אחד מאיתנו מת

פרק 1

יום שישי, 23 בספטמבר 2022

הכנסייה הכפרית הקטנה הייתה עמוסה, וטיילור, שאיחר להלוויה והגיע בדיוק כשהתחיל הטקס, נאלץ לעמוד מאחור, כולו נוטף מים מהגשם שניתך בחוץ. אבל הוא לא הסתכל על הארון, או על הכומר, האב איאן פארי-ג'ונס, שהיה אדוק באופן כמעט בלתי נסבל, עם גלימתו הטהורה, מבטו היוקד ושערו הלבן המטורף. הכומר השאיר רושם של כנות אמיתית, אבל פחות ניכר בו שאכן הכיר את הכוכב ביש המזל של האירוע.

במקום זאת, טיילור הביט כמהופנט בעורפו של גבר שישב שש שורות לפניו.

אף שעדיין לא הייתה לו הזדמנות לראות בבירור את פניו של האיש — שהרכיב משקפי שמש, חבש כובע מצחייה וכרך צעיף סביב צווארו — טיילור היה משוכנע שזהו רופוס רורק. חברו הוותיק מהלימודים. אלא שזה לא יכול היה להיות. זה היה בלתי אפשרי.

האיש הטה את ראשו שמאלה, כמו מניח אותו על כתפו — תנועה מוזרה שרופוס תמיד עשה כשחשב על תגובה למשהו שמישהו אמר רגע לפני כן. ועכשיו טיילור היה משוכנע עוד יותר. זה רופוס, זה בהחלט הוא!

אלא שזה לא ייתכן. רופוס רורק מת לפני שנתיים. טיילור נשא את ההספד בהלווייתו.

פרק 2

יום שישי, 23 בספטמבר 2022

מה נסגר?

טיילור לא הצליח להתיק את עיניו מהאיש בעוד הטקס נמשך ונמשך לאין סוף. שני קטעי שירה קיטשיים הושמעו מפי — כפי שנכתב בתוכניית הטקס — אחייניותיו של ברני. קטע שירה נוסף שמצא חן בעיני טיילור, על כך שהאיש לא מת אלא רק נמצא בחדר הסמוך, השמיעה אישה עטוית רעלה — אשתו לשעבר של ברני, דבי מרטין (היא דבקה בשם נעוריה גם בזמן שהייתה נשואה לו) — אם כי בכי של תינוק הטביע כמה משורות השיר.

לאחר מכן נאמרו דברי שבח מפי גבר נאה כבן ארבעים, שבביצוע וירטואוזי שכולו בדיה, ושהופרע גם הוא על-ידי יללות התינוק, תיאר את המנוח כמעין קדוש. קרני השמש שבדיוק יצאה זהרו מבעד לוויטראז' שמאחורי הדוכן ויצרו אפקט של הילה סביב ראשו של האיש.

אולי ביום מן הימים יכריזו על ברני כעל קדוש, חשב טיילור בציניות. הוא יוכל להיות פטרונם של הלוזרים באשר הם.

טיילור בא להלוויה רק מתוך תחושת חובה. הוא לא ראה את ברני במשך שנים, למעט מפגש קצר בהלוויה של רופוס שנתיים קודם לכן. אבל בבית הספר שלושתם היו בלתי נפרדים — טיילור, רופוס וברני. הם כינו את עצמם "שלושת המוסקטרים". ובמשך תקופת מה אחרי הלימודים המשיכו להיפגש לארוחת צהריים או ערב בפאב סמוך לאחד מהם. הם נשבעו להישאר בקשר, אבל לחיים, כמובן, היו תוכניות אחרות.

ככל שחלף הזמן, כל אחד מהם הלך לדרכו, והדרכים האלה היו שונות מאוד זו מזו. בעצם לא היה להם משהו במשותף — פרט לסלידה מבית הספר — שיקשר ביניהם. רופוס, הצ'ארמר השובב בעל הפה הגדול, התרברב שיהיה מיליונר עד גיל שלושים, ואולי הוא אכן השיג זאת. לא שזה הועיל לו בהרבה. בגיל שלושים ותשע הוא כבר מת.

או לפחות כך זה נראה אז.

ועכשיו ברני המסכן, שתמיד חלם על עושר ועל תהילה ושעבר דירה פעמים אין-ספור, עמד לעבור אל ביתו הנצחי, חלקה פ.י. 136 בבית הקברות "וודווייל".

אבל לפחות ברני זכה סוף כל סוף לרגעי התהילה שלו, הרהר טיילור, ולתשומת הלב שתמיד שאף אליה. הארון, המפואר בהרבה מכפי שהיה אי-פעם שוכנו העלוב, ניצב במרכז הבמה על גבי משטח מוגבה, וידיות הפליז שלו נצצו בקרני השמש שהסתננו מבעד לזגוגית הצבעונית. מרהיב דיו אפילו בשביל האפיפיור.

טיילור תהה מי שילם עבורו. לא שהיה לו ממש אכפת.

היה אכפת לו באותו רגע רק מדבר אחד: זהותו של הגבר שישב שש שורות לפניו.

יכול להיות שזה רופוס?

ברור שלא.

ועם זאת...

הוא המשיך לבהות, מרותק לחלוטין. כל תנועה שעשה האיש העמיקה את ביטחונו של טיילור שזה אכן הוא. הוא בקושי הצליח להתאפק מלפסוע במעבר, להגיע לאיש ולטפוח על כתפו. אבל הכנסייה הייתה צפופה כל כך, שזה לא היה אפשרי בכלל.

ואז, באופן בלתי מוסבר, האיש הסתובב פתאום סיבוב של מאה ושמונים מעלות, ובמשך כמה שניות הביט בו ישירות, כאילו חש בנוכחותו.

על אף שפניו היו מוסתרות כמעט לחלוטין בצעיף ובמצחייה, צמרמורת חלפה בגופו של טיילור והקפיאה את עצמותיו.

ואז, האיש הסתובב בחזרה.

כל מיני מחשבות התרוצצו במוחו של טיילור. אולי יש לרופוס אח? תאום? אבל מעולם, בכל השנים שהכירו, רופוס לא הזכיר אח כלשהו.

שיט. זה מטורף. אולי, חשב טיילור, הוא יוצא מדעתו?

בדרך כלל הוא היה מאוד דייקן, וכעת קילל את הנסיבות שכמו קשרו קשר לגרום לו להגיע באיחור לכנסייה. זה התחיל בתקר בצמיג לאחר שהוריד בבית הספר את בנו, ששהה אצלו השבוע. אחרי שהחליף את הצמיג עצרה אותו מכמונת מהירות. לא היום הטוב ביותר שהיה לו, אבל לפחות טוב יותר מהיום של ברני.

אילו הגיע מוקדם יותר, אולי היה רואה מיהו באמת האיש ההוא. הוא בטח רק מדמיין שזה רופוס. אין ספק.

אבל הוא לא היה מסוגל להפסיק להביט בו. והוא הרגיש דקירה עמוקה של מועקה.

להערכתו, היו שם הרבה יותר ממאה וחמישים אנשים, ועד כה, פרט לדבי ואולי רופוס, הוא לא זיהה אף אחד. הוא תהה בעוקצנות אם כולם, ממש כמוהו, היו נושים של ברני.

ברני, לוזר נצחי, היה תמיד בחובות בימי בית הספר — הוא נהג להמר על דמי הכיס שלו — ודבר לא השתנה מאז. מדי כמה שנים, בתקופה שלאחר הלימודים, ברני היה מתקשר לטיילור, שואל אם יוכל להלוות לו קצת כסף, מבטיח להחזיר לו. לפעמים טיילור נענה באי רצון, מתוך רחמים עליו. ברני כנראה נולד עם האות ל' מתנוססת על מצחו. לוזר.

רופוס אמר פעם לברני ברשעות, ממש בפרצוף, שהוא מסוג האנשים שהיו מפסידים בבחירות גם אם היה המועמד היחיד.

ועם זאת, בכל הזמן שהכירו זה את זה, ברני תמיד נכסף לאור הזרקורים. היום הוא סוף כל סוף זכה לכך. חבל שהוא לא יכול ליהנות מזה, חשב טיילור.

הוא התיק את מבטו מעורפו של האיש שישב שש שורות לפניו רק לרגע, כדי להציץ בתוכנייה שקיבל. הוא בחן את התצלום שבגב התוכנייה — ברני קטן מלאכי, בן ארבע, עם תלתלים בלונדיניים, מכנסיים קצרים רחבים וזיק שובב בעיניים — עד לתצלום שבחזית: ברני שמן ומקריח, נראה מבוגר מכפיו שנותיו, עיניו הרדופות בולטות מחוריהן, כאילו מנסות לגלות לאן נעלמה כל ההבטחה שבחייו. אפילו דפי התוכנייה המהוהים נראו עלובים. ברני וולאס המסכן: מוזיקאי כושל, טבח כושל, בעל כושל. כישלון בכל דבר, כולל — מה שהתגלה כקטלני — לַקטן כושל.

לפי הסיפור ששמע טיילור, ברני נפטר בגלל פטריות שבישל כמתאבן לארוחת ערב חגיגית, אם כי למרבה המזל האורחים לא הספיקו לטעום מהן. לדברי דבי, שהודיעה לטיילור על ההלוויה, ברני השתמש בטעות בפטריות אמנית המוות במקום בפטריות מסוג פקועה מצויה, שככל הנראה קל לטעות ביניהן. למזלם של האורחים המיועדים, ברני הכין את הארוחה יום מראש כדי לצלם אותה לאינסטגרם שלו. הוא אפילו אכל בערב את הפטריות שנשארו ואושפז כעבור שתים-עשרה שעות. לאחר מכן מת מקריסת מערכות.

טיילור בחן שוב את האנשים סביבו, אבל לא מצא אף אחד שזיהה. הוא לא מאוד הופתע מכך שלא ראה פרצופים מוכרים מהלימודים. אחרי הכול, הם סיימו את בית הספר לפני יותר מעשרים שנה.

לאחד מילות ההספד הושמע ההמנון המלהיב הנצחי "ירושלים". כשהתפוגגו הצלילים האחרונים של "באדמת אנגליה הירוקה והנעימה" עלה מישהו ברגליים כושלות אל הדוכן כדי לשאת דברים. שמו היה ג'פרי לטס, אידיוט מוחלט לכל הדעות, חשב טיילור. ג'פרי התחיל בכך שאמר שהיה חברו לשתייה של ברני בפאב כלשהו (כבר בשעה מוקדמת זו הוא נראה רע). כשהוא מלעלע, סיפר לקהילה שברני הביס פעם בתחרות את אלוף השיהוקים הבלגי במשחקונים, כמו בטניס, וזה היה, לדברי אותו טיפוס, פחות או יותר סיכום הישגי חייו של ברני. האיש דידה בחזרה למקומו בחוסר יציבות כשהוא נאחז בכל ספסל בדרכו, מחייך כמו קוף.

זה ממש העציב את טיילור. על אף הענן השחור של מזל רע שריחף מעל ראשו של ברני המסכן כל חייו — הגיע לו סוף טוב יותר.

מישהו העביר ארנק לאיסוף תרומות. השטר הקטן ביותר שהיה לטיילור היה חמישה יורו, והוא תחב אותו לארנק הארגמני. לאחר תפילות הסיום, הכומר אמר לאבלים שטקס הקבורה יהיה פרטי בהשתתפות המשפחה בלבד. הוא ביקש מכולם לעזוב בשקט ולהמשיך לזכור את ברני בתפילותיהם ובמחשבותיהם, והזכיר לחברי הקהילה שהם מוזמנים לחלוק עוד זיכרונות מברני במרכז הקהילתי, על משקאות וכיבוד.

ואז - וייאמר לזכותו של הכומר, חשב טיילור, שהוא הזהיר את כולם שמה שעומד להתרחש הוא לפי הוראותיו המפורשות של המנוח — התחיל להתנגן השיר המגוחך ביותר. הוא נפתח עם צלילי פסנתר, ולאחר מכן מילים במקצב סְטָקָטוֹ.

הם באים לקחת אותי מכאן, הא-הא, הם באים לקחת אותי מכאן

האבלים הביטו זה בזה בפליאה. האם זו עקיצה אחרונה של ברני כלפי עולם שאף פעם לא ממש נטה לו חסד?

הקהל התחיל לצאת, החל בשורות הראשונות. טיילר, שהשתדל לא להתיק את מבטו מעורפו של האיש, ניסה להידחף למעבר כדי להשיג אותו, אבל זה לא היה אפשרי. אישה גבוהה בעלת כובע שחור מגוחך חסמה כעת את קו הראייה שלו.

בינתיים, השיר המשיך להתנגן.

עברו כמה דקות עד שהגיע לדלת, שם עמד הכומר. האישה שלפני טיילור הודתה נמרצות לכומר על הטקס הנפלא כל כך. טיילור לחץ את ידו של הכומר וצלל מייד לתוך הגשם שניתך שוב בחוזקה, תר במבטו לכל עבר בחיפוש אחרי רופוס. קבוצות של אבלים עמדו פה ושם ופטפטו מתחת למטריות. הוא נחפז לעבור על פניהן, עד שהגיע לכביש הראשי הסואן וסקר אותו לשני הכיוונים.

האיש לא נראה בשום מקום.

פרק 3

יום שישי, 23 בספטמבר 2022

"רוי, אתה מנסה לשפר את כישורי הקולינריה שלך כדי להרשים את קליאו, או שהתחלת לעסוק בלקטנוּת? להתחבר אל איש המערות הפנימי שלך?"

גרייס הרים את ראשו בבהלה רגעית. הוא היה מרוכז כל כך בצג המחשב עד שלא שמע את כניסתו של מפקד בילוש גלן ברנסון למשרד. הוא חייך וכיבד אותו בזקירת אצבע אמצעית.

ברנסון לבש חליפה בצבע כחול חשמל, שהייתה מתאימה למנחה שעשועון יותר מאשר למפקח בילוש במחלקת פשעים חמורים, חשב גרייס בלי לומר דבר. הוא ויתר מזמן על הניסיון להסביר לחברו הטוב ביותר, שהיה גם בן חסותו, שהסיבה לכך שבלשים לובשים חליפות שמרניות היא כדי להפגין רחשי כבוד כשהם מבקרים אצל בני המשפחה של קורבנות פשיעה. אבל לגלן, טווס מבטן ומלידה, הייתה הגדרה משלו למונח "שמרנות".

ובאשר לעניבה של גלן... חבל על הזמן, אמר לעצמו גרייס. אפשר למנות אותה, יחד עם העיר האוסטרלית פרת', כאחד הדברים המעטים שאפשר לזהות מהחלל החיצון. "כישורי קולינריה?" שאל.

ברנסון סימן בראשו לעבר הספר שנח על שולחנו של גרייס, "המדריך השלם לציד פטריות."

"חה חה!"

ברנסון הגיב במבט אלכסוני, הפך את הספר, פתח ועלעל בכמה דפים כמעט בלי להביט בהם. "שמעת את הבדיחה על ההוא שנכנס לפאב, מניח פטרייה על הבר ומזמין עבורה כוס בירה?"

גרייס העווה את פניו. "לא, אבל ברור לי שתכף אשמע."

"הבעלים שואל אותו למה הוא הביא את הפטרייה לפאב, והאיש עונה: 'כי היא נרתיקנית נאה'. הבנת?"

"נרתיקנית נאה דביקה, סוג של פטרייה," הדהד אחריו גרייס ביובש.

"טוב להיווכח שלא איבדת את מגע הקסם, למרות גילך."

רוי גרייס ציין כמה שבועות קודם לכן את יום הולדתו הארבעים וחמישה, וברנסון, שהיה בן שלושים ושמונה, מעולם לא החמיץ הזדמנות להקניט אותו בגלל זה.

"ולי חבל מאוד להיווכח שלמרות גילך המתקדם אף הוא, חברי הטוב, חוש ההומור שלך לא משתפר. אז אפשר לעזור לך במשהו, או שסתם נכנסת לכאן כדי לעצבן אותי?"

ברנסון משך אליו את אחד הכיסאות שניצבו מול שולחנו של גרייס, סובב אותו והושיב עליו את גופו החסון בפישוק רחב. "רציתי לפטפט. מאז הקידום שלי לדרגת מפקח לא הייתה לי חקירה ממש מאתגרת. לא שאני מאחל חלילה למותו של מישהו, אבל הייתי רוצה לנעוץ את השיניים באיזו תעלומת רצח מסובכת. אתה מבין למה אני מתכוון?"

גרייס הבין אותו מאוד. אומנם כל מקרה רצח נחקר ביסודיות ובלי משוא פנים, אבל הרוב הגדול של כעשרים וחמישה מקרי הרצח המתרחשים מדי שנה במחוזות סאסקס וסארי היו מקרי רצח במשפחה, או כאלה שקשורים לסמים, אלכוהול וסתם קטטות. הייתה גם מגמה מדאיגה של שימוש גובר והולך בסכינים — ייבוא מצער ממחוז הכנופיות לונדון ומערים אחרות.

כל מקרה רצח הוא טרגי בדרכו שלו ומשאיר אחריו בני משפחה אוהבים שלעולם לא יתגברו על כך. אבל אלה לא היו מקרים שאתה עתיד לציין בספר הזיכרונות שלך. בסתר ליבו, כל בלש במחלק הרצח — וגרייס לא היה יוצא דופן מבחינה זאת — נכסף לתעלומת רצח מסקרנת, בעלת פרופיל גבוה, שתקרא תיגר על כישוריו וגם, כבונוס, תעשה רושם על מפקדיו ועל התקשורת ותהפוך חלק ממורשתו.

"מה ידוע לך על פטריות, גלן? עזוב עכשיו בדיחות קרש."

"אני יודע שהפטריות החומות של פריז נקראות כך כי גידלו אותן בקטקומבות מתחת לפריז במאה השמונה-עשרה. הן בין הפטריות היחידות שטעימות גם במצב חי. אני אוהב להוסיף פרוסות דקיקות שלהן לסלט."

"ופטריות פקועה מצויה, מהסוג שאפשר לקנות אצל הירקן או בסופרמרקט?"

ברנסון הנהן. "כן, אני אוהב גם אותן. טעימות מאוד על טוסט עם ביצה מטוגנת."

"ליקטת פעם פטריות בעצמך?"

ברנסון נענע בראשו לשלילה. "לא, אני לא סומך על הכישורים שלי. לא הייתי יודע להבחין בין פטריית מאכל ובין סוג רעיל."

"מה לגבי אמנית המוות?" שאל גרייס.

"כן, חבר שלי שמתעסק עם ליקוט מזון הזהיר אותי מפניה. אמר שהיא נראית בדיוק כמו פקועה מצויה. זו אחת הסיבות לכך שאני לא סומך על עצמי בליקוט."

"ממה שקראתי בגוגל, אמנית המוות גורמת מוות לא נעים בכלל."

"את מי אתה זומם לחסל?" התלוצץ ברנסון.

"מצחיק מאוד." גרייס העווה את פניו. "אנחנו משתדלים לא לדבר על ענייני עבודה בבית, אבל בחדר המתים קרה משהו שקליאו מצאה לנכון לשתף אותי בו. לא היה בברייטון אנד הוב מקרה מתועד של מוות מהרעלת פטרייה במשך יותר מעשרים שנה, אבל קליאו סיפרה לי בזמן ארוחת הערב שלפני שבועיים הגיע אליהם גבר בן שלושים ותשע שמת מאי ספיקת כבד וכליות, שבעים ושתיים שעות אחרי שאכל פטריות שהכין לקראת ארוחה עם חברים. הוא כנראה קנה אותן בסופרמרקט מקומי. למזלם הרב של המוזמנים, הוא נאלץ לבטל את ארוחת הערב כי הרגיש מאוד לא טוב. ואז, לפני יומיים, היה מקרה מוות נוסף שחשוד כהרעלה מפטריית אמנית המוות, הפעם גבר בן חמישים ותשע.״

"באמת?"

"הקורבן חלה כמה שעות לאחר שאכל פטריות שאשתו ליקטה במגרש גולף. גם היא חלתה מאוד ואושפזה במחלקת טיפול נמרץ, אבל צופים שתשרוד. הפתולוג התקשר לקליאו הבוקר ואמר שלפי תוצאות המעבדה, גם זו הייתה הרעלה מפטריית אמנית המוות."

ברנסון קימט את מצחו. "חתיכת צירוף מקרים, או שקורה כאן משהו אחר?"

"מעניין שאתה אומר את זה. לא מזמן קיבלתי טלפון ממשרד חוקר מקרי המוות, ושאלו אותי אותה שאלה בדיוק. שלחתי את וויל גלובר לספריית ברייטון כדי לברר על פטריות רעילות, והוא חזר עם הספר הזה."

"שום דבר במשך עשרים שנה, ופתאום שני מקרים בשבועיים?" הרהר ברנסון בקול רם. "זה לא ייראה טוב אם זה יגיע לתקשורת."

"וזה לא יגיע, נכון?" רוי גרייס נעץ בו מבט. "לא עד שנהיה ערוכים לזה."

ברנסון היה נשוי לכתבת הפלילים הבכירה של העיתון המקומי, "ארגוס". הוא חייך והעביר אגודל על שפתיו כסוגר אותן ברוכסן.

"ילד טוב. אז הנה לך האתגר היומי: תבדוק אם יש קשר בין שני האנשים שמתו. למען חוקר מקרי המוות, אנחנו צריכים לשלול מעשה פשע — או לא."

"הרעלת פטריות זו לא בדיוק החקירה המורכבת שקיוויתי לה."

"טוב, אולי פשוט תצטרך לחטט ולמצוא מתחת לאדמה רמזים עבשים?"

"מצחיק מאוד," אמר ברנסון, חייך ונד בראשו. "אל תוותר עדיין על העבודה הקבועה שלך."

"אני מכתיר אותך בזאת למפטיר פטריות ראשי!"