הבית שמעבר לאגם

פרולוג

האגם אפלולי יותר מארון קבורה שהמכסה שלו סגור. זה מה שמרני נהגה לומר כשהיינו ילדות והיא ניסתה להפחיד אותי. היא הגזימה, מן הסתם, אבל לא בהרבה.

גם בזמן שקרני השמש נשזרות בהם, המים של אגם גרין נראים אפלוליים להפליא, ארון קבורה שהמכסה שלו סדוק. אם אתם מחוץ למים, תוכלו לראות בבירור עד לעומק של כשלושים סנטימטרים מתחת לפני המים לפני שהאגם יתחיל להיראות מעורפל ואז שחור וסמיך, ואז אפל כמו קבר.

הבלחי האור שמגיעים מלמעלה ניצבים בסתירה מובהקת למעמקים השחורים. כשהיינו ילדות וצפנו באמצע האגם, מרני הייתה מאתגרת אותי לעיתים קרובות לשחות אל מעבר לנקודת הראות עד שאגע בקרקעית.

נעניתי לאתגר אין־ספור פעמים, אך מעולם לא הצלחתי. אבודה בחשיכה, תמיד איבדתי תחושת כיוון ואז שחיתי למעלה בזמן שהייתי בטוחה שאני שוחה לעבר הקרקעית. הייתי מגיחה מתוך המים ללא אוויר, מבולבלת ומעט מעורערת מההבדל שבין המים לשמיים. מעל פני המים היה זה יום שמש בהיר. מתחתיהם המתין הלילה.

על חופו של אגם גרין שכנו חמישה בתים. כל אחד מהם נבנה בסגנון אחר, מהפשוט והחמים ועד למודרני והראוותני. בקיץ, מדינת 'ההר הירוק' נמצאת במלוא הדרה וכל הבתים עמוסים בחברים, בבני משפחה ובאנשים שהגיעו לנפוש. הם בוהקים כמו מגדלורים המתווים מסלול לחוף מבטחים. מבעד לחלונות אפשר לראות חדרים מוארים היטב, גדושים באנשים שאוכלים, שותים, צוחקים ומתווכחים, משחקים במשחקים וחולקים סודות.

עם תום עונת הנופש הבתים מתעטפים בדממה וכל זה משתנה, תחילה במהלך השבוע הראשון ואחר כך גם בסופי השבוע. לא שהם ריקים, רחוק מכך. הסתיו מושך אנשים לוורמונט לא פחות מהקיץ, אבל האווירה שונה. היא דוממת. כבדת משקל. עד שמגיע אמצע אוקטובר נראה שהחשיכה של האגם כבר הספיקה להציף את הגדה, לחלחל אל הבתים ולעמעם את אורם.

זה נכון במיוחד לבית שנמצא ממש מעבר לאגם. הבית עשוי מזכוכית, מפלדה ומאבן, ומשקף את המים הקרירים ואת שמי הסתיו האפרוריים, משתמש בהם כדי להסוות את מה שאולי מתרחש בתוכו.

כשהאורות דלוקים, אפשר לראות מעבר לחזות החיצונית שלו, אבל רק עד גבול מסוים. במובן הזה, הוא דומה לאגם. לא משנה כמה תתבוננו, תמיד יהיה משהו שמסתתר ממש מתחת לפני השטח.

מי כמוני יודעת. אני התבוננתי בו.

1

עכשיו

לפניי מונח ספל קפה שממנו עדיין לא לגמתי בזמן שאני בוהה בבלשית שיושבת מעברו השני של השולחן. האדים שעולים מהספל אופפים אותה בהילת מסתורין. לא שהיא זקוקה לעזרה בהיבט הזה, וילמה אנסון ניחנה בארשת פנים חתומה שמשתנה לעיתים נדירות בלבד. גם בשעת לילה מאוחרת זו, בעודה ספוגה במים מהסערה, היא נותרת קרת רוח.

"יצא לך להשקיף הערב על בית משפחת רויס?" היא שואלת.

"כן." אין טעם לשקר.

"ראית משהו יוצא דופן?"

"יוצא דופן יותר מכל הדברים שכבר יצא לי לראות?"

וילמה מהנהנת. "זה מה שאני שואלת."

"לא." הפעם אני נאלצת לשקר. ראיתי הערב לא מעט. יותר מכפי שאי פעם רציתי לראות. "למה?" משב רוח מצליף בדלתות הצרפתיות שמובילות למרפסת האחורית. להרף עין שתינו דוממות ומתבוננות בטיפות המוטחות בזכוכית. הסערה כבר גרועה יותר מכפי שהחזאי בטלוויזיה תיאר אותה, וגם ככה התחזית שלו כבר הייתה חמורה למדי. הוריקן בדרגה ארבע כמעט, בשלבי דעיכה, אשר הפך לסערה טרופית בזמן שהסתובב כמו בומרנג ממעמקי הארץ בחזרה לאוקיינוס האטלנטי הצפוני. תופעה נדירה לשלהי אוקטובר, ונדירה אף יותר במזרח ורמונט.

"מפני שייתכן שטום רויס נעדר," אומרת וילמה.

אני מעתיקה את מבטי מהחלונות המוכתמים בגשם ונועצת בווילמה מבט מופתע. היא מיישירה אליי מבט, קרת רוח כתמיד. "את בטוחה?"

"הרגע הייתי שם. הבית לא נעול. המכונית המפוארת שלו עדיין חונה ליד הבית. עושה רושם שהכול בבית נמצא במקומו. חוץ ממנו."

אני פונה שוב אל החלונות הצרפתיים, כאילו אוכל לראות את בית משפחת רויס מגיח מתוך הגדה מעברו השני של האגם, אך אני לא רואה דבר פרט לחשיכה מוחלטת ולהבזקי מים סוערים, בחסות הברקים שחולפים בשמיים. "את חושבת שהוא ברח?"

"הארנק והמפתחות שלו מונחים על הדלפק במטבח," אומרת וילמה, "קשה לברוח בלי מזומנים או מכונית, בייחוד במזג האוויר הזה. אני בספק."

אוזניי מתחדדות למשמע בחירת המילים שלה. בספק. "אולי מישהו עזר לו," אני מציעה.

"או שאולי מישהו העלים אותו. ידוע לך משהו בעניין הזה?"

פי נפער בתדהמה. "את חושבת שאני מעורבת בזה?"

"בכל זאת, פרצת לבית שלו."

"התגנבתי פנימה," אני אומרת, בתקווה שהניסוח שלי יפחית מחומרת הפשע בעיני וילמה. "זה לא אומר שיש לי מושג היכן טום נמצא עכשיו." וילמה לא מגיבה, בתקווה שאמשיך לדבר ואולי אפליל את עצמי.

השניות חולפות, לא מעט מהן, ועל כל אחת ואחת מהן מכריז תקתוק שעון הקיר שבסלון, שמספק מקצב אחיד כרקע לנגינת הסערה. וילמה מאזינה לו, ונראה שיש לה את כל הזמן שבעולם. היא השלווה בהתגלמותה. אני חושדת שזה קשור לשם שלה. אם יש משהו שאפשר ללמוד במסגרת חיים שלמים שבהם מספרים עלייך בדיחות מטופשות של 'משפחת קדמוני', זו סבלנות עמוקה.

"תקשיבי," אומרת וילמה, "אני יודעת שאת מודאגת בקשר לקתרין רויס, ושאת רוצה למצוא אותה. גם אני רוצה, אבל כבר אמרתי לך שלא יצא לך דבר מזה שתנסי לקחת את העניינים לידיים. תני לי לעשות את העבודה שלי, קייסי. זה הסיכוי הכי טוב שלנו להחזיר את קתרין בחיים. אם יש לך איזשהו מושג איפה בעלה, בבקשה, תאמרי לי."

"אין לי שמץ של מושג היכן טום רויס יכול להיות." אני רוכנת לפנים, כפות ידיי מונחות על השולחן, בעודי מנסה לזמן את אותה אנרגיה אדישה שווילמה משדרת. "אם את לא מאמינה לי, את מוזמנת לערוך חיפוש בבית."

וילמה שוקלת את ההצעה שלי. בפעם הראשונה מאז התיישבנו ליד השולחן, אני יכולה לחוש במחשבותיה המתקתקות בקצב אחיד, כמו שעון הקיר.

"אני מאמינה לך," היא אומרת בסוף. "בינתיים. אבל אני עלולה לשנות את דעתי בכל רגע."

כשהיא מסתלקת, אני מקפידה להתבונן בה, עומדת בפתח וסופגת מעט מהגשם. וילמה עושה את דרכה אל המכונית שלה, החפה מכל סממנים משטרתיים, נכנסת ומתיישבת מאחורי ההגה. אני מנופפת אליה בזמן שהיא נוסעת לאחור על כביש הגישה, חוצה שלולית שלא הייתה שם לפני שעה ונוסעת משם במהירות.

אני סוגרת את דלת הכניסה, מתנערת מהגשם וניגשת למטבח כדי למזוג לעצמי מנת בורבון נדיבה מהרגיל. התפנית שזה עתה חלה באירועים מצריכה חיזוק מהסוג שקפה לא יכול לספק לי.

בחוץ, משב רוח עוצמתי נוסף מטלטל את החלונות. תעלות הניקוז חורקות והאורות מהבהבים. סימנים המעידים על החרפת הסערה.

בשלבי דעיכה בתחת שלי.

עם כוס בורבון בידי, אני עושה את דרכי במעלה המדרגות ונכנסת לחדר השינה הראשון מימין.

הוא נמצא בדיוק היכן שהשארתי אותו, מוטל בפישוט איברים על המיטה הזוגית, קרסוליו ומפרקי כפות ידיו קשורים לראש המיטה ובפיו תחובה מגבת. אני מוציאה את המגבת מפיו, מתיישבת על המיטה הזהה שניצבת בצד השני של החדר ולוגמת לגימה ארוכה ואיטית מהבורבון.

"אוזל לנו הזמן," אני אומרת. "עכשיו ספר לי מה עשית לקתרין."

2

לפני

אני רואה את זה מזווית העין. משהו רוחש על פני המים. אדוות. קרני שמש. משהו מגיח מתוך המים ומייד שוקע בחזרה.

אני מתבוננת באגם בניתוק מסוים, כפי שקורה לאחר שראית משהו אלף פעמים בעבר. את מסתכלת, אבל לא באמת. רואה הכול, אך לא קולטת דבר. ייתכן שגם לבורבון יש איזשהו קשר לזה.

אני במשקה השלישי שלי. אולי הרביעי.

ספירת המשקאות שלי היא דבר נוסף שאני עושה בניתוק מסוים. כעת התנועה במים זוכה למלוא תשומת ליבי. אני מתרוממת מכיסא הנדנדה על רגליים לא יציבות לאחר המשקאות ששתיתי במהלך היום ומתבוננת שוב בפני השטח הזגוגיים של האגם, היוצרים עיגולים המוכתמים בקרני השמש.

אני ממצמצת, מנסה להגיח מתוך ערפל הבורבון שאופף אותי למשך מספיק זמן כדי שאוכל לראות במה מדובר. זה חסר תועלת. התנועה מתרחשת במרכז האגם, רחוק מכדי שאוכל לראות אותה בבירור.

אני עוזבת את המרפסת האחורית של בית האגם, נכנסת ומדשדשת בצעדיי אל המבואה שנמצאת ממש מעבר לדלת הכניסה. יש שם מתלה מעילים, קבור תחת כמה מעילים עם ברדסים וחליפות גשם. ביניהם יש משקפת בתיק עור, התלוי מרצועה ישנה ובלויה. אף אחד לא נגע בה כבר יותר משנה.

כשהמשקפת בידי, אני חוזרת למרפסת האחורית, נעמדת ליד המעקה וסורקת את האגם. האדוות מופיעות בשנית, ובמרכזן אני מבחינה ביד המגיחה מתוך המים. המשקפת נשמטת מידי אל רצפת המרפסת.

אני חושבת לעצמי: מישהו טובע.

אני חושבת לעצמי: אני צריכה להציל אותו.

אני חושבת לעצמי: לֶן.

המחשבה האחרונה הזאת, על בעלי, על איך הוא מצא את מותו באותם מים עמוקים, מניעה אותי לפעולה. אני מתרחקת מהמעקה והתנועה מטלטלת את קוביות הקרח שבכוס הבורבון המונחת לצד כיסא הנדנדה.

אני מתרחקת מהמרפסת, יורדת במדרגות בסערה וחוצה את המטרים הספורים של האדמה המכוסה בטחב שבין הבית לגדת האגם.

רציף העץ נרעד כשאני מדלגת אליו וממשיך לרעוד בזמן שאני רצה אל סירת המנוע שעוגנת בקצה שלו. אני מתירה את החבל, נכנסת לסירה, אוחזת במשוט ומתחילה להתרחק מהמזח.

לרגע הסירה מסתחררת ומבצעת פירואט לא אלגנטי במיוחד על פני המים, לפני שאני משתמשת במשוט כדי לייצב אותה.

ברגע שהסירה פונה לעבר מרכז האגם, אני מתניעה את המנוע במשיכה חזקה שמותירה את זרועי כאובה. הסירה מחליקה על פני המים לעבר המקום שבו ראיתי לפני כן אדוות, אך כעת אני לא רואה דבר.

אני מתחילה לקוות שמה שראיתי לא היה אלא דג שקיפץ מתוך המים או טבלן שצלל לתוכם, או שהשמש, השתקפות השמיים באגם והבורבון ששתיתי שכנעו אותי לראות משהו שלא באמת היה שם.

כל אלה אינן אלא תקוות שווא מפני שאני מבחינה במשהו במים בזמן שהסירה מתחילה להתקרב למרכז האגם. זו גופה, והיא צפה על פני המים, דוממת וקפואה.

אני מכבה את המנוע ומתקדמת אל חרטום הסירה כדי לבחון אותה ביסודיות. אני לא מצליחה להבין אם האדם מוטל על גבו או על בטנו, אם הוא חי או מת. אני לא רואה דבר פרט לאיברים פשוטים במים וסבך שיער המרחף כאצת ים. בעיני רוחי מבזיקה תמונה של לן, באותה התנוחה בדיוק. אני צועקת לעבר החוף, "הצילו! מישהו טובע!"

הד המילים חוזר אליי מהעצים הצבועים בגוון אדמדם־כתמתם משני עברי האגם, וכנראה לא מגיעות לאוזני איש. זה אמצע חודש אוקטובר ואגם גרין, שמלכתחילה איננו הומה אדם, נטוש כמעט לגמרי. אלי הוא תושב הקבע היחיד במקום, והוא ישוב רק בערב. אם יש עוד מישהו בסביבה, הוא לא מפגין נוכחות.

אני לבדי.

אני אוחזת במשוט ומנסה לחתור לעבר האדם המוטל במים. כעת אני רואה שמדובר באישה. השיער שלה ארוך. היא לבושה בבגד ים שלם שמציג לראווה גב שזוף, רגליים ארוכות וזרועות חטובות. היא צפה כמו ענפי עץ הנישאים במים, מתנודדת בעדינות בשובל שמותירה הסירה במים.

זיכרון נוסף מלן מפלס את דרכו אל מוחי בעודי מושיטה את ידי בגמלוניות אל העוגן הקשור אל אחת היתדות בדופן הסירה. העוגן לא כבד, בסך הכול תשעה קילוגרמים, אך הוא שוקל מספיק כדי למנוע מהסירה להיסחף. אני משליכה את העוגן למים, החבל הקשור אליו משמיע צליל צורמני נגד דופן הסירה בזמן שהוא שוקע אל קרקעית האגם.

לאחר מכן אני שולפת אפוד הצלה מתחת לאחד המושבים, מדשדשת בצעדיי אל דופן הסירה ומצטרפת לעוגן בתוך המים.

זו ממש לא צלילה חיננית. יהיה מדויק יותר לומר שאני צונחת אל המים על הצד. המים הקרים מפכחים אותי כמו סטירה מצלצלת. חושיי מתחדדים וגופי מעקצץ בזמן שאני תוחבת את אפוד ההצלה מתחת לזרועי השמאלית ומשתמשת בזרועי הימנית כדי לחתור לעבר האישה.

אני שחיינית לא רעה, גם כשאני שתויה למחצה. גדלתי באגם גרין וחלק לא מבוטל מימי הקיץ ביליתי באגם. אפילו שחלפו ארבעה־עשר חודשים מאז טבלתי באגם, המים מוכרים לי ממש כמו המיטה שעליה אני ישנה.

אני חותרת לעבר האישה ומחפשת אחר סימני חיים. אני לא מבחינה בדבר. היא לא מזיזה את זרועותיה או בועטת ברגליה, וגם לא מפנה את ראשה. בראשי מהדהדת מחשבה אחת, מחציתה תחינה, מחציתה תפילה.

בבקשה, אל תהיי מתה. בבקשה, תהיי בחיים.

כשאני כורכת את אפודת ההצלה סביב צווארה והופכת אותה, היא לא נראית בחיים. היא נראית כמו גופה. עיניים עצומות. שפתיים כחולות. עור נוקשה. אני מחברת את הרצועות שבתחתית אפודת המגן, מהדקת אותן סביב גופה ומצמידה יד לחזה שלה. אין שום פעימות לב.

פאק.

אני רוצה לצעוק לעזרה שוב, אבל אני מותשת מכדי להוציא את המילים מפי. גם שחיינים מנוסים מגיעים לקצה גבול היכולת שלהם, וזה בדיוק מה שקרה לי. התשישות מכה בי כגל גואה ואני יודעת שאם אמשיך לחתור ככה במקום כמה דקות נוספות, ייתכן מאוד שגורלי יהיה זהה לגורלה.

אני כורכת זרוע סביב מותניה ומשתמשת בזרוע האחרת כדי להתחיל לחתור לעבר הסירה. אין לי מושג מה אעשה ברגע שאגיע אליה. איצמד לדופן שלה, אני משערת. איאחז בה בחוזקה ואקווה שהריאות שלי יצליחו להתאושש מספיק כדי לצעוק לעזרה שוב, ושהפעם מישהו ישמע אותי.

נכון לעכשיו, המטרה שעומדת לנגד עיניי היא להצליח לחזור לסירה. לא חשבתי לקחת אפודת הצלה לעצמי ועכשיו החתירות שלי הולכות ומאיטות, ליבי הולם בפראות ואני כבר לא מרגישה את רגליי בועטות, אפילו שנראה לי שזה מה שהן עדיין עושות.

המים קרים ואני מותשת במידה כה בלתי נסבלת, שלהרף עין אני שוקלת לקחת את אפודת ההצלה של האישה לעצמי ולהניח לה להיסחף אל המעמקים.

יצר השימור העצמי נכנס לפעולה. אם לא אציל את עצמי לא אוכל להציל אותה, וייתכן שאותה כבר אי אפשר להציל. ואז אני נזכרת שוב בלן, שמת כבר לפני יותר משנה, ובגופתו שנמצאה על גדת האגם הזה ממש. אני לא מוכנה שהאישה הזאת תסבול מגורל דומה, אז אני ממשיכה לחתור ביד אחת, לדחוף את עצמי באמצעות רגליי הרדומות ולגרור אחריי את מה שכעת אני בטוחה שהיא גופה.

אני ממשיכה להתקדם עד שהסירה נמצאת במרחק של שלושה מטרים ממני. ואז שני מטרים וחצי.

ואז שני מטרים.

לפתע הגוף של האישה מתחיל להיטלטל בפראות. אני מרפה וזרועי נסוגה מפניה בהפתעה. עיניה של האישה נפקחות לרווחה. היא משתנקת בסדרה של שיעולים קולניים ומימיים. זרם מים קולח מפיה וזולג במורד סנטרה, ושובל נזלת נוטף מנחירה השמאלי אל לחייה. היא מנגבת את המים ואת הנזלת ולוטשת בי מבט מבולבל, מתנשמת בכבדות ואחוזת אימה.

"מה קרה הרגע?"

"אל תיבהלי," אני אומרת, נזכרת בשפתיה הכחולות, בעורה הקר כקרח, בקיפאון המוחלט והמלחיץ שאחז בגופה. "אבל נראה לי שכמעט טבעת."