דין פרוטה

פתח דבר

"יוֹרְג, אתה תקבל שבעה מיליון דולר מבנק קְרֵדִי פריזיאֶן בחשבון מס' 2 לפני שש בערב, שעון מרכז אירופה. אני רוצה שתלווה אותם לבנקים ולחברות מסחריות מהשורה הראשונה. את היתרה תשקיע למשך הלילה בשוק האירוֹ־דולר. מובן?"

"כן, הָארְוִוי."

"מחר אתה תפקיד מיליון דולר בבנקו דו מינאס ז'ראיס, ריו דה ז'ניירו, על שמותיהם של סילברמן ואליוט, ותבטל את הבקשה להלוואה מבנק ברקליס ברחוב לוֹמבַּרד. מובן?"

"כן, הארווי."

"אחר כך תקנה זהב מחשבון הסחורות שלי עד שהחשבון יגיע לעשרה מיליון דולר ותעצור עד שתקבל הוראות נוספות. נסה לקנות בנקודות שפל ואל תרוץ — אני רוצה שתפעל בסבלנות. מובן?"

"כן, הארווי."

הארווי מֶטְקָאלף ידע שההוראה האחרונה הייתה מיותרת. יורג בִּירֶר היה אחד הבנקאים השמרניים ביותר בציריך, ומה שהיה חשוב עוד יותר מבחינת הארווי הוא שבמשך עשרים וחמש השנים האחרונות הוכיח האיש את עצמו כאחד הערמומיים ביותר.

"תוכל להצטרף אליי בווימבלדון ב־25 ביוני? שעה שתיים, מגרש מרכזי, המושב הקבוע שלי?"

"כן, הארווי."

נשמעה נקישה, והקו נותק. הארווי לא נהג לומר שלום בסיום שיחותיו. הוא מעולם לא הבין את חשיבות הגינונים בחיים, וכבר היה מאוחר מדי להתחיל. הוא נטל את השפופרת, חייג את שבע הספרות שקישרו אותו עם בנק לינקולן טראסט בבוסטון, וביקש את מזכירתו.

"מיס פיש?"

"כן, אדוני."

"אני רוצה שתמצאי את התיק של 'פְּרוֹסְפֶּקְטָה חיפושי נפט' ותשמידי אותו. תשמידי את כל התכתובת הנוגעת לו ואל תשאירי שום זכר. מובן?"

"כן, אדוני."

הנקישה נשמעה שוב. הארווי מטקאלף נתן הוראות דומות שלוש פעמים בעשרים וחמש השנים האחרונות, ומיס פיש כבר למדה שלא לשאול שאלות.

הארווי נשם עמוק — זו הייתה כמעט אנחה, או התנשפות שקטה של ניצחון. רכושו הגיע עתה לעשרים וחמישה מיליון דולר, ושום דבר לא יעמוד עוד בדרכו. הוא פתח בקבוק שמפניית קְרוּג, בציר 1964, מיובא מהדג'ס את באטלר בלונדון. הוא לגם ממנו אט־אט והדליק סיגר צ'רצ'יל מתוצרת רומיאו וחולייטה. מהגר איטלקי הבריח למענו את הסיגרים הללו מקוּבּה בקופסאות של 250, אחת לחודש. הוא נשען לאחור בכיסאו וחש התרוממות רוח. השעה בבוסטון שבמסצ'וסטס הייתה 12:20 — עוד מעט תגיע שעת ארוחת הצהריים.

ברחובות הארלי, בונד וקינגס רוד בלונדון, ובמכללת מוֹדְלִין באוקספורד הייתה השעה 18:20. ארבעה אנשים שלא ידעו זה על קיומו של זה בדקו את שער המניה של 'פרוספקטה חיפושי נפט' במהדורה האחרונה של 'איוונינג סטנדרד' הלונדוני. השער היה 8.20 דולר. כל הארבעה היו אנשים עשירים וציפו בכיליון עיניים לשלב הבא בקריירות המוצלחות שלהם.

מחר הם יהיו חסרי פרוטה.

1

מאז ומתמיד היה קשה לצבור מיליון דולר באופן חוקי. לצבור מיליון דולר באופן בלתי חוקי היה מאז ומתמיד קל קצת יותר. לשמור על מיליון דולר לאחר שנצברו הוא אולי הדבר הקשה מכול. הֶנְרִיק מֶטֶלְסְקִי היה אחד מאותם אנשים נדירים שהצליחו לעשות את כל שלושת הדברים. אמנם המיליון שנצבר באופן חוקי בא אחרי המיליון הלא־חוקי, ובכל זאת היה למטלסקי יתרון גדול: הוא הצליח לשמור את הכול בידיו.

הנריק מטלסקי נולד בלואר איסט סייד של מנהטן ב־17 במאי 1909, בחדר קטן שכבר ישנו בו ארבעה ילדים. הוא התבגר בימי השפל הגדול והאמין באלוהים ובארוחה אחת ביום. הוריו היו יוצאי ורשה שהיגרו מפולין בתחילת המאה. אביו של הנריק היה אופה במקצועו ומצא עבודה בניו יורק כעבור זמן קצר, אצל מהגרים מפולין שהתמחו באפיית לחם שיפון שחור ובניהול מסעדות קטנות לשירות בני ארצם. אילו בחר הנריק בקריירה אקדמית היו הוריו רואים זאת בעין יפה, אך הוא לא הצטיין בלימודיו בבית הספר התיכון. כישרונותיו הטבעיים היו שונים בתכלית. הוא היה ילד קטן, פיקח וערמומי, והתעניין בשליטה בשוק השחור של סיגריות ומשקאות חריפים שהתנהל בבית הספר הרבה יותר מאשר בסיפורים המסעירים של המהפכה האמריקאית ופעמון החירות. הנריק הקטן לא האמין ולו לרגע באִמרה שנפוצה אז, כאילו הדברים הטובים ביותר בחיים ניתנים חינם. החתירה לכסף ולעוצמה הייתה טבועה בו, כפי שהיכולת לצוד עכברים טבועה בחתול.

כשהיה הנריק בן ארבע־עשרה, נער מחוטט פנים שצמח לגובה במהירות, נפטר אביו מהמחלה שנקראת כיום סרטן. אימו לא המשיכה לחיות יותר מחודשים ספורים אחרי אביו, וחמשת הילדים נותרו יתומים. הנריק, כמו שאר הארבעה, היה צריך להגיע לבית היתומים המחוזי לילדים חסרי כול, אבל בניו יורק של אמצע שנות העשרים של המאה העשרים לא היה קשה לנער להיעלם בלי להשאיר עקבות — אם כי היה קשה יותר להישאר בחיים. הנריק נעשה אמן הישרדות, ומה שלמד בבית הספר הזה הביא לו תועלת רבה בהמשך חייו.

הוא הסתובב בלואר איסט סייד, חגורתו הדוקה ועיניו פקוחות. פה צחצח נעליים, שם הדיח כלים, ותמיד חיפש את פתח המבוך שבתוכו נמצאו העושר והיוקרה. ההזדמנות הראשונה נקרתה בדרכו כשחברו לחדר, יאן פֶּלְניק, נער שליחויות בבורסת המניות של ניו יורק, יצא זמנית מכלל פעולה אחרי שאכל נקניקייה מתובלת בסלמונלה. הנריק, שהתבקש להודיע לממונה על השליחים על המקרה המצער שאירע לחברו, הפך את הרעלת הקיבה לשחפת, והצליח לשכנע את האיש למסור לו את המשרה שהתפנתה. הוא עבר לחדר חדש, לבש מדים חדשים, איבד חבר וזכה במשרה.

ברוב ההודעות שהעביר הנריק בתחילת שנות העשרים הופיעה המילה "לקנות", ורובן הוצאו לפועל לאלתר כי זו הייתה תקופת שגשוג. הוא ראה אנשים חסרי כל כישרון גורפים הון, ואילו הוא עצמו לא היה יכול אלא לצפות מהצד. חושיו כיוונו אותו אל האנשים שהרוויחו יותר כסף בשבוע אחד בבורסה מכפי שהוא היה יכול לצבור במשך כל ימי חייו כעובד שכיר.

הוא לקח על עצמו ללמוד את אופן פעולתה של בורסת המניות, צותת לשיחות פרטיות, פתח שדרים חתומים, ואט־אט למד אילו דוחות חסויים עליו ללמוד על בוריים. כשהיה בן שמונה־עשרה היה לו ניסיון של ארבע שנים בוול סטריט: ארבע שנים שהיו עוברות על כל שליח אחר בלא יותר מהתרוצצות באולמות הומי האדם, עם פתקאות ורודות למסירה; ארבע שנים שהיו שקולות אצל הנריק מטלסקי כנגד תואר שני בבית הספר למִנהל עסקים של הרווארד. הוא לא העלה כלל על דעתו שיבוא יום והוא יתבקש להרצות באותו מוסד נשגב.

בוקר אחד ביולי 1927 קיבל הנריק למסירה הודעה מהָלגָרטן ושות', חברת ברוקרים מבוססת, וכהרגלו, נכנס בדרכו לשירותים. הוא כבר שכלל את השיטה: לנעול את עצמו בתא, לקרוא את השדר שבידו, להחליט אם המידע יכול להביא לו תועלת, ואם כן, להתקשר מייד לוויטולד גרונוביץ, פולני זקן שניהל סוכנות ביטוח קטנה לבני ארצו. בדרך כלל הרוויח הנריק עשרים עד עשרים וחמישה דולרים נוספים בשבוע תמורת המידע הפנימי שסיפק. גרונוביץ, שלא היה מסוגל לפעול בבורסה בסכומים גדולים, דאג שההדלפות לא יובילו בשום פנים אל המודיע הצעיר.

בזמן שישב על האסלה הבין הנריק כי הפעם יש בידו מידע בעל חשיבות יוצאת דופן. מושל טקסס עומד להעניק לחברת סטנדרד אוֹיל רשות להשלים את צינור הנפט משיקגו למקסיקו, וכל שאר הרשויות הציבוריות המעורבות בעניין כבר נתנו את הסכמתן. השוק ידע היטב כי החברה מנסה להשיג את האישור הסופי הזה כבר קרוב לשנה, אך הדעה הכללית הייתה שהמושל ידחה אותה. על הנריק הוטל למסור את השדר ישירות לידיו של טאקר אנתוני, הברוקר של ג'ון ד' רוקפלר, ללא דיחוי. רישיון זה להנחת צינור הנפט יעניק לכל צפון ארצות הברית אספקת נפט זמינה, והרווחים עתידים להרקיע שחקים. הנריק הבין מייד כי מניות סטנדרד אויל עתידות לעלות בערכן עם היוודע הבשורה, מה גם שסטנדרד אויל כבר שלטה בתשעים אחוז מבתי הזיקוק של אמריקה.

בנסיבות רגילות היה הנריק מעביר את המידע מייד למר גרונוביץ, ואף חשב לעשות כן הפעם, כשהבחין באדם עב בשר שיצא גם הוא מהשירותים ושמט בדרכו פיסת נייר. אף אחד אחר לא היה במקום, והנריק הרים את הפתק וחזר לתאו הפרטי, בתקווה לגלות עוד מידע מועיל. זו הייתה המחאה מאת גברת רוֹז רֶנִיק, מוסבת למשיכת מזומנים.

הנריק לא קם ממקומו, אלא ישב וחשב. הוא יצא מהשירותים במהירות, וכעבור שעה קלה יצא לרחוב עצמו, לוול סטריט. הוא נכנס לבית קפה קטן ברחוב רקטור, ישב שם והעמיד פנים שהוא שותה קוקה קולה, בעודו מעבד את תוכניתו. ואז הוא קם והוציא אותה לפועל.

תחילה פדה את ההמחאה בסניף בנק מורגן בצד הדרומי־מערבי של וול סטריט, כי ידע שבמדיו ההדורים של שליח הבורסה יוכל להתחזות לבלדר הפועל בשליחות איזו חברה מכובדת. הוא חזר לבורסה וקנה מאחד הברוקרים המורשים 2,500 מניות של סטנדרד אויל במחיר 19.85 דולר למניה, וכך נותר בידו עודף של 126.61 דולר אחרי תשלום העמלה. את הסכום הזה הוא הפקיד בחשבון עובר ושב שפתח בבנק מורגן. הוא חזר והמשיך בשגרת יומו, בציפייה דרוכה להודעה על החלטת המושל, וענייני סטנדרד אויל העסיקו אותו עד כדי כך שהוא ויתר על ביקוריו הרגילים בשירותים עם ההודעות שהעביר.

שום הודעה לא הגיעה. הנריק לא היה יכול לדעת שהידיעה עוכבה עד שעת הסגירה הרשמית של הבורסה בשלוש אחר הצהריים כדי לאפשר למושל עצמו לקנות מניות ככל שתמצא ידו החמדנית. הנריק חזר הביתה באותו ערב כשהוא רועד מפחד על שגיאתו ההרסנית. הוא ראה בעיני רוחו כיצד הוא מאבד את משרתו ואת כל מה שצבר בארבע השנים שעברו. אולי אפילו יגיע לכלא.

שנתו נדדה בלילה ההוא, והוא לא הצליח למצוא מנוחה בחדרו הקטן והמחניק, למרות החלונות הפתוחים. באחת בלילה לא היה יכול עוד הנריק לשאת את המתח, והוא קפץ מהמיטה, התגלח, התלבש ויצא ברכבת התחתית לתחנת גרנד סנטרל. משם הלך ברגל לכיכר טיימס, ושם קנה בידיים רועדות את המהדורה הראשונה של 'וול סטריט ג'ורנל'. לרגע התקשה הנריק לקלוט את הבשורה, אף כי זו זעקה אליו מהכותרת הראשית באותיות של קידוש לבנה:

המושל מעניק זיכיון צינור נפט לרוקפלר

ומתחת באותיות קטנות יותר:

צפוי סחר נמרץ במניות סטנדרד אויל

הנריק המסוחרר נכנס לבית קפה הפתוח כל הלילה ברחוב 42, הזמין המבורגר גדול וצ'יפס, כיסה את הכול בקטשופ וכרסם את הארוחה כנידון למוות שאוכל את סעודתו האחרונה לפני הישיבה בכיסא החשמלי, ולא כמי שעשה את הצעד הראשון בדרכו לעושר. הוא קרא את מלוא הפרטים על הישגו של רוקפלר בעמוד הראשון ואת המשך הכתבה בעמוד 14, ובארבע לפנות בוקר קנה את שלוש המהדורות הראשונות של 'ניו יורק טיימס' ואת שתי המהדורות הראשונות של 'הראלד טריביון'. הידיעה הראשית הייתה זהה בכולן. הנריק מיהר לביתו, מסוחרר מהתרוממות רוח, ולבש את מדיו. הוא הגיע לבורסה בשמונה בבוקר ועבר כאוטומט את שגרת יומו. שום מחשבה לא הייתה בראשו מלבד השאלה כיצד יוציא לפועל את השלב השני בתוכניתו.

כשנפתחה הבורסה רשמית יצא הנריק לבנק מורגן וביקש הלוואה של חמישים אלף דולר כנגד אלפיים וחמש מאות המניות שלו בסטנדרד אויל. שער הפתיחה שלהן בבוקר זה היה 21.30 דולר. הוא הפקיד את ההלוואה בחשבון העו"ש שלו וביקש מהבנק המחאה בנקאית על סך חמישים אלף דולר לפקודת רוז רניק. הוא יצא מהבנק וחיפש במדריך הטלפון את כתובתה של הגברת שתרמה לו כסף ללא ידיעתה.

גברת רניק, אלמנה שהתפרנסה מרווחי ההשקעות שהשאיר לה בעלה המנוח, גרה בדירה קטנה ברחוב 62 — האזור היוקרתי ביותר בניו יורק, כפי שידע הנריק היטב. שיחת הטלפון מאדם לא מוכר ששמו הנריק מטלסקי, שביקש לראותה בעניין פרטי דחוף, הייתה בגדר הפתעה לא קטנה, אך כשנכנס לשיחה השם הָלגָרטן ושות' השתכנעה הגברת והסכימה לפגוש אותו במלון וולדורף־אסטוריה בארבע אחר הצהריים.

הנריק לא ביקר מעולם במלון וולדורף־אסטוריה, אבל לאחר ארבע שנים בבורסת המניות כמעט לא היו בתי מלון או מסעדות מהשורה הראשונה שהוא לא שמע את שמם בשיחותיהם של אחרים. הוא הבין כי גברת רניק תעדיף לשתות איתו כוס תה מאשר להזמין אדם ששמו הנריק מטלסקי לדירתה הפרטית, מה גם שמבטאו הפולני היה בולט יותר בטלפון מאשר בשיחה פנים אל פנים.

כשהנריק עמד על השטיח העבה באולם הכניסה של וולדורף־אסטוריה, הוא התבייש בנאיביות הבולטת שלו. הוא דמיין לעצמו שכולם מסתכלים עליו, והניח את גופו הקצר והעגלגל על גבי כורסה מהודרת באולם ג'פרסון. היו בוולדורף עוד כמה וכמה לקוחות מדושנים, אך הנריק חש כי הסיבה לעובי בשרם נעוצה ב-Pommes de terre Maitre d'Hôtel, ולא בסתם צ'יפס. עכשיו הוא התחרט שמרח על שערו השחור המתולתל כל כך הרבה שמן ושנעל נעליים שעקביהן כל כך שחוקים. הוא גירד בעצבנות את הפצעון המרגיז שהופיע ליד פיו והמתין. החליפה שלבש, שהרגיש בה כה בוטח ואמיד במחיצת חבריו, נראתה לו עתה מנקרת עיניים, מרושלת, זולה וצעקנית. הוא הרגיש חריג בנוף, לא היה לו דבר במשותף עם שאר לקוחות המלון, ולראשונה בחייו הוא חש שאינו מתאים למקום. הוא נטל גיליון של 'הניו יורקר', הסתתר מאחוריו והתפלל בליבו שגברת רניק תגיע במהירות. מלצרים אומרי כבוד התהלכו בין השולחנות העמוסים מכל טוב והתעלמו מהנריק בהתנשאות טבעית. אחד מהם, הבחין, לא עשה דבר אלא התהלך בחדר התה והציע קוביות סוכר במלקחי כסף האחוזים ביד מכוסה בכפפה לבנה: הנריק התרשם לאין שיעור.

רוז רניק הגיעה דקות אחדות אחרי השעה ארבע בלוויית שני כלבים קטנים, ולראשה כובע גדול עד להדהים. היא נראתה להנריק כבת שישים ומעלה, בעלת עודף משקל, מאופרת מדי ולבושה בהידור רב מדי. אבל חיוכה היה חמים, והיא הכירה כמדומה את כל הנוכחים, כי היא עברה משולחן לשולחן ופטפטה עם יושביו הקבועים של וולדורף־אסטוריה. בסופו של דבר הגיעה אל השולחן שלידו ישב הנריק, כפי שניחשה נכונה, והופתעה לא רק מתלבושתו המשונה אלא גם מגילו, כי הוא נראה צעיר משמונה־עשרה שנותיו.

גברת רניק הזמינה תה, ואילו הנריק דקלם את הסיפור ששינן היטב: הייתה תקלה מצערת בקשר להמחאה שלה, שהופקדה בטעות אתמול לזכות החברה שהוא משרת בבורסה. הממונה עליו הורה לו להחזיר את ההמחאה לאלתר ולהביע את התנצלותו העמוקה על התקלה. הוא הושיט לה את ההמחאה הבנקאית על סך חמישים אלף דולר, והוסיף כי הוא יאבד את משרתו אם הגברת תתעקש למצות את הדין, משום שהוא לבדו אחראי למה שקרה. למעשה, גברת רניק שמעה על אובדן ההמחאה רק הבוקר, ולא ידעה כלל שהיא נפדתה משום שפעולת הסילוק נמשכת ימים אחדים. חרדתו של הנריק, שהייתה אמיתית לחלוטין, ניכרה בו כשגמגם את סיפורו, והיה בכך כדי לשכנע מבקרים חריפים יותר של הטבע האנושי מאשר גברת רניק. היא הסכימה עד מהרה להניח את הפרשה מאחוריה, ושמחה שכספה הוחזר לה. מאחר שההמחאה המקורית נמשכה על ידי בנק מורגן, היא לא הפסידה דבר. הנריק פלט אנחת רווחה ונעשה רגוע ושמח בחלקו זו הפעם הראשונה היום. הוא אפילו קרא למלצר שחילק סוכר במלקחי כסף.

אחרי ששהה במקום זמן לא מבוטל הסביר הנריק כי עליו לחזור לעבודתו, הודה לגברת רניק על עזרתה, שילם את החשבון ויצא. על המדרכה מחוץ למלון נפלטה מפיו שריקה של הקלה. חולצתו החדשה הייתה מיוזעת (מלוחלחת, הייתה גברת רניק אומרת), אבל הוא יצא לחופשי והיה יכול לנשום שוב. המבצע הגדול הראשון שלו עלה יפה.

המשך הפרק בספר המלא