האחיות - סוכנות בילוש
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
האחיות - סוכנות בילוש
מכר
מאות
עותקים
האחיות - סוכנות בילוש
מכר
מאות
עותקים

האחיות - סוכנות בילוש

4 כוכבים (32 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס

עוד על הספר

  • שם במקור: 2 Sisters Detective Agency
  • תרגום: רנה ורבין
  • הוצאה: מודן
  • תאריך הוצאה: ינואר 2025
  • קטגוריה: מתח ופעולה
  • מספר עמודים: 358 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 5 שעות ו 33 דק'

ג'יימס פטרסון

ג'יימס פטרסון זכה במדליה מטעם National Book Foundation על תרומתו הייחודית לספרות האמריקנית. הוא מחזיק בשיא גינס כמי שכיכב יותר מכל סופר אחר במקום הראשון ברשימת רבי־המכר של 'ניו יורק טיימס', וספריו נמכרו ברחבי העולם ב-375 מיליון עותקים ויותר. פטרסון פועל ללא לאות לקידום הקריאה והספרות, וייסד הוצאה לאור של ספרי ילדים, בשם JIMMY Patterson, שמטרתה פשוטה מאוד: ״אנחנו רוצים שכל ילד שמסיים לקרוא ספר של JIMMY יאמר להוריו, תנו לי עוד ספר.״

פטרסון כתב 36 ספרים, בהם "מרי מרי" והספר בגד ים שראו אור בעברית במודן. וכן הספרים: מחבואים, חתול ועכבר, כשהרוח נושבת, ג'ק וג'יל שראו אור בהוצאת כנרת.

קנדיס פוקס

קנדיס פוקס, בתו של שוטר מבחן, נולדה וגדלה באוסטרליה. חלק ניכר מילדותה עבר עליה בביקורים במתקני כליאה. "האדס" הוא ספרה הראשון.

תקציר

רונדה בירד, עורכת דין ורודת שיער ומקועקעת מקולורדו, שלובשת לבית המשפט חולצות של להקות רוק כבד, מקבלת את הבשורה שאביה מת, ועליה להגיע לקליפורניה כדי לטפל בעיזבון שלו. כיוון שאביה נטש אותה בנעוריה והיא לא שמעה ממנו כבר שנים, רונדה לא עצובה במיוחד אלא דווקא עצבנית על ההפרעה לשגרת חייה. אולם בקליפורניה מחכה לה הפתעה, כיוון שהעיזבון של אביה כולל בעיקר את ברברה (בייבי) בירד, בתו בת ה-15, אושיית אינסטגרם יפהפייה וזוהרת שמשוכנעת שהיא יכולה להסתדר לבד. לצידה הוא השאיר גם משרד חקירות פרטי ושלל עסקאות מפוקפקות שמהר מאוד מתחילות לרדוף את צמד האחיות.

במקביל, בני נוער עם יותר מדי כסף, שקוראים לעצמם "צוות חצות", תוקפים קורבנות בסביבתם. לצערם הרב, אחד מקורבנות התקיפה הוא רוצח שכיר לשעבר שיוצא למסע נקמה בתוקפיו. אשטון, בן החבורה, מגיע אל בייבי לבקש עזרה כשהוא חושש לחייו, והאחיות מוצאות את עצמן מעורבות בעוד פרשייה סבוכה.

האחיות: סוכנות בילוש הוא מותחן מבריק, צבעוני, סוחף ומלא בדמויות נפלאות מבית היוצר של ג'יימס פטרסון ('רוצי, רוז, רוצי', 'הנשיא נעדר', 'ירח דבש שני' ועוד), המחזיק בשיא גינס כסופר שכיכב הכי הרבה פעמים ברשימת רבי-המכר של הניו יורק טיימס, ושל קנדיס פוקס ('האדס', 'עדן').

פרק ראשון

הקדמה

היא הייתה רוצחת.

ג'ייקוב קאנוּלר הבין את זה מרגע שהנערה הצמידה את האקדח לראשו. על פי הדרך שבה הטתה את קנה האקדח: מהמצח לצוואר, כדי שכאשר תלחץ על ההדק הכדור יעבור ישר מהמוח אל עמוד השדרה שלו. היא לא ניסתה להפחיד אותו. לא שיחקה איתו משחקים, לא הצמידה את האקדח לרקה או לפה שלו. הוא לא ידע מי היא, אבל הוא ידע שהיא יודעת איך הורגים.

זאת הייתה המחשבה הרציונלית היחידה שג'ייקוב הצליח לחשוב. כל השאר היה רק צרחות פנימיות נואשות. על עצמו. על אשתו. על הבת שלו.

הם היו חמישה — שלושה גברים, שתי נשים — והם היו צעירים וזועמים. הם רצו לפגוע, להרוס. הם צילמו לפחות סרטון אחד בטלפון, אור בוהק, מכאיב מכדי להביט ישירות אליו, אבל מאיר בעוז רסיסים ממה שהתרחש בסמוך אליו. ג'ייקוב שמח שלפחות הם קשרו את בתו, ביאטריס, ואת אשתו, נינה, לכיסאות ולא למיטה. מישהו גזר את הקוקו של נינה במספריים. אקדח הלם הבזיק באיום ליד פניה של ביטי. ג'ייקוב הביט בנערה שכיוונה אליו אקדח, ומחשבותיו התמקדו במה שיעשה להם אם ישרוד. אבל נייר הדבק שחסם את פיו מנע ממנו לדבר.

"אני יכולה להרוג אותך," הנערה אמרה, כאילו קראה את מחשבותיו. נראה שהיא באמת שוקלת לעשות את זה. אצבעה תופפה על ההדק, והוא הרגיש את הרטט עובר דרך המתכת אל עורו הסומר. בינו ובין המוות הפריד פחות מרבע סנטימטר. "אבל אני נחמדה. אז במקום זה אני אלמד אותך לקח."

האחרים שמעו את מה שאמרה ובאו לטפל בו. הם דחפו את הכיסא של ג'ייקוב והוא נפל יחד איתו, קשור אליו, לבוש בתחתוני בוקסר, מנסה להתקפל ולהתגונן מהחבטות. הנערה הלכה להביא מקל גולף מהתיק במסדרון, הראתה לו אותו כשחזרה, לפני שהניפה אותו מעל כתפיה בקלילות של מקצוענים והנחיתה אותו היישר לתוך צלעותיו. הוא ניסה להתרכז במשהו, במחשבה קרה, חסרת רגש, שתעזור לו לצלוח את זה. הוא ראה תלתל בלונדיני מבצבץ תחת כובע הסווטשירט שלה. הוא עצם את עיניו בחוזקה וחשב על התלתל הזה, הספירלה המוזהבת הזאת, בזמן שהם בעטו בו כמעט עד מוות.

מעבר לחלונות הזכוכית הענקיים, האוקיינוס לחופי פאלוס ורדס היה רגוע, אפור ושטוח, מנצנץ באור הירח. 

הנערה עם התלתל אחזה בשערו והרימה במשיכה את ראשו.

"כבר למדת איך להתנהג יפה?" היא שאלה.

"היי, אֶש. תראה," אמר מישהו.

אש, חשב ג'ייקוב. 

"שיט," קול של נער. "היא לא נושמת טוב."

"תרגיע. היא עושה את עצמה."

ג'ייקוב התאמץ לשמוע משהו מעבר לדופק בראשו, והצליח לזהות, דרך האוויר החם בחדר השינה, את השיעולים והאנקות השורקות של ביטי. לא היה לה התקף אסתמה מאז שהייתה בת ארבע. עברו שש שנים מאז שמע את הקול המסייט הזה. אפילו כבר לא היה להם משאף בבית. 

הנערה דרכה על פניו של ג'ייקוב. הוא הרגיש את סוליית הגומי של המגף שלה בזווית עינו. 

"אם היא מתה, זאת אשמתך."

ואז הם נעלמו, קולות צעדי הריצה שלהם מהדהדים מהתקרות הגבוהות. 

 

בחשכת מכוניתם, נינה פצתה פה לראשונה. היא ישבה במושב האחורי, בתם בחיקה. ג'ייקוב בקושי הצליח לשמוע את קול אשתו על רקע הנשימות המאומצות, הכבדות, של ביטי. נדמה שלוקח לדלת החניה שנה שלמה להתרומם ולהיפתח ולאפשר להם לצאת לחופשי. שאריות נייר דבק עדיין השתלשלו ממפרק כף ידו השמאלית כשאחז בהגה והאיץ בדהרה אל בית החולים הקרוב ביותר.

"מי הם היו לעזאזל?" נינה בכתה.

"אני לא יודע," הוא אמר בכנות.

 

1

"כבודו," אמרתי. "הלקוח שלי הוא אמן."

באולם בית המשפט הדהדו רחשי שיחותיהם החרישיות של לקוחות, שחיכו בתאי ההמתנה עם עורכי הדין שלהם, ושל בני משפחותיהם, שנכנסו ויצאו מבעד לדלתות הכפולות הרחבות. למשמע דבריי השתררה דממה באולם. השופט מקווין השעין את סנטרו על כף ידו והרים גבה שעירה אחת. 

"המשיכי, רונדה," אמר השופט בזמן שהתמוגגתי מהדממה הדרמטית שיצרתי. כולם הביטו בי - לשם שינוי החיזיון נבע ממילותיי ולא מהופעתי. 

עם הגודל שלי — 118 קילוגרמים, חלקם שרירים שטיפחתי בעבודה קשה וחלקם שומן שתחזקתי במשך זמן רב — אין טעם לנסות להיטמע בקהל. השיער הוורוד היה הגוון האחרון בקליידוסקופ צבעים מתחלף, שעיטר את הכרבולת הגלית בשיער המגולח למחצה שלי, ותמיד לבשתי חולצות של להקות רוק מתחת לז'קט הרשמי, שעטיתי כשהגעתי לבית המשפט. 

"מר ריס דונובן הוא נצר לשושלת ארוכה של אמנים," אמרתי והחוויתי בידי לעבר הלקוח שלי, שישב כפוף ומפוחד בכיסאו. "אימא שלו, ורוניקה, היא מנפחת זכוכית מוכשרת. אבא שלו צייר דיוקנאות למכירה ברחוב הראשי של ליטלטון כשהיה צעיר. במשך כל שש־עשרה שנותיו על פני האדמה, הבחור הצעיר הזה שמע מהוריו הרצאות על חשיבות האמנות ככלי למתיחת ביקורת על הבלי האנושות, ו-"

"גברתי." השופט מקווין רכן לעברי בכיסא העור הגדול שלו. "את לא מתכוונת לספר לי שמה שאדון דונובן הצעיר עשה היה איזה סוג של אמנות מיצג, נכון?"

שיעול נשמע מפאתי האולם הצפוף. הצליל היחיד שנשמע בחדר. ריס דונובן הצעיר כסס את ציפורניו ונראה כמי שמקווה שהאדמה תיפתח ותבלע אותו.

"הרשה לי להמשיך," אמרתי. "אני בדיוק צוברת תאוצה."

"מתיק הראיות שיש לי כאן," אמר השופט והרים דף מהדפים הפרושים לפניו, "אני מבין שהאדון דונובן הצעיר הודאג כל כך מתוכניותיה של אימו להינשא לבן זוגה, שהוא מילא את מערכת ההשקיה של מועדון הגולף הלאומי של קולורדו בצבע אדום וכוונן אותה כך שהממטרות יופעלו באמצע הטקס שלהם, בחלקה התשיעית. האומנם?"

"זה נכון, כבודו," אמרתי.

"אני מבין," הוא הנהן. "ותוכניתו הגאונית פעלה כמתוכנן, כתוב כאן. הוא התיז צבע אדום על כל האורחים שנכחו בחתונה, וגרם לטקס להיראות כמו מרחץ דמים אלים."

השופט הרים תצלום, שנראו בו אורחי החתונה המבועתים, הנוטפים, שהצלם צילם רגעים לאחר שהממטרות החלו לפעול. זה נראה כמו סצנה מתוך סרט אימה.

"זאת בהחלט תמונה מרשימה, כבודו," אמרתי. "יש שיאמרו, תמונה נועזת. יש שיאמרו, מלאת השראה."

"הוא הצליח גם לפגוע בשבעה־עשר שחקני גולף שעמדו בתחנות שונות לאורך המסלול."

"אדון דונובן לא העלה בדעתו שכל מערכת ההשקיה מחוברת," אמרתי. "הוא חשב שהצליח לבודד את החלקה התשיעית, שבה נערכה החתונה."

אולם בית המשפט כולו הפנה את מבטו אל מרשי הצעיר, שפכר את אצבעותיו הארוכות והדקות. בשורה הראשונה בקהל ישבו אימו ואביו החורג החדש ונראו מותשים. הם כבר סלחו לו, אבל זאת הייתה עבודה קשה. ראיתי את ההבעה הזאת על פני הורים רבים מספור במהלך הקריירה שלי. 

"ידוע לך שאני תומך בביטוי אמנותי על כל גווניו, רונדה." מקווין מיקד את מבטו בשיער הוורוד שלי ובחולצת מטאליקה שלבשתי. "אבל את מותחת כאן את הגבול."

"הילד כעס," אמרתי. "הוא רצה לבטא את הכעס שלו. נכון, אנשים רבים נצבעו תוך כדי כך, אבל הם נצבעו אדום, כבודו. צבע התשוקה. צבע האהבה! צבע הדם, החיים, ההמשכיות, התאווה. זוהי בחירה מושכלת, אני בטוחה שכולם יוכלו להסכים על כך, והביצוע הוביל לחיזיון מרהיב. כבודו, איזה קיום היה לאקספרסיוניזם מודרני לולא ג'קסון פולוק היה נחוש להתיז צבע על כל מה שנמצא במרחק שלושה מטרים ממנו?"

השופט החניק צחוק ונענע בראשו.

"הנזקים למגרש הגולף, למערכת ההשקיה ולשחקני הגולף שנמצאו שם מוערכים בעשרות אלפי דולרים," אמר השופט לאחר שהחזיר לעצמו את הבעת הפנים הרצינית. 

"אנחנו מודעים לכך, כבודו, ומרשי חש חרטה עזה על מעשיו."

השופט הביט בי וחשב לרגע. חיוך קטן ריקד על שפתיו.

"אני מעריך את היצירתיות שלך, רונדה, בניסיונך להציג כאן היום את פעולותיו של מר דונובן כאילו היו משהו חוץ מאשר טמטום טהור," מקווין אמר תוך כדי כתיבת פסק הדין בספר הגדול המונח לפניו. "הצלחת לשעשע אותי וזה אינו הישג פעוט. ארבע מאות שעות שירות קהילתי." השופט נופף בידו לסמן שסיימנו כאן. "ותאמרי לארטיסט שלך, שישמור להבא את האמנות שלו בתוך תחומי הסטודיו שלו."

הסתובבתי וחייכתי אל מרשי, אבל גם ההומור שלי, כמו של השופט, היה קצר ימים. כבר זיהיתי את הלקוח הבא שלי, אדם צעיר ונאה, לבוש חליפה כחולה יקרה, מובל אל האולם מחדרי המעצר. בניגוד לעבריינים הקטינים, שישבו כפופים בשורה עצבנית ומבוהלת על הספסל מאחורי המעקה, תאד פורסטר היה אזוק. שוטר ליווה את תאד פורסטר לקצה השורה ושחרר אותו מאזיקיו, ואני הרגשתי אימה מתהווה במרכז בטני כשניגשתי לברך לשלום את הנער המסוכן ביותר ברשימת המיוצגים שלי. 

 

2

תאד סקר אותי מכף רגל ועד ראש כשהתקרבתי אליו, נראה ספקן בבירור, על סף צחוק משתאה. אני מקבלת את המבט הזה לעיתים קרובות, ולא רק מבחורי קולג' מתנשאים, שמואשמים באונס. תאד הוא רק עוד אחד מציבור שלם של אנשים שזיכו אותי הבוקר בהערכת חסר המבוססת אך ורק על המראה החיצוני שלי.

"אדון פורסטר," הושטתי לו יד וניסיתי לשוות חמימות לדבריי, כמיטב יכולתי. "אני רונדה בירד, עורכת הדין שלך מטעם הפרקליטות הציבורית."

"את לא רצינית," הוא נחר. "ככה נראית היום הפרקליטות?"

"ככה בדיוק נראית היום הפרקליטות," אמרתי. "עם תואר בהצטיינות יתרה ומענק מחקר של חמישים אלף דולר."

למען האמת, לא לקחתי את המענק או את ההצעה לדוקטורט. רציתי לצאת כבר לעולם, להיכנס לאולם בית המשפט, להגיע אל האנשים הצעירים והפגיעים, שהרגשתי ששירותיי מגיעים להם כל כך. אנשים כמו ריס דונובן. לא אנשים כמו תאד פורסטר. 

הוא גיחך. "היית צריכה לקחת את הכסף של המענק ולשלם אותו למאמן פרטי. ומה זה החרא הזה שאת לובשת? את נראית כאילו הרגע יצאת מאיזה הופעה מחורבנת."

"אל תשפוט אנשים על פי הקנקן, אדון פורסטר," אמרתי. "חולצת מטאליקה לא גורמת לי להיות פחות טובה כעורכת דין, בדיוק כמו שחולצת הוגו בוס לא גורמת לך להיות פחות אנס." תאד הניד בראשו בעוגמה. סימנתי וי ליד עמודת הנוכחות שלו בדפדפת שלי. "אני מניחה, בהסתמך על כך שאתה נמצא ברשימה שלי, שעורך הדין היקר שלך עדיין לא הגיע מניו יורק."

"נכון," הוא אמר. "אז את צריכה לבטל את הדבר הזה."

"זה שימוע מייעץ," אמרתי. "השופט רק יאמר לך במה אתה נאשם."

האישום של תאד היה כתוב ברשימה שלי בצורה מעורפלת, אבל שמעתי את הסיפור מעורכי דין אחרים במסדרונות בית המשפט. תאד נעצר בגלל אירוע שהתרחש שישה חודשים קודם לכן, כאשר תלמידת קולג' מקומי נמצאה שרועה בעירום חלקי בשיחים מחוץ למסיבת סטודנטים, בשעות הבוקר המוקדמות. הנערה לא דיווחה על תקיפה מינית, ככל הנראה משום שלא הייתה מסוגלת לזכור אותה, אבל תמונות שלה מעורבת בפעילות מינית, בעודה מחוסרת הכרה בבירור, הופצו בטלפונים של כמה גברים צעירים בקמפוס בשבועות שלאחר מכן. הנערה ניסתה להתאבד וזה משך את תשומת לב המשטרה לאירוע כולו. המשטרה השיגה את התצלומים וזיהתה צלקת על מפרק כף ידו של התוקף, שתאמה את הצלקת של תאד פורסטר. 

"אתה לא צריך עורך דין יקר לשלב הזה של התהליך המשפטי," אמרתי לתאד. "לא יהיו שום פסיקות בעניינך היום."

"מה דעתך לתת לי להחליט מה אני צריך," הבחור התפרץ עליי בנימה של מי שרגיל לתת הוראות. "יש לי חברים שהסתבכו בחרא מפוברק כזה בעבר. כל שנייה שלי בבית המשפט נבחנת, והדבר האחרון שאני רוצה זה להיות מזוהה עם איזה פריקית שמנה ומגוחכת ישר על השימוע הראשון שלי."

חייכתי ורכנתי לעברו. "אדון פורסטר, על פי תיק הראיות שמצורף לתיק שלך, התביעה שלך בהחלט לא נראית כמו חרא מפוברק. זה מפרק כף היד שלך בצילומים האלה. אפילו הפריקית השמנה רואה את זה."

"זה לא משנה," הוא אמר בחיוך. "יש לנו תוכנית."

הזדקפתי בחזרה. כבר יכולתי לדמיין את ההמשך, בדיוק כמו כל התיקים הקודמים לו. משפחת פורסטר תציע הצעה כספית גדולה לבחורה בתמורה לכך שהיא תסיר את התביעה. אם המשפחה שלה לא תסכים, הצוות המשפטי היקר של תאד יחדור לחייה של הבחורה כמו מחלה, ינבור בעברה המיני, בציונים שלה, בחיי המשפחה שלה, במעגל החברתי שלה. כל טעות קטנה שהיא אולי עשתה, מימי בית הספר היסודי, תיחשף ותיבחן תחת זרקורים כבדים. 

התמודדתי עם יצורים נאלחים כמו תאד מאות פעמים במהלך הקריירה שלי כפרקליטת הגנה ציבורית לקטינים. נאלצתי להגן עליהם, אבל זה לא אומר שהייתי צריכה למנוע מהם לכרות את הבורות של עצמם. התאמתי את חיוכי לחיוכו של תאד. 

משום שגם לי הייתה תוכנית. אני אבקש לדחות את שימוע הייעוץ, כפי שהוא דרש, ואז אביא אותו אל חדר הפגישות בפאתי בית המשפט, בתירוץ שאני צריכה שיחתום לי על מסמכי שחרור. ושם, כשהוא יהיה רגוע יותר, כבר לא מזוהה עם השמנה המגוחכת עם השיער הוורוד, כשלפי דעתו המוניטין המשפטי שלו כבר לא יהיה מאוים ממני יותר, אגרום לו לפטפט על הלילה שבו הוא תקף את הבחורה במסיבה, אאתגר את הגבריות שלו, אחפור ואדקור, עד שהוא יישבר. ילדים קטנים עם פה גדול, כמו תאד, אף פעם לא מעוניינים להקשיב — בעיקר לא לנשים. הוא רוצה לדבר. הוא רוצה שיקשיבו לו. שיצייתו לו. בגלל זה הצליחו למצוא עדים ששמעו אותו מתרברב, בגלל זה הוא צילם והפיץ את תמונות התקיפה של הנערה. בנים כמו תאד לא מסוגלים להישאר בשקט, וידעתי שהנורה שמתריעה על הקלטה במצלמה הקדמית בחדר הפגישות מספר 3 לא עובדת. 

"חכה כאן בזמן שאני הולכת להביא קפה, ילד," אמרתי בזמן שהלקוחה הבאה והפרקליט שלה התקרבו אל השולחנות שמול השופט. הבטתי בתאד בפעם האחרונה ופניתי לצאת מאולם בית המשפט. 

ואז ראיתי את התוקף שלו מגיע. 

 

3

עוד קודם לכן ראיתי את תיק הראיות נגד תאד פורסטר, כולל תמונות הקורבן שצילם בטלפון שלו. את פיה הרחב של קונסטנס ג'ונס ופני הלב שלה קיבלה בבירור מאביה, גבר שזיהיתי כעת, כשהתקדם מולי במעבר המרכזי של אולם בית המשפט. בהתחלה חשבתי שכמו הורי קורבנות רבים במהלך השנים, הוא עושה את דרכו אליי. לא נדיר שאני מותקפת משום שאני מגינה על רוצחים צעירים, אנסים, שודדים ופושעים אחרים במחוז ווטקינס, פאתי דנבר. אבל מבט אחד בעיניו הקרות והקשות של מר ג'ונס הבהיר לי בדיוק לאן הוא חותר להגיע. אביה של קונסטנס הלך לעבר תאד, וכשהסטתי את מבטי מפניו, הבחנתי בבליטה בצד מותנו. 

מרבית האנשים מניחים שאי אפשר להכניס אקדח לתוך בית המשפט בארצות הברית אלא אם כן מדובר בשוטר, מאבטח או שריף. אבל כל מי שבילה מספיק זמן בבתי משפט יודע שיש אלף דרכים לעשות את זה, אם אתה נחוש מספיק, אם משהו מפיח בך זעם קר במידה הדרושה להצלחה בביצוע המשימה. אפשר להגניב את הנשק דרך פירי אוורור על הגג, אפשר להסתיר אותו בציוד של אחד מאלפי הספקים והעובדים שנכנסים לבניין במהלך השנה - שרברבים, חשמלאים, מנקים, צבעים, טכנאי אודיו, צוותי תיקונים ושיפוצים. אפשר אפילו להחביא אותו בעגלת קפה וכריכים בזמן שהמוכר יוצא לשירותים. לא משנה איך מר ג'ונס הצליח לעשות זאת, קלטתי שאני הדבר היחיד שעומד בינו ובין הנקמה שלו. הוא עמד לעקוף אותי, כתפו נגעה בכתפי, כאשר — 

הזמן עצר מלכת.

זה היה שבריר שנייה, אבל הוא הכיל רגעים רבים מספור, שבהם היטלטלתי בין שני מצבים. האם קיים מצב כלשהו שבו צודק וראוי לאפשר את התרחשותה של אלימות חסרת מעצורים? האם משנה מי מבצע את הפעולה או מדוע הוא מבצע אותה? ידעתי שתאד אשם במעשים לא אנושיים. זאת לא הייתה אמנות. זאת לא הייתה מחאה. זאת לא הייתה משובת נעורים. במובנים מסוימים הגיע לו רק עונש אמיתי אחד על מעשיו, ואם אאפשר למהלך הזה פשוט להמשיך להתרחש, העונש ההולם שלו יגיע לו. 

הגעתי להחלטה. הסתובבתי תוך כדי שמר ג'ונס עקף אותי בדחיפה והפלתי את עצמי עליו, הודפת אותו מגבו. הוא היה גבר גדול, אבל אני הייתי גדולה יותר ממנו. נחבטנו יחד על שטיח בית המשפט. שמעתי גל של שאיפות אוויר וקריאות הפתעה מכל עבר. מר ג'ונס שלח יד לאקדח שלו ואני תפסתי את היד המושטת ממש תוך כדי שהוא לחץ על ההדק ושחרר כדור, אצבעותינו גיששו בו בזמן אחר כלי הנשק, והירייה פגעה היישר בתקרה מעלינו, ללא גרימת נזק לאיש.

תלשתי את האקדח מידו והשלכתי אותו הצידה ואז הלמתי בו באגרוף לא צפוי כשניסה להתגלגל ולהיחלץ מתחתיי. כשהוא התקפל, תפסתי בזרועו ועיקמתי אותה מאחורי גבו.

"אבטחה!" צעקתי והרמתי מבט. כל הנוכחים באולם קפאו במקומם, כולל חבורת מאבטחים ליד שורת הנאשמים. "אפשר לקבל פה קצת עזרה?"

הם מיהרו לעזרתי. העברתי להם את מר ג'ונס המיוזע, המקלל, המוחה, "הוא אנס את הבת שלי! הבחור הזה אנס את הבת שלי!"

קמתי והסתכלתי על שומרי בית המשפט שגררו משם את האב הזועם. מישהו הושיט לי את האקדח שהעפתי ממנו, כאילו הוא עכשיו באחריותי אחרי שהחרמתי לו אותו.

תאד פורסטר התפוצץ מצחוק. קלטתי שהאצבע שלי מונחת בעדינות על ההדק. כל מה שהייתי צריכה לעשות כדי לקטוע את הצחוק המרושע הזה היה לכוון ולירות.

במקום זה הושטתי את האקדח לאחד המאבטחים.

הטלפון צלצל בכיסי. יצאתי החוצה, מתעלמת מתוך אי נעימות מכל הברכות שקיבלתי בדרך. חיכיתי עד שיצאתי אל מחוץ לבית המשפט לפני ששלפתי את המכשיר מכיס הז'קט הקרוע שלי.

"הלו?"

"אה, שלום, הגעתי לרונדה בירד?"

"כן. באיזה עניין?" אמרתי בחדות רבה מכפי שהתכוונתי. שמתי לב שהיד שלי, שאוחזת בטלפון, רועדת. 

"אני מצלצל לגבי אבא שלך, גברת בירד," אמר הקול, שבבירור נרתע מנימת הדיבור שלי. "אני מצטער לבשר לך את זה בטלפון, אבל הוא נפטר."

ג'יימס פטרסון

ג'יימס פטרסון זכה במדליה מטעם National Book Foundation על תרומתו הייחודית לספרות האמריקנית. הוא מחזיק בשיא גינס כמי שכיכב יותר מכל סופר אחר במקום הראשון ברשימת רבי־המכר של 'ניו יורק טיימס', וספריו נמכרו ברחבי העולם ב-375 מיליון עותקים ויותר. פטרסון פועל ללא לאות לקידום הקריאה והספרות, וייסד הוצאה לאור של ספרי ילדים, בשם JIMMY Patterson, שמטרתה פשוטה מאוד: ״אנחנו רוצים שכל ילד שמסיים לקרוא ספר של JIMMY יאמר להוריו, תנו לי עוד ספר.״

פטרסון כתב 36 ספרים, בהם "מרי מרי" והספר בגד ים שראו אור בעברית במודן. וכן הספרים: מחבואים, חתול ועכבר, כשהרוח נושבת, ג'ק וג'יל שראו אור בהוצאת כנרת.

קנדיס פוקס

קנדיס פוקס, בתו של שוטר מבחן, נולדה וגדלה באוסטרליה. חלק ניכר מילדותה עבר עליה בביקורים במתקני כליאה. "האדס" הוא ספרה הראשון.

עוד על הספר

  • שם במקור: 2 Sisters Detective Agency
  • תרגום: רנה ורבין
  • הוצאה: מודן
  • תאריך הוצאה: ינואר 2025
  • קטגוריה: מתח ופעולה
  • מספר עמודים: 358 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 5 שעות ו 33 דק'
האחיות - סוכנות בילוש ג'יימס פטרסון, קנדיס פוקס

הקדמה

היא הייתה רוצחת.

ג'ייקוב קאנוּלר הבין את זה מרגע שהנערה הצמידה את האקדח לראשו. על פי הדרך שבה הטתה את קנה האקדח: מהמצח לצוואר, כדי שכאשר תלחץ על ההדק הכדור יעבור ישר מהמוח אל עמוד השדרה שלו. היא לא ניסתה להפחיד אותו. לא שיחקה איתו משחקים, לא הצמידה את האקדח לרקה או לפה שלו. הוא לא ידע מי היא, אבל הוא ידע שהיא יודעת איך הורגים.

זאת הייתה המחשבה הרציונלית היחידה שג'ייקוב הצליח לחשוב. כל השאר היה רק צרחות פנימיות נואשות. על עצמו. על אשתו. על הבת שלו.

הם היו חמישה — שלושה גברים, שתי נשים — והם היו צעירים וזועמים. הם רצו לפגוע, להרוס. הם צילמו לפחות סרטון אחד בטלפון, אור בוהק, מכאיב מכדי להביט ישירות אליו, אבל מאיר בעוז רסיסים ממה שהתרחש בסמוך אליו. ג'ייקוב שמח שלפחות הם קשרו את בתו, ביאטריס, ואת אשתו, נינה, לכיסאות ולא למיטה. מישהו גזר את הקוקו של נינה במספריים. אקדח הלם הבזיק באיום ליד פניה של ביטי. ג'ייקוב הביט בנערה שכיוונה אליו אקדח, ומחשבותיו התמקדו במה שיעשה להם אם ישרוד. אבל נייר הדבק שחסם את פיו מנע ממנו לדבר.

"אני יכולה להרוג אותך," הנערה אמרה, כאילו קראה את מחשבותיו. נראה שהיא באמת שוקלת לעשות את זה. אצבעה תופפה על ההדק, והוא הרגיש את הרטט עובר דרך המתכת אל עורו הסומר. בינו ובין המוות הפריד פחות מרבע סנטימטר. "אבל אני נחמדה. אז במקום זה אני אלמד אותך לקח."

האחרים שמעו את מה שאמרה ובאו לטפל בו. הם דחפו את הכיסא של ג'ייקוב והוא נפל יחד איתו, קשור אליו, לבוש בתחתוני בוקסר, מנסה להתקפל ולהתגונן מהחבטות. הנערה הלכה להביא מקל גולף מהתיק במסדרון, הראתה לו אותו כשחזרה, לפני שהניפה אותו מעל כתפיה בקלילות של מקצוענים והנחיתה אותו היישר לתוך צלעותיו. הוא ניסה להתרכז במשהו, במחשבה קרה, חסרת רגש, שתעזור לו לצלוח את זה. הוא ראה תלתל בלונדיני מבצבץ תחת כובע הסווטשירט שלה. הוא עצם את עיניו בחוזקה וחשב על התלתל הזה, הספירלה המוזהבת הזאת, בזמן שהם בעטו בו כמעט עד מוות.

מעבר לחלונות הזכוכית הענקיים, האוקיינוס לחופי פאלוס ורדס היה רגוע, אפור ושטוח, מנצנץ באור הירח. 

הנערה עם התלתל אחזה בשערו והרימה במשיכה את ראשו.

"כבר למדת איך להתנהג יפה?" היא שאלה.

"היי, אֶש. תראה," אמר מישהו.

אש, חשב ג'ייקוב. 

"שיט," קול של נער. "היא לא נושמת טוב."

"תרגיע. היא עושה את עצמה."

ג'ייקוב התאמץ לשמוע משהו מעבר לדופק בראשו, והצליח לזהות, דרך האוויר החם בחדר השינה, את השיעולים והאנקות השורקות של ביטי. לא היה לה התקף אסתמה מאז שהייתה בת ארבע. עברו שש שנים מאז שמע את הקול המסייט הזה. אפילו כבר לא היה להם משאף בבית. 

הנערה דרכה על פניו של ג'ייקוב. הוא הרגיש את סוליית הגומי של המגף שלה בזווית עינו. 

"אם היא מתה, זאת אשמתך."

ואז הם נעלמו, קולות צעדי הריצה שלהם מהדהדים מהתקרות הגבוהות. 

 

בחשכת מכוניתם, נינה פצתה פה לראשונה. היא ישבה במושב האחורי, בתם בחיקה. ג'ייקוב בקושי הצליח לשמוע את קול אשתו על רקע הנשימות המאומצות, הכבדות, של ביטי. נדמה שלוקח לדלת החניה שנה שלמה להתרומם ולהיפתח ולאפשר להם לצאת לחופשי. שאריות נייר דבק עדיין השתלשלו ממפרק כף ידו השמאלית כשאחז בהגה והאיץ בדהרה אל בית החולים הקרוב ביותר.

"מי הם היו לעזאזל?" נינה בכתה.

"אני לא יודע," הוא אמר בכנות.

 

1

"כבודו," אמרתי. "הלקוח שלי הוא אמן."

באולם בית המשפט הדהדו רחשי שיחותיהם החרישיות של לקוחות, שחיכו בתאי ההמתנה עם עורכי הדין שלהם, ושל בני משפחותיהם, שנכנסו ויצאו מבעד לדלתות הכפולות הרחבות. למשמע דבריי השתררה דממה באולם. השופט מקווין השעין את סנטרו על כף ידו והרים גבה שעירה אחת. 

"המשיכי, רונדה," אמר השופט בזמן שהתמוגגתי מהדממה הדרמטית שיצרתי. כולם הביטו בי - לשם שינוי החיזיון נבע ממילותיי ולא מהופעתי. 

עם הגודל שלי — 118 קילוגרמים, חלקם שרירים שטיפחתי בעבודה קשה וחלקם שומן שתחזקתי במשך זמן רב — אין טעם לנסות להיטמע בקהל. השיער הוורוד היה הגוון האחרון בקליידוסקופ צבעים מתחלף, שעיטר את הכרבולת הגלית בשיער המגולח למחצה שלי, ותמיד לבשתי חולצות של להקות רוק מתחת לז'קט הרשמי, שעטיתי כשהגעתי לבית המשפט. 

"מר ריס דונובן הוא נצר לשושלת ארוכה של אמנים," אמרתי והחוויתי בידי לעבר הלקוח שלי, שישב כפוף ומפוחד בכיסאו. "אימא שלו, ורוניקה, היא מנפחת זכוכית מוכשרת. אבא שלו צייר דיוקנאות למכירה ברחוב הראשי של ליטלטון כשהיה צעיר. במשך כל שש־עשרה שנותיו על פני האדמה, הבחור הצעיר הזה שמע מהוריו הרצאות על חשיבות האמנות ככלי למתיחת ביקורת על הבלי האנושות, ו-"

"גברתי." השופט מקווין רכן לעברי בכיסא העור הגדול שלו. "את לא מתכוונת לספר לי שמה שאדון דונובן הצעיר עשה היה איזה סוג של אמנות מיצג, נכון?"

שיעול נשמע מפאתי האולם הצפוף. הצליל היחיד שנשמע בחדר. ריס דונובן הצעיר כסס את ציפורניו ונראה כמי שמקווה שהאדמה תיפתח ותבלע אותו.

"הרשה לי להמשיך," אמרתי. "אני בדיוק צוברת תאוצה."

"מתיק הראיות שיש לי כאן," אמר השופט והרים דף מהדפים הפרושים לפניו, "אני מבין שהאדון דונובן הצעיר הודאג כל כך מתוכניותיה של אימו להינשא לבן זוגה, שהוא מילא את מערכת ההשקיה של מועדון הגולף הלאומי של קולורדו בצבע אדום וכוונן אותה כך שהממטרות יופעלו באמצע הטקס שלהם, בחלקה התשיעית. האומנם?"

"זה נכון, כבודו," אמרתי.

"אני מבין," הוא הנהן. "ותוכניתו הגאונית פעלה כמתוכנן, כתוב כאן. הוא התיז צבע אדום על כל האורחים שנכחו בחתונה, וגרם לטקס להיראות כמו מרחץ דמים אלים."

השופט הרים תצלום, שנראו בו אורחי החתונה המבועתים, הנוטפים, שהצלם צילם רגעים לאחר שהממטרות החלו לפעול. זה נראה כמו סצנה מתוך סרט אימה.

"זאת בהחלט תמונה מרשימה, כבודו," אמרתי. "יש שיאמרו, תמונה נועזת. יש שיאמרו, מלאת השראה."

"הוא הצליח גם לפגוע בשבעה־עשר שחקני גולף שעמדו בתחנות שונות לאורך המסלול."

"אדון דונובן לא העלה בדעתו שכל מערכת ההשקיה מחוברת," אמרתי. "הוא חשב שהצליח לבודד את החלקה התשיעית, שבה נערכה החתונה."

אולם בית המשפט כולו הפנה את מבטו אל מרשי הצעיר, שפכר את אצבעותיו הארוכות והדקות. בשורה הראשונה בקהל ישבו אימו ואביו החורג החדש ונראו מותשים. הם כבר סלחו לו, אבל זאת הייתה עבודה קשה. ראיתי את ההבעה הזאת על פני הורים רבים מספור במהלך הקריירה שלי. 

"ידוע לך שאני תומך בביטוי אמנותי על כל גווניו, רונדה." מקווין מיקד את מבטו בשיער הוורוד שלי ובחולצת מטאליקה שלבשתי. "אבל את מותחת כאן את הגבול."

"הילד כעס," אמרתי. "הוא רצה לבטא את הכעס שלו. נכון, אנשים רבים נצבעו תוך כדי כך, אבל הם נצבעו אדום, כבודו. צבע התשוקה. צבע האהבה! צבע הדם, החיים, ההמשכיות, התאווה. זוהי בחירה מושכלת, אני בטוחה שכולם יוכלו להסכים על כך, והביצוע הוביל לחיזיון מרהיב. כבודו, איזה קיום היה לאקספרסיוניזם מודרני לולא ג'קסון פולוק היה נחוש להתיז צבע על כל מה שנמצא במרחק שלושה מטרים ממנו?"

השופט החניק צחוק ונענע בראשו.

"הנזקים למגרש הגולף, למערכת ההשקיה ולשחקני הגולף שנמצאו שם מוערכים בעשרות אלפי דולרים," אמר השופט לאחר שהחזיר לעצמו את הבעת הפנים הרצינית. 

"אנחנו מודעים לכך, כבודו, ומרשי חש חרטה עזה על מעשיו."

השופט הביט בי וחשב לרגע. חיוך קטן ריקד על שפתיו.

"אני מעריך את היצירתיות שלך, רונדה, בניסיונך להציג כאן היום את פעולותיו של מר דונובן כאילו היו משהו חוץ מאשר טמטום טהור," מקווין אמר תוך כדי כתיבת פסק הדין בספר הגדול המונח לפניו. "הצלחת לשעשע אותי וזה אינו הישג פעוט. ארבע מאות שעות שירות קהילתי." השופט נופף בידו לסמן שסיימנו כאן. "ותאמרי לארטיסט שלך, שישמור להבא את האמנות שלו בתוך תחומי הסטודיו שלו."

הסתובבתי וחייכתי אל מרשי, אבל גם ההומור שלי, כמו של השופט, היה קצר ימים. כבר זיהיתי את הלקוח הבא שלי, אדם צעיר ונאה, לבוש חליפה כחולה יקרה, מובל אל האולם מחדרי המעצר. בניגוד לעבריינים הקטינים, שישבו כפופים בשורה עצבנית ומבוהלת על הספסל מאחורי המעקה, תאד פורסטר היה אזוק. שוטר ליווה את תאד פורסטר לקצה השורה ושחרר אותו מאזיקיו, ואני הרגשתי אימה מתהווה במרכז בטני כשניגשתי לברך לשלום את הנער המסוכן ביותר ברשימת המיוצגים שלי. 

 

2

תאד סקר אותי מכף רגל ועד ראש כשהתקרבתי אליו, נראה ספקן בבירור, על סף צחוק משתאה. אני מקבלת את המבט הזה לעיתים קרובות, ולא רק מבחורי קולג' מתנשאים, שמואשמים באונס. תאד הוא רק עוד אחד מציבור שלם של אנשים שזיכו אותי הבוקר בהערכת חסר המבוססת אך ורק על המראה החיצוני שלי.

"אדון פורסטר," הושטתי לו יד וניסיתי לשוות חמימות לדבריי, כמיטב יכולתי. "אני רונדה בירד, עורכת הדין שלך מטעם הפרקליטות הציבורית."

"את לא רצינית," הוא נחר. "ככה נראית היום הפרקליטות?"

"ככה בדיוק נראית היום הפרקליטות," אמרתי. "עם תואר בהצטיינות יתרה ומענק מחקר של חמישים אלף דולר."

למען האמת, לא לקחתי את המענק או את ההצעה לדוקטורט. רציתי לצאת כבר לעולם, להיכנס לאולם בית המשפט, להגיע אל האנשים הצעירים והפגיעים, שהרגשתי ששירותיי מגיעים להם כל כך. אנשים כמו ריס דונובן. לא אנשים כמו תאד פורסטר. 

הוא גיחך. "היית צריכה לקחת את הכסף של המענק ולשלם אותו למאמן פרטי. ומה זה החרא הזה שאת לובשת? את נראית כאילו הרגע יצאת מאיזה הופעה מחורבנת."

"אל תשפוט אנשים על פי הקנקן, אדון פורסטר," אמרתי. "חולצת מטאליקה לא גורמת לי להיות פחות טובה כעורכת דין, בדיוק כמו שחולצת הוגו בוס לא גורמת לך להיות פחות אנס." תאד הניד בראשו בעוגמה. סימנתי וי ליד עמודת הנוכחות שלו בדפדפת שלי. "אני מניחה, בהסתמך על כך שאתה נמצא ברשימה שלי, שעורך הדין היקר שלך עדיין לא הגיע מניו יורק."

"נכון," הוא אמר. "אז את צריכה לבטל את הדבר הזה."

"זה שימוע מייעץ," אמרתי. "השופט רק יאמר לך במה אתה נאשם."

האישום של תאד היה כתוב ברשימה שלי בצורה מעורפלת, אבל שמעתי את הסיפור מעורכי דין אחרים במסדרונות בית המשפט. תאד נעצר בגלל אירוע שהתרחש שישה חודשים קודם לכן, כאשר תלמידת קולג' מקומי נמצאה שרועה בעירום חלקי בשיחים מחוץ למסיבת סטודנטים, בשעות הבוקר המוקדמות. הנערה לא דיווחה על תקיפה מינית, ככל הנראה משום שלא הייתה מסוגלת לזכור אותה, אבל תמונות שלה מעורבת בפעילות מינית, בעודה מחוסרת הכרה בבירור, הופצו בטלפונים של כמה גברים צעירים בקמפוס בשבועות שלאחר מכן. הנערה ניסתה להתאבד וזה משך את תשומת לב המשטרה לאירוע כולו. המשטרה השיגה את התצלומים וזיהתה צלקת על מפרק כף ידו של התוקף, שתאמה את הצלקת של תאד פורסטר. 

"אתה לא צריך עורך דין יקר לשלב הזה של התהליך המשפטי," אמרתי לתאד. "לא יהיו שום פסיקות בעניינך היום."

"מה דעתך לתת לי להחליט מה אני צריך," הבחור התפרץ עליי בנימה של מי שרגיל לתת הוראות. "יש לי חברים שהסתבכו בחרא מפוברק כזה בעבר. כל שנייה שלי בבית המשפט נבחנת, והדבר האחרון שאני רוצה זה להיות מזוהה עם איזה פריקית שמנה ומגוחכת ישר על השימוע הראשון שלי."

חייכתי ורכנתי לעברו. "אדון פורסטר, על פי תיק הראיות שמצורף לתיק שלך, התביעה שלך בהחלט לא נראית כמו חרא מפוברק. זה מפרק כף היד שלך בצילומים האלה. אפילו הפריקית השמנה רואה את זה."

"זה לא משנה," הוא אמר בחיוך. "יש לנו תוכנית."

הזדקפתי בחזרה. כבר יכולתי לדמיין את ההמשך, בדיוק כמו כל התיקים הקודמים לו. משפחת פורסטר תציע הצעה כספית גדולה לבחורה בתמורה לכך שהיא תסיר את התביעה. אם המשפחה שלה לא תסכים, הצוות המשפטי היקר של תאד יחדור לחייה של הבחורה כמו מחלה, ינבור בעברה המיני, בציונים שלה, בחיי המשפחה שלה, במעגל החברתי שלה. כל טעות קטנה שהיא אולי עשתה, מימי בית הספר היסודי, תיחשף ותיבחן תחת זרקורים כבדים. 

התמודדתי עם יצורים נאלחים כמו תאד מאות פעמים במהלך הקריירה שלי כפרקליטת הגנה ציבורית לקטינים. נאלצתי להגן עליהם, אבל זה לא אומר שהייתי צריכה למנוע מהם לכרות את הבורות של עצמם. התאמתי את חיוכי לחיוכו של תאד. 

משום שגם לי הייתה תוכנית. אני אבקש לדחות את שימוע הייעוץ, כפי שהוא דרש, ואז אביא אותו אל חדר הפגישות בפאתי בית המשפט, בתירוץ שאני צריכה שיחתום לי על מסמכי שחרור. ושם, כשהוא יהיה רגוע יותר, כבר לא מזוהה עם השמנה המגוחכת עם השיער הוורוד, כשלפי דעתו המוניטין המשפטי שלו כבר לא יהיה מאוים ממני יותר, אגרום לו לפטפט על הלילה שבו הוא תקף את הבחורה במסיבה, אאתגר את הגבריות שלו, אחפור ואדקור, עד שהוא יישבר. ילדים קטנים עם פה גדול, כמו תאד, אף פעם לא מעוניינים להקשיב — בעיקר לא לנשים. הוא רוצה לדבר. הוא רוצה שיקשיבו לו. שיצייתו לו. בגלל זה הצליחו למצוא עדים ששמעו אותו מתרברב, בגלל זה הוא צילם והפיץ את תמונות התקיפה של הנערה. בנים כמו תאד לא מסוגלים להישאר בשקט, וידעתי שהנורה שמתריעה על הקלטה במצלמה הקדמית בחדר הפגישות מספר 3 לא עובדת. 

"חכה כאן בזמן שאני הולכת להביא קפה, ילד," אמרתי בזמן שהלקוחה הבאה והפרקליט שלה התקרבו אל השולחנות שמול השופט. הבטתי בתאד בפעם האחרונה ופניתי לצאת מאולם בית המשפט. 

ואז ראיתי את התוקף שלו מגיע. 

 

3

עוד קודם לכן ראיתי את תיק הראיות נגד תאד פורסטר, כולל תמונות הקורבן שצילם בטלפון שלו. את פיה הרחב של קונסטנס ג'ונס ופני הלב שלה קיבלה בבירור מאביה, גבר שזיהיתי כעת, כשהתקדם מולי במעבר המרכזי של אולם בית המשפט. בהתחלה חשבתי שכמו הורי קורבנות רבים במהלך השנים, הוא עושה את דרכו אליי. לא נדיר שאני מותקפת משום שאני מגינה על רוצחים צעירים, אנסים, שודדים ופושעים אחרים במחוז ווטקינס, פאתי דנבר. אבל מבט אחד בעיניו הקרות והקשות של מר ג'ונס הבהיר לי בדיוק לאן הוא חותר להגיע. אביה של קונסטנס הלך לעבר תאד, וכשהסטתי את מבטי מפניו, הבחנתי בבליטה בצד מותנו. 

מרבית האנשים מניחים שאי אפשר להכניס אקדח לתוך בית המשפט בארצות הברית אלא אם כן מדובר בשוטר, מאבטח או שריף. אבל כל מי שבילה מספיק זמן בבתי משפט יודע שיש אלף דרכים לעשות את זה, אם אתה נחוש מספיק, אם משהו מפיח בך זעם קר במידה הדרושה להצלחה בביצוע המשימה. אפשר להגניב את הנשק דרך פירי אוורור על הגג, אפשר להסתיר אותו בציוד של אחד מאלפי הספקים והעובדים שנכנסים לבניין במהלך השנה - שרברבים, חשמלאים, מנקים, צבעים, טכנאי אודיו, צוותי תיקונים ושיפוצים. אפשר אפילו להחביא אותו בעגלת קפה וכריכים בזמן שהמוכר יוצא לשירותים. לא משנה איך מר ג'ונס הצליח לעשות זאת, קלטתי שאני הדבר היחיד שעומד בינו ובין הנקמה שלו. הוא עמד לעקוף אותי, כתפו נגעה בכתפי, כאשר — 

הזמן עצר מלכת.

זה היה שבריר שנייה, אבל הוא הכיל רגעים רבים מספור, שבהם היטלטלתי בין שני מצבים. האם קיים מצב כלשהו שבו צודק וראוי לאפשר את התרחשותה של אלימות חסרת מעצורים? האם משנה מי מבצע את הפעולה או מדוע הוא מבצע אותה? ידעתי שתאד אשם במעשים לא אנושיים. זאת לא הייתה אמנות. זאת לא הייתה מחאה. זאת לא הייתה משובת נעורים. במובנים מסוימים הגיע לו רק עונש אמיתי אחד על מעשיו, ואם אאפשר למהלך הזה פשוט להמשיך להתרחש, העונש ההולם שלו יגיע לו. 

הגעתי להחלטה. הסתובבתי תוך כדי שמר ג'ונס עקף אותי בדחיפה והפלתי את עצמי עליו, הודפת אותו מגבו. הוא היה גבר גדול, אבל אני הייתי גדולה יותר ממנו. נחבטנו יחד על שטיח בית המשפט. שמעתי גל של שאיפות אוויר וקריאות הפתעה מכל עבר. מר ג'ונס שלח יד לאקדח שלו ואני תפסתי את היד המושטת ממש תוך כדי שהוא לחץ על ההדק ושחרר כדור, אצבעותינו גיששו בו בזמן אחר כלי הנשק, והירייה פגעה היישר בתקרה מעלינו, ללא גרימת נזק לאיש.

תלשתי את האקדח מידו והשלכתי אותו הצידה ואז הלמתי בו באגרוף לא צפוי כשניסה להתגלגל ולהיחלץ מתחתיי. כשהוא התקפל, תפסתי בזרועו ועיקמתי אותה מאחורי גבו.

"אבטחה!" צעקתי והרמתי מבט. כל הנוכחים באולם קפאו במקומם, כולל חבורת מאבטחים ליד שורת הנאשמים. "אפשר לקבל פה קצת עזרה?"

הם מיהרו לעזרתי. העברתי להם את מר ג'ונס המיוזע, המקלל, המוחה, "הוא אנס את הבת שלי! הבחור הזה אנס את הבת שלי!"

קמתי והסתכלתי על שומרי בית המשפט שגררו משם את האב הזועם. מישהו הושיט לי את האקדח שהעפתי ממנו, כאילו הוא עכשיו באחריותי אחרי שהחרמתי לו אותו.

תאד פורסטר התפוצץ מצחוק. קלטתי שהאצבע שלי מונחת בעדינות על ההדק. כל מה שהייתי צריכה לעשות כדי לקטוע את הצחוק המרושע הזה היה לכוון ולירות.

במקום זה הושטתי את האקדח לאחד המאבטחים.

הטלפון צלצל בכיסי. יצאתי החוצה, מתעלמת מתוך אי נעימות מכל הברכות שקיבלתי בדרך. חיכיתי עד שיצאתי אל מחוץ לבית המשפט לפני ששלפתי את המכשיר מכיס הז'קט הקרוע שלי.

"הלו?"

"אה, שלום, הגעתי לרונדה בירד?"

"כן. באיזה עניין?" אמרתי בחדות רבה מכפי שהתכוונתי. שמתי לב שהיד שלי, שאוחזת בטלפון, רועדת. 

"אני מצלצל לגבי אבא שלך, גברת בירד," אמר הקול, שבבירור נרתע מנימת הדיבור שלי. "אני מצטער לבשר לך את זה בטלפון, אבל הוא נפטר."