פתח דבר
מה שחשוב לא היה איך אוואן הגיע לכאן — בלי חולצה, מכוסה בכתמי דם, בבר מחתרתי — לא מדוע הייתה לו בכיס חצי אוזן אנושית וגם לא מדוע המאבטח המיוזע והקירח, הבנוי כמו פסל אטלס הנושא על גבו את כדור הארץ, נראה נחוש לתלוש את ראשו של אוואן מעל גופו. מה שחשוב, בהתחשב בהיקף המרדף אחריו, שהתרחש ברחובות שבחוץ, היה מה הוא עשה בדקות היקרות הבאות.
1
כלוּמיות חיוורת
אוואן עמד במקום שבו דרך העפר הארוכה פינתה את מקומה לטיט שאדי חום מתעתעים עלו ממנו, ונעץ מבט בקרוואן רחב החזית שבו גר הגבר שהיה, כנראה, אביו הביולוגי. האיש שאוואן מעולם לא ראה, האיש שהיו לו סיבות להניח כי הוא נמצא כרגע בפנים, בין ארבעת הקירות הרעועים הללו.
בפיו עמד טעם של חול ושל עלי אברש צרובי שמש. טעם של אדמה זרה לו, טעמם של חיים מסוג אחר.
טעם העוני היה מוכר לו, אף שסוג הדלוּת שאפיין את ילדותו היה דלות עירונית. הוא זיהה כאן משהו, בלוחות הבטון הסדוקים שהעידו על חדירת רוחות, בגג המקוער שלא הגן מפני הגשם, בצבע הוורוד הדהוי שהפך לכלוּמיות חיוורת שאיש לא יטרח לשפץ לעולם. זאת הייתה מוזנחות שהשיבה לך מבט ישירות לעיניים, אל תוך החלקים הכי גרועים שלך, ואמרה לך שמה שאתה רואה סביבך הוא השתקפות מדויקת של העובדה שלך עצמך אין כל ערך ולעולם לא יהיה.
תיבת הדואר העידה על שיכרות ועל הזנחה. עמוד העץ שלה נשבר על ידי פגוש תועה.
ממש מעבר לה, בחלקה אקראית שביקום חלופי עשויה הייתה להיות מדשאה, חנתה פורד F-150, כמו זו של אוואן, אלא שזו הייתה בצבע כחול כהה, חיפויי הגלגלים שלה היו חלודים והפגוש הימני האחורי היה מעוקם.
דלת הכניסה הייתה סגורה, כדי למנוע את כניסת הרוח הרוויה גרגרי חול. שקית אשפה שחורה שהחליפה את זגוגית החלון נעה באלימות קדימה ואחורה ואז דממה בחום הכבד.
בתוך בטנו הלכה וצמחה חרדה, מהסוג שכמעט הספיק לשכוח, חרדה מפני מה שהוא עצמו עומד לסכן, מפני ההשלכות הצפויות לו אם יפתח את הדלת שלעולם לא יהיה אפשר לסגור שוב.
הוא צעד על המרפסת הקדמית ולוחות הרצפה השקועים נאנחו תחת סוליות נעליו.
ברגע שיקיש על הדלת, הוא לעולם לא יוכל להחזיר את השעון לאחור.
הוא ניסה לנשום, לא הצליח ואז שב ומצא את נשימתו.
הוא הקיש.
השניות המעטות שחלפו העידו על ההפתעה בבואו של אורח בלתי קרוא לכאן, אל שולי הציוויליזציה.
ואז קול צעדים. מתקרבים.
2
בדיוק כמו כולם
מה שמפתיע ברכישת כלי נשק הוא עד כמה זה פאקינג יקר. מדיווחים בערוצי התקשורת הפופולריים אפשר לחשוב שכל פושע דביל שמתחשק לו לצאת למסע טבח ראוי לשמו יכול פשוט לבנות לעצמו נשקייה אישית.
אבל חייבים לצבור כסף.
חמש מאות וקצת תמורת רובה נטען ידנית שנרכש בטקסס כדי לחמוק מרישום. שבעים וחמישה דולר תמורת קופסה של קליעים לרובה, כפול עשרה דולר לארגז של 250 אם יש לך מזל למצוא כזה. שבע מאות עבור רובה חצי אוטומטי שנקנה בתערוכת הנשק באריזונה. שישים וחמישה תמורת אקדח, שלושים דולר לכל מחסנית ומאה לכל קופסה של חמישים קליעי דום־דום. עוד חמישים תמורת ערכת ניקוי ומאה עשרים וחמישה תמורת אספקה של קפיצים באיכות גבוהה. אלף שבע מאות וחמישים דולר עבור רובה סער, מהסוג המשמש את נאט״ו, עם קליעי 5.56 מילימטר, שנקנה לא מזמן ברינו כדי לעקוף את חוקי הנשק המגבילים של קליפורניה. חמישים דולר לכל מחסנית ואלף תמורת אלף קליעים לאימון. עוד אלפיים על מארז של אלף קליעי דום־דום, שקשה יותר למצוא בדרך כלל. כך שעד שאתה גומר להצטייד לצורכי הגנה עצמית, כבר יכולת לקנות יחידת נופש משותפת בפאלם ספרינגס.
קשה לתכנן כשהג'וב היחיד שאתה מצליח למצוא הוא עבודה בשכר מינימום בפאקינג מחסן, עשרים ותשע שעות בשבוע, שעה אחת פחות ממה שצריך כדי לקבל תנאים סוציאליים וביטוח בריאות. תנאי העבודה היו גם הם דפוקים. בשבוע שעבר אחד המפקחים הציע ברצינות שהם ילבשו חיתולים בזמן המשמרת, כדי שלא יבזבזו זמן בהליכה לשירותים.
הוא נולד באמריקה, גדל בשנות התשעים המשגשגות וכעת, בגיל ארבעים ותשע, זה מה שהיה לו, למרטין קְווין — עשרים ותשע שעות עבודה בשבוע וחיתולים למבוגרים. בלי שום סיכוי להשיג אי פעם יותר מזה.
העולם הפסיק להיות מובן לו.
פעם, אם היית קורע את התחת ולא עושה צרות, יכולת להרוויח מספיק כדי לשלם דמי שכירות ואת חשבון הכבלים, ואולי גם להזמין בחורה לארוחת ערב וסרט בסוף השבוע. פעם בוגר תיכון שלמד כמה קורסים בקולג' הקהילתי יכול היה למצוא עבודה שתבטיח שהוא יישאר מעל קו העוני. פעם המעסיקים העריכו את מי שדיבר אנגלית וטרח לשלם ביטוח רכב. פעם בחור אמריקני יכול היה לשמור על הראש מעל המים אפילו אם הוא לא התמצא במערכת הממוחשבת האחרונה או מה שזה לא יהיה, ולא ירש את העסק של אבאל'ה או לא יכול היה לקפוץ לראש התור בגלל האנטומיה שהוא ירש או בגלל כמות הפיגמנטים בעור שלו. זה לא היה צודק, אבל העולם שבו גדל לימד אותו לצפות שככה ייראו חייו.
זה כבר לא היה ככה.
כעת נותרו לו רק כעסים.
ופחד.
הוא הרגיש שהוא לא מסוגל לבטוח יותר באיש. החדשות היו דפוקות לגמרי וצווחניות, האינטרנט הוריד את כולם מהפסים, ומבחינתו של מרטין שתי המפלגות הפוליטיות יכלו ללכת למצוץ למי שהן רוצות. הכול הרגיש כמו אשמה, אשמה, אשמה שהוטחה בפניו 24/7. כשהיה צעיר יותר וטיפש יותר, הוא נהג לעשות שטויות שהיום הוא לא היה מעז לעשות — לצבוט תחת או להשתמש בכינוי גנאי — אבל הוא כבר לא היה כזה, ונדמה היה לו שהעולם פשוט מחכה לשלוף איזה חשבון ישן ולרסק לו את הצורה לחלקים הכי גרועים שהיו בו אי פעם. כאשר הדליק את הטלוויזיה הוא כבר לא זיהה אף אחד מהשחקנים, הסרטים כולם עסקו בהטפות ונראה היה שכל טיפש בעולם הזה מנסה להיות משפיען, שעד כמה שהוא הבין, זה אומר שהיו להם שרירי חזה או ציצים טובים ושהם מצליחים להצטלם בתנוחות כאילו אומנותיות שבהן הם שותים קמבוצ'ה או עומדים על הראש בתנוחות יוגה או עושים פוזה של גנגסטר. והיו גם טיפוסים אחרים, הפריקים שדרשו מחיאות כפיים על כך שהם שמנים או שיש להם מחלת נפש כלשהי או שהם באו ממדינה שאף אחד בחיים לא שמע עליה. וכבר אי אפשר לומר בגלוי מה שאתה חושב, ואסור לא להסכים עם אנשים ואי אפשר להשתמש במילים שהשתמשת בהן כל החיים שלך, ואפילו מילים חדשות עודכנו כל שלוש דקות. כל העניין היה מבלבל נורא, כמו צעידה ברגליים יחפות במבוך של מלכודות עכברים, והוא חייב היה להודות שזה גרם לו להרגיש כמו האסקימוסים הקשישים האלה שהשבט פשוט מגרש אותם לאיזו חתיכת קרח כי הם חסרי תועלת. חלק ממנו, עמוק בפנים, חשד שזאת בדיוק הייתה הכוונה. להראות לו שזמנו עבר.
אם העולם מתהפך בצורה כל כך קיצונית, זה אומר שהעולם כנראה עומד להישבר.
והוא התכוון להיות מוכן לזה.
אם מישהו יבוא לתפוס אותו או ידחק אותו לפינה יותר מדי, הוא יהיה מוכן.
הוא חזר לדירתו הקטנטנה בפנורמה סיטי, המקום היחיד שיכול היה להרשות לעצמו, עם מזגן מקולקל שהיה תלוי בחלון, משקולות על שטיח עלוב, מוט מתח במשקוף חדר השינה ושתי זונות שגרו בדירה ליד וסיפקו חבטות בלתי פוסקות בקירות. הקישוט היחיד בכל החור המחורבן הזה היה תמונה שצולמה בכלבו ״סירס״ — הוא ומריאן, בימי עבר מאושרים יותר, עם ג'ושי ביניהם, יושב על ברכו של מרטין, כולו שמנמן וחייכני. מרטין תחב אותה ליד מנורת הקריאה המוארכת שעמדה על הרצפה ליד המזרן שלו, כדי שזה יהיה הדבר האחרון שיראה בכל לילה. תזכורת מנחמת לכך שפעם היו ימים שבהם העולם עוד היה מובן.
מרטין הניח את רובה הסער 5.56 מ״מ בעדינות בין הרובים על המעמד שהיה מונח בארון הבגדים שלו. הרובה הגדול גרם לו להרגיש בטוח, מוגן, כאילו הוא בכל זאת שווה משהו.
אפילו אם לָעולם אין תוכניות בשבילו, לו יש תוכניות בשביל העולם.
כשקם כדי להתפעל ממטמון כלי הנשק שלו, הוא לא ראה את הדמות הנשית העומדת מאחוריו, אוחזת בידיה חגורה כרוכה בצורת חבל תלייה.
מרטין קְווין השתלשל ממוט המתח שהתאים בדיוק למטרה, וקצות מגפי הקארהרט שלו התאמצו לגרד את הרצפה. השרפרף כבר הוצב במקום המתאים, נטוי על צידו בדיוק במרחק שאליו הוא אינו יכול להגיע. בשניות הראשונות הוא ניסה למשוך עצמו למעלה ולשחרר את ראשו מתוך הלולאה, אבל היא שימנה את מוט המתח בווזלין, כך שתוך זמן קצר שרירי זרועותיו נכנעו. כעת משקלו משך אותו למטה והחגורה הטתה את ראשו שמאלה.
קאריסה תמיד הסתקרנה לראות לאיזה צד ייטה הראש אחרי התלייה. זה קרה בהתאם לאיזה חוקי טבע משונים, כמו פרוסת לחם שתמיד נופלת על הצד המרוח. בטבלה שלה היו שישה לשמאל ושבעה לימין, והיא הייתה מרוצה מכך שהתלייה הזו הביאה לתיקו.
קְווין חרחר מעט, שפתו התחתונה הייתה רטובה מרוק. פניו עדיין לא נהיו סגולים, אבל הדם כבר הלך והצטבר, כאילו הוא מסמיק. וזה התאים, משום שהיא פתחה את כפתור המכנסיים שלו ומשכה אותם למטה אל קרסוליו.
קאריסה העדיפה לא להשתמש באקדחים, כי אקדחים ניתן לאתר, והיא אהבה לבחור שיטות שונות כדי להסתיר את הקשר בין האירועים. רק בחודש שעבר היא מחקה מהרשימה ״נרדם כשסיגריה דולקת בפיו ומת בשריפה שפרצה בבית״ מכרטיס הבינגו שלה, כשנפטרה מרואה חשבון נמרץ עם נטייה למעילות בכספים. הג'וב של הבוקר, "חניקה אוטו־ארוטית שהשתבשה", גם הוא לא יותיר אחריה שביל רמזים.
בעיקר אחרי שהיא תיפטר מארסנל הנשק של קווין, תתקע את היו־אס־בי שלה, בצורת ברווזון, אל תוך המחשב העתיק שלו, תטהר את היסטוריית החיפוש שלו מכל מה שקשור ברכישות נשק ותשתול במקומה חיפושים תוססים של סרטוני סאדו־מאזו.
החניקה הייתה חייבת להתבצע באיטיות, כדי שצוות החוקרים לא יחשוד. קאריסה הייתה חייבת לדאוג שהכול ייראה הגיוני, כדי שבסיכומה של החקירה יתברר שהיא מעולם לא הייתה כאן.
היא עמדה מולו, זרועותיה שלובות מאחורי גבה, והתבוננה. זו הייתה חוויה אנושית נדירה להתבונן מקרוב כל כך באדם גוסס. מבחינתה, היה כאן עניין אנתרופולוגי אינסופי, כמו צפייה בהזדווגות של בזים נודדים או בתמנון המפצח שריון של סרטן כדי לאכול את בשרו.
השלפוחית של קווין השתחררה וירכו החשופה התכסתה בנוזל צהוב. ציפורניו חרצו ללא הועיל בקצוות חגורת העור שחנקה את גרונו. הוא התאמץ למתוח את אצבעות רגליו אל השטיח ולשאוף שאיפת אוויר נוספת אל תוך קנה הנשימה החסום שלו. עיניו התחננו בפניה. הוא השמיע קולות ציוץ.
אנשים אמרו את הדברים הכי משונים לפני שמתו. קאריסה אספה מילים אחרונות. רוב בני האדם היו מפוחדים ואכולי חרטה. מעטים היו כועסים ומתריסים. כמעט כולם התחננו. האמירה הכי נפוצה הייתה ״חכי״. זה תמיד שעשע אותה. לחכות למה?
קווין הלך ונחנק, ושפתיו התופחות ניסו להתעקל ולומר משהו.
היא הייתה סקרנית.
היא הסירה משקולת של חמישה קילו מן המתקן וגלגלה אותה לעברו. מגפיו התאמצו להיאחז ואז מצאו את המשקולת ואפשרו לו להתרומם סנטימטרים ספורים.
המילים יצאו מפיו שקטות כל כך שהיא נאלצה להתקרב אליו. היא התנשאה לגובה של מטר שישים וארבעה, ולכן נאלצה להטות את פניה לעברו, קרובה מספיק כך שיכלה לחוש את נשימתו על לחייה. היא הייתה שטוחת־חזה ורזה, חזקה כמו ספורטאית, וכוחה הפתיע כמעט את כולם, ובכלל זה את מרטין קווין.
הוא התנודד, תוך ניסיון נואש להיאחז במשקולת שהתגלגלה מתחת לכפות רגליו. ״... ג'ושי... תגידי... הלוואי שאני... יותר זמן... לפצות אותו...״
כרגיל, בדיוק כמו כולם.
קאריסה התקרבה מעט והרגישה את חום גופו של קווין ואת ריח השתן. שפתיהם היו כמעט קרובות מספיק לנשיקה.
היא הניחה את כרית כף רגלה על המשקולת וגלגלה אותה באיטיות הרחק מבהונותיו של קווין. עיניו יצאו מחוריהן. כלי דם פקע וברק של דם פרץ מלובן העין. ״... חכי״, הוא נחר, בעוד רגליו מתאמצות להיאחז במשקולת שתחתיו. ״... חכי...״
אותו דבר בדיוק. וחוץ מזה, יש לה היום תחנה נוספת.
בתנועת כף רגל מהירה היא דחפה את המשקולת.
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
