האחים גוד 2 - הורס משפחות

פרולוג

קיילב

בן עשרים ואחת

"משחק טוב, בן." ידו של אבי נוחתת בכבדות על כתפי בזמן שאנחנו עושים את דרכנו ממגרש הפוטבול לחניון. הקמפוס עדיין מלא באנרגיה מהניצחון הגדול שלנו נגד קולג' אמרילו.

השיער שלי עדיין רטוב מהמקלחת, ואני מביט כלפי מעלה ומחפש בהבעת פניו של אבי משהו שמזכיר גאווה, אבל עיניו אף פעם לא באמת מביטות בי. הוא ממשיך להישיר מבט קדימה כשאנחנו צועדים לכיוון המכוניות שלנו. אימי צועדת לצידו ומחייכת חיוך רחב כשהיא מביטה אליי.

אייזק אחי בן הארבע־עשרה וחברו הטוב מפגרים מאחורינו.

בינתיים, אני עדיין נאבק בדחף לחפש את לוק. במשך שמונה־עשרה השנים הראשונות לחיינו אחי התאום תמיד היה לצידי. הייתה לנו שפה סודית משלנו, ולא משנה מה אבא שלנו עשה, יכולתי להעביר ללוק את מה שהרגשתי במבט אחד.

אם לוק היה כאן עכשיו, הייתי מגלגל אליו עיניים במבט שאומר, 'אני לא קונה את הבולשיט של אבא. אין לו מושג אם זה היה משחק טוב. הוא בטח אפילו לא צפה בו'.

אבל אני לא יכול, כי לוקאס נמצא כרגע במרחק של אלפיים קילומטר מכאן, באית'קה, ניו יורק. המשפחה שלנו מסודרת כלכלית עכשיו שאבא הוא מטיף מצליח, אבל אני לא רציתי לעזוב את הבית או את אייזק.

חוץ מזה, בזכות הפוטבול קיבלתי מלגה חלקית בקולג' אוסטין סטייט — מכללה ציבורית קטנה עם קבוצה מדרגה שנייה ותוכנית ללימודי קדם־משפטים לא רעה. לכן לא אכפת לי לגור בבית בינתיים.

בכל מקרה, לוק חכם ממני.

"קיילב יקירי, אבא שלך צריך לעבור בכנסייה. אולי תוכל לקחת את הבנים לאכול בדרך הביתה?" אימא שלי שואלת ברכות כשהיא מתקרבת אליי וכורכת את זרועה הדקיקה סביב שלי.

אני פולט אנחה ומביט לאחור על אחי הקטן. הראש שלי כואב, וכל מה שאני רוצה זה להתמוטט על המיטה שלי ולא להסיע שני נערים ברחבי העיר.

בכלל, נמאס לי להרגיש כמו המבוגר האחראי במשפחה. אומנם אני עדיין גר בבית כדי לחסוך כסף, אבל אני בן עשרים ואחת.

ברגע שאסיים את הלימודים ושכר הלימוד ישולם, אני עף מכאן.

אני רוצה למחות, אבל אבא שלי עומד קרוב, ואין לי כוח לריב איתו הערב. זה רק יהרוס לי את מצב הרוח הטוב אחרי הניצחון הגדול שלנו.

אני מהנהן בחוסר רצון. "כן, אימא. אני יכול לקחת אותם."

היא נעמדת על קצות האצבעות ונושקת ללחיי. "תודה, מתוק שלי."

"בבקשה, אימא."

"תנהג בזהירות. נתראה בבית," היא אומרת.

לפני שאנחנו נפרדים, אימא שלי צועקת לעברנו, "דין, אתה בטוח שזה בסדר מצד אבא שלך שתישאר לישון שוב?"

החבר הכי טוב של אחי מושך בכתפיו. "כן, גברת גוד. זה לא מפריע לו."

"טוב," היא עונה במתיקות.

כאשר אנחנו פונים שמאלה לחניון החשוך, אני שומע את אבא שלי מתלונן לאימא על כך ששוב הוא צריך להאכיל 'את החבר הקטן של אייזק', וזה גורם לי להתכווץ כי הוא בטווח שמיעה.

"בואו. אתם רוצים מקדונלד'ס?" אני שואל בניסיון להתגבר על קולו של אבי שנשמע מרחוק.

"כן!" אייזק עונה בהתלהבות.

חברו מושך בכתפיו. "בטח."

אנחנו נכנסים לרכב, ואני מסתכל במראה האחורית על הנערים במושב האחורי. אבא שלי לא משקר. דין באמת נשאר אצלנו הרבה בזמן האחרון, אבל זה לא מפתיע אותי. אבא שלו בן שישים בערך ומגדל אותו לבד, וכולם יודעים שיש לו בעיית שתייה.

הנסיעה שקטה, לפחות מבחינתי. המושב שלצידי ריק ואחי וחברו צוחקים מאחורה על משהו בטלפונים שלהם. אני לא ממש מקדיש לזה תשומת לב, ולמען האמת, אני גם לא רוצה.

לפעמים אני דואג לאייזק. הוא בכלל לא דומה לי, ללוקאס או לאדם. כאילו הוא רוצה להיות שונה, ואני יודע כמה אבא שלי שונא את זה. הוא מתנהג ככה בכוונה וזורק הערות רק כדי לעצבן את אבא. הלוואי שלפעמים הוא פשוט היה מיישר קו ומתנהג רגיל כמו כולנו.

כשאנחנו מתקרבים למקדונלד'ס, אני נאנח למראה התור הארוך ליד חלון ההזמנות.

"יהיה יותר מהר להיכנס פנימה," אני אומר ומסובב את ההגה אל אחת החניות מלפנים.

"זה בסדר מבחינתי," עונה אייזק.

אחרי שאני מחנה את הרכב, אני מוציא את הטלפון מהכיס כדי לבדוק אם יש לי הודעות. אייזק ודין כבר פותחים את הדלתות שלהם כשלפתע רעש חזק מהדהד בתוך הרכב ואני נזרק קדימה במושב שלי ופניי כמעט נחבטים בהגה.

"מה לעזאזל?" דין צועק.

אני מסתובב במהירות לאחי הקטן וחברו לבדוק אותם, ושניהם נראים בסדר, עדיין חגורים בחגורת בטיחות. אבל הם מבוהלים ואוחזים חזק במשענות הראש שלפניהם. דרך החלון האחורי אני רואה ג'יפ רנגלר עם אורות רוורס דלוקים קרוב כל כך לרכב שלי כאילו הוא נכנס לתוך תא המטען.

"חארות," אני ממלמל לעצמי כשאני מזנק מהמושב שלי.

אני מקיף את המכונית ורואה את הנוסע שלובש גופיית משחק של אוסטין סטייט עם המספר 44 על הגב. היא שייכת לתופס הכוכב שלנו והאידיוט הידוע — שון באטלר.

ואז אני שומע צעקות.

"מה לעזאזל לא בסדר איתך?" הוא צורח בתוך הג'יפ.

"אני מצטערת! לא ראיתי אותם!" קול נשי צווח בחזרה.

אני ניגש לחלון בדיוק בזמן כדי לראות את חברי לקבוצה מרים יד בזעם. אני דופק על הזכוכית במהירות.

שון מסתובב לעברי בשיניים קפוצות ועיניים מכווצות. הוא דוחף את דלת הרכב.

"גוד," הוא אומר באנחת רווחה. "תודה לאל."

"אתם בסדר?" אני שואל, מציץ מאחורי שון ומבחין בראש בלונדיני שמוט לפנים במושב הנהג.

"נראה שהחברה הטיפשה שלי לא יודעת להשתמש במראה אחורית."

אני מכווץ את מצחי לעבר שון, ואחר כך מביט בבחורה מאחורי ההגה שמרימה את מבטה באיטיות לעברי. כשמבטינו נפגשים, אני מאבד את תחושת הזמן והמרחב.

לרוב אני לא משתתף במסיבות של הקבוצה שלי או מבלה עם מישהו מהשחקנים. אני אף פעם לא מתחבר אליהם. אולי אם הייתי עושה זאת, כבר הייתי מכיר את החברה של שון. זה בהחלט היה עדיף מלעמוד בדממה בחניון כשפנסי הבלם השבורים של המכונית שלי זרוקים על הכביש.

ללא כל ספק היא הבחורה הכי יפה שראיתי אי פעם. עיניים כחולות עגולות, אף כפתור עדין ושפתיים ורודות ומלאות.

"אדאג שאבא שלי יטפל בזה, אם זה בסדר מבחינתך, גוד. ככה לא נצטרך לערב את הביטוח."

"כן, בטח," אני ממלמל, ועדיין נועץ מבטים ביפהפייה שבמושב הנהג.

"אני מצטערת," היא לוחשת בעצב.

"זה בסדר," אני עונה. "ואת לא טיפשה."

פיה מתעקל בחיוך עקום, והיא מגלגלת עיניים לכיוון החבר שלה, זה גורם לי לחייך.

אני מסיט את מבטי ממנה, מביט על חלקו האחורי של הרכב שלי ורואה שרוב הנזק הוא בפגוש ובפנס האחורי. המכונית ממילא הייתה מפורקת.

"היי, הכול טוב. תאונות קורות," אני אומר ורואה שהג'יפ שלו בקושי נשרט.

"כן, טוב, תאונות לא היו קורות אם מישהי הייתה פשוט מסתכלת לאן היא נוסעת," שון אומר בזעף ומסתכל לכיוון חברתו.

אני מציץ שוב מעליו. "אני קיילב," אני אומר ישירות אליה.

אני שומע מישהו מגחך מאחוריי. וכשאני מסתובב, אני מבחין באחי צוחק לעצמו.

"אני בריאר," הבחורה עונה במבוכה.

"נעים להכיר, בריאר. ברצינות, אל תדאגי. ממילא אני צריך רכב חדש."

היא מחייכת אליי חיוך מתוח בזמן שהבעת פניו של שון נעשית זועפת עוד יותר.

"קדימה, בריאר," הוא ממלמל בקרירות תוך כדי שהוא טופח על זרועה בגב כף ידו.

היא מנופפת לי בעדינות לשלום לפני שהם נוסעים. אני מביט בנזק שנגרם, אבל העיניים שלי לא בדיוק ממוקדות במכונית. אני עדיין רואה את פניה בדמיוני.

"מתוחכם מאוד."

אני מרים מבט מהמכונית שלי ורואה את אחי הקטן צוחק עליי.

"מה?" אני שואל תוך כדי שאני מטה את ראשי.

"אני קיילב," הוא אומר ומחקה אותי בנימה מתגרה.

"שתוק," אני עונה בגיחוך בזמן שאני הולך לכיוון מקדונלד'ס.

"אתה לגמרי ניסית להתחיל עם החברה של הבחור הזה," הוא מתעקש.

"לא נכון," אני מוחה.

"קצת כן," דין מוסיף.

אני צוחק לעצמי, מנענע בראשי ונזכר בכל הסיטואציה.

באמת?

"בכל מקרה, הבחור הזה זין אמיתי," דין מוסיף, ואני עוצר במקומי. אני מביט בחבר הכי טוב של אחי ומופתע משפתו הבוטה. אני לא רגיל לשמוע בני ארבע־עשרה מקללים אצלנו במשפחה.

אבל הוא צודק. הבחור הזה באמת זין.

"לעזאזל כן, בהחלט," אני עונה.

דין מחייך בזווית פיו בזמן שאני פותח את דלת הדיינר. שלושתנו מחליטים להתיישב לאכול במקום לקחת את האוכל הביתה. אף פעם לא ממש הצלחתי להתחבר לאחי הקטן בגלל שבע השנים שמפרידות בינינו, אבל הערב אנחנו ממש מסתדרים.

זה גורם לי קצת פחות להתגעגע ללוק.

במשך כל הארוחה אני לא מצליח להוציא את הבלונדינית ההיא מהראש. בזמן שאייזק ודין ממשיכים להתבדח ולצחוק תוך כדי שהם מביטים בטלפון של אייזק, אני רק חושב מה עליי לעשות כדי לראות אותה שוב.

חלק ראשון:
הבעל

פרק 1

בריאר

האישה שיושבת מולי נועלת סנדלים כמו שלי. גם האישה מימיני, אבל היא זקוקה לפדיקור. אולי כדאי שאזמין אותה ללכת איתי למכון היופי מחר, אבל נדמה לי שיש לה תינוק. אף אחת לא רוצה לקחת תינוק למכון יופי.

למען האמת, אני אפילו לא זוכרת איך קוראים לאישה הזאת.

"בריאר."

אני ממצמצת ומרימה את עיניי מהרצפה כדי להסתכל על האישה שיושבת מולי ומנחה את שיעור התנ"ך.

אוי לא. אני חושבת שהיא שאלה אותי שאלה.

"דיברנו על סוף פרק ל"א בספר משלי. יש לך משהו להוסיף?"

אני בולעת רוק. "לא. אני מצטערת."

"אין צורך להתנצל," היא עונה בחיוך מאולץ.

אני נשענת בכיסאי, מביטה בנשים שיושבות איתי במעגל ושמה לב איך הן מסתכלות עליי במתח לפני שהן מחזירות את מבטן לתנ"ך שלהן. מאז שחמי נתפס בשערורייה במועדון סקס ונעצר על תקיפה של החברה של גיסי, כולם בכנסייה שלי מסתכלים עליי כאילו שערוריות משפחתיות הן מחלה מידבקת. כאילו אני הייתי במועדון הסקס איתו או שאני הייתי זו שהחזיקה את האישה המסכנה בזמן שהוא חנק אותה.

אולי זו לא אותה כנסייה, אבל שמועות מתפשטות. אם אימי המושלמת ואחותי השמרנית לא היו גוררות אותי למפגשים האלה, כנראה הייתי מפסיקה להגיע כבר לפני חודשים או אולי אפילו יותר.

אחותי ג'ולייט זזה בכיסאה באי־נוחות ומסתכלת עליי במבט עקום מפני שאני לא מקשיבה.

"לפני שנסיים את המפגש הערב, יש בקשות לתפילה?" שואלת מנחת הקבוצה ומניחה את ידיה על ברכיה.

אני מתכווצת כשאימא שלי מרימה את ידה.

"כן, גברת רוקפורד."

אימי שולחת את ידה מעל ברכיה של אחותי, לוחצת את ידי ואומרת, "בתי בריאר ובעלה קיילב עדיין מנסים להרות. לא קל להם. אם נוכל לאחד כוחות לתפילה עבורם, נהיה אסירי תודה לנצח."

הבטן שלי מתהפכת.

הנשים מהנהנות פה אחד בזמן שמנחת הקבוצה מתקרבת אלינו במבט מעצבן ומלא רחמים. "בהחלט."

כולן מרכינות את ראשן ועוצמות את עיניהן, ואני עושה אותו הדבר.

אבל באמצע התפילה אני פוקחת עיניים ומביטה סביבי. בזמן שאני בוחנת את הפנים הקודרות, הגבות המכווצות והשפתיים הקפוצות של הסובבות אותי, אני מנסה להרגיש משהו. הכרת תודה, תקווה, אמונה, אהבה… משהו.

"אמן," אומרת האישה.

"אמן," כולנו עונות יחד.

"תודה," אני מוסיפה בשקט.

לאחר שכולן קמות ונפרדות לשלום, אחותי ואני עושות את דרכנו לחניון, בשעה שלאימא תמיד יש נטייה להתעכב. היא אוהבת לנהל שיחות עם כל הנשים, אפילו אם רובן קרובות יותר בגיל לג'ולייט ואליי.

אני מרגישה את הטלפון שלי רוטט בכיס הסוודר שלי ומוציאה אותו כדי לקרוא את ההודעה.

זהו יום פוריות! קדימה לעבודה!

אפליקציית מעקב הפוריות שלי אוהבת להתלוצץ, אבל אני לא צוחקת.

"יש אישה בוועד ההורים שלנו שסיפרה שהיא הפסיקה לצרוך סוכר ומאכלים מעובדים במשך שישה חודשים, ונכנסה להיריון אחרי שנים של ניסיונות," אומרת ג'ולייט בטון יודע הכול שלה.

אני נאנחת. עוד עצה לא רצויה מאחותי הגדולה.

"תודה. אחשוב על זה," אני ממלמלת באדישות.

היא מושכת בכתפיה בתנועה שמבטאת אכזבה מתגובתי, כאילו אני לא מעריכה מספיק את טוב ליבה. "רק אומרת. הדברים האלה הם בעצם רעל. לא פלא שהגוף שלנו לא מתפקד כמו שצריך."

אחותי ממשיכה לדבר, אבל אני מתעלמת ממנה. לה ולאימא יש נטייה לדבר לידי בצורה שאני לא בטוחה שהן מבינות שהיא פוגעת. ההערות הקטנות על הגוף שלי. התלונות האינסופיות על הפוריות שלי. הכמיהה והציפייה לעוד תינוק — הפעם בן.

אני לא מתווכחת ולא פוצה את פי. אני מקבלת את הכול בסבלנות ומטאטאת את זה מתחת לשטיח — כמו שעושות הנשים במשפחתנו כל הזמן.

אני עוקבת אחר המחזור החודשי שלי, אני מקיימת יחסי מין עם בעלי, ואני עושה הכול כדי למלא את החלק שלי בעסקה בשבילן.

קיילב ואני התרגשנו מאוד להביא תינוק נוסף כשמלאו לאביגיל שלוש שנים. רכבנו אז על גל ההורות, היינו עסוקים בגידול ושמחנו עם כל דבר חדש שתינוק מביא עימו. עכשיו אבי בת שש וחצי והיא אהבת חיינו, אבל למען האמת, הרעיון להתחיל הכול מההתחלה מפחיד אותי. ההתרגשות כבר לא שם.

ג'ולייט ואני מחכות ליד הרכב כשאימא יוצאת לבסוף ובידיה מגש עוגיות. היא מחייכת חיוך רחב ונפרדת לשלום משאר הנשים. אני מחכה לרגע שהיא תמחק את החיוך מעל פניה ותאמר את מה שהיא באמת חושבת אחרי שתצא מטווח שמיעה.

"האישה הזאת ממש השמיצה את גיסך," היא ממלמלת כשהיא פותחת את המכונית שלה. "כמה מביך. המשפחה של בעלך הפכה לבדיחת העיר. איך בכלל היא מעיזה לדבר על הדרמה המשפחתית שלך כאילו בעלה לא בגד בה חמש פעמים בעשור האחרון?"

הנה זה בא.

"אימא," ג'ולייט אומרת בנימת אזהרה.

"מה היא אמרה?" אני שואלת.

"היא אמרה שהיא תתפלל לנשמתו של אדם גוד, ושהוא לא צריך להתקרב לאישה הזאת ולמועדון שלה... כאילו יש לה זכות לדבר."

אני מתיישבת במושב האחורי במכונית של אימא וטורקת את הדלת. אני לא ממש נלהבת מהנסיעה חזרה, כשאני בטוחה ששתי הנשים האלה לא יעשו דבר חוץ מלקטול את החברה של אדם, סייג', מפני שיש לה מועדון סקס.

אני שותקת, ומסתכלת דרך החלון במשך כל הנסיעה. כשאנחנו מגיעות לבית שלי, אימא עוצרת ליד המדרכה.

"תודה על הטרמפ," אני אומרת, פותחת את הדלת ומתחילה לצאת.

"בריאר," היא אומרת, ואני עוצרת ומביטה למושב הקדמי. "פשוט תתרחקי מאדם ומהחברה שלו. הם רק צרות ואנחנו לא צריכים את זה במשפחה שלנו. אם תשאלי אותי, הוא גרוע כמו אבא שלו."

"אני יודעת," אני משקרת.

כשאני יוצאת החוצה וטורקת את הדלת מאחוריי, אני רוצה לומר לאימא שלי שגם אדם וסייג' הם קרובי משפחה שלי. אני רואה אותם בכל יום ראשון בבית של אימא של קיילב ואני מחבבת את סייג'.

אבל אני לא יכולה לומר לה את זה.

אני נכנסת הביתה, הכול שקט. אני מביטה בשעון ורואה שהשעה שמונה וחצי, ומתפללת שאבי ישנה. אחרי שאני מניחה את המפתחות והארנק על השולחן בכניסה, אני נכנסת למטבח ומוזגת לעצמי כוס יין. עד שאיכנס להיריון, אני יכולה לשתות כוס יין.

אני עומדת בחדר המעומעם, נשענת על האי, סופגת את השקט ונהנית מהחום של היין שגולש במורד גרוני.

אני שונאת את העובדה שאני חוששת מהלילה הזה. אני לא מפחדת לעשות סקס עם בעלי. אני אוהבת את קיילב. אני אוהבת את הגוף שלו ואת הדרך שבה הוא נוגע בי. אני אוהבת לעשות סקס איתו.

אבל איפשהו בשלוש השנים האחרונות של זריקות, לוחות זמנים ורופאים, האור בינינו כבה. כל יום אני מחכה שהוא יגיד שהספיק לו, וחלק ממני חושש שהספיק לו כבר מזמן אבל הוא לא אומר את זה.

הספיק לו ממני או מהניסיונות או מהכול.

בשלב זה אני מרגישה ששני הדברים הללו הם אחד. אני הפכתי לזה. אני הניסיון.

אני לוקחת איתי את כוס היין במעלה המדרגות, שומעת את שיר הערש הרך שמתנגן בחדר של אבי. אני מציצה פנימה וחיוך מתפשט על שפתיי כשאני מביטה בבעלי שרוע על המיטה הקטנה של בתנו, ספר חד־קרן פתוח על חזהו, ואביגיל בת השש מכורבלת בזרועו.

אני נשענת על המשקוף, לוגמת מהיין שלי ומביטה בהם. כשאני רואה אותו ככה, זה בהחלט משפר את מצב הרוח שלי.

קיילב תמיד ידע איך להרדים את אבי. אפילו כשהייתה תינוקת, הוא היה מניח אותה על החזה שלו או משתמש בשרירי הזרוע שלו ככרית, ומייד היא הייתה נרדמת. זיכרונות כאלה גורמים לי להתגעגע לאבי כשהייתה תינוקת. זיכרונות מתוקים.

לא הגזים והלילות נטולי השינה, לא החיתולים המסריחים ולא העייפות שהשתרשה בעצמותיי כמו גידול.

"היי," הוא ממלמל בלחישה נמוכה.

"היי," אני עונה בחיוך.

"היא נרדמה," הוא אומר.

"במהירות."

הוא משתחרר ממנה באיטיות. היא מתהפכת, והוא מסדר את השמיכה הסגולה והעבה סביב גופה הקטן. לאחר מכן הוא יוצא בזהירות מחדרה, ונמנע מהחריקות ברצפה ומהצעצועים הקטנים כמו ממוקשים כשהוא עושה את דרכו אליי.

הוא פוגש אותי בפתח הדלת, מחייך חיוך רך ומצמיד את שפתיו ללחיי.

"איך היה השיעור?" הוא שואל בהתעניינות מזויפת כמו תמיד.

על אף שקיילב גדל בכנסייה שאביו ניהל בעצמו והפך לכומר בעל שם עולמי, כבר לא אכפת לו מאלוהים או מהדת. נראה לי שהוא חושב שזה מפריע לי עמוק בפנים, אבל זה לא. אני אוהבת שהוא שונה מהמשפחה שלו. אני חושבת שזה מה שתמיד אהבתי בו.

הוא לוקח את כוס היין מידי ולוגם לפני שהוא מחזיר לי אותה. השתיקה בינינו מתחילה להיות מביכה.

לפעמים אני תוהה אם זו רק אני. האם כל מה שקורה בינינו נשאר בעיניו מושלם כמו לפני שבע שנים, כשלא יכולנו להוריד את הידיים זה מזה? כשיכולתי לראות איך הוא זורח בכל פעם שנכנסתי לחדר.

האם הוא לא מרגיש כמוני, שאנחנו דועכים?

אני נמנעת מלהביט בעיניו כדי שלא אצטרך להתמודד עם המצב. במקום זה, אני מסתובבת והולכת לחדר השינה שלנו. הוא בא אחריי, ושגרת הערב שלנו חולפת בשתיקה כבדה ומתוחה.

אני מנקה את השיניים בחוט דנטלי. הוא לוקח את תוספי התזונה שלו. אני מורחת קרם לחות. הוא זורק את החולצה שלו על הרצפה ליד הסל.

כמו בכל ערב.

בשלב מסוים, אני יודעת שאני צריכה להזכיר לו מה אנחנו צריכים לעשות, אבל אני לא מצליחה להוציא את המילים מהפה.

כשאנחנו נכנסים למיטה, אני נותנת להזדמנות לחמוק. הוא שולף את המחשב הנייד שלו ואני לוקחת את הספר שלי, אבל גם כשעיניי מתמקדות במילים שעל הדף, אני לא קוראת. במקום זה, אני מדמיינת חיים אחרים עבורנו. אני יוצרת בראשי סיפור אגדה על מה שקיילב ואני היינו אמורים להיות. מאושרים. מחוברים.

אני מתגעגעת להרגשה שהייתה לי כשפגשתי אותו בפעם הראשונה. כשהייתי בטוחה שקיילב יציל אותי. כשהרגשתי כאילו הוא הגאולה שלי, המרחב הבטוח שלי, האמת שלי.

בפנטזיה שלי אנחנו לא שוכבים כדי להיכנס להיריון. החיים שלנו דומים יותר לאלו של אחיו ושל החברה שלו. קיילב רוצה אותי. הוא זקוק לי. אני שייכת לו בדרך שלא מבוססת על התנ"ך. כשאני שוכבת בשקט לצד בעלי, גופי מתחיל להתעורר רק מהמחשבה על זה.

אני יודעת בתוך תוכי שאני אמורה להיות מסוגלת לבטא בפניו את תשוקותיי, אבל אני פוחדת שיכול להיות שכבר מאוחר מדי. וזו אמת קשה שאני לא רוצה להתמודד איתה.