכות בתי המשפט ובכוח המשטרה שהפעילה.[³] אולם אין צורך ללכת לדוגמאות אכזריות שכאלו בכדי לעמוד על כוחניותה של המדינה. בבסיס רעיון המדינה עומד האידיאל של כוח גדול העומד מעל כל הכוחות האחרים ומצוי בידי הקולקטיב. כוחניותה של המדינה הוא איננו התוצר הסטיכי של ההתארגנות הלאומית, כי אם תכליתה העליונה. בספר המשפיע "לווייתן" משנת 1651, שהיה לבסיס הפילוסופי של מדינות הלאום, טוען תומאס הובס שרק שליט אבסולוטי חזק מסוגל להשליט סדר ולמנוע כאוס ומלחמות בלתי פוסקות בין האנשים. לדבריו, במצב שבו יחסי הכוחות בין שכנים אינם ידועים, קשה להם להחליט מי צריך לסור למרותו של מי והם נלחמים זה בזה כדי להוכיח את עליונותם. אם ייווצר גוף שכוחו עולה עשרות מונים על שלהם (בשל יכולתו להפעיל כוח משטרתי גדול יותר), כולם ישפילו את ראשם בפניו והוא אשר יכריע מחלוקות וויכוחים בעוד הם מצייתים לו.[⁴] במונרכיות או בדיקטטורות ממונה שליט מטעם עצמו או מטעם משפחתו, ובדמוקרטיות נבחר השליט על ידי העם - אך שתי צורות המשטר הן היררכיות בבסיסן ומכוונות אל שליט או לקבוצת שליטים בעלי כוח שעומדים לרשותם מנגנונים ומוסדות שבאמצעותם יש באפשרותם לאכוף את החלטותיהם על האזרחים. מנגנוני הכוח הבולטים הם החוקים, המשטרה והענישה, אשר בלעדיהם מאבדת המדינה את תכליתה המרכזית. אנו יכולים למצוא הלימה ברורה בין הכוח ששלט בהיסטוריה החברתית באמצעים מוסריים ומסורתיים, וחייב שליטה ופיקוח על בחירות האנשים, לבין מוסד המדינה שמילא את תפקיד המנגנון הממשטר. ההבדלים העיקריים בין מנגנוני המדינה למנגנוני הדת הם שהמדינה כופה את אותה מערכת חוק ומוסר על כלל הקהילות והמעמדות שבשטחה ולא למי שהשתייכו אליה מבחירה. הענישה על ידי המדינה על היעדר ציות אינה נידוי, החרמה או סקילה, אלא קנס, כליאה או הוצאה להורג.

לקראת סוף המאה ה-18, לאחר הניצחון במלחמת העצמאות מול הבריטים, החליטו המושבות באמריקה לייסד שלטון משותף, פדרטיבי, שיחליף את משטר הקונפדרציה החלש. כמה הוגים שזכו להיקרא 'האבות המייסדים' התיישבו לכתוב את "חוקת ארצות הברית של אמריקה". הציבור באמריקה, שהיה תאב חופש הפרט, נדרש להסכים על כינון שלטון ריכוזי ועוצמתי יותר ממה שהיה רגיל אליו. לטובת מעשה השכנוע חברו יחד שלושה תיאורטיקנים: ג'יימס מדיסון, אלכסנדר המילטון וג'ון ג'יי, לכתוב 85 מאמרים שכונו "כתבי הפדרליסט".[⁵] הנחת המוצא שלהם באשר לטבע האדם הייתה קודרת והם הניחו שיצריו הרעים והנצלניים גוברים על יצריו הטובים וההגונים. כתשובה למצבו הטבעי השלילי של האדם הם הציעו את המדינה שתכפה עליו, בניגוד לטבעו, את ההתנהגות הנכונה: "מדוע הוקמה ממשלה בכלל? מפני שיצרי הלב של הבריות ממאנים לקבל תכתיבים של תבונה וצדק בלי שייכפה עליהם הדבר בכוח".[⁶] וגם: "עצם השלטון מהו אם לא הגנאי הגדול מכל לטבע האנושי? אילו היו בני האדם מלאכים, לא היה צורך בשלטון כלל".[⁷]

ההנחה הפילוסופית שעומדת בבסיסה של המדינה היא שאם האדם יוכל לבחור מה שהוא רוצה בלי לשלם על כך מחיר, הוא יבחר לחמוס את החברה ולפגוע בה. על כן על המדינה להחזיק באמצעי כפייה והפחדה ש'יעזרו' לאזרח לכוון את מעשיו. כך למשל תשלום מס הכנסה אינו בחירה חופשית-רצונית שבה היחיד בוחר לשתף את כספו עם החברה לטובת הכלל. היא נעשית בלית-ברירה מתוקף חוק ומתוך אימת העונש. הראיה לחוסר הרצון האישי בקיומה היא העובדה שאנשים רבים מנסים לחמוק מתשלומו.

התפיסה האנרכיסטית מתבססת על האמונה שבתנאים הנכונים בחינוך מתאים ובמצב של חירות אמיתית, האדם יבחר דווקא בטוב ובאחריות כלפי החברה. היא לא מתכחשת לכך שבנפש האדם נמצאים יצרים אנוכיים, אך היא רואה בה גם יצרים חיוביים ואף אלטרואיסטיים, ומתיימרת לטפח אותם. הדוגלים באנרכיזם מאמינים שבני האדם רוצים ביסודם להיות טובים. לדעתם דווקא הכפייה היא שמייצרת את חוסר הרצון של הפרט להיות ערב ומתחשב בחברתו. במצב חופשי הוא לא יבחר לפגוע בחברה בעבור טובתו האישית, הוא יבחר להתחשב, לדאוג ולטפח את החברה. גם האמידים שבאנשים שונאים לשלם מיסים. מנקודת מבט אנרכיסטית זה לא משום שהם בבסיסם אינם מוכנים לחלוק ולשתף, אלא משום שהחובה לעשות כן מעוררת בהם אנטגוניזם וניכור והם אינם מרגישים את שמחת הנתינה או את הזכות המוסרית לדאוג לשאר חבריהם לקהילה. ייתכן שהדברים היו נראים אחרת אם היו מבוססים על הסכמה מרצון, או אם אנשים היו מחליטים לאן ולמי כספם מגיע. מורים רבים המלמדים בבתי ספר יודעים להגיד שבמצב שבו אומרים לתלמיד מי הוא צריך להיות, הוא לא מתעסק בשאלה מי הוא רוצה להיות. כאשר אנו נותנים משקל לשאלה 'מי הייתי רוצה להיות?' יש סיכוי גבוה יותר שנבחר גם בטובת החברה לצד טובתנו האישית.

*המשך הפרק זמין בספר המלא*