פתח דבר
סַיימוֹן וינצְ'קוֹמְבּ הנרי הווארד הארטְלי נפגש באותו בוקר עם ראש הממשלה לראשונה בחייו, ובאותו לילה הוא ראה את אביו בפעם האחרונה בחייו.
וכך זה קרה:
במרוצת מאתיים שנה הצטרפו בני משפחת הארטלי לשורות הכנסייה, ובאחרית ימיהם הגיעו לדרגת בישוף או נבחרו לפרלמנט הבריטי, ולבסוף הצטרפו לקבינט וכיהנו כשרים בממשלת הממלכה המאוחדת.
ג'ון הארטלי, אביו של סיימון — חבר המועצה המלכותית, אביר במסדר האימפריה הבריטית ומעוטר בצלב הצבאי — לא סטה מהמסלול המשפחתי וסיים קריירה מכובדת כשר הפנים בטרם קודם אל הבית העליון כלורד הארטלי מבּאקלבֶּרי. אשתו סיבּיל הייתה עקרת בית ואֵם והשתתפה מדי פעם בפעילויות צדקה, כמצופה מרעיה לבית הארטלי. כך שאחרי שסיביל ילדה בן, שנקרא בשם סיימון — כל ילדי משפחת הארטלי נקראו בשמות תלמידיו של ישו — הניחו הוריו שבנם ימשיך במסורת המשפחתית ובבגרותו יהיה לבישוף או לשר בקבינט. אילו עשה זאת, הסיפור הזה לא היה נכתב.
סיימון, שהיה בנם היחיד, הפגין מגיל צעיר חוסר עניין מובהק במסורת המשפחתית. כשמלאו לו אחת־עשרה הוא קיבל מלגת לימודים לתיכון האיכותי נוֹרְת לונדון והעדיף ללמוד שם, אף שהובטח לו מקום בהארו, בית הספר הפרטי והיוקרתי שהיה המוסד שכל בני המשפחה למדו בו, ולאחר סיום לימודיו התיכוניים הוא החליט ללמוד משפטים באוניברסיטת קינגס קולג' שבלונדון ולא בחר בתיאולוגיה או במדע המדינה בקינגס קולג' שבקיימברידג', כפי שצוּפּה ממנו.
כעבור שלוש שנים הוא הפר מסורת משפחתית נוספת כשסיים את לימודיו לתואר הראשון בהצטיינות יתרה, ולא סתם בהצטיינות כשאר בני המשפחה, וכאילו לא די בכך, הוא עבר לבוסטון שבארצות הברית כדי להצטרף לחבורת מתיישבים אמריקאים וללמוד במוסד שנקרא בית הספר למִנהל עסקים של הרווארד — מוסד שאביו לא היה בטוח שהוא מאשר בכלל.
כעבור שנתיים הוא חזר לאדמת המולדת, עם תואר מקייברידג' האחרת, זו שבמסצ'וסטס ולא זו שבאנגליה, והוצעו לו תריסר משרות בסיטי של לונדון. לבסוף הוא החליט להתלמד בבנק קֶסטְרַלס והרוויח משכורת התחלתית נדיבה בהרבה מזו שאביו קיבל כשר בממשלת הוד מלכותה.
במרוצת עשר השנים שלאחר מכן יצא סיימון רק לעיתים רחוקות מהסיטי של לונדון, מלבד כדי לנסוע לארצות רחוקות, שבהן נשא ונתן בעסקאות שהפעימו את עמיתיו לעבודה וזיכו את הבנק בהון עתק.
בגיל ארבעים הוא התחתן עם האנה, אישה יפה ומוכשרת, שילדה לו שני בנים, רוברט וכריסטופר — הוא לא קרא להם בשמות תלמידיו של ישו — והצטרף לחבר המנהלים של בנק קסטרלס כדירקטור הצעיר ביותר בחברה. ההנחה הייתה שזה רק עניין של זמן עד שיהפוך ליושב ראש הבנק.
וזה היה קורה, לולא קיבל שיחת טלפון מדאוּנינג 10 והתבקש להואיל בטובו להיפגש עם ראש הממשלה כדי לדון בעניין בעל חשיבות לאומית.
בצאתו ממעונו של ראש הממשלה הוא הבטיח למר בּלֵייר שישקול את הצעתו וכי עד סוף השבוע יעדכן אותו בהחלטתו.
לאחר שחזר לוַוייטְהוֹל הוא הזמין מונית ונסע לתחנת פֶּדינגְטוֹן כדי שיספיק לעלות לרכבת אל בית משפחתו שבבֶּרקְשייר.
במהלך הנסיעה לבאקלברי הוא הרהר בהצעתו של ראש הממשלה וניסה לתאר לעצמו כיצד יגיבו בני משפחתו לבשורה. אביו יאמר לו שאין לו ברירה ויחזור על המילים "כבוד", "חובה" ו"הקרבה עצמית". הוא לא ידע איך האנה תגיב, אך לא היה לו ספק ששני בניו המתבגרים יבטאו את דעותיהם התקיפות על זכויות אזרח בערב הסעודית — או על היעדרן — בייחוד כשהדברים אמורים בזכויותיהן של נשים.
האנה המתינה לו מחוץ לתחנה, בפנים עגומות ומיואשות.
הוא נשק לה על לחייה, התיישב במושב שליד הנהג ושאל: "איך אבא מרגיש?"
"אני חוששת שאין שיפור," ענתה האנה, שהתניעה את המכונית ויצאה מהחניה לכביש הראשי. "אימא שלך דיברה הבוקר עם הרופא, והוא אמר שזה עלול להיות עניין של כמה שבועות, אולי אפילו כמה ימים, עד ש..."
השניים השתתקו. האנה נהגה בכביש כפרי צר ושקט, שמשני צדדיו אקרים של שדות ירוקים. קבוצות קטנות של כבשים התגודדו בשולי השדות בגלל הגשם שעמד לרדת.
"אני יודעת שהוא מצפה לראות אותך," הפרה האנה את השתיקה. "הוא אמר קודם שיש כמה עניינים משפחתיים שהוא צריך לשוחח איתך עליהם."
סיימון ידע בדיוק על מה אביו מעוניין לשוחח איתו, ולדאבונו היה מודע לכך שאי אפשר לדחות יותר את השיחה על אחד העניינים האלה.
אחרי כמה קילומטרים נוספים סטתה האנה מהכביש, הנמיכה את מהירות הנסיעה ונכנסה לכביש הגישה המוארך שהוביל לאחוזת הארטלי — מעונה של המשפחה מאז שנת 1562.
בזמן שחנתה נפתחה הדלת הקדמית, וליידי הארטלי הופיעה על המפתן. היא ירדה במדרגות כדי לברך אותם לשלום, חיבקה בלבביות את בנה היחיד ולחשה באוזנו: "אני יודעת שאבא רוצה לראות אותך, אז למה שלא תעלה ותצטרף אליו בזמן שאגיש ארוחה קלה לשאר בני המשפחה?"
סיימון נכנס לבית ועלה לאט במדרגות. כשהגיע אל ישורת המדרגות, הוא נעצר כדי להשתאות לרגע על יופיו של ציור שמן של אחד מאבות אבותיו המכובדים — דיוויד הארטלי, חבר בית הנבחרים והמועצה המלכותית — ולאחר מכן הקיש חרש על דלת חדר השינה.
מאז ביקורו האחרון עברו רק ימים אחדים, אבל ניכרה הידרדרות במצבו של אביו. סיימון בקושי זיהה את הדמות השברירית בעלת השיער המקליש וגון העור הצהבהב, ששכבה במיטה וראשה נתמך בשתי כריות. אביו התנשם בכבדות והושיט יד צנומה, שסיימון אחז בה, בעודו מתיישב לידו על המיטה.
"אז למה ראש הממשלה רצה להיפגש איתך?" קידם אותו אביו בשאלה עוד לפני שבירך אותו לשלום.
"הוא ביקש ממני לעמוד בראש משלחת בריטית לערב הסעודית, כדי לנהל מגעים על עסקת נשק גדולה."
אביו התקשה להסתיר את פליאתו. "זה לא יתקבל בקריאות הידד," אמר, "בייחוד לא מצד חברי המפלגה בעלי העמדות השמאליות יותר, שמזכירים לנו כל הזמן שהסעודים לא מפסיקים להפר את חוקי האיגודים המקצועיים."
"בהחלט ייתכן," אמר סיימון. "אבל אם נצליח להשיג את ההסכם, אותם איגודים מקצועיים יקדמו בברכה את אלפי המשרות החדשות ברחבי המדינה."
"וכמובן גם את המיליונים שיתחילו לזרום לקופת המדינה."
"מיליארדים," תיקן אותו סיימון. "ובלייר הזכיר לי שוב ושוב שאם אנחנו לא נחתום על החוזה, הצרפתים יזכו בו."
"סיבה מספיק טובה כדי שתסכים למינוי הזה," אמר אביו. "ומאחר שבטח תיעדר כמה שבועות, ואולי חודשים, יש עניין או שניים שאנחנו צריכים לשוחח עליהם לפני שתיסע.
"'הסדר הישן משתנה ומוליד סדר חדש'," המשיך אביו בציטוט של המשורר האהוב עליו. "אני מקווה רק שבבוא הזמן תבוא לגור באחוזת הארטלי ותשגיח על אימא. זה הסדר הטבעי של הדברים."
"אני מבטיח שאעשה את זה," אמר סיימון.
"ואני לא רוצה שאימא תדאג בגלל עניינים כספיים. היא עדיין נותנת טיפ של שילינג למלצרים וחושבת שזה נדיב מאוד מצידה..."
"אל דאגה, אבא," אמר סיימון. "כבר פתחתי לה קרן נאמנות, שאני אנהל באופן אישי, אז היא לא תצטרך להילחץ בגלל קשיים כספיים זמניים."
"וישנו גם העניין החשוב," אמר אביו, "של הכרזת העצמאות של גֶ'פֶרסוֹן. כמו שאתה יודע, היא נמצאת במשפחה שלנו מעל מאתיים שנה, וכבר מזמן היה עלינו למלא את בקשתו של הנשיא. לכן קבעתי פגישה עם שגריר ארצות הברית, כדי למסור לו במו ידיי את הטיוטה הסופית שנמצאת אצלנו, בצירוף המכתב שמוכיח שהאדם הדגול הזה התכוון להוריש אותה לאומה האמריקאית."
"'במלאות הזמן'," הזכיר לו סיימון.
"למען האמת," אמר אביו, "בכלל לא עלה בדעתי שיש למסמך הזה ערך כלשהו מלבד כמזכרת היסטורית, עד שקראתי לא מזמן שאחד העותקים המודפסים של הכרזת העצמאות של בנג'מין פרנקלין נמכר בסכום שעלה על מיליון דולר, ואז זה התחיל להטריד אותי."
"זה לא צריך להטריד אותך, אבא. אחרי שאסיים את המשא ומתן על עסקת הנשק, זה יהיה הדבר הראשון שאעשה כשאחזור הביתה. אני אבקר בשגרירות ארצות הברית ואמסור בשמך את ההכרזה לשגריר."
"יחד עם המכתב שמבטא את בקשתו של ג'פרסון למסור את ההכרזה לקונגרס. כך כולם יכירו את תפקידה של המשפחה שלנו בשולי ההיסטוריה. בכל אופן, חמשת המכתבים הנוספים צריכים להישאר בגנזך המשפחתי, ובבוא העת תוריש אותם לבן הבכור שלך. אגב, נדמה לי שהוא מתקרב אלינו עכשיו. או שזה הוא או שזאת להקת כלבי ציד."
סיימון חייך, מרוצה לראות שאביו לא איבד את חוש ההומור שלו. הוא קם מהמיטה, פתח את הדלת והכניס את בני המשפחה פנימה.
רוברט היה הראשון שבירך את סבו לשלום, אבל עוד לפני שהגיע אל המיטה, סבו אמר: "רוברט, אני חייב להיות בטוח שאתה יודע לחזור על המילים שתומס ג'פרסון כתב לאחד מאבות אבותיך לפני יותר ממאתיים שנה."
רוברט חייך חיוך רחב ונראה מרוצה מעצמו. הוא זקף את קומתו והחל לצטט: "מר הארטלי היקר."
"תאריך ומען," דרש הזקן.
"הוֹטֶל דֶה לאנזֶ'ק, פריז, 11 באוגוסט 1787."
"תמשיך," ציווה סבו.
"כולי תקווה שתואיל בטובך להרשות לי לגזול מזמנך, ועל כן אני מצרף בזאת את הטיוטה הסופית והנקייה של הכרזת העצמאות, ששלחתי לעיון הקונגרס. אתה תראה שהעותק הזה כולל את שני הסעיפים ששנינו שוחחנו עליהם בלונדון, קרי: הסעיף הנוגע לביטול העבדות והסעיף העוסק במערכת היחסים העתידית שלנו עם המלך ג'ורג' השלישי, לאחר שנהפוך לאומה עצמאית. גם חברי ועמיתי בנג'מין פרנקלין הכין עותקים של המסמך הזה, והם יופצו בקרב בעלי עניין. לדאבוני הרב, כשחברי הקונגרס התפצלו, שני הסעיפים נדחו, אך איני רוצה שתחשוב שלא התרשמתי מעצתך הנבונה וההגיונית ושלא ניסיתי לשכנע את חברי הקונגרס במעלות השיפוט שלך.
"לאחר שיתאפשר לך לקרוא בעיון בזמנך הפנוי את הטיוטה הסופית הזו, אנא הואל בטובך להחזיר לי אותה במלאות הזמן. חשבתי שתרצה לדעת שבכוונתי להוריש אותה כמזכרת לאומה, כדי שהדורות הבאים של האמריקאים יעריכו את מה שניסו האבות המייסדים להשיג, וודאי גם את התפקיד שהיה לך בזה. אני מייחל לשמוע ממך בעתיד הקרוב, והיה סמוך ובטוח שאני רוחש לך הערכה וכבוד,
"על החתום, עבדך הנאמן ושפל הרוח,
"תומס ג'פרסון."
סיימון חיבק בזרועו את כתפיה של אימו בעת שבנו סיים לדקלם את המכתב, שבדומה לאביו ולסבו לפניו, גם הוא שינן בעל־פה.
"ותבטיח לי שתלמד את הבן הבכור שלך את תוכן המכתב ותוודא שגם הוא יוכל לחזור עליו בעל־פה ביום הולדתו השנים־עשר?" שאל לורד הארטלי.
"אני מבטיח לך," ענה רוברט.
סיימון לא הצליח לכבוש את דמעותיו למראה החיוך שבע הרצון שהתפשט על פניו של אביו, אף שחשש שזו הפעם האחרונה שהוא רואה אותו.
פתח דבר
סַיימוֹן וינצְ'קוֹמְבּ הנרי הווארד הארטְלי נפגש באותו בוקר עם ראש הממשלה לראשונה בחייו, ובאותו לילה הוא ראה את אביו בפעם האחרונה בחייו.
וכך זה קרה:
במרוצת מאתיים שנה הצטרפו בני משפחת הארטלי לשורות הכנסייה, ובאחרית ימיהם הגיעו לדרגת בישוף או נבחרו לפרלמנט הבריטי, ולבסוף הצטרפו לקבינט וכיהנו כשרים בממשלת הממלכה המאוחדת.
ג'ון הארטלי, אביו של סיימון — חבר המועצה המלכותית, אביר במסדר האימפריה הבריטית ומעוטר בצלב הצבאי — לא סטה מהמסלול המשפחתי וסיים קריירה מכובדת כשר הפנים בטרם קודם אל הבית העליון כלורד הארטלי מבּאקלבֶּרי. אשתו סיבּיל הייתה עקרת בית ואֵם והשתתפה מדי פעם בפעילויות צדקה, כמצופה מרעיה לבית הארטלי. כך שאחרי שסיביל ילדה בן, שנקרא בשם סיימון — כל ילדי משפחת הארטלי נקראו בשמות תלמידיו של ישו — הניחו הוריו שבנם ימשיך במסורת המשפחתית ובבגרותו יהיה לבישוף או לשר בקבינט. אילו עשה זאת, הסיפור הזה לא היה נכתב.
סיימון, שהיה בנם היחיד, הפגין מגיל צעיר חוסר עניין מובהק במסורת המשפחתית. כשמלאו לו אחת־עשרה הוא קיבל מלגת לימודים לתיכון האיכותי נוֹרְת לונדון והעדיף ללמוד שם, אף שהובטח לו מקום בהארו, בית הספר הפרטי והיוקרתי שהיה המוסד שכל בני המשפחה למדו בו, ולאחר סיום לימודיו התיכוניים הוא החליט ללמוד משפטים באוניברסיטת קינגס קולג' שבלונדון ולא בחר בתיאולוגיה או במדע המדינה בקינגס קולג' שבקיימברידג', כפי שצוּפּה ממנו.
כעבור שלוש שנים הוא הפר מסורת משפחתית נוספת כשסיים את לימודיו לתואר הראשון בהצטיינות יתרה, ולא סתם בהצטיינות כשאר בני המשפחה, וכאילו לא די בכך, הוא עבר לבוסטון שבארצות הברית כדי להצטרף לחבורת מתיישבים אמריקאים וללמוד במוסד שנקרא בית הספר למִנהל עסקים של הרווארד — מוסד שאביו לא היה בטוח שהוא מאשר בכלל.
כעבור שנתיים הוא חזר לאדמת המולדת, עם תואר מקייברידג' האחרת, זו שבמסצ'וסטס ולא זו שבאנגליה, והוצעו לו תריסר משרות בסיטי של לונדון. לבסוף הוא החליט להתלמד בבנק קֶסטְרַלס והרוויח משכורת התחלתית נדיבה בהרבה מזו שאביו קיבל כשר בממשלת הוד מלכותה.
במרוצת עשר השנים שלאחר מכן יצא סיימון רק לעיתים רחוקות מהסיטי של לונדון, מלבד כדי לנסוע לארצות רחוקות, שבהן נשא ונתן בעסקאות שהפעימו את עמיתיו לעבודה וזיכו את הבנק בהון עתק.
בגיל ארבעים הוא התחתן עם האנה, אישה יפה ומוכשרת, שילדה לו שני בנים, רוברט וכריסטופר — הוא לא קרא להם בשמות תלמידיו של ישו — והצטרף לחבר המנהלים של בנק קסטרלס כדירקטור הצעיר ביותר בחברה. ההנחה הייתה שזה רק עניין של זמן עד שיהפוך ליושב ראש הבנק.
וזה היה קורה, לולא קיבל שיחת טלפון מדאוּנינג 10 והתבקש להואיל בטובו להיפגש עם ראש הממשלה כדי לדון בעניין בעל חשיבות לאומית.
בצאתו ממעונו של ראש הממשלה הוא הבטיח למר בּלֵייר שישקול את הצעתו וכי עד סוף השבוע יעדכן אותו בהחלטתו.
לאחר שחזר לוַוייטְהוֹל הוא הזמין מונית ונסע לתחנת פֶּדינגְטוֹן כדי שיספיק לעלות לרכבת אל בית משפחתו שבבֶּרקְשייר.
במהלך הנסיעה לבאקלברי הוא הרהר בהצעתו של ראש הממשלה וניסה לתאר לעצמו כיצד יגיבו בני משפחתו לבשורה. אביו יאמר לו שאין לו ברירה ויחזור על המילים "כבוד", "חובה" ו"הקרבה עצמית". הוא לא ידע איך האנה תגיב, אך לא היה לו ספק ששני בניו המתבגרים יבטאו את דעותיהם התקיפות על זכויות אזרח בערב הסעודית — או על היעדרן — בייחוד כשהדברים אמורים בזכויותיהן של נשים.
האנה המתינה לו מחוץ לתחנה, בפנים עגומות ומיואשות.
הוא נשק לה על לחייה, התיישב במושב שליד הנהג ושאל: "איך אבא מרגיש?"
"אני חוששת שאין שיפור," ענתה האנה, שהתניעה את המכונית ויצאה מהחניה לכביש הראשי. "אימא שלך דיברה הבוקר עם הרופא, והוא אמר שזה עלול להיות עניין של כמה שבועות, אולי אפילו כמה ימים, עד ש..."
השניים השתתקו. האנה נהגה בכביש כפרי צר ושקט, שמשני צדדיו אקרים של שדות ירוקים. קבוצות קטנות של כבשים התגודדו בשולי השדות בגלל הגשם שעמד לרדת.
"אני יודעת שהוא מצפה לראות אותך," הפרה האנה את השתיקה. "הוא אמר קודם שיש כמה עניינים משפחתיים שהוא צריך לשוחח איתך עליהם."
סיימון ידע בדיוק על מה אביו מעוניין לשוחח איתו, ולדאבונו היה מודע לכך שאי אפשר לדחות יותר את השיחה על אחד העניינים האלה.
אחרי כמה קילומטרים נוספים סטתה האנה מהכביש, הנמיכה את מהירות הנסיעה ונכנסה לכביש הגישה המוארך שהוביל לאחוזת הארטלי — מעונה של המשפחה מאז שנת 1562.
בזמן שחנתה נפתחה הדלת הקדמית, וליידי הארטלי הופיעה על המפתן. היא ירדה במדרגות כדי לברך אותם לשלום, חיבקה בלבביות את בנה היחיד ולחשה באוזנו: "אני יודעת שאבא רוצה לראות אותך, אז למה שלא תעלה ותצטרף אליו בזמן שאגיש ארוחה קלה לשאר בני המשפחה?"
סיימון נכנס לבית ועלה לאט במדרגות. כשהגיע אל ישורת המדרגות, הוא נעצר כדי להשתאות לרגע על יופיו של ציור שמן של אחד מאבות אבותיו המכובדים — דיוויד הארטלי, חבר בית הנבחרים והמועצה המלכותית — ולאחר מכן הקיש חרש על דלת חדר השינה.
מאז ביקורו האחרון עברו רק ימים אחדים, אבל ניכרה הידרדרות במצבו של אביו. סיימון בקושי זיהה את הדמות השברירית בעלת השיער המקליש וגון העור הצהבהב, ששכבה במיטה וראשה נתמך בשתי כריות. אביו התנשם בכבדות והושיט יד צנומה, שסיימון אחז בה, בעודו מתיישב לידו על המיטה.
"אז למה ראש הממשלה רצה להיפגש איתך?" קידם אותו אביו בשאלה עוד לפני שבירך אותו לשלום.
"הוא ביקש ממני לעמוד בראש משלחת בריטית לערב הסעודית, כדי לנהל מגעים על עסקת נשק גדולה."
אביו התקשה להסתיר את פליאתו. "זה לא יתקבל בקריאות הידד," אמר, "בייחוד לא מצד חברי המפלגה בעלי העמדות השמאליות יותר, שמזכירים לנו כל הזמן שהסעודים לא מפסיקים להפר את חוקי האיגודים המקצועיים."
"בהחלט ייתכן," אמר סיימון. "אבל אם נצליח להשיג את ההסכם, אותם איגודים מקצועיים יקדמו בברכה את אלפי המשרות החדשות ברחבי המדינה."
"וכמובן גם את המיליונים שיתחילו לזרום לקופת המדינה."
"מיליארדים," תיקן אותו סיימון. "ובלייר הזכיר לי שוב ושוב שאם אנחנו לא נחתום על החוזה, הצרפתים יזכו בו."
"סיבה מספיק טובה כדי שתסכים למינוי הזה," אמר אביו. "ומאחר שבטח תיעדר כמה שבועות, ואולי חודשים, יש עניין או שניים שאנחנו צריכים לשוחח עליהם לפני שתיסע.
"'הסדר הישן משתנה ומוליד סדר חדש'," המשיך אביו בציטוט של המשורר האהוב עליו. "אני מקווה רק שבבוא הזמן תבוא לגור באחוזת הארטלי ותשגיח על אימא. זה הסדר הטבעי של הדברים."
"אני מבטיח שאעשה את זה," אמר סיימון.
"ואני לא רוצה שאימא תדאג בגלל עניינים כספיים. היא עדיין נותנת טיפ של שילינג למלצרים וחושבת שזה נדיב מאוד מצידה..."
"אל דאגה, אבא," אמר סיימון. "כבר פתחתי לה קרן נאמנות, שאני אנהל באופן אישי, אז היא לא תצטרך להילחץ בגלל קשיים כספיים זמניים."
"וישנו גם העניין החשוב," אמר אביו, "של הכרזת העצמאות של גֶ'פֶרסוֹן. כמו שאתה יודע, היא נמצאת במשפחה שלנו מעל מאתיים שנה, וכבר מזמן היה עלינו למלא את בקשתו של הנשיא. לכן קבעתי פגישה עם שגריר ארצות הברית, כדי למסור לו במו ידיי את הטיוטה הסופית שנמצאת אצלנו, בצירוף המכתב שמוכיח שהאדם הדגול הזה התכוון להוריש אותה לאומה האמריקאית."
"'במלאות הזמן'," הזכיר לו סיימון.
"למען האמת," אמר אביו, "בכלל לא עלה בדעתי שיש למסמך הזה ערך כלשהו מלבד כמזכרת היסטורית, עד שקראתי לא מזמן שאחד העותקים המודפסים של הכרזת העצמאות של בנג'מין פרנקלין נמכר בסכום שעלה על מיליון דולר, ואז זה התחיל להטריד אותי."
"זה לא צריך להטריד אותך, אבא. אחרי שאסיים את המשא ומתן על עסקת הנשק, זה יהיה הדבר הראשון שאעשה כשאחזור הביתה. אני אבקר בשגרירות ארצות הברית ואמסור בשמך את ההכרזה לשגריר."
"יחד עם המכתב שמבטא את בקשתו של ג'פרסון למסור את ההכרזה לקונגרס. כך כולם יכירו את תפקידה של המשפחה שלנו בשולי ההיסטוריה. בכל אופן, חמשת המכתבים הנוספים צריכים להישאר בגנזך המשפחתי, ובבוא העת תוריש אותם לבן הבכור שלך. אגב, נדמה לי שהוא מתקרב אלינו עכשיו. או שזה הוא או שזאת להקת כלבי ציד."
סיימון חייך, מרוצה לראות שאביו לא איבד את חוש ההומור שלו. הוא קם מהמיטה, פתח את הדלת והכניס את בני המשפחה פנימה.
רוברט היה הראשון שבירך את סבו לשלום, אבל עוד לפני שהגיע אל המיטה, סבו אמר: "רוברט, אני חייב להיות בטוח שאתה יודע לחזור על המילים שתומס ג'פרסון כתב לאחד מאבות אבותיך לפני יותר ממאתיים שנה."
רוברט חייך חיוך רחב ונראה מרוצה מעצמו. הוא זקף את קומתו והחל לצטט: "מר הארטלי היקר."
"תאריך ומען," דרש הזקן.
"הוֹטֶל דֶה לאנזֶ'ק, פריז, 11 באוגוסט 1787."
"תמשיך," ציווה סבו.
"כולי תקווה שתואיל בטובך להרשות לי לגזול מזמנך, ועל כן אני מצרף בזאת את הטיוטה הסופית והנקייה של הכרזת העצמאות, ששלחתי לעיון הקונגרס. אתה תראה שהעותק הזה כולל את שני הסעיפים ששנינו שוחחנו עליהם בלונדון, קרי: הסעיף הנוגע לביטול העבדות והסעיף העוסק במערכת היחסים העתידית שלנו עם המלך ג'ורג' השלישי, לאחר שנהפוך לאומה עצמאית. גם חברי ועמיתי בנג'מין פרנקלין הכין עותקים של המסמך הזה, והם יופצו בקרב בעלי עניין. לדאבוני הרב, כשחברי הקונגרס התפצלו, שני הסעיפים נדחו, אך איני רוצה שתחשוב שלא התרשמתי מעצתך הנבונה וההגיונית ושלא ניסיתי לשכנע את חברי הקונגרס במעלות השיפוט שלך.
"לאחר שיתאפשר לך לקרוא בעיון בזמנך הפנוי את הטיוטה הסופית הזו, אנא הואל בטובך להחזיר לי אותה במלאות הזמן. חשבתי שתרצה לדעת שבכוונתי להוריש אותה כמזכרת לאומה, כדי שהדורות הבאים של האמריקאים יעריכו את מה שניסו האבות המייסדים להשיג, וודאי גם את התפקיד שהיה לך בזה. אני מייחל לשמוע ממך בעתיד הקרוב, והיה סמוך ובטוח שאני רוחש לך הערכה וכבוד,
"על החתום, עבדך הנאמן ושפל הרוח,
"תומס ג'פרסון."
סיימון חיבק בזרועו את כתפיה של אימו בעת שבנו סיים לדקלם את המכתב, שבדומה לאביו ולסבו לפניו, גם הוא שינן בעל־פה.
"ותבטיח לי שתלמד את הבן הבכור שלך את תוכן המכתב ותוודא שגם הוא יוכל לחזור עליו בעל־פה ביום הולדתו השנים־עשר?" שאל לורד הארטלי.
"אני מבטיח לך," ענה רוברט.
סיימון לא הצליח לכבוש את דמעותיו למראה החיוך שבע הרצון שהתפשט על פניו של אביו, אף שחשש שזו הפעם האחרונה שהוא רואה אותו.
שער ראשון
"דומני שזו ההתקבצות הנדירה ביותר של כישרון ושל ידע אנושי שהתכנסה אי־פעם בבית הלבן, מלבד אולי כאשר תומס ג'פרסון סעד כאן לבדו."
הנשיא ג'ון פ' קנדי בנאומו בסעודת ערב חגיגית לכבוד חתני פרס נובל.
29 באפריל 1962
1
המכונית האטה ונעצרה ליד שפת המדרכה סמוך למועדון. המאבטח הציץ אל המושב האחורי והנהן, והמחסום הורם כדי שהנהג יוכל להמשיך לנסוע בכביש הגישה הארוך. המכונית נעצרה לבסוף ליד וילה מפוארת, שנראתה כאילו נשלפה ממונטה קרלו. הסעודים יודעים לשכפל כל דבר שאפשר לרכוש בכסף, חשב סיימון, שיצא מהמכונית ונכנס למועדון.
סיימון היה כבר שבוע בריאד, אחרי הכשרה מזורזת להיכרות ולהתמצאות שעבר במשרד ההגנה, שם תודרך בידי צוות קטן של מומחים, שהשתדלו לעבור איתו על מגוון רחב של נושאים — החל במנגנונים המכניים של צוללת וכלה בחוקי השָׁריעה, באמונות ובאופן הפנייה המדויק אל נסיך שדם מלכותי זורם בעורקיו. במהלך ההכשרה הוא הסתייע באדם בשם מר טְרֶוֶולְיאן ממשרד החוץ, אבל הערב סיימון היה לבדו.
הוא עמד להיפגש עם האני חליל, המתווך המקומי שהשגריר המליץ עליו. בנק קסטרלס לא ראה בעין יפה את ההסתמכות על מתווכים בתהליך ניהול עסקאות בארצות זרות, אבל הממשלה הבריטית הייתה הרבה פחות בררנית, בייחוד מפני שמתחריהם על עסקת הנשק — הצרפתים, האיטלקים והאמריקאים — היו מציאותיים והבינו שאי אפשר בלעדיהם.
סיימון כבר ידע שהתשלום המקובל למתווך רשמי הוא עשרה אחוזים, ושאם המתווך מוכן לעשות את העבודה בתעריף נמוך יותר, זה נובע מכך שאין לו מספיק השפעה על השר. אם הוא דורש יותר, הדבר מעיד על חמדנותו ועל כך שהוא גובה עמלה משני הצדדים. סיימון לא היה מעוניין בסוג הראשון של המתווכים וגם לא בסוג השני, וידע היטב שבחירת האדם הנכון שייצג את הבריטים בחתימת ההסכם החשוב הזה תהיה ההחלטה המכריעה ביותר שלו, כי רק כך יהיה להם סיכוי לסגור עסקה לפני הצרפתים. לבסוף החליט בהסתייגות לבחור במתווך לבנוני בשם האני חליל, שהובטח לו שביכולתו לסבר את אוזנו של שר ההגנה, הנסיך מָג'יד בן טָלאל אל סעוּד.
את חליל הוא הוזמן לפגוש הערב במועדון שהלה נהג לפקוד, ששכן במרחק קילומטרים אחדים מריאד ונקרא מועדון אוֹבֶרסיז, אבל השגריר עדכן אותו שהוא ידוע יותר בשם 'מועדון הפשרות'.
כשהוא התקרב לדלת הכניסה, די היה בלחישת שמו המקודש של האני חליל, והמנהל מייד הזמין אותו להיכנס, ליווה אותו במסדרון ארוך אל אולם גדול ומפואר והוביל אותו אל אדם שישב בקצה הבר ולידו מושב ריק.
האיש לבש חליפה אופנתית ומהודרת, שמן הסתם נתפרה לו לפי מידה באחת החנויות שברחוב סאוויל רוֹ, ועל פניו היה נסוך חיוך רחב, כזה המעיד על כך שהם ידידים ותיקים, אף על פי שסיימון מעולם לא פגש אותו לפני כן.
"שמי האני חליל," הכריז והושיט את ידו. "תודה שהצטרפת אליי. שר ההגנה ביקש ממני לקבל את פניך בריאד ואמר לי כמה הוא מצפה לפגישה איתך." הוא שוב חייך את החיוך הלבבי שהיה נסוך קודם על פניו. "מה אפשר להזמין לך?"
"רק מיץ תפוזים," ענה סיימון, שזכר את אזהרתו של השגריר. במרוצת השנים הוא ניהל תכופות מגעים עם כרישים ששחו באותם מים שחליל שט בהם. חלקם גמרו בכלא, ולאחרים הוענק תואר אבירות. הוא למד לחיות עם שני המינים.
סיימון התיישב, ועיניו סקרו לאיטן את האולם, שהיה מקושט בציורים יקרים, ברהיטים מסוגננים ובנשים נגישות לכל המרבה במחיר.
"אדם בעל מוניטין כמו זה שיצא לך," אמר חליל, "בטח מודע לכך שיש רק שתי מועמדות רציניות לעסקת הנשק: צרפת ובריטניה."
"ומה עם ארצות הברית?" שאל סיימון, שידע היטב שהאמריקאים ביצעו נסיגה טקטית לאחרונה.
"הם כבר לא במרוץ, כל עוד אל גוֹר מקווה להיבחר לנשיאות," ענה חליל. "ברור שהוא לא מעוניין להיות מעורב בעסקה שעלולה למנוע מהתומכים היהודים שלו לממן אותו."
"ואיטליה?" שאל סיימון.
"האיטלקים רוצים חתיכה גדולה מדי של העוגה," אמר חליל, "וממילא כולם יודעים שהם לא מסוגלים לספק את הציוד הדרוש, כך שהם לא משתתפים בתחרות מלכתחילה."
אמנם לא נודע לסיימון שום דבר שהוא לא ידע לפני כן, אבל הוא התחיל לקלוט ולחוש את האיש שישב לצידו, ואמר את המשפט שהכין מראש: "אבל זה לא חל על הצרפתים."
"אתה צודק, ידידי, והאמת היא שהם היריבים הרציניים היחידים שלכם, אבל אם אני אייצג אותך, אתה יכול להיות בטוח כבר מעכשיו שהם יחזרו לפריז בידיים ריקות," אמר חליל, כאילו ההסכם כבר נחתם.
"ולמה אתה מצפה בתמורה לשירותים שלך?" שאל סיימון.
"יש לי הרגשה שאתה יודע מצוין, סיימון, שעשרה אחוזים הם התעריף המקובל בעסקאות כאלו."
"עשרה אחוזים משלושה מיליארד פאונד הם סכום גדול מאוד, מר חליל."
"ועשרה אחוזים של כלום הם כלום," ענה חליל, "ועליך לזכור שלשר יש משפחה גדולה לפרנס, ובן משפחה אחד במיוחד שמצפה לקבל פרוסה גדולה מהעוגה, אז אתה יכול להיות סמוך ובטוח שאני איאלץ להסתפק בכמה פירורים שמגיעים לי בזכות ולא בחסד."
"אחד במיוחד?" חזר סיימון על דבריו.
"הנסיך אחמד בן מג'יד, הבן השני של שר ההגנה, שהוא חבר אישי שלי כבר הרבה שנים. סגרנו יחד לא מעט עסקאות בעבר."
משרד החוץ כבר סיפק לסיימון תיקייה עבה על הנסיך אחמד בן מג'יד. תוכנהּ בהחלט לא היה מחמיא. הוא כונה בה 'הנסיך השחור'.
"כבר דאגתי לקבוע לך פגישה עם הנסיך מג'יד, שתתקיים מחר בשעה עשר בבוקר," המשיך חליל. "לכן הייתי צריך להיפגש איתך הערב."
סיימון האזין לחליל, שהשתדל להבטיח לאורחו, בהתלהבות רבה קצת יותר מדי, שהעסקה כבר בידיים שלהם. דבריו שכנעו את סיימון אפילו יותר שחליל והנסיך השחור יזכו בכמה מיליונים טובים שיופקדו בחשבון בנק בשווייץ, והוא ייאלץ להסביר לראש הממשלה שהעסקה נסגרה עוד לפני שהוא עלה למטוס.
סיימון לגם ממיץ התפוזים, אבל לחליל לא היו עכבות כאלו, והוא הרשה לברמן למזוג לו נוזל חום מבקבוק לא מסומן, שהוסרה ממנו התווית עם הציור של השכווי העליז. הוא השתדל להתרכז בדברי נציגו של שר ההגנה.
"אני רואה שפּאוֹלוֹ קוֹנְטי, היריב האיטלקי שלך, נמצא איתנו הערב."
סיימון העיף מבט אל צידו השני של האולם וראה גבר שכרך את זרועו סביב כתפיה של בלונדינית צעירה ומושכת. ידו השנייה הייתה מונחת על ירכה. האיטלקי נראה קצת שיכור, אבל לו הרי לא נקבעה פגישה עם השר בבוקר. בתדריך של שר החוץ עודכן סיימון שמר קונטי ידוע ביופיו האיטלקי ובקשרים שלו עם המאפיה. הוא ידע גם שהאיטלקים מופיעים אמנם ברשימה הקצרה, אבל זה רק תרגיל שמטרתו לשמור על כבודם, כפי שהדיפלומטים תיארו זאת.
חליל לגם לגימה נוספת מהוויסקי והעיר: "וזה עוד הסכם שהוא לא יסגור."
סיימון נעץ כעת מבט דקדקני יותר באישה שישבה ליד קונטי ולגמה מגביע שמפניה. היא נראתה בסוף שנות העשרים לחייה, אולי בת שלושים וקצת, והיה ברור במה היא עוסקת למחייתה. היא לבשה חצאית מיני מעור שחור וחולצת משי שקופה, שמקומן לא יכירן ברחובות ריאד, ואפילו לא באחד ממלונות חמשת הכוכבים הפזורים בעיר. אבל הכללים האלה לא חלו על המובלעת הפרטית הזו, ועל כך העידו הנשים הלבושות בבגדים חושפניים ומדפי הבקבוקים עם התוויות הלא־מסומנות.
"קונטי עדיין סבור שיש לו סיכוי," אמר חליל בזמן שהברמן הקשוב מילא מחדש את כוסו בנקטר האסור.
"עם הבחורה או עם ההסכם?" עקץ סיימון.
"עם שניהם," ענה חליל. "אבל מה שקונטי לא יודע זה שאַוְוריל היא אחת הבחורות המועדפות על הנסיך אחמד, ואם הוא יגיע הנה ויראה אותה עם גבר אחר, תאמין לי שיתעופפו גיצים. לבן של השר יש פתיל קצר, ויש לי הרגשה שקונטי עומד להצית אותו."
"אם כך עליי להניח שאווריל יודעת מה יקרה אם הנסיך יופיע?"
"אתה קולט מהר, סיימון, אז עצתי היא שתחזור למלון שלך לפני שהנסיך אחמד יגיע. בינתיים אני אוריד את האיטלקי מהרשימה הקצרה — אלא אם כן אתה רוצה את אווריל אחרי שהנסיך ילך?"
"לא, תודה," ענה סיימון. "נראה לי שאשמע בעצתך ואלך לישון מוקדם." הוא לא שלח מבט נוסף לעבר אווריל וחשב על האנה, שוודאי מכינה כעת ארוחת ערב לבנים, ששקועים בהכנת שיעורי הבית שלהם. גם הוא עשה את שיעורי הבית שלו. הדבר היחיד שהיה צריך עכשיו היה שנת לילה טובה.
"דרך אגב," אמר חליל בעוד סיימון רוקן את כוסו, "אווריל לא צרפתייה. קוראים לה גֶ'ני פּרֶסְקוֹט, והיא באה ממקום שנקרא קְליתוֹרְפּס."
סיימון צחק. באותו רגע נפתחה הדלת לרווחה, וחצי תריסר גברים, לבושים בגלביות לבנות וארוכות וחובשים כאפיות לראשיהם, נכנסו פנימה כאילו היו בעלי המקום — וקרוב לוודאי שאכן היו. היה ברור שאחד מהם הוא הנסיך אחמד בן מג'יד אל סעוד, והיה ברור גם איזה תפקיד אנשי חצרו מצופים לגלם אם הם מקווים להישאר ברשימת מקבלי המשכורות.
ברגע שאווריל ראתה את הנסיך היא זזה לאחור, אך קונטי השאיר את היד שלו על ירכה. התוצאה הייתה בדיוק זו שחליל חזה, כי הנסיך חצה במהירות את החדר, וללא התראה דחף את האיטלקי הצידה והתיישב ביניהם.
"לך תזדיין, איטלקי מסריח," אמר הנסיך, ואת דבריו לא היה צורך לתרגם לשום שפה.
קונטי קם על רגליו בחוסר יציבות והניף את אגרופו לגובה לא רב. אף על פי שהנסיך ניסה להתחמק, האיטלקי הכה אותו קלות, הפיל את הכאפייה שלו וחשף ראש קירח. היה ברור שזה לא נעם לנסיך.
סיימון לא האמין למראה עיניו, ועד מהרה התברר שגם חלק מהנוכחים במקום מופתעים בדיוק כמוהו. רק חליל נשאר אדיש, כמעט כאילו תכנן את התרחיש.
הנסיך חבש את הכאפייה, וקונטי התחיל להניף את אגרופו בשנית, אבל שניים משומרי הראש של אחמד זינקו לעבר האיטלקי, אחזו בזרועותיו וריתקו אותו למקומו. הם עמדו להוביל אותו החוצה, אבל באותו רגע רכן קונטי בהתרסה וירק בפרצופו של הנסיך. אחמד זינק לעברו, וקונטי ניסה להתגונן ולפת את צווארו של הנסיך, מה שרק הכעיס את אחמד עוד יותר.
לפני ששומרי הראש הספיקו לגרור את קונטי מהמקום, הנסיך שלף פגיון קצר ומעוקל מהגלבייה שלו, ובלי לחשוב פעמיים נעץ אותו בחזהו של תוקפו. אווריל פלטה צרחה מקפיאת דם. אחמד דחף אותו הצידה ופרץ בצחוק.
שומרי הראש הרפו מטרפם והתבוננו בקונטי, שצנח על הארץ, לופת את החזה שלו ומשתנק.
סיימון היה מזועזע. אמנם השגריר הזהיר אותו מפני הנסיך השחור, אך מה שאירע עכשיו היה מעל ומעבר למצופה. הוא פנה אל הברמן וצעק: "תזעיק אמבולנס, בשם אלוהים!" אבל האיש לא זז.
"עדיף לא להתערב," אמר חליל. "בייחוד בהתחשב בזה שהוא הבן של שר ההגנה, ובלי התמיכה שלו, השם שלך לא יופיע בתחתית ההסכם."
סיימון היסס. זעקותיה של אווריל הפכו לדמעות, אבל הנסיך התעלם ממנה, רכן ושלף לאיטו את הפגיון מחזהו של קונטי. הלה פלט אנקה ממושכת ורוטטת, שהעלתה חיוך מדושן עונג על פרצופו של אחמד.
סיימון צפה בבעתה במתרחש. כמה זרים נוספים שהיו במועדון התחילו להסתלק חרש מהמקום, כי לא רצו להיות מעורבים בדרמה שהתחוללה בו. גם סיימון היה עוזב את המקום, אבל לא היה מסוגל להשלים עם מה שהתרחש לנגד עיניו.
גבר מבוגר יותר, שסיימון לא הבחין בו לפני כן, חצה בשלווה את החדר ולחש משהו באוזנו של הנסיך. אחמד היסס לרגע, ואז ניגב את להב הפגיון במכנס של קונטי. לאחר מכן יישר את הכאפייה שלו ופסע לאיטו לעבר הדלת, שאחד מאנשי הפמליה שלו החזיק אותה פתוחה עבורו. הוא הביט לאחור, אבל לא בקורבנו, אלא באווריל.
"אם את עדיין רוצה להישאר יפה," אמר אחמד והעביר את הפגיון על צווארו בתנועה רבת־משמעות, "תקפידי לשמור על פה סגור." הוא החזיר את הפגיון לנדן ועזב את המקום בלי להוציא הגה בלוויית כל הפמליה שלו, מלבד אדם אחד.
סיימון לא היה מסוגל להסיר את עיניו מקונטי, שעדיין ניסה לעצור את זרם הדם שניגר ממקום הדקירה כמים מברז נוזל. נראה שחליל היה האדם היחיד במועדון שנשאר רגוע, כאילו הוא צופה בסצנה מסרט אימה, אבל כבר יודע איך הסרט יסתיים.
סיימון החליט להתעלם מעצתו של חליל ולבוא לעזרתו של קונטי, בתקווה שעדיין יש לו זמן — ובאותו רגע הגיעה לאוזניו מרחוק יללת הצופר.
"אתה לא יכול לעזור לו עכשיו," אמר חליל והניח בתקיפות את ידו על זרועו של סיימון. "לכן אני מציע שתעזוב את המקום לפני שהמשטרה תגיע, וכשתיפגש בבוקר עם שר ההגנה, זכור שלא היית כאן."
אבל סיימון לא מש ממקומו. יללת הצופר התחזקה והלכה.
"אני אאסוף אותך מהמלון בתשע וחצי, כדי שנגיע בזמן לפגישה שלך עם השר."
סיימון לטש את עיניו באיטלקי, שכבר שכב ללא זיע, והשלים באי רצון עם כך שכבר לא יוכל לעשות הרבה למענו. אחרי שהעיף מבט אחרון בגוסס, הוא יצא מהמועדון אל הרחוב ונכנס למושב האחורי של המכונית שהמתינה לו.
"בחזרה למלון," אמר כששמע את קול הצופר שהלך והתקרב. "סע!" הוסיף בקול תקיף יותר כאשר הניידת הסתובבה בפינת הרחוב וכעבור כמה רגעים נעצרה בחריקה בכניסה למועדון.
ואז הוא שמע יללה של צופר נוסף, ושוב חש רגשי אשמה משום שלא בא לעזרתו של האיטלקי.
סיימון התפלל שזה אמבולנס, ושהוא יגיע לשם בזמן.
במועדון ניגש יד ימינו של הנסיך אל חליל, ובלי שהשניים יאמרו מילה אחת זה לזה, הושיט צרור שטרות עבה למתווך הלבנוני. גם הוא נעלם בלי שיעיף אפילו מבט אחד בקורבן.
חליל שלף מהצרור כמה שטרות. את התשלום הראשון הוא נתן לברמן, שטמן אותו בכיסו. לאחר מכן הציע בונוס לאווריל, אבל היא זרקה את הכסף בפרצופו. חליל משך בכתפיו, אסף את השטרות ולאחר מכן נתן סכום קטן יותר לכמה מהבנות שנותרו במקום. הן יטענו שלא ראו דבר — ולא בפעם הראשונה.
ברגע שהושיט את התשלום האחרון לאחד המלצרים נכנסו השוטרים בריצה למועדון. חליל עדיין החזיק בידו מחצית מהשטרות, והוא הושיט אותם מייד לשוטר האחראי, שתחב אותם לכיסו ורק אז הפנה את תשומת ליבו לגופה, שהייתה שרועה על הרצפה בתוך שלולית דם.
לאחר שחליל נפטר מהבקשיש יצא גם הוא מהמקום. הפעם הוא לא טרח לשמור לעצמו את עשרת האחוזים שלו.
הוא נשא את עיניו לעמלה גדולה יותר.
אחרי שהנהג של סיימון החזיר אותו למלון, הוא עלה במעלית לסוויטה שבקומה העליונה, התפשט, עשה מקלחת קרה וארוכה וצנח על המיטה.
הוא לא הצליח להירדם כי היה לו סיוט שחזר על עצמו שוב ושוב, בלי שיצטרך ללחוץ על שום לחצן. הוא ניסה להתרכז בשאלות המנוסחות בזהירות שייאלץ לשאול את שר ההגנה אם תהיה לו שעת כושר לגלות אם הלה ידע על המזימה של בנו ושל חליל. אם כן, כבר בצהריים הוא יעלה על מטוס בחזרה ללונדון, משום שרצח לא כלול בשום הסכם שהוא יהיה מוכן לחתום עליו.
על כל פנים, מחשבותיו חזרו אל קונטי, שמישהו הוציא עליו חוזה, אבל לא מהסוג שהוא התכוון להתמקח עליו. הוא התפלל שוב שהאמבולנס הגיע לשם בזמן.
סיימון התעורר קצת אחרי חמש, וכל גופו היה מכוסה בזיעה דביקה. הוא שוב עשה מקלחת קרה וארוכה, אבל דבר לא היה יכול לשטוף את זכר ליל אמש.
הוא לבש חלוק, התיישב בקצה המיטה והתחיל לנסח שורת שאלות, שקיווה שיפיחו בשר תחושת ביטחון מוטעית. לבסוף הרים ידיים והלך להתלבש: חליפה כחולה כהה שאביו היה נותן לה את אישורו, חולצה לבנה חדשה ועניבת משי ירוקה שאשתו בחרה. הוא התחיל לפסוע בסוויטה הלוך ושוב והציץ בשעונו כל כמה דקות, בציפייה שחליל יצטרף אליו.
סיימון עשה מאמץ גדול אפילו יותר לנסח את השאלות בסדר הנכון, כי ידע מה מוטל כאן על הכף. בטווח הארוך, הסכם שלושת המיליארדים יבטיח זרם של הכנסות ומשרות לבני ארצו במשך עשר השנים הבאות ואפילו אחריהן.
אם הסעודים יבחרו בבריטים, מיליארד פאונד יועברו אל כספות הממשלה, ומאה מיליון פאונד מתוכם יופקדו בחשבון בנק סודי בז'נבה, בלי שמישהו ישאל לאיזו מטרה ינוצל הסכום הזה או למי הוא מיועד.
תשלום שני של מיליארד פאונד יועבר אחרי שהציוד יישלח לריאד.
ומיליארד הפאונד האחרונים יועברו אחרי שכל הציוד יגיע לריאד, ועימו שש מאות אנשי מקצוע מיומנים, שיעבירו את חצי השנה הקרובה בהדרכת קציני חיל הים, הטייסים, המהנדסים ונציגי חיל הרגלים וילמדו אותם לתפעל את הנשק שנרכש.
סיימון הציץ שוב בשעונו. הוא ידע ששרים יכולים לתת לך לחכות שעה, ולפעמים אפילו שעתיים, אבל הוא בכל זאת צריך להגיע בזמן לפגישה.
לבסוף הדלת נפתחה. הוא תיאר לעצמו שזה האני חליל, שיצטרף אליו לפני שיצאו יחד אל לשכת השר, אבל להפתעתו, לחדר נכנסו שלושה גברים לבושים במדי משטרה.
"אתה סיימון הארטלי?" שאל קצין עם שלושה כוכבי כסף על כתפיו, לפני שסיימון הספיק לומר משהו.
"כן," ענה סיימון ללא היסוס, בהנחה שהם נשלחו ללוות אותו אל לשכתו של שר ההגנה.
בלי להוציא הגה פסעו הקצינים הצעירים יותר קדימה, אחזו בזרועותיו של סיימון, פיתלו אותן מאחורי גבו וכבלו אותו באזיקים.
סיימון התכוון למחות, אך באותו רגע נכנס חליל לחדר, ובפניו לא היה אפילו רמז לפליאה. הוא היה בטוח שבעוד כמה דקות יוסרו האזיקים והוא ישוחרר, אבל המתווך המשיך לשתוק. הוא הביט בו בפנים חתומות בעת שהקצין הבכיר אמר בסמכותיות: "אתה עצור, מר הארטלי."
עברה שעה קלה עד שסיימון התאושש מספיק כדי לשאול: "באיזו אשמה?"
"רצח," אמר מפקד המשטרה, ושני הקצינים הצעירים הוציאו אותו מהחדר.
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
