אני אמצא אותך

חלק 1

פרק 1

אני מרַצה את השנה החמישית במאסר עולם על רצח בני.

אזהרת ספוילר: לא עשיתי את זה.

בני מתיו היה בן שלוש ביום שנרצח בברוטליות. הוא היה הדבר הטוב ביותר בחיי, וברגע אחד הוא נלקח. מאותו רגע ואילך אני מרצה מאסר עולם. לא מטפורית. או שמא עליי לומר, לא רק מטפורית. בכל מקרה מדובר במאסר עולם, גם אלמלא אסרו ושפטו והרשיעו אותי.

אבל במקרה שלי, במקרה הזה, מאסר העולם שלי הוא תיאור מילולי ומטפורי גם יחד.

אתם ודאי תוהים, כיצד יכול להיות שאני חף מפשע?

זה פשוט המצב.

אבל האם לא נלחמתי והכרזתי על חפותי בכל נימי ישותי?

לא, לא באמת. נראה לי שזה חוזר לגזר הדין המטפורי. לא באמת אכפת לי כל כך שהרשיעו אותי. אני יודע שזה נשמע מזעזע, אבל זה לא. הבן שלי מת. זאת תמצית העניין כאן. זאת תמצית העניין בכותרת ובאותיות קידוש לבנה. הבן שלי מת ואיננו, והעובדה הזאת לא תשתנה בין שיושבת ראש חבר המושבעים היתה מכריזה על הרשעתי ובין שהיתה מכריזה על זיכויי. אשם או חף מפשע, איכזבתי את בני. כך או כך. מתיו לא היה מת פחות אילו המושבעים יכלו לראות את האמת והיו משחררים אותי. תפקידו של אב הוא לשמור על בנו. זה מה שעומד בראש סדר העדיפויות. אז אף על פי שלא אני נשאתי את הנשק שריסק את ישותו היפה של בני והותיר ממנה את הערימה המרוסקת שמצאתי באותו לילה נורא לפני חמש שנים, גם לא עצרתי בעדו. לא מילאתי את תפקידי כאב. לא שמרתי עליו.

בין שאני אשם ברצח עצמו ובין שאני חף מפשע, הוא אירע באשמתי, ועל כן עליי לרַצות את גזר הדין.

לכן כמעט לא הגבתי כשיושבת ראש חבר המושבעים הקריאה את פסק הדין. הצופים הסיקו, כמובן, שאני ודאי סוציופת או פסיכופת או מופרע או דפוק. נעדר רגשות, קבעה המדיה. נטול הגֵן לאמפתיה, לא מסוגל לחוות חרטה, בעל עיניים מתות — כל טרמינולוגיה שתמקם אותי במחנה הרוצחים. שום דבר מזה לא היה נכון. פשוט לא מצאתי טעם. הייתי בצד המקבל של המכה כשמצאתי את בני, מתיו, בפיג'מת גיבורי "מארוול" שלו באותו הלילה. והמכה הזאת הפילה אותי על ברכיי מבלי שאוכל לקום. לא אז. לא עכשיו. לא אף פעם.

מאסר העולם המטפורי כבר החל.

אם אתם חושבים שמחכה לכם סיפור על אדם שהורשע על לא עוול בכפו ומוכיח את חפותו, אתם טועים. הסיפור הזה עלוב. והוא לא ישנה דבר. השחרור מגיהינום התא הזה לא יוביל לגאולה. הבן שלי יישאר מת.

גאולה אינה בגדר האפשר במקרה הזה.

לכל הפחות, זה מה שהאמנתי בו ממש עד לאותו הרגע שבו השומר, טיפוס אקסצנטרי במיוחד שאנו מכנים "תלתלים", נכנס לתאי ואומר, "ביקור."

אני לא זז, אני לא חושב שהוא מדבר איתי. אני יושב פה כבר כמעט חמש שנים, ובמשך כל הזמן הזה איש לא בא לבקר אותי. במהלך השנה הראשונה אבא שלי ניסה לבקר. גם דודה סופי וקומץ חברים קרובים ובני משפחה שהאמינו שאני חף מפשע, או לפחות לא באמת אשם. לא הסכמתי להיפגש איתם. אמא של מתיו, שריל, אשתי דאז (אשתי־לשעבר כיום, שלא במפתיע) ניסתה גם היא, אם גם בלב חצוי, אבל לא רציתי. הבהרתי את זה: בלי ביקורים. זה לא נבע מרחמים עצמיים או מכל סוג אחר של רחמים. ביקורים אינם עוזרים לא למבקר ולא למבקרים אותו. פשוט לא מצאתי בהם טעם.

עברה שנה. אחר כך שנתיים. וכולם הפסיקו לנסות. לא שמישהו, אולי פרט לאדם, עשה מעל ומעבר כדי להיסחב צפונה למֵיין, אבל אתם מבינים מה אני מנסה להגיד. כעת, לראשונה זה זמן רב, מישהו הגיע לבית הסוהר "בריגס" כדי לראות אותי.

"בורוז," מצליף תלתלים. "קדימה. יש לך ביקור."

אני עושה פרצוף. "מי?"

"אני נראה לך כמו המזכירה הסוציאלית שלך?"

"זה טוב."

"מה?"

"הבדיחה עם המזכירה הסוציאלית. מצחיק מאוד."

"אתה מתחכם איתי?"

"אין לי שום עניין במבקרים," אני אומר לו. "תבקש מהם ללכת."

תלתלים נאנח. "בורוז."

"מה?"

"תזיז את התחת שלך. לא מילאת את הטפסים."

"איזה טפסים?"

"אם אתה לא רוצה מבקרים, אתה צריך למלא טפסים," אומר תלתלים.

"חשבתי שאנשים צריכים להופיע ברשימת האורחים שלי."

"רשימת אורחים," חוזר תלתלים ומנענע את ראשו. "זה נראה לך כמו מלון?"

"במלונות יש רשימות אורחים?" אני עונה. "בכל מקרה, מילאתי משהו על זה שאני לא רוצה מבקרים."

"כשרק הגעת הנה."

"נכון."

תלתלים נאנח שוב. "אתה צריך לחדש את זה כל שנה."

"מה?"

"האם השנה מילאת טופס שאומר שאתה לא רוצה מבקרים?"

"לא."

תלתלים פרש את ידיו. "אז הנה לך. עכשיו קום."

"אתה לא יכול פשוט להגיד להם ללכת הביתה?"

"לא, בורוז, אני לא יכול, ואני אגיד לך למה. זאת תהיה יותר עבודה מלגרור את התחת שלך לביקורים למטה. אתה מבין, אם אעשה את זה אצטרך להסביר למה אתה לא שם, ואז עלולים לשאול אותי שאלות ואני בטח אצטרך למלא טופס בעצמי ואני שונא לעשות את זה ואז אתה תצטרך למלא טופס ואני אצטרך לתזז הלוך ושוב, ותראה, אני לא צריך את הטרחה הזאת, אתה לא צריך את הטרחה הזאת. אז זה מה שיקרה: אתה תבוא איתי עכשיו, וככל שזה נוגע לי, אתה יכול לשבת שם ולא להגיד שום דבר ואחר כך תמלא את הטפסים הנכונים ואף אחד משנינו לא יצטרך לעבור את זה שוב. אתה מרגיש אותי?"

אני נמצא כאן מספיק זמן לדעת, שעודף התנגדות הוא לא רק חסר טעם אלא מזיק. אבל לאמיתו של דבר, אני גם סקרן. "אני מרגיש אותך," אני אומר.

"מעולה. קדימה."

אני מכיר את התרגולת, כמובן. אני נותן לתלתלים לשים לי אזיקים שמחוברים לשרשרת, כדי שיהיה אפשר לקשור אותה למותניים שלי. הוא מוותר על אזיקי הרגליים, בעיקר מפני שזאת טרחה מעצבנת לסגור ולפתוח אותם. זאת הליכה ארוכה למדי מהאגף השמור בבית הסוהר "בריגס" אל אזור הביקורים. נכון לרגע זה אנחנו שמונה־עשר באגף השמור — שבעה שהתעללו מינית בילדים, ארבעה אנסים, שני רוצחים סדרתיים קניבליים, שני רוצחים סדרתיים "רגילים", שני רוצחי שוטרים, וכמובן רוצח־בנו אחד משוגע (עבדכם הנאמן). חתיכת חבורה.

תלתלים נותן בי מבט נוקב, דבר שאיננו שגרתי. רוב השומרים הם טיפוסים משועממים שרצו להיות שוטרים ו/או שרירנים, שמסתכלים עלינו האסירים באפתיה מדהימה. אני רוצה לשאול אותו מה הקטע, אבל אני חכם מספיק לשתוק. לומדים פה את זה. אני מרגיש שרגליי רועדות קצת בזמן ההליכה. למרבה הפליאה, אני עצבני. האמת היא שהתמקמתי פה. זה נורא — גרוע מכפי שאתם מדמיינים — ואף על פי כן, התרגלתי לנוראיות מהסוג המסוים הזה. המבקר הזה, יהיה אשר יהיה אחרי כל הזמן שעבר, בא להביא לי בשורות שיטלטלו את עולמי.

אני לא מקדם את זה בברכה.

עולה בי הבזק של הדם באותו הלילה. אני חושב הרבה על הדם. אני גם חולם עליו. אני לא יודע באיזו תדירות. בהתחלה זה קרה בכל לילה. עכשיו הייתי אומר שזה יותר עניין של פעם בשבוע, אבל אני לא עוקב. הזמן לא עובר בצורה נורמלית בכלא. הוא נמצא ומתחיל ומגמגם ומזגזג. אני זוכר איך התעוררתי במיטה הזוגית שלי באותו הלילה. לא הסתכלתי על השעון, אבל לאלה מכם שעוקבים אחר הפרטים בבית, השעה היתה ארבע לפנות בוקר. הבית היה שקט, דומם, ואף על פי כן איכשהו הרגשתי שמשהו לא בסדר. ואולי זה רק מה שאני מאמין בו עכשיו — לא בצדק. במקרים רבים הזיכרון הוא מספֵּר הסיפורים היצירתי ביותר. אז מן הסתם כנראה לא "הרגשתי" שום דבר בכלל. אני כבר לא יודע. זה לא שהתיישבתי בבת אחת במיטה וזינקתי על רגליי. לקח לי זמן לקום. שכבתי במיטה כמה דקות, המוח שלי תקוע בגומחה ההיא שבין שינה לעֵרות, מנסה לצוף ולעלות לעבר המודעוּת.

בשלב מסוים התיישבתי בכל זאת. יצאתי למסדרון והלכתי לחדר של מתיו.

ואז ראיתי את הדם.

הוא היה אדום משדימיתי לעצמי — אדום עז של צבעי פנדה, ססגוני ולעגני כמו שפתון של ליצן על רקע הסדין הלבן.

אז כבר נתקפתי בהלה. קראתי בשמו של מתיו. רצתי במגושם אל חדרו, נחבטתי בחוזקה במשקוף. קראתי שוב בשמו. לא היתה תשובה. נכנסתי לחדרו בריצה ומצאתי... משהו בלתי מזוהה.

סיפרו לי שהתחלתי לצרוח.

כך מצאה אותי המשטרה. עדיין צורח. הצרחות נעשו לשברי זכוכית שהתרוצצו בכל גופי. אני מניח שבשלב מסוים הפסקתי לצרוח. גם את זה אינני זוכר. אולי מיתרי הקול שלי פקעו, אני לא יודע. אבל הד אותן צרחות אף פעם לא עזב אותי. השברים עדיין דוקרים וקורעים ופוצעים.

"תזדרז, בורוז," אומר תלתלים. "היא מחכה לך."

היא.

הוא אמר, "היא". לרגע אחד דימיתי לעצמי שזאת שריל, ולבי האיץ את פעימותיו. אבל לא, היא לא תבוא, ולא הייתי רוצה שתבוא. היינו נשואים שמונה שנים. באושר, חשבתי, רובן. בסוף זה לא היה טוב כל כך. לחצים חדשים יצרו סדקים, והסדקים הלכו והתרחבו לבקעים. האם שריל ואני היינו צולחים אותם? אני לא יודע. לפעמים אני חושב שמתיו היה כופה עלינו לעבוד קשה יותר, שהוא היה שומר עלינו יחד, אבל זה נשמע כמו תקוות שווא.

זמן לא רב לאחר שהורשעתי, חתמתי על איזו ניירת שמאשרת את בקשת הגירושים מצדה. לא דיברנו שוב מאז. זאת היתה בחירה שלי יותר משלה. אז זה כל מה שידוע לי על חייה. אין לי מושג איפה שריל היום, אם היא עדיין פצועה ומתאבלת או שהצליחה לארגן לעצמה חיים חדשים. נראה לי הכי טוב לא לדעת.

למה לא הקדשתי תשומת לב רבה יותר למתיו באותו הלילה?

אני לא אומר שהייתי אבא גרוע. אני לא חושב. אבל באותו הלילה פשוט לא הייתי במצב הרוח הנכון. ילדים בני שלוש יכולים להיות חתיכת עבודה. ושעמום. כולנו יודעים את זה. הורים מנסים להעמיד פנים שכל רגע עם הילד הוא אושר צרוף. הוא לא. או לפחות זה מה שחשבתי באותו הלילה. לא הקראתי למתיו סיפור לפני השינה כי פשוט לא היה לי כוח לזה. נורא, נכון? פשוט שלחתי את בני למיטה מפני שהייתי שקוע מדי בענייניי הזניחים ובחוסר הביטחון העצמי שלי. מטומטם. מטומטם נורא. כולנו כל כך מטומטמים להפליא כשמצבנו בחיים טוב.

שריל, שבדיוק סיימה תקופת התמחות במחלקה הכירורגית, היתה במשמרת לילה באגף ההשתלות בבית החולים הכללי של בוסטון. הייתי לבד עם מתיו. התחלתי לשתות. אני לא שתיין גדול ולא מתמודד טוב עם משקאות חריפים, אבל במהלך החודשים האחרונים, עם כל הלחץ שהיה על שריל והנישואים שלי, מצאתי בשתייה אם לא נחמה, איזו קהות חושים. אז שתיתי, ואני משער שהאלכוהול השפיע עליי חזק ומהר. בקצרה, שתיתי יותר מדי ונרדמתי, כך שבמקום להשגיח על הילד שלי, במקום לשמור על בני, במקום לוודא שהדלתות נעולות (הן לא היו) או להקשיב כדי לשמוע אם מישהו פורץ, או הֵי, במקום לשמוע ילד צורח באימה ו/או בייסורים, הייתי במצב שהתובע במשפט כינה בלגלגנות "חרוֹפּ שתיינים".

אני לא זוכר שום דבר אחר פרט לריח, כמובן.

אני יודע מה אתם חושבים: אולי הוא (כלומר "אני") כן עשה את זה. אחרי הכול, הראיות נגדי היו די מכריעות. אני מבין את זה. זה הוגן. גם אני תוהה על כך לפעמים. צריך להיות ממש עיוורים או הוזים כדי לא להביא בחשבון את האפשרות הזאת, אז תנו לי לספר לכם סיפור קצר שנדמה לי קשור בזה: פעם בעטתי בשריל חזק מתוך שינה. היה לי סיוט שדביבון ענקי תוקף את הכלב הקטן שלנו, לַסלוֹ, ומתוך בהלה בשינה בעטתי בדביבון חזק ככל יכולתי. בפועל בעטתי בשוק של שריל. במבט לאחור זה היה מצחיק נורא, לראות את שריל מנסה לשמור על פנים רגועות בזמן שהגנתי על פעולותיי ("היית רוצה שדביבון יטרוף את לסלו?"). אבל אשתי המנתחת הנפלאה, אישה שאהבה את לסלו וכל הכלבים באשר הם, עדיין רתחה.

"אולי," אמרה לי שריל, "בתת־מודע רצית להכאיב לי."

היא אמרה את זה בחיוך, ולכן לא חשבתי שהיא מתכוונת לזה. אבל אולי היא כן התכוונה. שכחנו מזה מיד והיה לנו יום נהדר יחד. אבל אני חושב על זה הרבה עכשיו. ישנתי וחלמתי גם בלילה ההוא. בעיטה אחת היא לא רֶצח, אבל מי יודע, נכון? כלי הרצח היה אלת בייסבול. גברת וינסלו, שגרה אז בבית מעבר ליער מאחורינו במשך ארבעים שנה, ראתה אותי קובר אותה. זה החלק המפתיע. אבל האמת היא שתהיתי על זה, על כך שהייתי טיפש מספיק לקבור אותה קרוב כל כך לזירת הפשע, כשכולה מכוסה בטביעות האצבעות שלי. תהיתי על הרבה דברים. למשל, כבר יצא לי להירדם אחרי משקה או שניים יותר מדי — למי לא? — אבל אף פעם לא ככה. אולי סיממו אותי, אבל עד שנעשיתי לחשוד אפשרי, כבר נהיה מאוחר מכדי לבדוק את זה. המשטרה המקומית, שרבים מחבריה כיבדו את אבי, הפגינה תמיכה בהתחלה. הם בדקו כל מיני אנשים רעים שהוא שלח לכלא, אבל זה לא נראה נכון, אפילו לא לי. למה שמישהו מהם ירצח ילד בן שלוש כנקמה? זה לא הסתדר. גם לא היו שום סימנים לתקיפה מינית או כל מניע אחר, אז באמת, כשמצרפים את כל הפרטים, היה רק חשוד אחד מתקבל על הדעת.

אני.

אז אולי קרה פה משהו כמו חלום הבעיטה שלי בדביבון. זה לא בלתי אפשרי. עורך הדין שלי, טום פלוֹריוֹ, רצה לפתח טיעון כזה. גם חלק מבני משפחתי חשבו שכדאי שאבחר בנתיב הזה. אחריות מופחתת או קו הגנה מהסוג הזה. היתה לי היסטוריה של הליכה מתוך שינה ועניינים שאפשר לתאר כבעיות של בריאות הנפש, אם מותחים את ההגדרה. הם הזכירו לי שאני יכול להשתמש בזה.

אבל לא, לא הייתי מוכן להתוודות, כי למרות הרציונליזציה הזאת, לא עשיתי את זה. לא רצחתי את הבן שלי. אני יודע שלא רצחתי אותו. אני יודע. וכן, אני יודע שכל עבריין אומר את זה.

תלתלים פונה פנייה אחרונה. בית הסוהר "בריגס" מצופה אספלט אמריקני. הכול בצבע אפור דהוי כמו דרך ישנה אחרי סופת גשמים. עברתי מבית בסגנון קולוניאלי, ארבעה חדרים ושניים וחצי חדרי אמבטיה, בצהוב עז עם תריסים לבנים, מעוצב בגוני אדמה וריהוט עתיק מעץ אורן על מגרש של שלושה דונם ברחוב ללא מוצא, לזה. לא חשוב. הסביבה לא רלוונטית. חזות חיצונית היא דבר זמני ומַשלֶה, ועל כן חסר משמעות.

נשמע צליל זמזום, ותלתלים פותח את הדלת. בבתי סוהר רבים יש אזורי ביקור עדכניים. אסירים בסיכון נמוך יכולים לשבת ליד שולחן עם המבקר או המבקרים בלי מחיצות או מחסומים. אני לא. כאן ב"בריגס" עוד יש לנו לוחות פלקסיגלס חסיני קליעים. אני יושב על שרפרף מתכת שמחובר לרצפה. תלתלים משחרר לי את השרשרת סביב הבטן כך שאוכל לקחת ביד את שפופרת הטלפון. כך מתַקשרים מבקרים במתקנים ברמת האבטחה הגבוהה ביותר — באמצעות הטלפון ודרך פלקסיגלס.

המבקרת איננה אשתי־לשעבר, שריל, אבל היא דומה לשריל.

זאת אחותה, רייצ'ל.

רייצ'ל יושבת מעברו השני של לוח הפלקסיגלס, ועיניה מתרחבות כשהיא קולטת אותי. אני כמעט מחייך נוכח התגובה שלה. אני, שהייתי פעם גיסה האהוב, הגבר בעל חוש ההומור האקסצנטרי והחיוך השֹטני, בלי ספק השתניתי במהלך חמש השנים האחרונות. אני תוהה מה הדבר הראשון שהיא שמה לב אליו. אולי הירידה במשקל. או קרוב יותר לוודאי, עצמות הפָּנים המרוסקות שלא החלימו כראוי. יכול להיות שדווקא לגון העור האפור, לכתפיים שהיו פעם אתלטיות ועכשיו הן שמוטות, לשיער המדליל והמאפיר.

אני מתיישב ומביט בה מבעד לפלקסיגלס. אני לוקח את הטלפון ומסמן לה לעשות כמוני. כשרייצ'ל מגביהה את השפופרת אל אוזנה, אני מדבר.

"למה את פה?"

היא כמעט מצליחה להבזיק חיוך. תמיד היינו קרובים, רייצ'ל ואני. אהבתי להיות איתה. היא אהבה להיות איתי. "אתה לא מתעכב על דברי נימוסים, אני רואה."

"באת להחליף דברי נימוסים, רייצ'ל?"

שמץ החיוך שהיה בפניה דועך. היא מנידה את ראשה. "לא."

אני ממתין. היא נראית שחוקה אבל עדיין יפה. שערה עדיין באותו הבלונד־אפרפר כפי שהיה שערה של שריל, עיניה עדיין ירוקות כהות כשהיו. אני מתנועע על השרפרף ומתיישב בזווית אליה מפני שכואב לי להסתכל עליה ישירות.

רייצ'ל ממצמצת את הדמעות מעיניה ומנידה את ראשה. "זה מטורף מדי."

היא מנמיכה את עיניה, ולרגע אני רואה את הילדה בת השמונה־עשרה שפגשתי כששריל הביאה אותי לראשונה לביתה בניו ג'רזי מאוניברסיטת אמהרסט בשנה השנייה ללימודינו. ההורים של שריל לא באמת ראו אותי בעין יפה. הייתי מדי מעמד־הפועלים עבורם, עם האבא שלי שהיה שוטר מקוף והילדוּת בשיכונים. רייצ'ל, לעומת זאת, נשבתה בקסמי בן רגע, ועם הזמן למדתי לאהוב אותה על תקן הדבר הכי קרוב לאחות קטנה שיהיה לי אי־פעם. דאגתי לה. הרגשתי צורך לגונן עליה. כעבור שנה הסעתי אותה ועזרתי לה לעבור לאוניברסיטת לֶמהוֹל ללימודי התואר הראשון, ובהמשך לאוניברסיטת קולומביה ללימודי עיתונאות.

"עבר הרבה זמן," אומרת רייצ'ל.

אני מהנהן. אני רוצה שהיא תלך. כואב לי להסתכל עליה. אני מחכה. היא לא מדברת. בסופו של דבר אני אומר משהו, כי רייצ'ל נראית זקוקה לחבל הצלה, אז אני לא מסוגל לעצור בעצמי.

"מה שלום סם?" אני שואל.

"בסדר," אומרת רייצ'ל. "הוא עובד בחברת התרופות 'מרטון' עכשיו. במכירות. מִשֹרת ניהול, נוסע הרבה." אחר כך היא מושכת בכתפיה ואומרת, "התגרשנו."

"אה," אני אומר. "אני מצטער."

היא מתנערת מזה. אני לא באמת מצטער לשמוע. אף פעם לא חשבתי שסם טוב מספיק בשבילה. אבל היתה לי הרגשה דומה בנוגע לרוב החברים שלה.

"את עדיין כותבת ב'גלוֹבּ'?" אני שואל.

"לא," היא אומרת בקול שטורק את הדלת על הנושא.

אנחנו יושבים בשקט עוד כמה שניות. ואז אני מנסה שוב.

"זה בקשר לשריל?"

"לא. לא באמת."

אני בולע רוק. "מה שלומה?"

רייצ'ל מתחילה לפכור את ידיה. היא מסתכלת לכל כיוון מלבד אליי. "היא התחתנה שוב."

המילים פוגעות בי כמו אגרוף בבטן, אבל אני סופג אותן אפילו בלי למצמץ. זהו זה, אני חושב לעצמי. זאת הסיבה שאני לא רוצה מבקרים.

"היא אף פעם לא האשימה אותך, אתה יודע. אף אחד מאיתנו לא האשים."

"רייצ'ל?"

"מה?"

"למה את פה, לכל הרוחות?"

אנחנו משתתקים. מאחוריה אני רואה שומר נוסף, אחד שאני לא מכיר, לוטש בנו עיניים. יש כאן בפנים שלושה אסירים נוספים ברגע זה. אני לא מכיר אף אחד מהם. "בריגס" זה מקום גדול, ואני מנסה להישמר לעצמי. אני מתפתה לקום וללכת כשרייצ'ל מדברת סוף־סוף.

"לסם יש חבר," היא אומרת.

אני מחכה.

"לא בדיוק חבר. עמית לעבודה. בצד של השיווק. גם הוא מנהל. בחברת התרופות 'מרטון'. קוראים לו טום לוֹנגלי. יש לו אישה ושני בנים. משפחה נחמדה. היינו יוצאים יחד לפעמים. לאירועי ברביקיו של החברה, דברים כאלה. לאשתו קוראים איירין. אני אוהבת את איירין. היא מצחיקה נורא."

היא משתתקת ומנידה את ראשה.

"אני לא מספרת את זה כמו שצריך."

"לא, לא," אני אומר. "זה סיפור נהדר עד עכשיו."

רייצ'ל מחייכת, ממש מחייכת, למשמע הסרקזם שלי. "שמץ של דיוויד הישן," היא אומרת.

אנחנו משתתקים שוב. כשרייצ'ל מתחילה לדבר, המילים בוקעות ממנה איטיות ומדודות יותר.

"לפני חודשיים משפחת לונגלי יצאה לטיול של החֶברה לפארק שעשועים בספרינגפילד. נדמה לי שקוראים לו 'סיקס פלֶגס'. הם לקחו איתם את שני הבנים. איירין ואני נשארנו חברות, אז לפני כמה ימים היא הזמינה אותי לארוחת צהריים. היא דיברה על הטיול — קצת בקטע של רכילות, כי נראה לי שסם הביא את החברה החדשה שלו. כאילו שאכפת לי. אבל זה לא חשוב."

אני נושך את התגובה הסרקסטית שעומדת על קצה לשוני ומסתכל עליה. היא מיישירה אליי מבט.

"ואז איירין הראתה לי כמה תמונות."

היא משתתקת. אין לי שמץ של מושג לאן זה מוביל, אבל אני כמעט יכול לשמוע מין פסקול מאיים בתוך הראש. רייצ'ל מוציאה מעטפה חומה. בגודל שמונה על עשר, נראה לי. היא מניחה אותה על המדף לפניה. היא לוטשת בה עיניים רגע אחד יותר מדי, כאילו חוככת בדעתה מה לעשות עכשיו. ואז בבת אחת היא מכניסה אליה יד, מוציאה ממנה משהו ומצמידה אותו אל הזגוגית.

כמו שכבר נאמר, זאת תמונה.

אני לא יודע איך לפרש אותה. נראה שהיא באמת צולמה בפארק שעשועים. אישה — אני תוהה אם זאת איירין המצחיקה נורא — מחייכת בביישנות למצלמה. שני בנים, מן הסתם הלונגלים, נראים משני עבריה. מישהו בתחפושת של באגס באני עומד מימין; מישהו שלבוש כמו באטמן משמאל. איירין נראית קצת דרוכה — אבל בצורה מהנה. אני כמעט מסוגל לתאר לעצמי את הסצנה. טום היקר והטוב ממחלקת שיווק התרופות דוחק בעליזות באיירין המצחיקה נורא לעמוד מול המצלמה, איירין המצחיקה נורא לא ממש במצב רוח לזה אבל זורמת, לאף אחד מהבנים אין חשק לזה, כולנו היינו שם. ברקע נראית רכבת הרים אדומה ענקית. השמש מאירה את פני משפחת לונגלי, מה שמסביר מדוע כולם מצמצמים עיניים ומפנים את הפנים מעט הצדה.

רייצ'ל נועצת בי מבט.

אני מרים את עיניי לעברה. היא ממשיכה להצמיד את התצלום לזגוגית.

"תסתכל טוב יותר, דיוויד."

אני בוהה בה עוד שנייה או שתיים, ואז מניח למבטי לחזור אל התמונה. הפעם אני רואה את זה מיד. טופר פלדה נשלח אל תוך חזי וסוחט את לבי. אני לא מסוגל לנשום.

ילד.

הוא נמצא ברקע, בפינה הימנית של התצלום, כמעט מחוץ לתמונה. פניו נראות בפרופיל מושלם, כאילו הוא מדגמן למטבע. הילד נראה כבן שמונה. מישהו, אולי גבר מבוגר, אוחז בידו של הילד. הילד מרים את עיניו אל מה שאני משער שהוא גבו של הגבר, אבל הגבר נמצא מחוץ למסגרת.

אני מרגיש את הדמעות נקוות בעיניי ומושיט את ידי באצבעות מהססות. אני מלטף את דמותו של הילד מבעד לזגוגית. זה בלתי אפשרי, כמובן. אדם נואש רואה את מה שהוא רוצה לראות, ובואו נודה בזה — אף שוכן־מדבר צמא, צרוב־חום ומורעב שנתקל פעם בחזיון תעתועים, לא היה נואש עד כדי כך מימיו. מתיו עוד לא היה בן שלוש כשנרצח. אף אחד, אפילו לא הורה אוהב, לא יכול לנחש כיצד הוא ייראה כעבור חמש שנים. לא בוודאות. יש דמיון, זה הכול. הילד דומה למתיו. דומה. יש דמיון. לא יותר. דמיון.

התייפחות קורעת אותי. אני מכניס את האגרוף לפה ונושך. לוקח לי כמה שניות לפני שאני מסוגל לדבר. כשאני מדבר, המילים פשוטות.

"זה מתיו."