התרסקות

הקדמה

עד כמה הוגי הדעות מעצבים את המציאות? השאלה האינטלקטואלית הזאת מתחדדת לנוכח קריאת ספרו של אורי ורטמן, התרסקות: מפלגת העבודה 1992–2024. ובאיזו מידה מנהיגים פוליטיים מעצבים את המציאות?

ורטמן מעלה את השאלות המרתקות האלה, שספק אם יש עליהן תשובה מוחצת. האם המהפכה הבולשביקית הייתה מתחוללת אלמלא נהגה ונכתב המניפסט הקומוניסטי כשבעה עשורים קודם לכן? מובן מאליו שלתורה זו נדרשה קרקע פורייה, שקרל מרכס תיאר כ"היסטוריה ארוכה של מנצלים ומנוצלים".

עובדה מעניינת ששופכת אור על הסוגיה הזאת היא, שהמהפכות החברתיות הגדולות שאנחנו מכירים - המהפכה האמריקאית, המהפכה הצרפתית, המהפכה הבולשביקית - התחוללו ואולי אף התאפשרו רק אחרי המהפכה התעשייתית. במילים אחרות - קודם השתנתה המציאות, לא ביד מכוון, ורק לאחר מכן דרשו מהפכות חברתיות לארגן את הסדר החברתי בהתאמה למציאות החדשה.

ככלל, האנושות, כמו האנשים עצמם, מבקשת לנסות לממש כמעט כל אפשרות תיאורטית. צ'רצ'יל אמר בציניות אופנתית שארצות הברית עושה את הדבר הנכון רק אחרי שהיא מנסה את כל יתר האפשרויות. ובכן, בדרך כלל זה נכון - צריך לאפשר לאדם ולחברה לנסות אפשרויות שונות כדי להגיע למציאות אופטימלית. נראה שאחרי שנים של מלחמה מתעורר צורך ב"שלום", ואחרי שהארץ שוקטת ארבעים שנה מתעורר צורך בעימות.

גם ביחסי האדם–מדינה נבחנה כמעט כל אפשרות תיאורטית - תפיסת האדם במרכז, מול דמוקרטיה ושיטות פשיסטיות נוסח דיקטטורה וקומוניזם. האפשרויות האלה מצויות במבנה הנפשי של הפרט שזקוק להן. נכון לתקופה הנוכחית, נראה שקוביית האפשרויות האלה מסתדרת היטב כשהדמוקרטיה במדינה מאפשרת דיקטטורה במקומות עבודה וקומוניזם במשקי הבית.

ואיזה מקום תופסת "האידיאולוגיה" או השקפת העולם של הפרט? האם ברבות השנים הישראלים אכן שינו את השקפת עולמם? האם זו הסיבה לשינוי בפופולריות של מפלגת העבודה לדורותיה?

המחקר המתואר בספרו של ורטמן הוא מסוג השיח שמקדם המרכז לאסטרטגיה רבתי לישראל (ICGS). אנחנו מרבים לחוות דעה בנושאים מגוונים, או שמא נכון יותר - אנחנו מצופים ואפילו נדרשים להביע את דעתנו בנושאים מגוונים, שבעינינו יותר מדי מהם הרי גורל. אלא שללא מידע עובדתי, בסיסי, דעותינו לא באמת חשובות, ואולי הן רק מבלבלות את השיח ולא מעשירות אותו.

הספר הנוכחי מעשיר את השיח החסר לנו בחברה הישראלית - הזווית הפוליטית מעניינת הרבה פחות ואפילו רלוונטית פחות מההגות והחשיבה. מדובר במידע שהוא בבחינת בירור עצמי, שהחברה האזרחית מחויבת לו במדינה דמוקרטית. בלעדיו החופש הוא מושג עקר ומעורפל. זה מקומם של "ארגוני חשיבה" ששמים במרכז השיח רעיונות גדולים, ובכך מתווים דרך לממשלות שנוטות לא לחשוב לטווחים ארוכים יותר מפרק הזמן שהוקצה לקיומן.

ערן בר־טל

מנהל המרכז לאסטרטגיה רבתי לישראל

פתח דבר

סיפורה של מפלגת העבודה הוא אחד הסיפורים העצובים ביותר בפוליטיקה הישראלית. בתחילת דרכה, בגלגולה הקודם כמפא"י (מפלגת פועלי ארץ ישראל) בראשות דוד בן־גוריון, היא הייתה המפלגה שהובילה את היישוב היהודי לעצמאות לאחר אלפיים שנות גלות. מאז שנת 1968, עם האיחוד עם אחדות העבודה ורפ"י, ועד סוף המאה ה־20, בשמה החדש - "מפלגת העבודה" - היא הייתה זו שייצגה יותר מכל מפלגה אחרת את הזרם המרכזי של החברה הישראלית. בצד ערעור ההגמוניה של העבודה כמפלגה הגדולה בישראל בעקבות ניצחון הליכוד במהפך ההיסטורי בבחירות 1977, לקראת סוף שנות ה־90 המשיך מעמדה של מפלגת העבודה להתערער בציבור הישראלי, כאשר מספר המנדטים שבו זכתה המפלגה בבחירות הלך וירד. כך איבדה העבודה גם את מעמדה כמפלגה שמובילה את גוש המרכז־שמאל. מנגד, בו בזמן החלו לקום חלופות פוליטיות אטרקטיביות יותר במקומה. נוסף על כך, ככל שחלפו השנים והתכווצו המנדטים הלכה מפלגת העבודה ושברה שמאלה מבחינה אידיאולוגית, דבר שהרחיק אותה מהזרם המרכזי של החברה הישראלית. וכך, ממפלגה שייצגה את הזרם המרכזי של החברה הישראלית, שבבחירות 1992 זכתה ב־44 מנדטים בהובלת יצחק רבין, בבחירות 2022 היא בקושי הצליחה לעבור את אחוז החסימה עם 4 מנדטים בלבד, כאשר בראשה עמדה מרב מיכאלי, שבמו ידיה האיצה את הפיכתה של מפלגת העבודה למפלגת שמאל שולית.

השאלה המרכזית שהספר הנוכחי מבקש לבדוק היא: מה קרה למפלגת העבודה בשלושת העשורים האחרונים, ומהם הגורמים לכך שממפלגת שלטון שייצגה את הזרם המרכזי של החברה הישראלית היא הפכה למפלגת שמאל שולית ולא חשובה בנוף הפוליטי הישראלי? דרך עשרות ראיונות שערכתי עם יושבי הראש וחברי הכנסת ממפלגת העבודה ודמויות מרכזיות נוספות במערכת הפוליטית במהלך כלל התקופה לצד ניתוח תוצאות הבחירות וסקרי דעת קהל בשלושת העשורים האחרונים ינסה ספר זה לא רק לפצח את חידת קריסתה של מפלגת העבודה, אלא גם לספר את סיפורה מאז 1992 ועד 2024, מועד כתיבת שורות אלו. האם הסיבה לקריסת מפלגת העבודה אכן טמונה בהתמוטטותו של תהליך אוסלו, שהמפלגה הייתה מזוהה עמו? או אולי מפלגת העבודה קרסה מפני שהציבור הישראלי זז ימינה בדעותיו בעוד היא שברה שמאלה? או שמא הסיבה המרכזית טמונה באופייה הדורסני של מפלגת העבודה, שבניגוד לליכוד, שבו ידעו באופן מסורתי להתייצב מאחורי מנהיג המפלגה הן בימים של הצלחה בקלפי והן בימים של כישלון, הדיחה את יושב הראש שלה לאחר כל מערכת בחירות, כושלת ומוצלחת גם יחד - דבר שהרתיע אנשי ציבור מלהצטרף לשורות המפלגה? לא מן הנמנע שישנן גם סיבות אחרות להתרסקות המפלגה, בעיקר הקמת חלופות אחרות בגוש המרכז־שמאל, שבחלוף השנים פגעו בהגמוניה של העבודה כמפלגה הגדולה בגוש המרכז־שמאל.

הרעיון לכתיבת ספר זה בא לעולם בקיץ 2020, בעיצומה של מגפת הקורונה, כשהסקרים הראו שמפלגת העבודה בהנהגתו של עמיר פרץ אינה מצליחה לעבור את אחוז החסימה, והייתה תחושה שהמפלגה עומדת לסיים את דרכה בדרך כואבת - סוף לא ראוי ולא הוגן למפלגה שהקימה את המדינה. לכן, על אף שבאותם ימים הייתי בעיצומה של כתיבת הדוקטורט שלי בבריטניה, שעניינו הביטחון הלאומי בישראל, ראיתי חשיבות רבה לכתוב את סיפורה של המפלגה ולנתח כיצד הגיעה למצב של קריסה. יתר על כן, מנקודת מבט אישית, עבורי קריסתה של מפלגת העבודה הוא סיפור טרגי. אני נכדו של חבר הכנסת לשעבר משה ורטמן מטעם מפא"י ולאחר מכן מפלגת העבודה, שכיהן בכנסת בשנים 1965-1977, ובין היתר שימש כיו"ר הקואליציה בממשלת רבין הראשונה, כך שספגתי את סיפורי מפלגת העבודה ממקור ראשון. בשנים 2010-2012 הייתי בעצמי סגן יו"ר המשמרת הצעירה במפלגת העבודה והייתי מועמד ברשימה לכנסת מטעמה בבחירות 2013. שנותיי במפלגה עשו אותה לבית שני עבורי. כמי שראה כיצד מפלגת העבודה הולכת וזזה שמאלה בעיקר בתחילת העשור השני של המאה ה־21, והופכת למפלגה שכלל לא הזכירה את זו שעליה שמעתי וספגתי בבית סבא, חשוב לי מאוד שסיפורה ייכתב למען הדורות הבאים ושיזכרו אותה כראוי. השתדלתי לספר את סיפורה של מפלגת העבודה מאז 1992 במדויק בשילוב ניתוח רחב והוגן, וכמובן, בלי לפגוע בכבודו של שום פוליטיקאי/ת. אני מקווה שתרמתי בכך את תרומתי הצנועה לשיח האקדמי, הציבורי וכמובן ההיסטורי של מפלגת העבודה.

ברצוני להודות, ראשית, לעשרות המרואיינים שהשקיעו מזמנם היקר למען הספר. תרומתם לאיכותו של הספר הייתה חשובה ביותר, בעיקר בדברים שמגלים בשיחות עם הנפשות הפועלות ולא דרך קריאת עיתונות וספרים רלוונטיים. תודה מיוחדת לעדיה לייבוביץ', שסייעה לי רבות בחיבור עם רבים מהמרואיינים, ולמנהל ארכיון מפלגת העבודה בבית ברל, מיכאל פולישוק, על עזרתו החשובה במציאת נתונים שלא היו זמינים בשום מקור מידע. תודה מקרב לב לערן בר־טל, ראש המרכז לאסטרטגיה רבתי לישראל, שתמיכתו ואמונתו בספר סייעו רבות להוצאתו לאור. תודה גדולה לעידן צבעוני ולכל הצוות הנהדר בהוצאת רסלינג, שהאמינו בספר מראשיתו ובמיומנות ובמקצועיות רבה הצליחו להביאו מכתב יד לספר על המדף. את שתי התודות האחרונות אני מקדיש לאשתי האהובה שירלי ולשלוש בנותינו הנפלאות אמה, לורי ומילי, שללא תמיכתן והסבלנות האין־סופית שלהן הספר הזה לא היה בא לעולם, ולסבא שלי עליו השלום משה ורטמן, שעבורי לא רק היה סבא נפלא וחבר יקר אלא גם מורה דרך שלימד אותי מהי פוליטיקה.

ד"ר אורי ורטמן

ינואר 2025

1

ממשלת אוסלו
1992–1996

הדרך לבחירות 1992
לאחר שמפלגות הימין התחייה ומולדת פרשו מהממשלה עקב התנגדותן להתקדמות תהליך השלום וקיומן של השיחות בוושינגטון בין ישראל למשלחת הירדנית־פלסטינית, בינואר 1992 החליט ראש הממשלה יצחק שמיר, שממשלתו נשארה ללא רוב קואליציוני, להקדים את הבחירות הכלליות שהיו אמורות להתקיים בנובמבר 1992, לחודש יוני.¹ עבור מפלגת העבודה, שישבה באופוזיציה מאז 1990 בעקבות ה"תרגיל המסריח" שהוביל יו"ר המפלגה שמעון פרס במטרה להפיל את ממשלת האחדות עם הליכוד ולהקים ממשלת מרכז־שמאל עם המפלגות החרדיות, בחירות 1992 היוו הזדמנות פז לחזור לשלטון. פיגועי הטרור הפלסטיניים היו עניין שבשגרה וערערו את תחושת הביטחון האישי של אזרחי ישראל והגבירו את הרצון להתנתק מהפלסטינים. שני פיגועי טרור נצרבו במיוחד בתודעה הישראלית. הראשון היה "ליל הקלשונים" ב־16 בפברואר 1992, שבו נרצחו שלושה חיילי צה״ל על ידי ארבעה ערבים ישראלים מוואדי עארה, חברי התנועה האסלאמית שגויסו על ידי ארגון הטרור הפלסטיני "הג'יהאד האסלאמי". המחבלים נכנסו למאהל טירונים של הנח"ל ליד קיבוץ גלעד ורצחו את שלושת החיילים, כולם עולים חדשים, בקלשונים ובגרזנים. פיגוע טרור נוסף היה בבת ים ב־24 במאי 1992, חודש לפני מועד הבחירות, ובו נרצחה הנערה הלנה ראפ בת ה־16 בדקירות סכין בטיילת בבת ים בידי מחבל פלסטיני מרצועת עזה. נוסף על מצב הביטחון המעורער, הכלכלה הישראלית קרטעה עם 11.5% אבטלה, התהליך המדיני שהחל לאחר ועידת מדריד היה תקוע, ויחסי ישראל-ארה"ב היו בשפל המדרגה על רקע סירובו של ממשל בוש האב להעניק לישראל אישור ערבויות להלוואות בסך עשרה מיליארד דולרים, סכום כסף שהיה נחוץ ביותר לאוצר הישראלי לצורכי קליטתה של העלייה ההמונית ממדינות ברית המועצות לשעבר, כל עוד ישראל תתחייב להפסיק את הבנייה בהתנחלויות.²

לאחר שאיבדה את השלטון לראשונה מאז קום המדינה בבחירות 1977, אז זכה הליכוד בראשות מנחם בגין ב־43 מנדטים לעומת 32 בלבד למפלגת העבודה בראשות שמעון פרס, ידעה מפלגת העבודה שורה של אכזבות. פרס אמנם הצליח לשקם את המפלגה והוביל אותה להישג גדול של 47 מנדטים בבחירות 1981, אבל הליכוד זכה ב־48 מנדטים ובגין הרכיב ממשלת ימין ללא מפלגת העבודה, ששוב נותרה באופוזיציה. בבחירות 1984 זכתה מפלגת העבודה בראשות פרס במספר מנדטים גדול יותר מהליכוד, 44 לעומת 41. אך מכיוון שאף אחת מהשתיים לא הצליחה להשיג רוב קואליציוני של 61 ח"כים, נאלצו העבודה והליכוד להקים ממשלת אחדות שבה התקיימה רוטציה בתפקיד ראש הממשלה בין פרס ליו"ר הליכוד יצחק שמיר (ב־1983 החליף שמיר את בגין לאחר שהתפטר מתפקידו ופרש מהחיים הפוליטיים על רקע מלחמת לבנון הראשונה). גם בבחירות 1988 הוביל שמעון פרס את מפלגת העבודה. הליכוד ניצח עם 40 מנדטים לעומת 39 מנדטים לעבודה, כאשר גוש הימין-חרדים זכה ברוב של 65 מנדטים, דבר שאיפשר ליצחק שמיר להרכיב ממשלת ימין עם המפלגות החרדיות. ואולם לאחר ששמיר סירב להיענות לדרישות התקציב שהעלו המפלגות החרדיות בתמורה לתמיכתן בממשלה, הוקמה שוב ממשלת אחדות לאומית בין הליכוד לעבודה בהובלת שמיר, הפעם ללא רוטציה. ואולם במרץ 1990, שנה וחצי בלבד מתחילת כהונתה של ממשלה זו, על רקע סירובם של שמיר והליכוד להתקדם בתהליך המדיני עם הפלסטינים ומדינות ערב, פרס, שהיה שר האוצר, הוביל בהצלחה מהלך להפלת ממשלת האחדות בהצבעת אי־אמון בכנסת. לאחר שהממשלה נפלה בהצבעת אי־האמון, לראשונה בתולדות הכנסת נכשל פרס בהקמת ממשלה עם המפלגות החרדיות, דבר שהוביל להקמת ממשלת ימין-חרדים בהובלת שמיר, שכאמור, החזיקה מעמד עד תחילת 1992.³

היריבות בין רבין לפרס
לקראת בחירות 1992 נדרשה מפלגת העבודה להכריע בשאלה מי יעמוד בראשה. הבחירות ליו"ר המפלגה ומועמדה לראשות הממשלה נקבעו ל־19 בפברואר 1992. נוסף על שמעון פרס (69) ויצחק רבין (70), שהדו־קרב ביניהם כבר היה עניין שבשגרה, התמודדו עוד שני מועמדים: מזכ"ל ההסתדרות ישראל קיסר (61) וח"כ אורה נמיר (62). הפעם הראשונה שבה התמודדו רבין ופרס זה מול זה על ראשות המפלגה הייתה באפריל 1974, לאחר התפטרותה של גולדה מאיר מראשות הממשלה בעקבות הביקורת הציבורית הנוקבת נגדה על מחדל מלחמת יום הכיפורים. בבחירות שנערכו במרכז המפלגה זכה רבין, שהיה המועמד המוביל וזכה לתמיכת מרבית הממסד הוותיק של המפלגה, ב־56% (298 קולות) לעומת 44% (254 קולות) לפרס. במשך כל כהונת ממשלת רבין בשנים 1974-1977, שבהן היה פרס שר ביטחון, חלה הידרדרות חמורה ביחסים בין השניים. רבין, שכיהן כרמטכ"ל צה"ל בשנים 1964-1968 והוביל את צה"ל לניצחון הגדול במלחמת ששת הימים, זלזל בפרס ולא ראה בו דמות ראויה לשמש בתפקיד ביטחוני עקב חוסר ניסיונו הצבאי. אבל מעמדו של פרס כמס' 2 במפלגה לא הותיר לרבין ברירה והוא נאלץ למנות את שנוא נפשו לתפקיד. וכך, במהלך כהונת הממשלה התגוששו השניים בכל הזדמנות. נושא בולט שבו חלה אי־הסכמה ביניהם היה בעניין ההתנחלויות: מצד אחד, רבין תמך בהקמת יישובים באזורים שלדידו היו חיוניים לביטחון ישראל, כגון בקעת הירדן, גוש עציון ואזור ירושלים, שכינה "התנחלויות ביטחוניות", אבל הוא התנגד להתיישבות יהודית בלב אוכלוסייה ערבית בשטחי יהודה ושומרון, "התנחלויות פוליטיות" לדבריו. ואילו פרס, שבשעתו היה ניצי יותר מרבין, תמך בזכותם של יהודים להקים יישובים בכל השטחים שנכבשו במלחמת ששת הימים. כך, בעוד רבין נאבק בניסיונותיה של תנועת גוש אמונים להקים התנחלויות בחדשות בלב הגדה המערבית, הוא האשים את פרס בכך שכשר ביטחון הוא סייע למאמצי ההתנחלות של חבריה. הפעם השנייה שבה התמודדו השניים על תפקיד יו"ר המפלגה הייתה בפברואר 1977, לאחר שרבין החליט לפטר את שרי המפד"ל מהממשלה על רקע אי־תמיכתם בהצעת אי־אמון שהגישו המפלגות החרדיות בעקבות טקס קבלת הפנים למטוסי F15 שהגיעו מארצות הברית, שנערך לאחר צאת השבת. החלטתו של רבין על הקדמת הבחירות לכנסת למאי 1977, במקום מועדן המקורי בנובמבר 1978, הובילה לסיום הברית ההיסטורית בין תנועת העבודה לציונות הדתית. בבחירות שנערכו בקרב חברי ועידת המפלגה הצליח רבין לגבור בקושי רב על פרס, 1,445 מול 1,404 קולות (פער של 1.4% בלבד). באפריל 1977 הוא החליט להתפטר מתפקידו עקב "פרשת הדולרים", שבה התגלה שאשתו מחזיקה חשבון מטבע חוץ בארצות הברית בניגוד לחוק הישראלי, ובכך פינה את מקומו לפרס, שנבחר פה אחד לתפקיד היו"ר. בפועל, התפטרותו של רבין, שהוביל את העבודה שלוש שנים עד התפטרותו, סייעה לו לחמוק מאשמה בהפסד ההיסטורי בבחירות 1977 לליכוד, שמבחינה ציבורית ופוליטית נרשם כל־כולו לחובתו של שמעון פרס, שנבחר להוביל את המפלגה חודש בלבד לפני הבחירות. בדצמבר 1980 נפגשו רבין ופרס לסיבוב שלישי ביניהם על תפקיד יו"ר המפלגה ומועמדה לראשות הממשלה לקראת בחירות 1981. הפעם הביס פרס את רבין ללא קושי בוועידת המפלגה, 2,123 מול 875 קולות (71% מול 29%). לפני בחירות 1984 ו־1988 לא התמודדו השניים זה מול זה. בשנים 1984-1990, בתקופת ממשלות האחדות עם הליכוד שבהן עמד פרס בראשות ממשלה בשנים 1984-1986 ורבין היה שר ביטחון לכל אורך התקופה, קיבע רבין את מקומו כ"מר ביטחון" וכשני בהיררכיה המפלגתית אחרי פרס.⁴

בעקבות התרגיל המסריח בשנת 1990 הוצתה מחדש היריבות בין פרס לרבין. פרס, ששינה את נטייתו המדינית־ביטחונית מנץ שתומך בהתנחלויות בכל שטחי יהודה ושומרון ליונה הקוראת להסדר מדיני עם ירדן ואחר כך מול אש"ף, סבר שלא תחול שום התקדמות בתהליך המדיני כל עוד מכהנת ממשלת אחדות עם הליכוד בראשות יצחק שמיר. לפיכך החליט יו"ר העבודה להביא להפלת הממשלה ולנסות להרכיב ממשלה בראשותו - מהלך שכאמור, נכשל כישלון חרוץ והוביל את רבין לצאת נחרצות נגד מדיניותו של פרס ולקרוא תיגר על מנהיגותו. לאחר 15 שנה ו־4 מערכות בחירות שבהן הוביל את מפלגת העבודה נאלץ פרס להיאבק שוב על כיסאו מול רבין. ואולם בעוד בעבר הבחירות ליו"ר המפלגה נערכו בקרב גוף מצומצם של חברי ועידת המפלגה, שמנה כ־3,000 בעלי זכות בחירה, בפעם הראשונה בתולדות המפלגה הוחלט שיו"ר המפלגה ומועמדה לראשות הממשלה ייבחר על ידי כלל 152 אלף חברי המפלגה. תנאים אלו היו נוחים יותר לרבין, שהפופולריות שלו בקרב הציבור הישראלי האפילה על זו של פרס, כאשר גם בתוך המפלגה, ביניהם אנשים רבים ממחנהו של פרס, גברו הקולות שרק בהובלת רבין תוכל המפלגה לגבור על הליכוד בבחירות. בעוד הקרב על הבכורה היה בין פרס לרבין, בשני המטות סברו שהתמודדותו של יו"ר ההסתדרות ישראל קיסר, שמתוקף תפקידו היה צפוי לזכות בתמיכה רבה במועצות הפועלים ובוועדי העובדים, תפגע בסיכוייהם לנצח כבר בסיבוב הראשון. בבחירות שנערכו ב־19 בפברואר 1992 לקחו חלק 64% מכלל 152 אלף חברי המפלגה, ובסיומן התברר שרבין זכה כבר בסיבוב הראשון והדיח את יו"ר המפלגה פרס לאחר 15 שנה בתפקיד. רבין זכה ב־41% (39,155 קולות), פרס ב־35% (33,571 קולות), קיסר ב־19% (18,108 קולות), ונמיר ב־5% (5247 קולות).⁵

*המשך הפרק זמין בספר המלא*