מבוא
כיום רק מעטים מכירים את השמות של מועדונים כמו המועדון לתרבות מתקדמת, מלוא, בארי, בוסתן, יחדיו או מדורה. אך בשנות ה־50 וה־60 של המאה ה־20, מועדוני תרבות אלה היו מפורסמים והשפיעו לא מעט על האקלים התרבותי של מדינת ישראל. הם משכו לא רק סופרים, אומנים ואנשי רוח מתחומים מגוונים - אלא גם ראשי ממשלות, שרים, רמטכ"לים וראשי עיריות. לצד אירועי התרבות, התקיימו בהם דיונים אקטואליים סוערים שאחדים מהם הלהיטו את היצרים והגיעו עד לדיון בכנסת.
ספר זה מביא את סיפורם של מועדוני התרבות הנחשבים שהוקמו במדינת ישראל הצעירה ואת תרומתם לעיצוב הנרטיב שלה. סיפור המועדונים החל בחלומות גדולים וסופו שברון לב. הספר עוקב אחרי פריחתם ושקיעתם של מועדוני תרבות, ובראשם צוותא ומלוא. במועדונים אלה ניסו לממש אידיאל: להסיר את המחיצות בין האומנויות השונות ובין אומנים מתחומים שונים ולכנסם יחד במועדוני תרבות כדי לעודד שיתוף פעולה והפריה הדדית: הסופרים והאומנים, שמטבעם הם אינדיבידואליסטים, יפעלו במועדון יחד כקולקטיב תוך שמירה על ייחודם. המועדון יתרום לא רק לחבריו אלא גם לתרבות העברית החילונית של מדינת ישראל כולה ברוח תנועת העבודה.
החזון של כינוס האומנויות השונות תחת קורת גג אחת היה פרי רוחו של המשורר אברהם שלונסקי, שקיווה לממש את חלומו זה באמצעות המועדון לתרבות מתקדמת (לימים צוותא). שלונסקי רצה לראות את האומנויות מעצימות זו את זו ומשפיעות זו על זו.1 אולם חזונו לא התממש, וצוותא הפך למועדון תרבות מפלגתי המאחד אנשי רוח ואנשי מפלגה כאחד. כאשר הוקם מועדון מלוא (ראשי תיבות של מועדון לסופרים ואומנים) עמד חזונו של שלונסקי לעיני מקימיו והוא הפך בית לאומנים מתחומים שונים.
סיפורם של מועדוני התרבות מתרחש על רקע שינויים פוליטיים במדינת ישראל הצעירה ומושפע מהמתחים שנוצרו בין המפלגות לבין הסופרים והאומנים. כל אחת מארבע מפלגות הפועלים של שנות ה־50 הקימה מועדון תרבות משלה מתוך כבוד והערכה לתרבות וליוצריה, אך גם מתוך אינטרס מפלגתי לגייס חברים ולהגיע לדור הצעיר כדי להתחרות זו בזו. הדאגה האמיתית לתרבות, לצד האינטרסים המפלגתיים, גרמו לכך שלצד המועדונים המרכזיים קמו "מועדוני לווין", שרק חלקם נהנו מהמותג של שם המועדון המקורי. יתרה מזאת, לעיתים הקימה אותה מפלגה מועדונים מתחרים.
בשנות ה־50 נפתחו בתל אביב ארבעה מועדונים בתמיכת מפלגות הפועלים: המועדון לתרבות מתקדמת הוקם ב־1950 על ידי מפלגת השומר הצעיר (לימים מפ"ם), מלוא נוסד ב־1952 על ידי מפא"י, מדורה החל לפעול ב־1956 ביוזמת מפלגת אחדות העבודה ומועדון אחווה הוקם ב־1959 על ידי המפלגה הקומוניסטית הישראלית (מק"י).
לצד מלוא התל אביבי הוקמו עוד שלושה מועדוני תרבות בתמיכת מפא"י בשלוש ערים שונות. מועדונים אלה היו אמורים להיות מעין מועדוני לוויין של מלוא: מועדון בארי בירושלים (1953), מועדון מרתף החיפאי (1954) ומלוא צפת (1958).2
לא מקרה הוא שמועדוני התרבות הוקמו בראשית שנות ה־50 של המאה ה־20. עד לאותה תקופה הופנו המשאבים למפעל ההתיישבות: הוקמו ערים, קיבוצים, מושבים וכפרים - וקשה היה להקצות משאבים להקמת מועדוני תרבות. זמן קצר לאחר תום מלחמת העצמאות, הרגישו הסופרים והאומנים שהגיעה גם שעתם. הם ביקשו להקים מפעלי תרבות ולתרום למדינה כחלוצים בשדה האומנות, ולא רק כחלוצים סוללי כבישים, עובדי אדמה או פועלי בניין.
שנות הפריחה של המועדונים היו בין השנים 1950 ל־1965, תקופה שבה עוצבה תרבות עברית חדשה במדינת ישראל הצעירה. בשנים אלה עמדו בראש מפלגות הפועלים פוליטיקאים שהבינו את חשיבות התרבות והיו מוכנים להקצות לה משאבים. כל אחת ממפלגות הפועלים ביקשה "לנכס" לעצמה סופרים ואומנים משלה, והתגאתה בהשתייכותם אליה. המפלגות התחרו מי תמשוך יותר סופרים ואומנים שיוסיפו לה מיוקרתם, מי תשקיע יותר בתרבות ומי תקים מועדוני תרבות נחשבים שאליהם ינהר הדור הצעיר. הכרתן של המפלגות בחשיבותה של התרבות העברית החדשה הייתה חלק מהנוסחה להצלחתם של מוסדות תרבות לא מסחריים, התלויים בנדיבות גופים פוליטיים וממשלתיים.
האתגר של המועדונים בשנים אלה היה לסייע בעיצוב תרבות ארץ ישראלית ייחודית ומקורית, שאינה נופלת מזו של "העולם הגדול", תרבות חילונית חדשה, שנבנתה על יסודותיה של התרבות היהודית בת אלפי השנים.
בין הסופרים והאומנים לבין המפלגות שררה תמימות דעים בצורך לתרום למדינת ישראל. אולם שני המחנות נחלקו באשר לדרכים שבהן מועדוני התרבות אמורים לתרום את תרומתם. הסופרים והאומנים שאפו לתת במועדוניהם ביטוי לתרבות גבוהה ובעלת משמעות ולהעניק יחס של כבוד לסופרים ולאומנים יוצרי התרבות. כמו כן ביקשו ליצור מקום של מפגש רֵעים להחלפת דעות ובילוי בשעות הפנאי בארוחות קלות, קריאת עיתונים ומשחקי שחמט. הם רצו לתרום למען הכלל, אך ללא גוון פוליטי מובהק, ובוודאי ללא לחצים פוליטיים. הם סברו שעצם מימושה של התרבות הגבוהה במועדונים תהווה מעין מגדלור לכלל התרבות בארץ.
לעומת זאת הפוליטיקאים, בתמורה לתמיכתם הכספית, דרשו מהמועדונים להוכיח באותות ובמופתים מהי התועלת שהם מביאים לה. הם דרשו ראיות לתרומות קונקרטיות, ברורות, מוחשיות ומיידיות בתחומים שונים כגון קליטת עלייה, חינוך לערכים ברוח המפלגה, גיוס מתפקדים חדשים למפלגה וקניית ליבו של הדור הצעיר. הניגוד בין תפיסתם של אנשי הרוח לבין הפוליטיקאים יצר מאבק מתמיד. הסופרים והאומנים ביקשו ליצור תרבות משוחררת מלחצים, ואילו הפוליטיקאים ניסו לרתום את הסופרים והאומנים למטרותיהם. דוגמה לכך היא הקמת שני מועדונים תל אביביים נוספים על ידי מפא"י בשנת 1957, יחדיו ובוסתן, שנועדו לספק למפלגה את מה שלא הצליחה להפיק ממועדון מלוא - שליטה מלאה של המפלגה במועדון (יחדיו) ומועדון שימשוך את לב הדור הצעיר (בוסתן).
סיפור עלייתם ושקיעתם של מועדוני התרבות הוא גם סיפורם של האנשים שהקימו, ניהלו והיו הרוח החיה במועדוני התרבות. במסגרת המחקר התמקדתי בשלושה אישים שתרמו להקמת צוותא ומלוא: המשורר אברהם שלונסקי, הסופר יעקב הורוביץ והמסאי והמבקר ישראל כהן. במחקר התגלה שעל אף ההבדלים הפוליטיים ביניהם, היו להם תפיסות דומות לגבי התרבות העברית. הם דמו גם באידיאלים שעמדו לנגד עיניהם. כתוצאה מכך, תוכני האירועים במועדוניהם היו דומים כל עוד הם עמדו בראשם.
אברהם שלונסקי, ניהל את המועדון לתרבות מתקדמת בשנים 1950-1963, הוא העניק לו את שמו הראשון ובשנת 1955 שינה את שמו לצוותא. יעקב הורוביץ שימש כיו"ר מלוא בשנים 1952-1972 וישראל כהן היה סגנו. לאחר פרישתו של הורוביץ, כהן נבחר במקומו ועמד בראש המועדון בשנים 1972-1981. אישים אלה התמסרו לעבודתם ההתנדבותית בכל נימי נפשם והטביעו את חותמם על מועדוני התרבות שניהלו. לצידם פעלו אנשי רוח נוספים "משוגעים לדבר".
שלונסקי וכהן היו אנשי מפלגה נאמנים: שלונסקי היה חבר מפ"ם וידיד קרוב של מנהיגיה, מאיר יערי ויעקב חזן. ישראל כהן היה חבר מפא"י וערך את שבועון המפלגה הפועל הצעיר. הוא קשר קשרים אמיצים עם מנהיגי מפלגתו ובראשם ראש הממשלה, דוד בן־גוריון. הורוביץ, שהיה איש תנועת העבודה, הצטרף למפא"י רק בסוף שנות ה־50. מייסדי מלוא החליטו עם הקמתו שהמועדון שלהם לא יהיה פוליטי, ושלפוליטיקאים לא תהיה כל אפשרות לשלוט בתכניו. הרוב המכריע של החברים במלוא היו סופרים ואומנים שדעותיהם היו קרובות לתנועת העבודה, אך רבים מהם לא היו חברי מפא"י. שלונסקי, הורוביץ וכהן עמדו באומץ בפני לחצים פוליטיים והצליחו לנהל במשך שנים רבות מועדונים שהעניקו לחבריהם תרבות עשירה ואליטיסטית, במובן הטוב של המילה.
במועדוני התרבות עסקו בתחומים רבים ומגוונים: ספרות עברית וספרות העולם, מוזיקה מכל הסוגים, ציור ופיסול, הצגות תיאטרון, פנטומימה, פסיכולוגיה, סוציולוגיה וחידושי מדע. בשנות הפריחה של המועדונים, נערכו בהם עשרות רבות של תוכניות כולל העלאת מחזות חדשים וניסיוניים, הקרנות סרטים ישראליים ותיעודיים, הרצאות על מסעות ברחבי העולם, השקות ספרים, הצגות בכורה, פתיחת תערוכות, ציון יובלות של סופרים ואומנים חיים וכן תאריכים "עגולים" של יוצרי העבר.
בשנים אלה הופיעו במועדונים פוליטיקאים מכל מפלגות הפועלים: ראשי הממשלה דוד בן־גוריון, משה שרת, לוי אשכול וגולדה מאיר, רמטכ"לים, שרים וחברי כנסת כמו פנחס לבון, זלמן ארן, משה דיין, יצחק טבנקין, ישראל גלילי, יגאל אלון, מאיר יערי ויעקב חזן. ראשי עיריות וביניהם מרדכי נמיר, יהושע רבינוביץ וטדי קולק.
חברי המועדונים היו סופרים, אומנים ואנשי תרבות נחשבים ורובם שימשו גם כמרצים במועדונים שלהם, ולעיתים גם במועדונים האחרים. עד אמצע שנות ה־60 נעשה הכול בהתנדבות. הסופרים והאומנים הרגישו את עצמם כחלוצים בשדה הרוח וביקשו לתרום תרומה למדינה הצעירה בדרכם שלהם. בשנים אלה הופיעו במועדונים סופרות וסופרים, כגון לאה גולדברג, אנדה עמיר־פינקרפלד, אביגדור המאירי, נתן אלתרמן, יעקב אורלנד, משה שמיר, אמיר גלבע, חיים גורי, אהרן מגד, יגאל מוסינזון, אפרים קישון, נתן זך, דליה רביקוביץ, דוד אבידן ועמוס עוז. שחקניות ושחקנים כגון חנה רובינא, יהושע ברטונוב, חנה מרון, מרים זוהר, מרים ברנשטיין־כהן, מאיר מרגלית, יוסי ידין, שייקה אופיר, דליה פרידלנד ועודד תאומי. כוריאוגרפיות ורקדניות כגון שרה לוי־תנאי ויהודית אורנשטיין. מוסיקאים כגון יהויכין סטוצ'בסקי, מנחם אבידום, מרדכי זעירא, ידידיה אדמון, מנשה רבינא, נחום נרדי, משה וילנסקי, מרק לברי, פאול בן חיים, עדן פרטוש, פרנק פלג והפסנתרנית פנינה זלצמן. מבקרי ספרות ותיאטרון כגון ישראל זמורה, ברוך קורצווייל, ד"ב מלכין, דן מירון, גבריאל מוקד וחיים גמזו. ציירים וציירות כגון נחום גוטמן, מרדכי ארדון, יוסף זריצקי, אביגדור סטימצקי, אביגדור לואיזאדא, ציונה תג'ר, חנה לרנר, חיים גליקסברג ומרסל ינקו. זמרות וזמרים כגון שושנה דמארי, רמה סמסונוב, ריקה זראי ונחמה הנדל. רשימה מצומצמת זו, מתוך עשרות רבות של סופרים ואומנים, מעידה על מעמדם של מועדני התרבות.
פריחתם של מועדוני התרבות התאפשרה בזכות נסיבות היסטוריות מתאימות ובזכות אישים בעלי חזון ואידיאלים שהיו גם מעשיים, חדורי מטרה, נחושים וסבלנים. אישים שהיו מוכנים לתרום מזמנם וממרצם למען הכלל. אך באמצע שנות ה־60 חלו במדינת ישראל שינויים שהובילו לכרסום במעמדם של מועדוני התרבות. פריחתם של המועדונים במתכונתם הראשונית החלה לגווע.
בחינת הסיבות שהובילו לסגירה או לשינוי הדרך של כל אחד מתשעת מועדוני התרבות מעלה שבצד הסיבות הייחודיות לכל מועדון, קיימות גם סיבות משותפות. בשנת 1965 פרש בן־גוריון ממפא"י וזו התאחדה עם מפלגת אחדות העבודה, ובשנת 1969 התאחדו שלוש מפלגות הפועלים והפכו למפלגת העבודה. במקביל לשינויים במפלגות, נכנס לתמונה גורם נוסף - ההרעה במצבה הכלכלי של המדינה. לאחר שנים של צמיחה במשק הישראלי, החלה תקופה כלכלית קשה - המיתון. שינויים אלה הובילו לכך שהמחויבות של מפלגות הפועלים למועדוניהן הלכה וקטנה ומשאביהן הצטמצמו. המפלגות התקשו להמשיך בתמיכתן וודאי לא היו מעוניינות לקיים מועדונים שדגלו ב"תרבות לשמה" והרחיקו מהם את העיסוק בפוליטיקה מפלגתית צרה. הן דרשו ביתר שאת מהמועדונים להוכיח את תרומתם הברורה והמיידית כדי להמשיך ולקבל סיוע.
אמצע שנות ה־60 נחשבות לסוף התקופה החלוצית. המתח האידיאולוגי ירד, האווירה בארץ השתנתה והרצון להתנדב בענייני תרבות פחת. נפתחו מועדוני בידור, ורבים מהישראלים החלו לנסוע לחו"ל ונחשפו לתרבות הצרפתית והאמריקאית. במאי 1968 חל שינוי משמעותי בתחום התרבות עם תחילת שידורי הטלוויזיה הישראלית. הקהל (ובתוכו חלק מבאי המועדונים) החל לצרוך יותר תרבות קלה ובידורית, והרצאות כבדות וסימפוזיונים לא היו עוד הבילוי המועדף.
גם בחייהם של מקימי המועדונים חלו שינויים: שלונסקי התעייף מהצורך המתמיד להיאבק על קבלת תמיכה ממפלגתו, ובשנת 1963 הועבר ניהול המועדון לשמואל פירסטנברג, שכונה פִיסְקָה. תפיסתו של פיסקה את המועדון הייתה שונה, והוא הוביל את צוותא לדרך חדשה. הורוביץ יצא לגמלאות ב־1965 וישראל כהן פרש חמש שנים אחריו. לאחר פרישתם, קטנה השפעתם על המפלגה והשגת תמיכה למלוא הפכה לקשה יותר.
לאחר שהתמיכה הכלכלית של המפלגות במועדונים קטנה באופן משמעותי, נאלצו מנהליהם להחליט כיצד להתמודד עם הלחצים הכלכליים והפוליטיים. הם ידעו שאם ימשיכו להעלות תוכניות משובחות ולהאדיר תרבות לשמה ולא ייכנעו ללחצי הפוליטיקאים - הם עלולים לא לקבל תקציבים ולא יוכלו להמשיך לקיים את המועדון. מצד שני - אם ייכנעו לתכתיבים פוליטיים ויאפשרו לפוליטיקאים לשלוט בתוכניות המועדון - הם יהפכו ל"מועדון מטעם", התכנים יהיו משמימים והקהל ידיר את רגליו. נראה ששלושת האישים - שלונסקי, הורוביץ וכהן - היו תמימי דעים: שלושתם רצו להמשיך לדבוק בערכיהם ולהגיש לחברי המועדון את התרבות הגבוהה שבה האמינו. הם התכוונו להמשיך לנהל מועדונים שהתרבות העברית היא במרכזם ותוכניהם אינם כפופים לשיקול דעתו של פוליטיקאי זה או אחר. הם גם לא היו מוכנים להוריד את הרמה או להכניס למועדון תרבות קלה ופופולרית. אולם שלונסקי, כאמור, לא המשיך לנהל את צוותא, וממשיכו פנה לדרך חדשה: פיסקה החליט להעמיד את המועדון על רגליו ולא להיזקק לחסדי המפלגה. לשם כך ביקש להפוך את צוותא למועדון רווחי והחל למכור כרטיסים למופעים והצגות. בצוותא המשיכו לערוך תוכניות איכותיות, אך התחשבו גם בצד הכלכלי והשתדלו שהתוכניות יהיו רווחיות. כך שינה מועדון צוותא את אופיו והפך לאולם הופעות ואירועים יותר מאשר מועדון חברים. הוא המשיך בדמותו החדשה ואף פרח ושגשג והצליח להביא בשעריו גם קהל צעיר.
לעומת זאת, ישראל כהן ויעקב הורוביץ המשיכו לדבוק באידיאלים שלהם ולא הסכימו לפנות לדרך זו. קהל הבאים בשערי מלוא הזדקן, ורוב הסופרים צעירים שפקדו אותו בסוף שנות ה־50 נטשו. הורוביץ וכהן נשאו בתוצאות של דבקותם בעקרונותיהם. בסופו של דבר ישראל כהן, שנותר לבדו לאחר פרישתו של הורוביץ, נאלץ לסגור את המועדון בשנת 1981 לאחר שמלוא צבר גירעונות ולא קיבל תמיכה ממשית מהמפלגה.
שלט ההנצחה למועדון מלוא ולמועדון בוסתן ברחוב בילינסון 9 תל אביב (צילום: חגית הלפרין).
גם שאר מועדוני התרבות לא שרדו. מועדון מדורה נסגר כבר בשנת 1961, מלוא צפת נסגר עם שקיעתה של קריית האומנים. בארי שינה את פניו והפך למועדון פוליטי, בוסתן ויחדיו הפכו גם הם למועדונים פוליטיים עד שנמכרו כדי לכסות את גירעונות המפלגה. מועדון המרתף, שלא נשלט בידי מפלגה, הפך למרכז תרבות וחדל להיות מועדון.
סיפורם של מועדוני התרבות ושל אנשי הרוח בעלי החזון שטיפחו תרבות ישראלית איכותית הוא גם סיפורה של תקופה שבה חלמו חלומות והצליחו להגשימם, לפחות חלקית.
***
על מועדוני התרבות בארץ כמעט לא נכתבו מחקרים.3 לפיכך, ספר זה הוא מחקר ראשוני ברובו ונסמך על עיתונות התקופה ועל חומר ארכיוני. הארכיון המרכזי שבו נעזרתי היה ארכיון מלוא העשיר בחומרים. ארכיון זה הועבר בשנת 1981 למכון גנזים של אגודת הסופרים על ידי ישראל כהן, שעמד בראשו בשנים 1969-1979. בנוסף, נמצאו חומרים בארכיונו האישי של ישראל כהן, שהועבר אף הוא למכון גנזים. חומרים על מלוא נמצאו גם בארכיון מפלגת העבודה שבבית ברל. על צוותא נמצאו חומרים בארכיון שלונסקי שבמרכז קיפ, באוניברסיטת תל אביב וכן בארכיון יד יערי שבגבעת חביבה. על המועדונים האחרים נמצאו חומרים מועטים בארכיונים שצוינו, ואף בארכיונים מכון לבון, יד טבנקין, בארכיון המדינה ובארכיון הספרייה הלאומית.
מועדון מלוא תופס מקום מרכזי בספר זה: "פרשת מלוא היא פרשה גדולה בפני עצמה, שלא תמה, ועוד לא הגיעה השעה לעשות סך הכול", כתב ישראל כהן בשנת 1978.4 נראה שעתה, למעלה מארבעה עשורים לאחר סגירתו, הגיעה השעה לבחון את דרכו של מלוא, שהיה מועדון חשוב, פעל קרוב ל־30 שנה ונשכח. הסיפור על מועדון מלוא קרוב במיוחד לליבי, שכן הוא קשור לאבי, ישראל כהן, שניהל אותו במשך כל השנים (בחלקן עם יעקב הורוביץ) והקדיש לו את מיטב זמנו. כשנוסד מלוא הייתי כבת שבע, וכיוון שאבי ניהל חלק גדול מענייני מלוא מהבית - הייתי עדה לשיחות הטלפון הרבות שקיים ולפגישות שנערכו בביתנו. מהן למדתי על המסירות שלו לענייני מלוא שכמעט לא היה לה גבול. הייתי עדה גם לכאב ולצער שהיו לעיתים מנת חלקו, כשהתגלעו קשיים כספיים ואחרים. מלוא היה חלק מילדותי ונערותי ונותרו לי ממנו זיכרונות אחדים. עם זאת, היה לי ברור שאם יש נגיעה אישית למחקר, חובה לנקוט במשנה זהירות. השתדלתי לבחון את החומרים שלפניי באופן אובייקטיבי, עד כמה שהדבר ניתן, ולהסיק מהם מסקנות על פי מיטב שיפוטי.
***
המחקר על מועדוני התרבות החל בקיץ 2023, חודשים אחדים לפני 7 באוקטובר. לצורך המחקר הייתי שקועה באיסוף החומר, עיבוד הנתונים, הסקת המסקנות ופריסת הסיפור של מועדוני התרבות. ניסיתי לצייר תמונה מלאה של התקופה שבה פעלו מועדוני התרבות ולתאר את ההצלחות ואת החלומות שניסו מקימי המועדונים להגשים בצד האכזבות והכישלונות שנחלו. לאחר סיום העבודה על כתב היד מצאתי שכמעט בעל כורחי אני עורכת הקבלה בין התקופה שתיארתי לבין המצב שבו אנו נמצאים היום. הרגשתי שהמסקנות העולות מההשוואה בין סיפורם של מועדוני התרבות בעשורים הראשונים לקום המדינה לבין ימינו אלה הן קשות ומכאיבות.
מהמחקר עולה שבאותן שנים כל המפלגות (לרבות מפלגות הימין שהיו באופוזיציה) העריכו וכיבדו את אנשי הרוח. זו הייתה הנחת יסוד מובנת מאליה. גם בתקופה זו, כפי שמתואר במחקר, לא חסרו ויכוחים עקרוניים, חלקם מרים, בין הפוליטיקאים, ובראשם דוד בן־גוריון, לבין אנשי הרוח. עם זאת למרות הוויכוחים, הכעסים והאכזבות, התקיים בין הפוליטיקאים לבין אנשי התרבות דו־שיח מתמיד וחיוני. יחס הכבוד לספרות ולתרבות מצד חלקים נרחבים בעם תרם לבנייתה של חברה ערכית שהקיפה את כל קצות הקשת הפוליטית.
ממרחק השנים חשוב, לדעתי, שההתבוננות בסיפורם של מועדוני התרבות בהשוואה לימינו לא תהפוך לנוסטלגית רק משום שהצללים שתוארו במחקר מתגמדים לעומת המצב כיום. חשוב שהשוואה זו תעודד רצון להתבונן בעבר כדי לתקן, לשפר, לחדש ולבסס את ערכי היסוד שהתקיימו בבסיסה של מדינת ישראל בשנותיה הראשונות, ובכלל זה להעצים את היחס החיובי לספרות ולתרבות ולהבין את חשיבותן לחברה ולחוסנו של העם.
***
רבים וטובים סייעו בידי במחקר זה ובפרסומו כספר. אני מודה מקרב לב לאנשי מכון גנזים על העזרה הרבה שהגישו לי ועל מאור הפנים שבו קיבלו אותי: בראש ובראשונה לאדיבה גפן מנהלת גנזים, לארכיונאית הראשית נעימת ההליכות הילה צור ולארכיונאית מגל לוטן. תודה לד"ר אילן ברקוביץ' ממרכז קיפ, אוניברסיטת תל אביב, שנעתר לכל בקשותיי וסייע בידי רבות. תודה למיכאל פולישוק, מנהל ארכיון מפלגת העבודה בבית ברל, שידע למצוא מחט בערמת שחת ועזר לי להגיע לחומר חשוב בנושא הקשרים שבין מפא"י לבין מלוא. תודה גם לד"ר ערן טל, מנהל ארכיון לבון שהצליח לאתר מסמכים חשובים של המועדונים הנשכחים, לד"ר עומר עינב ותלמה נשיא מארכיון יד יערי, ליובל רון מארכיון יד טבנקין ולד"ר חזי עמיאור, אוצר אוסף ישראל בספרייה הלאומית.
נותרו רק אנשים מעטים שיכלו לשתף אותי בזיכרונותיהם על מועדוני התרבות. כל זיכרון ובדל זיכרון היו חשובים למילוי הפסיפס. תודתי לכל אלה שעשו זאת: לפרופ' דן מירון, לפרופ' זיוה שמיר, לפרופ' אבנר הולצמן, לפרופ' אורציון ברתנא, לפרופ' אברהם בלבן, לפרופ' מאיה פרוכטמן ולאחיה פרופ' תמיר אגמון, לפרופ' מנחם פרי, למשורר ולמבקר רן יגיל ולאמו בלהה יגיל ולסופר אהוד בן עזר. לסופר ולארכיונאי יצחק בר־יוסף ששלח לי את זיכרונותיו על מלוא צפת וכמובן לסופר פרופ' חיים באר שרשימתו על מלוא מתפרסמת בסיום הספר.
תודה גדולה לעורכת הלשונית נורית גוילי, ליעל נגר שטרחה על עיצוב הספר ולראשי הוצאת רסלינג עידן צבעוני וד"ר יצחק בנימיני על הסיוע שהגישו לי. תודה לרשות המחקר של אוניברסיטת תל אביב ובמיוחד ליוסי בר רכז הרכש, שנכון תמיד לעזור בלב חפץ.
תודה לבני משפחתי שירי, צבי, יותם ועומר לב, ירון הלפרין וענבל לנדסברג, שתרמו לספר, כל אחד בדרכו. תודה מקרב לב לאחותי, פרופ' נורית גוברין, שחלקה עימי את זיכרונותיה ברשימתה על מלוא והעירה את הערותיה החשובות. ואחרון חביב - תודה לעמיחי הלפרין שלולא עידודו וקריאתו הביקורתית לא היה המחקר רואה אור.
ספטמבר 2024
המועדון לתרבות מתקדמת - צוותא
"צוותא - כחברוּת של אלה שאכפת להם"
אברהם שלונסקי
המרכז לתרבות מתקדמת, חזונו של אברהם שלונסקי
המועדון לתרבות מתקדמת5 היה הראשון בין מועדוני התרבות של מפלגות הפועלים והוקם כחלק מהמרכז לתרבות מתקדמת. בפברואר 1946 נוסדה מפלגת השומר הצעיר שאיחדה בין תנועת השומר הצעיר; תנועת הקיבוץ הארצי - השומר הצעיר; והמפלגה העירונית שנלוותה להם - הליגה הסוציאליסטית. באותן שנים המשורר אברהם שלונסקי כבר היה חבר ותיק בתנועת השומר הצעיר, שאליה הצטרף עם המשוררת לאה גולדברג בשנת 1939. הוא גם ערך את המוסף דפים לספרות שיצא אחת לשבועיים כתוספת לשבועון השומר הצעיר. תנועת השומר הצעיר שאפה להקים בארץ ישראל מרכז רוחני־תרבותי בנוסח אחד העם. לפי משנתה, תיקונו וריפויו של עם ישראל מחוליי הגלות יתחולל, בין השאר, באמצעים רוחניים שיבראו תרבות חדשה בארץ ישראל.6 שלונסקי בוודאי חש קרבה לתנועה ולערכיה, ועם זאת נראה שהגיע אל השומר הצעיר רק לאחר שניסיונותיו להתקרב למפא"י, החל מאמצע שנות ה־30, לא עלו יפה, והוא חיפש מקום שבו יוכל להגשים את מפעלי התרבות שלו.7
כשקמה המפלגה החדשה היו שלונסקי ולאה גולדברג חלק ממנה, ושלונסקי שכנע את מנהיגי מפלגת השומר הצעיר, מאיר יערי ויעקב חזן, להקים מטעמה מרכז תרבותי גדול. כבר בוועידת היסוד של המפלגה שנערכה בחיפה ביום 23.2.1946 הוכרז גם על הקמת המרכז לתרבות מתקדמת, שיכלול "סופרים ואומנים שמאליים".8 הפוליטיקאים שמחו על שיתוף פעולה של אנשי רוח נחשבים עם המפלגה וחשבו שהללו יעזרו להם בהגשמת מטרותיהם הפוליטיות. מאיר יערי בירך על כך ששלונסקי, לאה גולדברג, ד"ב מלכין והרקדנית גרטרוד קראוס הצטרפו אליהם. שלונסקי מצידו ראה בהצטרפותם הזדמנות להגשים את חלומו ולהקים מרכז תרבות חדשני בארץ ישראל. בדבריו באותה ועידה הגיב על דברי יערי ורמז שהוא מצפה שהמפלגה תכבד את אנשי הרוח ותיתן להם מעמד ראוי:
אין זה חזיון נפרץ בתוך חיי המעשים, בתוך חייו הפוליטיים של עם הספר שתינתן רשות הדיבור לסופר. אין זה גם חזיון נפרץ שסופר יבקש רשות הדיבור בוועידת פועלים. היו ימים שהיה אחרת. במפנים חשובים בתנועה הציונית היה מופיע הסופר. גם בהסתדרות היה פעם ככה.9
המרכז לתרבות מתקדמת אמור היה לכלול תוכניות רבות ועשירות, חלקן גרנדיוזיות. מטרתו של שלונסקי הייתה ליצור מרכז תרבותי שאינו מחייב השתייכות מפלגתית מוצהרת אלא מכוון ל"אנשי הרוח המתקדמים" - חברי מפלגות הפועלים, אנשים שעיקר דאגתם היא "לעתידם הפרוגרסיבי של התרבות העברית והחיים העבריים". מטרה זאת התכוון להשיג באמצעות יצירת "כלי אבטונומי של היוצרים עצמם, בלי מתווכים". כך יוכלו ליצור "ברית ובית וועד לאנשי היצירה והדעת בתחומים השונים של התרבות מעל לפיצול המקצועי והפרופסיונליות המופלגת". שלונסקי אמנם שאף לכנס אנשי רוח מתחומים שונים שישתפו פעולה ויחשבו יחד על בעיות מרכזיות בתרבות, אולם מימוש רעיון זה צריך היה לעבור את המשוכה המפלגתית. ביוני 1946 הוחלט לארגן כנס גדול שבו יודיעו רשמית אנשי מפלגת השומר הצעיר על הקמתו של המרכז לתרבות מתקדמת ואליו יגייסו את מיטב הסופרים, האומנים, אנשי הרוח והפוליטיקאים הקרובים בדעותיהם למפלגת השומר הצעיר. נראה שמגמתו של שלונסקי - שהמרכז לא יהיה מפלגתי צר אלא יקיף אנשי רוח מחוגים רחבים - השפיעה על חלק ממקימי המרכז לתרבות מתקדמת, וכך גם נתפסה בציבור. בעיתון דבר נכתב שהמרכז לתרבות מתקדמת "עתיד לשמש מאורע חשוב בחייה התרבותיים של הארץ".10
הכנס היה אמור להיערך בימים כ'-כ"א בתמוז, 19-20 ביולי, ושלונסקי נתן לתאריכים אלה משמעות סמלית שמתקשרת למהותה של התרבות המתקדמת: בנימין זאב הרצל, שנפטר בכ' בתמוז תרס"ד, היה בעיניו הסמל הלאומי של עם ישראל. חיים נחמן ביאליק, שנפטר בכ"א בתמוז תרצ"ד, סימל את התרבות היהודית לדורותיה. שלונסקי, שיצא נגד ביאליק בשנות ה־20 וה־30 ראה עתה בביאליק את היורש של נכסי הדורות בתרבות ישראל, "איש המסורת והחידוש גם יחד". בתאריך הלועזי של הכנס, 19 ביולי שנקבע לציון ההתנגדות לרודן הספרדי פרנקו - "יום המלחמה נגד הסרטן הפשיסטי",11 ראה שלונסקי סמל אוניברסלי. שלושה תחומים אלה - הלאומי, התרבותי־יהודי והאוניברסלי - היו בעיניו עיקריה של תרבות מתקדמת.12 אך מועד הכנס נדחה בגלל אירועי "השבת השחורה". בשבת 29.6.1946 הטילו הבריטים עוצר על יישובים, תפסו נשק ומסמכים נגד השלטון הבריטי ואסרו יותר מ־2,700 איש שהועברו למחנות בלטרון וברפיח. בעקבות הצער וההלם ביישוב, הוחלט לדחות את הכנס לאוקטובר.
*המשך הפרק זמין בספר המלא*
מבוא
כיום רק מעטים מכירים את השמות של מועדונים כמו המועדון לתרבות מתקדמת, מלוא, בארי, בוסתן, יחדיו או מדורה. אך בשנות ה־50 וה־60 של המאה ה־20, מועדוני תרבות אלה היו מפורסמים והשפיעו לא מעט על האקלים התרבותי של מדינת ישראל. הם משכו לא רק סופרים, אומנים ואנשי רוח מתחומים מגוונים - אלא גם ראשי ממשלות, שרים, רמטכ"לים וראשי עיריות. לצד אירועי התרבות, התקיימו בהם דיונים אקטואליים סוערים שאחדים מהם הלהיטו את היצרים והגיעו עד לדיון בכנסת.
ספר זה מביא את סיפורם של מועדוני התרבות הנחשבים שהוקמו במדינת ישראל הצעירה ואת תרומתם לעיצוב הנרטיב שלה. סיפור המועדונים החל בחלומות גדולים וסופו שברון לב. הספר עוקב אחרי פריחתם ושקיעתם של מועדוני תרבות, ובראשם צוותא ומלוא. במועדונים אלה ניסו לממש אידיאל: להסיר את המחיצות בין האומנויות השונות ובין אומנים מתחומים שונים ולכנסם יחד במועדוני תרבות כדי לעודד שיתוף פעולה והפריה הדדית: הסופרים והאומנים, שמטבעם הם אינדיבידואליסטים, יפעלו במועדון יחד כקולקטיב תוך שמירה על ייחודם. המועדון יתרום לא רק לחבריו אלא גם לתרבות העברית החילונית של מדינת ישראל כולה ברוח תנועת העבודה.
החזון של כינוס האומנויות השונות תחת קורת גג אחת היה פרי רוחו של המשורר אברהם שלונסקי, שקיווה לממש את חלומו זה באמצעות המועדון לתרבות מתקדמת (לימים צוותא). שלונסקי רצה לראות את האומנויות מעצימות זו את זו ומשפיעות זו על זו.1 אולם חזונו לא התממש, וצוותא הפך למועדון תרבות מפלגתי המאחד אנשי רוח ואנשי מפלגה כאחד. כאשר הוקם מועדון מלוא (ראשי תיבות של מועדון לסופרים ואומנים) עמד חזונו של שלונסקי לעיני מקימיו והוא הפך בית לאומנים מתחומים שונים.
סיפורם של מועדוני התרבות מתרחש על רקע שינויים פוליטיים במדינת ישראל הצעירה ומושפע מהמתחים שנוצרו בין המפלגות לבין הסופרים והאומנים. כל אחת מארבע מפלגות הפועלים של שנות ה־50 הקימה מועדון תרבות משלה מתוך כבוד והערכה לתרבות וליוצריה, אך גם מתוך אינטרס מפלגתי לגייס חברים ולהגיע לדור הצעיר כדי להתחרות זו בזו. הדאגה האמיתית לתרבות, לצד האינטרסים המפלגתיים, גרמו לכך שלצד המועדונים המרכזיים קמו "מועדוני לווין", שרק חלקם נהנו מהמותג של שם המועדון המקורי. יתרה מזאת, לעיתים הקימה אותה מפלגה מועדונים מתחרים.
בשנות ה־50 נפתחו בתל אביב ארבעה מועדונים בתמיכת מפלגות הפועלים: המועדון לתרבות מתקדמת הוקם ב־1950 על ידי מפלגת השומר הצעיר (לימים מפ"ם), מלוא נוסד ב־1952 על ידי מפא"י, מדורה החל לפעול ב־1956 ביוזמת מפלגת אחדות העבודה ומועדון אחווה הוקם ב־1959 על ידי המפלגה הקומוניסטית הישראלית (מק"י).
לצד מלוא התל אביבי הוקמו עוד שלושה מועדוני תרבות בתמיכת מפא"י בשלוש ערים שונות. מועדונים אלה היו אמורים להיות מעין מועדוני לוויין של מלוא: מועדון בארי בירושלים (1953), מועדון מרתף החיפאי (1954) ומלוא צפת (1958).2
לא מקרה הוא שמועדוני התרבות הוקמו בראשית שנות ה־50 של המאה ה־20. עד לאותה תקופה הופנו המשאבים למפעל ההתיישבות: הוקמו ערים, קיבוצים, מושבים וכפרים - וקשה היה להקצות משאבים להקמת מועדוני תרבות. זמן קצר לאחר תום מלחמת העצמאות, הרגישו הסופרים והאומנים שהגיעה גם שעתם. הם ביקשו להקים מפעלי תרבות ולתרום למדינה כחלוצים בשדה האומנות, ולא רק כחלוצים סוללי כבישים, עובדי אדמה או פועלי בניין.
שנות הפריחה של המועדונים היו בין השנים 1950 ל־1965, תקופה שבה עוצבה תרבות עברית חדשה במדינת ישראל הצעירה. בשנים אלה עמדו בראש מפלגות הפועלים פוליטיקאים שהבינו את חשיבות התרבות והיו מוכנים להקצות לה משאבים. כל אחת ממפלגות הפועלים ביקשה "לנכס" לעצמה סופרים ואומנים משלה, והתגאתה בהשתייכותם אליה. המפלגות התחרו מי תמשוך יותר סופרים ואומנים שיוסיפו לה מיוקרתם, מי תשקיע יותר בתרבות ומי תקים מועדוני תרבות נחשבים שאליהם ינהר הדור הצעיר. הכרתן של המפלגות בחשיבותה של התרבות העברית החדשה הייתה חלק מהנוסחה להצלחתם של מוסדות תרבות לא מסחריים, התלויים בנדיבות גופים פוליטיים וממשלתיים.
האתגר של המועדונים בשנים אלה היה לסייע בעיצוב תרבות ארץ ישראלית ייחודית ומקורית, שאינה נופלת מזו של "העולם הגדול", תרבות חילונית חדשה, שנבנתה על יסודותיה של התרבות היהודית בת אלפי השנים.
בין הסופרים והאומנים לבין המפלגות שררה תמימות דעים בצורך לתרום למדינת ישראל. אולם שני המחנות נחלקו באשר לדרכים שבהן מועדוני התרבות אמורים לתרום את תרומתם. הסופרים והאומנים שאפו לתת במועדוניהם ביטוי לתרבות גבוהה ובעלת משמעות ולהעניק יחס של כבוד לסופרים ולאומנים יוצרי התרבות. כמו כן ביקשו ליצור מקום של מפגש רֵעים להחלפת דעות ובילוי בשעות הפנאי בארוחות קלות, קריאת עיתונים ומשחקי שחמט. הם רצו לתרום למען הכלל, אך ללא גוון פוליטי מובהק, ובוודאי ללא לחצים פוליטיים. הם סברו שעצם מימושה של התרבות הגבוהה במועדונים תהווה מעין מגדלור לכלל התרבות בארץ.
לעומת זאת הפוליטיקאים, בתמורה לתמיכתם הכספית, דרשו מהמועדונים להוכיח באותות ובמופתים מהי התועלת שהם מביאים לה. הם דרשו ראיות לתרומות קונקרטיות, ברורות, מוחשיות ומיידיות בתחומים שונים כגון קליטת עלייה, חינוך לערכים ברוח המפלגה, גיוס מתפקדים חדשים למפלגה וקניית ליבו של הדור הצעיר. הניגוד בין תפיסתם של אנשי הרוח לבין הפוליטיקאים יצר מאבק מתמיד. הסופרים והאומנים ביקשו ליצור תרבות משוחררת מלחצים, ואילו הפוליטיקאים ניסו לרתום את הסופרים והאומנים למטרותיהם. דוגמה לכך היא הקמת שני מועדונים תל אביביים נוספים על ידי מפא"י בשנת 1957, יחדיו ובוסתן, שנועדו לספק למפלגה את מה שלא הצליחה להפיק ממועדון מלוא - שליטה מלאה של המפלגה במועדון (יחדיו) ומועדון שימשוך את לב הדור הצעיר (בוסתן).
סיפור עלייתם ושקיעתם של מועדוני התרבות הוא גם סיפורם של האנשים שהקימו, ניהלו והיו הרוח החיה במועדוני התרבות. במסגרת המחקר התמקדתי בשלושה אישים שתרמו להקמת צוותא ומלוא: המשורר אברהם שלונסקי, הסופר יעקב הורוביץ והמסאי והמבקר ישראל כהן. במחקר התגלה שעל אף ההבדלים הפוליטיים ביניהם, היו להם תפיסות דומות לגבי התרבות העברית. הם דמו גם באידיאלים שעמדו לנגד עיניהם. כתוצאה מכך, תוכני האירועים במועדוניהם היו דומים כל עוד הם עמדו בראשם.
אברהם שלונסקי, ניהל את המועדון לתרבות מתקדמת בשנים 1950-1963, הוא העניק לו את שמו הראשון ובשנת 1955 שינה את שמו לצוותא. יעקב הורוביץ שימש כיו"ר מלוא בשנים 1952-1972 וישראל כהן היה סגנו. לאחר פרישתו של הורוביץ, כהן נבחר במקומו ועמד בראש המועדון בשנים 1972-1981. אישים אלה התמסרו לעבודתם ההתנדבותית בכל נימי נפשם והטביעו את חותמם על מועדוני התרבות שניהלו. לצידם פעלו אנשי רוח נוספים "משוגעים לדבר".
שלונסקי וכהן היו אנשי מפלגה נאמנים: שלונסקי היה חבר מפ"ם וידיד קרוב של מנהיגיה, מאיר יערי ויעקב חזן. ישראל כהן היה חבר מפא"י וערך את שבועון המפלגה הפועל הצעיר. הוא קשר קשרים אמיצים עם מנהיגי מפלגתו ובראשם ראש הממשלה, דוד בן־גוריון. הורוביץ, שהיה איש תנועת העבודה, הצטרף למפא"י רק בסוף שנות ה־50. מייסדי מלוא החליטו עם הקמתו שהמועדון שלהם לא יהיה פוליטי, ושלפוליטיקאים לא תהיה כל אפשרות לשלוט בתכניו. הרוב המכריע של החברים במלוא היו סופרים ואומנים שדעותיהם היו קרובות לתנועת העבודה, אך רבים מהם לא היו חברי מפא"י. שלונסקי, הורוביץ וכהן עמדו באומץ בפני לחצים פוליטיים והצליחו לנהל במשך שנים רבות מועדונים שהעניקו לחבריהם תרבות עשירה ואליטיסטית, במובן הטוב של המילה.
במועדוני התרבות עסקו בתחומים רבים ומגוונים: ספרות עברית וספרות העולם, מוזיקה מכל הסוגים, ציור ופיסול, הצגות תיאטרון, פנטומימה, פסיכולוגיה, סוציולוגיה וחידושי מדע. בשנות הפריחה של המועדונים, נערכו בהם עשרות רבות של תוכניות כולל העלאת מחזות חדשים וניסיוניים, הקרנות סרטים ישראליים ותיעודיים, הרצאות על מסעות ברחבי העולם, השקות ספרים, הצגות בכורה, פתיחת תערוכות, ציון יובלות של סופרים ואומנים חיים וכן תאריכים "עגולים" של יוצרי העבר.
בשנים אלה הופיעו במועדונים פוליטיקאים מכל מפלגות הפועלים: ראשי הממשלה דוד בן־גוריון, משה שרת, לוי אשכול וגולדה מאיר, רמטכ"לים, שרים וחברי כנסת כמו פנחס לבון, זלמן ארן, משה דיין, יצחק טבנקין, ישראל גלילי, יגאל אלון, מאיר יערי ויעקב חזן. ראשי עיריות וביניהם מרדכי נמיר, יהושע רבינוביץ וטדי קולק.
חברי המועדונים היו סופרים, אומנים ואנשי תרבות נחשבים ורובם שימשו גם כמרצים במועדונים שלהם, ולעיתים גם במועדונים האחרים. עד אמצע שנות ה־60 נעשה הכול בהתנדבות. הסופרים והאומנים הרגישו את עצמם כחלוצים בשדה הרוח וביקשו לתרום תרומה למדינה הצעירה בדרכם שלהם. בשנים אלה הופיעו במועדונים סופרות וסופרים, כגון לאה גולדברג, אנדה עמיר־פינקרפלד, אביגדור המאירי, נתן אלתרמן, יעקב אורלנד, משה שמיר, אמיר גלבע, חיים גורי, אהרן מגד, יגאל מוסינזון, אפרים קישון, נתן זך, דליה רביקוביץ, דוד אבידן ועמוס עוז. שחקניות ושחקנים כגון חנה רובינא, יהושע ברטונוב, חנה מרון, מרים זוהר, מרים ברנשטיין־כהן, מאיר מרגלית, יוסי ידין, שייקה אופיר, דליה פרידלנד ועודד תאומי. כוריאוגרפיות ורקדניות כגון שרה לוי־תנאי ויהודית אורנשטיין. מוסיקאים כגון יהויכין סטוצ'בסקי, מנחם אבידום, מרדכי זעירא, ידידיה אדמון, מנשה רבינא, נחום נרדי, משה וילנסקי, מרק לברי, פאול בן חיים, עדן פרטוש, פרנק פלג והפסנתרנית פנינה זלצמן. מבקרי ספרות ותיאטרון כגון ישראל זמורה, ברוך קורצווייל, ד"ב מלכין, דן מירון, גבריאל מוקד וחיים גמזו. ציירים וציירות כגון נחום גוטמן, מרדכי ארדון, יוסף זריצקי, אביגדור סטימצקי, אביגדור לואיזאדא, ציונה תג'ר, חנה לרנר, חיים גליקסברג ומרסל ינקו. זמרות וזמרים כגון שושנה דמארי, רמה סמסונוב, ריקה זראי ונחמה הנדל. רשימה מצומצמת זו, מתוך עשרות רבות של סופרים ואומנים, מעידה על מעמדם של מועדני התרבות.
פריחתם של מועדוני התרבות התאפשרה בזכות נסיבות היסטוריות מתאימות ובזכות אישים בעלי חזון ואידיאלים שהיו גם מעשיים, חדורי מטרה, נחושים וסבלנים. אישים שהיו מוכנים לתרום מזמנם וממרצם למען הכלל. אך באמצע שנות ה־60 חלו במדינת ישראל שינויים שהובילו לכרסום במעמדם של מועדוני התרבות. פריחתם של המועדונים במתכונתם הראשונית החלה לגווע.
בחינת הסיבות שהובילו לסגירה או לשינוי הדרך של כל אחד מתשעת מועדוני התרבות מעלה שבצד הסיבות הייחודיות לכל מועדון, קיימות גם סיבות משותפות. בשנת 1965 פרש בן־גוריון ממפא"י וזו התאחדה עם מפלגת אחדות העבודה, ובשנת 1969 התאחדו שלוש מפלגות הפועלים והפכו למפלגת העבודה. במקביל לשינויים במפלגות, נכנס לתמונה גורם נוסף - ההרעה במצבה הכלכלי של המדינה. לאחר שנים של צמיחה במשק הישראלי, החלה תקופה כלכלית קשה - המיתון. שינויים אלה הובילו לכך שהמחויבות של מפלגות הפועלים למועדוניהן הלכה וקטנה ומשאביהן הצטמצמו. המפלגות התקשו להמשיך בתמיכתן וודאי לא היו מעוניינות לקיים מועדונים שדגלו ב"תרבות לשמה" והרחיקו מהם את העיסוק בפוליטיקה מפלגתית צרה. הן דרשו ביתר שאת מהמועדונים להוכיח את תרומתם הברורה והמיידית כדי להמשיך ולקבל סיוע.
אמצע שנות ה־60 נחשבות לסוף התקופה החלוצית. המתח האידיאולוגי ירד, האווירה בארץ השתנתה והרצון להתנדב בענייני תרבות פחת. נפתחו מועדוני בידור, ורבים מהישראלים החלו לנסוע לחו"ל ונחשפו לתרבות הצרפתית והאמריקאית. במאי 1968 חל שינוי משמעותי בתחום התרבות עם תחילת שידורי הטלוויזיה הישראלית. הקהל (ובתוכו חלק מבאי המועדונים) החל לצרוך יותר תרבות קלה ובידורית, והרצאות כבדות וסימפוזיונים לא היו עוד הבילוי המועדף.
גם בחייהם של מקימי המועדונים חלו שינויים: שלונסקי התעייף מהצורך המתמיד להיאבק על קבלת תמיכה ממפלגתו, ובשנת 1963 הועבר ניהול המועדון לשמואל פירסטנברג, שכונה פִיסְקָה. תפיסתו של פיסקה את המועדון הייתה שונה, והוא הוביל את צוותא לדרך חדשה. הורוביץ יצא לגמלאות ב־1965 וישראל כהן פרש חמש שנים אחריו. לאחר פרישתם, קטנה השפעתם על המפלגה והשגת תמיכה למלוא הפכה לקשה יותר.
לאחר שהתמיכה הכלכלית של המפלגות במועדונים קטנה באופן משמעותי, נאלצו מנהליהם להחליט כיצד להתמודד עם הלחצים הכלכליים והפוליטיים. הם ידעו שאם ימשיכו להעלות תוכניות משובחות ולהאדיר תרבות לשמה ולא ייכנעו ללחצי הפוליטיקאים - הם עלולים לא לקבל תקציבים ולא יוכלו להמשיך לקיים את המועדון. מצד שני - אם ייכנעו לתכתיבים פוליטיים ויאפשרו לפוליטיקאים לשלוט בתוכניות המועדון - הם יהפכו ל"מועדון מטעם", התכנים יהיו משמימים והקהל ידיר את רגליו. נראה ששלושת האישים - שלונסקי, הורוביץ וכהן - היו תמימי דעים: שלושתם רצו להמשיך לדבוק בערכיהם ולהגיש לחברי המועדון את התרבות הגבוהה שבה האמינו. הם התכוונו להמשיך לנהל מועדונים שהתרבות העברית היא במרכזם ותוכניהם אינם כפופים לשיקול דעתו של פוליטיקאי זה או אחר. הם גם לא היו מוכנים להוריד את הרמה או להכניס למועדון תרבות קלה ופופולרית. אולם שלונסקי, כאמור, לא המשיך לנהל את צוותא, וממשיכו פנה לדרך חדשה: פיסקה החליט להעמיד את המועדון על רגליו ולא להיזקק לחסדי המפלגה. לשם כך ביקש להפוך את צוותא למועדון רווחי והחל למכור כרטיסים למופעים והצגות. בצוותא המשיכו לערוך תוכניות איכותיות, אך התחשבו גם בצד הכלכלי והשתדלו שהתוכניות יהיו רווחיות. כך שינה מועדון צוותא את אופיו והפך לאולם הופעות ואירועים יותר מאשר מועדון חברים. הוא המשיך בדמותו החדשה ואף פרח ושגשג והצליח להביא בשעריו גם קהל צעיר.
לעומת זאת, ישראל כהן ויעקב הורוביץ המשיכו לדבוק באידיאלים שלהם ולא הסכימו לפנות לדרך זו. קהל הבאים בשערי מלוא הזדקן, ורוב הסופרים צעירים שפקדו אותו בסוף שנות ה־50 נטשו. הורוביץ וכהן נשאו בתוצאות של דבקותם בעקרונותיהם. בסופו של דבר ישראל כהן, שנותר לבדו לאחר פרישתו של הורוביץ, נאלץ לסגור את המועדון בשנת 1981 לאחר שמלוא צבר גירעונות ולא קיבל תמיכה ממשית מהמפלגה.
שלט ההנצחה למועדון מלוא ולמועדון בוסתן ברחוב בילינסון 9 תל אביב (צילום: חגית הלפרין).
גם שאר מועדוני התרבות לא שרדו. מועדון מדורה נסגר כבר בשנת 1961, מלוא צפת נסגר עם שקיעתה של קריית האומנים. בארי שינה את פניו והפך למועדון פוליטי, בוסתן ויחדיו הפכו גם הם למועדונים פוליטיים עד שנמכרו כדי לכסות את גירעונות המפלגה. מועדון המרתף, שלא נשלט בידי מפלגה, הפך למרכז תרבות וחדל להיות מועדון.
סיפורם של מועדוני התרבות ושל אנשי הרוח בעלי החזון שטיפחו תרבות ישראלית איכותית הוא גם סיפורה של תקופה שבה חלמו חלומות והצליחו להגשימם, לפחות חלקית.
***
על מועדוני התרבות בארץ כמעט לא נכתבו מחקרים.3 לפיכך, ספר זה הוא מחקר ראשוני ברובו ונסמך על עיתונות התקופה ועל חומר ארכיוני. הארכיון המרכזי שבו נעזרתי היה ארכיון מלוא העשיר בחומרים. ארכיון זה הועבר בשנת 1981 למכון גנזים של אגודת הסופרים על ידי ישראל כהן, שעמד בראשו בשנים 1969-1979. בנוסף, נמצאו חומרים בארכיונו האישי של ישראל כהן, שהועבר אף הוא למכון גנזים. חומרים על מלוא נמצאו גם בארכיון מפלגת העבודה שבבית ברל. על צוותא נמצאו חומרים בארכיון שלונסקי שבמרכז קיפ, באוניברסיטת תל אביב וכן בארכיון יד יערי שבגבעת חביבה. על המועדונים האחרים נמצאו חומרים מועטים בארכיונים שצוינו, ואף בארכיונים מכון לבון, יד טבנקין, בארכיון המדינה ובארכיון הספרייה הלאומית.
מועדון מלוא תופס מקום מרכזי בספר זה: "פרשת מלוא היא פרשה גדולה בפני עצמה, שלא תמה, ועוד לא הגיעה השעה לעשות סך הכול", כתב ישראל כהן בשנת 1978.4 נראה שעתה, למעלה מארבעה עשורים לאחר סגירתו, הגיעה השעה לבחון את דרכו של מלוא, שהיה מועדון חשוב, פעל קרוב ל־30 שנה ונשכח. הסיפור על מועדון מלוא קרוב במיוחד לליבי, שכן הוא קשור לאבי, ישראל כהן, שניהל אותו במשך כל השנים (בחלקן עם יעקב הורוביץ) והקדיש לו את מיטב זמנו. כשנוסד מלוא הייתי כבת שבע, וכיוון שאבי ניהל חלק גדול מענייני מלוא מהבית - הייתי עדה לשיחות הטלפון הרבות שקיים ולפגישות שנערכו בביתנו. מהן למדתי על המסירות שלו לענייני מלוא שכמעט לא היה לה גבול. הייתי עדה גם לכאב ולצער שהיו לעיתים מנת חלקו, כשהתגלעו קשיים כספיים ואחרים. מלוא היה חלק מילדותי ונערותי ונותרו לי ממנו זיכרונות אחדים. עם זאת, היה לי ברור שאם יש נגיעה אישית למחקר, חובה לנקוט במשנה זהירות. השתדלתי לבחון את החומרים שלפניי באופן אובייקטיבי, עד כמה שהדבר ניתן, ולהסיק מהם מסקנות על פי מיטב שיפוטי.
***
המחקר על מועדוני התרבות החל בקיץ 2023, חודשים אחדים לפני 7 באוקטובר. לצורך המחקר הייתי שקועה באיסוף החומר, עיבוד הנתונים, הסקת המסקנות ופריסת הסיפור של מועדוני התרבות. ניסיתי לצייר תמונה מלאה של התקופה שבה פעלו מועדוני התרבות ולתאר את ההצלחות ואת החלומות שניסו מקימי המועדונים להגשים בצד האכזבות והכישלונות שנחלו. לאחר סיום העבודה על כתב היד מצאתי שכמעט בעל כורחי אני עורכת הקבלה בין התקופה שתיארתי לבין המצב שבו אנו נמצאים היום. הרגשתי שהמסקנות העולות מההשוואה בין סיפורם של מועדוני התרבות בעשורים הראשונים לקום המדינה לבין ימינו אלה הן קשות ומכאיבות.
מהמחקר עולה שבאותן שנים כל המפלגות (לרבות מפלגות הימין שהיו באופוזיציה) העריכו וכיבדו את אנשי הרוח. זו הייתה הנחת יסוד מובנת מאליה. גם בתקופה זו, כפי שמתואר במחקר, לא חסרו ויכוחים עקרוניים, חלקם מרים, בין הפוליטיקאים, ובראשם דוד בן־גוריון, לבין אנשי הרוח. עם זאת למרות הוויכוחים, הכעסים והאכזבות, התקיים בין הפוליטיקאים לבין אנשי התרבות דו־שיח מתמיד וחיוני. יחס הכבוד לספרות ולתרבות מצד חלקים נרחבים בעם תרם לבנייתה של חברה ערכית שהקיפה את כל קצות הקשת הפוליטית.
ממרחק השנים חשוב, לדעתי, שההתבוננות בסיפורם של מועדוני התרבות בהשוואה לימינו לא תהפוך לנוסטלגית רק משום שהצללים שתוארו במחקר מתגמדים לעומת המצב כיום. חשוב שהשוואה זו תעודד רצון להתבונן בעבר כדי לתקן, לשפר, לחדש ולבסס את ערכי היסוד שהתקיימו בבסיסה של מדינת ישראל בשנותיה הראשונות, ובכלל זה להעצים את היחס החיובי לספרות ולתרבות ולהבין את חשיבותן לחברה ולחוסנו של העם.
***
רבים וטובים סייעו בידי במחקר זה ובפרסומו כספר. אני מודה מקרב לב לאנשי מכון גנזים על העזרה הרבה שהגישו לי ועל מאור הפנים שבו קיבלו אותי: בראש ובראשונה לאדיבה גפן מנהלת גנזים, לארכיונאית הראשית נעימת ההליכות הילה צור ולארכיונאית מגל לוטן. תודה לד"ר אילן ברקוביץ' ממרכז קיפ, אוניברסיטת תל אביב, שנעתר לכל בקשותיי וסייע בידי רבות. תודה למיכאל פולישוק, מנהל ארכיון מפלגת העבודה בבית ברל, שידע למצוא מחט בערמת שחת ועזר לי להגיע לחומר חשוב בנושא הקשרים שבין מפא"י לבין מלוא. תודה גם לד"ר ערן טל, מנהל ארכיון לבון שהצליח לאתר מסמכים חשובים של המועדונים הנשכחים, לד"ר עומר עינב ותלמה נשיא מארכיון יד יערי, ליובל רון מארכיון יד טבנקין ולד"ר חזי עמיאור, אוצר אוסף ישראל בספרייה הלאומית.
נותרו רק אנשים מעטים שיכלו לשתף אותי בזיכרונותיהם על מועדוני התרבות. כל זיכרון ובדל זיכרון היו חשובים למילוי הפסיפס. תודתי לכל אלה שעשו זאת: לפרופ' דן מירון, לפרופ' זיוה שמיר, לפרופ' אבנר הולצמן, לפרופ' אורציון ברתנא, לפרופ' אברהם בלבן, לפרופ' מאיה פרוכטמן ולאחיה פרופ' תמיר אגמון, לפרופ' מנחם פרי, למשורר ולמבקר רן יגיל ולאמו בלהה יגיל ולסופר אהוד בן עזר. לסופר ולארכיונאי יצחק בר־יוסף ששלח לי את זיכרונותיו על מלוא צפת וכמובן לסופר פרופ' חיים באר שרשימתו על מלוא מתפרסמת בסיום הספר.
תודה גדולה לעורכת הלשונית נורית גוילי, ליעל נגר שטרחה על עיצוב הספר ולראשי הוצאת רסלינג עידן צבעוני וד"ר יצחק בנימיני על הסיוע שהגישו לי. תודה לרשות המחקר של אוניברסיטת תל אביב ובמיוחד ליוסי בר רכז הרכש, שנכון תמיד לעזור בלב חפץ.
תודה לבני משפחתי שירי, צבי, יותם ועומר לב, ירון הלפרין וענבל לנדסברג, שתרמו לספר, כל אחד בדרכו. תודה מקרב לב לאחותי, פרופ' נורית גוברין, שחלקה עימי את זיכרונותיה ברשימתה על מלוא והעירה את הערותיה החשובות. ואחרון חביב - תודה לעמיחי הלפרין שלולא עידודו וקריאתו הביקורתית לא היה המחקר רואה אור.
ספטמבר 2024
המועדון לתרבות מתקדמת - צוותא
"צוותא - כחברוּת של אלה שאכפת להם"
אברהם שלונסקי
המרכז לתרבות מתקדמת, חזונו של אברהם שלונסקי
המועדון לתרבות מתקדמת5 היה הראשון בין מועדוני התרבות של מפלגות הפועלים והוקם כחלק מהמרכז לתרבות מתקדמת. בפברואר 1946 נוסדה מפלגת השומר הצעיר שאיחדה בין תנועת השומר הצעיר; תנועת הקיבוץ הארצי - השומר הצעיר; והמפלגה העירונית שנלוותה להם - הליגה הסוציאליסטית. באותן שנים המשורר אברהם שלונסקי כבר היה חבר ותיק בתנועת השומר הצעיר, שאליה הצטרף עם המשוררת לאה גולדברג בשנת 1939. הוא גם ערך את המוסף דפים לספרות שיצא אחת לשבועיים כתוספת לשבועון השומר הצעיר. תנועת השומר הצעיר שאפה להקים בארץ ישראל מרכז רוחני־תרבותי בנוסח אחד העם. לפי משנתה, תיקונו וריפויו של עם ישראל מחוליי הגלות יתחולל, בין השאר, באמצעים רוחניים שיבראו תרבות חדשה בארץ ישראל.6 שלונסקי בוודאי חש קרבה לתנועה ולערכיה, ועם זאת נראה שהגיע אל השומר הצעיר רק לאחר שניסיונותיו להתקרב למפא"י, החל מאמצע שנות ה־30, לא עלו יפה, והוא חיפש מקום שבו יוכל להגשים את מפעלי התרבות שלו.7
כשקמה המפלגה החדשה היו שלונסקי ולאה גולדברג חלק ממנה, ושלונסקי שכנע את מנהיגי מפלגת השומר הצעיר, מאיר יערי ויעקב חזן, להקים מטעמה מרכז תרבותי גדול. כבר בוועידת היסוד של המפלגה שנערכה בחיפה ביום 23.2.1946 הוכרז גם על הקמת המרכז לתרבות מתקדמת, שיכלול "סופרים ואומנים שמאליים".8 הפוליטיקאים שמחו על שיתוף פעולה של אנשי רוח נחשבים עם המפלגה וחשבו שהללו יעזרו להם בהגשמת מטרותיהם הפוליטיות. מאיר יערי בירך על כך ששלונסקי, לאה גולדברג, ד"ב מלכין והרקדנית גרטרוד קראוס הצטרפו אליהם. שלונסקי מצידו ראה בהצטרפותם הזדמנות להגשים את חלומו ולהקים מרכז תרבות חדשני בארץ ישראל. בדבריו באותה ועידה הגיב על דברי יערי ורמז שהוא מצפה שהמפלגה תכבד את אנשי הרוח ותיתן להם מעמד ראוי:
אין זה חזיון נפרץ בתוך חיי המעשים, בתוך חייו הפוליטיים של עם הספר שתינתן רשות הדיבור לסופר. אין זה גם חזיון נפרץ שסופר יבקש רשות הדיבור בוועידת פועלים. היו ימים שהיה אחרת. במפנים חשובים בתנועה הציונית היה מופיע הסופר. גם בהסתדרות היה פעם ככה.9
המרכז לתרבות מתקדמת אמור היה לכלול תוכניות רבות ועשירות, חלקן גרנדיוזיות. מטרתו של שלונסקי הייתה ליצור מרכז תרבותי שאינו מחייב השתייכות מפלגתית מוצהרת אלא מכוון ל"אנשי הרוח המתקדמים" - חברי מפלגות הפועלים, אנשים שעיקר דאגתם היא "לעתידם הפרוגרסיבי של התרבות העברית והחיים העבריים". מטרה זאת התכוון להשיג באמצעות יצירת "כלי אבטונומי של היוצרים עצמם, בלי מתווכים". כך יוכלו ליצור "ברית ובית וועד לאנשי היצירה והדעת בתחומים השונים של התרבות מעל לפיצול המקצועי והפרופסיונליות המופלגת". שלונסקי אמנם שאף לכנס אנשי רוח מתחומים שונים שישתפו פעולה ויחשבו יחד על בעיות מרכזיות בתרבות, אולם מימוש רעיון זה צריך היה לעבור את המשוכה המפלגתית. ביוני 1946 הוחלט לארגן כנס גדול שבו יודיעו רשמית אנשי מפלגת השומר הצעיר על הקמתו של המרכז לתרבות מתקדמת ואליו יגייסו את מיטב הסופרים, האומנים, אנשי הרוח והפוליטיקאים הקרובים בדעותיהם למפלגת השומר הצעיר. נראה שמגמתו של שלונסקי - שהמרכז לא יהיה מפלגתי צר אלא יקיף אנשי רוח מחוגים רחבים - השפיעה על חלק ממקימי המרכז לתרבות מתקדמת, וכך גם נתפסה בציבור. בעיתון דבר נכתב שהמרכז לתרבות מתקדמת "עתיד לשמש מאורע חשוב בחייה התרבותיים של הארץ".10
הכנס היה אמור להיערך בימים כ'-כ"א בתמוז, 19-20 ביולי, ושלונסקי נתן לתאריכים אלה משמעות סמלית שמתקשרת למהותה של התרבות המתקדמת: בנימין זאב הרצל, שנפטר בכ' בתמוז תרס"ד, היה בעיניו הסמל הלאומי של עם ישראל. חיים נחמן ביאליק, שנפטר בכ"א בתמוז תרצ"ד, סימל את התרבות היהודית לדורותיה. שלונסקי, שיצא נגד ביאליק בשנות ה־20 וה־30 ראה עתה בביאליק את היורש של נכסי הדורות בתרבות ישראל, "איש המסורת והחידוש גם יחד". בתאריך הלועזי של הכנס, 19 ביולי שנקבע לציון ההתנגדות לרודן הספרדי פרנקו - "יום המלחמה נגד הסרטן הפשיסטי",11 ראה שלונסקי סמל אוניברסלי. שלושה תחומים אלה - הלאומי, התרבותי־יהודי והאוניברסלי - היו בעיניו עיקריה של תרבות מתקדמת.12 אך מועד הכנס נדחה בגלל אירועי "השבת השחורה". בשבת 29.6.1946 הטילו הבריטים עוצר על יישובים, תפסו נשק ומסמכים נגד השלטון הבריטי ואסרו יותר מ־2,700 איש שהועברו למחנות בלטרון וברפיח. בעקבות הצער וההלם ביישוב, הוחלט לדחות את הכנס לאוקטובר.
*המשך הפרק זמין בספר המלא*
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
