האחים גוד 1 - אנטי גיבור

קוראים יקרים

זהו סיפור על גבר שאמונתו ואביו בגדו בו. מערכת היחסים שלו עם אלוהים ועם הכנסייה מורכבת ולעיתים רעילה. בסיפור יש אלמנטים של טראומה דתית, הומופוביה, התעללות בילדים ואלימות נגד נשים. בסיפור יש בגידה (לא בין הדמויות הראשיות), אלימות ותקיפה גופנית. אנא קראו בזהירות אם אחד מהנושאים האלה עלול לעורר אצלכם טריגר. הבריאות הנפשית והביטחון שלכם חשובים לי.

כמו תמיד בספרים שלי, אלמנטים של בי־די־אס־אם הם בדיה מוחלטת ונועדו להיקרא כפנטזיה ולא כמציאות. בסיפור יש השפלה, מזוכיזם, קשירות וסקס ללא קונדום. אם משהו מהמסופר בספריי מהווה עבורכם השראה, אתם ובן/בת זוגכם אחראים לערוך את המחקר שלכם ולדאוג לביטחונכם.

אני מקווה שתיהנו מהמסע של סייג' ואדם לגילוי עצמי, לחקירה ולגילוי דתי.

אם הרעיון של קיום יחסי מין בכנסייה מלהיב אתכם, ייתכן שהספר הזה הוא בשבילכם.

תיהנו!

אוהבת תמיד,

שרה

פרולוג

אדם

בן 12

אייזק מציע לי ביס מהבננה שלו ודוחף גוש דביק לכיוון הפה שלי בזמן שריר נוטף על אצבעותיו השמנמנות.

"מממ —" אני אומר ומעמיד פנים שאני לוקח ביס, והוא צוחק. כבר צמחו לו שתי שיניים קדמיות גדולות למעלה, זה נראה מצחיק כשהוא מחייך, אבל עדיין די חמוד.

עם התלתלים הבלונדיניים והעיניים הכחולות הגדולות הוא נראה בדיוק כמו אימא.

"הו, אייזק, כולך מלוכלך," אומרת אימא בחיוך ומנגבת את ידיו במגבון לח. אחר כך היא מנשקת את ראשו ופורעת את שערו. "אדם, תוכל לעזור לתאומים לנעול נעליים? אנחנו נאחר."

היא נשמעת לחוצה כשהיא מרימה את אחי התינוק מכיסא האוכל שלו.

"בטח," אני עונה, מזיז את הצלחת שלי הצידה ונעמד. בדיוק כשאני מתחיל ללכת לכיוון הסלון, היא אוחזת בזרוע שלי ואני מסתובב אליה. הבעת פניה גאה ואוהבת כשהיא נוגעת בשיער המסורק שלי, שסמיך מג'ל שהתייבש.

"אתה כל כך חתיך." היא משתמשת באגודל שלה כדי לנגב שאריות חלב מזווית הפה שלי. אני לוקח את המפית שלי מהשולחן וממהר לנגב את פניי.

"תודה, אימא," אני אומר בחיוך.

הבית מתוח היום. אימא ואבא התכוננו ליום הזה במשך חודשים, אבל זה עדיין מטורף. התאומים בני השבע רבים על משהו למעלה וצעדיהם מהדהדים ברחבי הבית. אבא עדיין בחדר העבודה שלו. אני יכול לשמוע אותו מדבר בטלפון, קולו רועם בתסכול, בטח בגלל משהו שהשתבש.

אני לוקח את נעלי המוקסינים השחורות של קיילב ולוק מהכוננית שליד הדלת ועולה במדרגות לחפש אותם. אני נמצא במרחק של שני צעדים כשאני שומע את אבא שואג.

"לוקאס! לכל הרוחות! מרחת את החרא הזה על המכנסיים שלי." אני קופא מרוב אימה ומצפה לבלתי נמנע — יללת הבכי של לוקאס.

"מלאני!" אבא צועק וממש מרעיד את הקירות. אני מזנק מייד, נחוש לסלק את אחי הקטן מדרכו של אבא שלי כדי שיפסיק לצעוק.

במסדרון למעלה לוקאס שוכב על הרצפה וצורח בכל הכוח, פניו אדומות והוא מכוסה ביוגורט ודמעות.

"קדימה, לוק, קום," אני אומר בעדינות כשאני עוזר לו לעמוד.

הוא תופס בלחייו ובוכה, וידיו מכוסות ביוגורט לבן ודביק. הוא בטח הגניב אותו מארוחת הבוקר, על אף שהוא יודע שזה בניגוד לכללים. אני ממהר לחדר האמבטיה כדי לנקות אותו.

בגדיו סתורים והשיער שלו פרוע, ואני מנסה לסדר אותו במהירות. מאחוריי אבא צועד בזעם במסדרון. אני רואה את אימא בהשתקפות המראה הולכת למדרגות עם אייזק בזרועותיה.

אבא נוזף בה ומנפנף בגביע היוגורט הריק בפניה והיא מהנהנת בהסכמה לדברים הקשים שהוא מטיח בה.

היא לא הייתה צריכה להרשות לו לקחת אוכל למעלה.

היא צריכה לשלוט בילדים האלה, לעזאזל.

היא לא הייתה צריכה להביא כל כך הרבה ילדים לעולם.

קשה לי לצפות בזה, ואני לא אוהב את המבט המפוחד על פניו של לוקאס כשהוא מביט בו, אז אני סוגר את הדלת בבעיטה ומסרק מחדש את השיער של לוקאס בזמן שהוא בוכה ומתלונן שאני מושך חזק מדי.

"אנחנו נאחר!" אבא צועק שוב.

הוא צועק את שתי המילים האלה לפחות עוד ארבע פעמים לפני שכולנו נכנסים לרכב. אחר כך הוא ממלמל אותן שוב בתסכול כל הדרך לכנסייה — הכנסייה החדשה.

הכנסייה החדשה של אבא.

כשאנחנו נכנסים לחניון האחורי, אני בוהה בבניין הענקי ותוהה איך זו יכולה להיות כנסייה. יש כאן רק לבנים, גבס וצבע. לכנסייה הקודמת שלנו היו חלונות יפים ומרצפות חורקות, וריח מנחם שאי אפשר היה למצוא בשום מקום אחר בעולם. אפילו בימים קרים היה בה חמים.

אבל אבא נראה גאה כשהוא צועד לפנינו לכיוון הכניסה האחורית, וכשהוא מחייך לאימא, גם אני מנסה לחייך. הוא נראה מאושר. אולי זה יהיה טוב לכולם.

אחר כך לשבריר שנייה הוא מביט בי ומחייך אליי את החיוך הקורן שלו, ואני כבר לא צריך להעמיד פנים. כשהוא פונה בחזרה לבניין, אני מגביר את הקצב כדי לצעוד לידו.

עומד שם איש שאני מזהה, שפותח את הדלת האחורית ומקבל את פנינו כשאנחנו נכנסים. המקום נראה עצום, אבל חלק גדול ממנו עדיין בבנייה. לפנינו יש מסדרון רחב ואני יכול לראות ממקומי את קדמת הכנסייה.

עכשיו כולנו צועדים מהר ואנשים נוספים מצטרפים אלינו. אלו האנשים שעובדים עם אבא שלי, אבל אני לא ממש מכיר את השמות או את התפקידים שלהם. הם לא מדברים איתנו הרבה, ואני לא ממש שם לב כשהם מדברים עם אבא, נותנים לו הוראות ואומרים דברים שעליו לזכור.

אנחנו מתאספים יחד כמשפחה בקדמת הכנסייה. דלתות שחורות גדולות מתנשאות מולנו ואני מביט בהן בבלבול. אלו לא דלתות של כנסייה. לא כמו הכנסייה הקודמת שלנו.

"בסדר, נקבל את פני האנשים בחוץ לפני שנכניס אותם פנימה. מלאני, תובילי את הנשים לגן הילדים. תני להן לראות אותך רושמת את הבנים שלך, והן יעשו אותו דבר."

אבי נוגע בכתפי ומביט בי. "אדם, אני רוצה שתעמוד כאן ותקבל את פני הקהילה. מובן?"

"כן, אבא," אני עונה בגאווה ומהנהן. אני לא נלחץ. הייתי מקבל הפנים מאות פעמים בכנסייה הקודמת שלנו ואני יכול לעשות את זה מתוך שינה. אבל כשאחד העובדים שלו נותן לי קופסה עם עלונים, אני מביט בהם מבולבל.

זה הרבה יותר ממה שנצטרך.

בדקות הבאות נראה שכולם רצים ממקום למקום בדחיפות. מארק, אחד האנשים שאבא שלי עובד איתו כבר זמן רב, מדבר איתו בפרטיות ליד הדלת. אין לי משהו טוב יותר לעשות אז אני מאזין לשיחה שלהם.

"תזכור לדבר על המועדון החדש שנפתח בהמשך הרחוב. אנחנו צריכים לקדם את ערכי המשפחה."

אבי מהנהן בזמן שהוא קורא את הדף שמארק נתן לו. "כן, כן. בית החטאים... חילול העיר הטובה שלנו. זה מעולה."

"תעודד הירתמות למען המשימה הזאת. כקהילה נוכל לגרום לסגירת המועדון הזה," אומר מארק.

"התרומות שלהם יוכלו לממן את הצוות המשפטי שאנחנו צריכים כדי להעביר את החוק הזה," מוסיף אבי.

"מושלם," אומר מארק וטופח לו על הכתף.

אני מסתובב לכיוון אימא שלי, שעסוקה ביישור העניבה של קיילב. "אימא —"

היא מרימה את מבטה לעברי.

"על מה אבא מדבר?" אני שואל. "איזה מועדון הם מנסים לסגור?"

כשהיא מביטה לכיוונם, אני מבחין שתווי פניה מקשיחים כאילו היא מעוצבנת. "זה לא עניינך, אדם. אל תדאג, יקירי."

רגע לאחר מכן אבי מצטרף אלינו, אבל מארק נשאר לעמוד בצד. כשעוזרי הכומר פותחים לבסוף את הדלתות, כל בני משפחתי עומדים יחד, מחייכים ומנפנפים, כמו בכרטיס ברכה לחג המולד.

כשעיניי מסתגלות כדי לראות את הקהל שממתין בחוץ, החיוך שלי דועך ועיניי נפערות. יש כאן הרבה יותר אנשים מאשר בקהילה שהייתה לנו בכנסייה הקודמת.

אבי יוצא ראשון ומנופף לכולם בחיוך רחב וגאה. לאחר שרעש הקריאות ומחיאות הכפיים שוכך, הוא נושא נאום קצר בזמן שאני מביט בהפתעה על כל האנשים שמחכים להיכנס. אומנם אבא נעשה פופולרי יותר ויותר בכנסייה הקודמת שלנו, אבל לא היה לי מושג שעד כדי כך. האם זה בזכות הספר שהוא כתב?

ברגע הבא הוא חותך את הסרט, וכל הקהל מתחיל לזרום פנימה. האנשים מחייכים אליי, מודים לי ולוקחים את העלונים בזה אחר זה. אחר כך אבא נעמד לצידי, מניח יד כבדה על כתפי ועוזר לי לחלק את העלונים.

אנחנו עושים את זה יחד, וכשהוא מביט בי במהלך כל המהומה, הוא מחייך, וזו הרגשה טובה כל כך, כי הוא אף פעם לא מסתכל עליי ככה.

ההמון מתחיל להאט וברגע ששקט יותר אבא לוחץ על כתפי. הוא מאושר, ואני רק מקווה שהוא יישאר ככה לתמיד.

אני לא יודע למה, אבל אני רוצה להוכיח לו שאני כבר מספיק גדול, שאני כבר לא ילד ושהוא יכול לשתף אותי בדברים שהוא לא משתף בהם את הקטנים. "על מה אתה ומארק דיברתם?" אני שואל.

הוא מגיב אליי במבט מבולבל, ואני ממשיך.

"איזה מועדון שאתם רוצים לסגור."

הלסת שלו נחשקת כשהוא נושם עמוק דרך נחיריו הרחבים. אני כמעט בגובה שלו עכשיו, וכשהוא מסובב אותי לעברו, אני יכול להסתכל לו היישר בעיניים. "יש בעולם הזה אנשים שמאיימים על הערכים שאנחנו מחזיקים בהם, אדם. פיתויים שהקהילה שלנו לא צריכה להיחשף אליהם. התפקיד שלנו הוא להגן על האנשים הטובים, אדם. התפקיד שלנו הוא להגן על הנשמות שלהם. אתה מבין?"

אני מהנהן בשתיקה.

הוא מביט סביב על המבואה העצומה של הכנסייה החדשה. "כל זה יהיה שלך יום אחד, אדם. אתה רוצה את זה, נכון?"

אני רוצה? זה לא יהיה כל כך נורא. אני יכול להתרגל לכל תשומת הלב הזאת. חוץ מזה, האנשים פה כל כך נחמדים.

"כן, אני רוצה."

"טוב," הוא משיב ולוחץ שוב על כתפי. "אז פשוט תלך בדרכי."

ברגע הזה, כשאבי לצידי, אני מרגיש כל כך הרבה גאווה ותקווה, שאני לא רוצה שמשהו ישתנה אי פעם. זה כמו היום הראשון בחיים החדשים שלי, כי עכשיו יש לי מטרה. עם אבי אנחנו נציל את העיר הזאת. אנחנו נציל את הנשמות שלהם ונהפוך את העולם למקום טוב יותר.

אבא שלי הוא איש טוב, ומה שאנחנו עושים הוא טוב, ממש טוב.

בפעם הראשונה בחיי אני מרגיש כמו גיבור.

אפריל:
הבן

פרק 1

אדם

הפעמון מצלצל מעל דלת הדיינר של סאל כשאני פותח אותה וריחות בייקון מטוגן וקפה עולים באפי. המקום מלא עד אפס מקום ואני נאנח בתסכול כשאני נדחק בין המון הלקוחות כדי להגיע לעמדת המארחת.

המלצרית הצעירה מאחורי הדלפק מקבלת את פניי בעיניים גדולות וחיוך פלרטטני.

"מר גוּד," היא אומרת בחביבות ולוקחת תפריט.

"בוקר טוב, ורוניקה," אני עונה בחיוך.

היא מסמיקה ומבטה משתהה על פניי לרגע אחד ארוך מדי, מרוצה בבירור שזכרתי את שמה. אחר כך היא פונה לכיוון הבר ופניה נופלות כשהיא מבחינה שכל המושבים תפוסים, כולל התא בפינה שאני תמיד יושב בו.

"אני... מצטערת," היא ממלמלת, אבל אני מרים יד כדי לעצור בעדה.

"זה בסדר, ורוניקה. אני יכול לחכות."

"אני באמת מצטערת," היא חוזרת על דבריה במבט מתנצל, ואני מניד בראשי אליה. לאחר מכן אני נעמד בשקט בפינת אזור ההמתנה העמוס ומוציא את הטלפון שלי בתקווה שהוא יסתיר את פניי מספיק כדי שלא יבחינו בי כאן.

מתברר שהדיינר של סאל נהיה פופולרי בחודשים האחרונים. ולא עוזר במיוחד שאוסטין מלאה במקומות אופנתיים לבראנצ'ים. כנראה הדיינרים הישנים עושים קאמבק, כי כל תייר או סטודנט היפסטר ברדיוס של חמישים קילומטר נדחסים לדיינר הקטן בכל סוף שבוע.

הדיינר הקבוע שלי בשבת בבוקר.

הדבר היחיד שמציל אותי הוא שרוב התיירים והסטודנטים ההיפסטרים לא יודעים מי אני. אם ההורים שלהם לא צפו בתוכנית הבוקר של אבא שלי בימי ראשון, הם לא מכירים את אדם גוד כמו את אדם לוין.

ארוחת הבוקר בשבת היא הזמן היחיד שבו אני נהנה מהעובדה הזו.

בכל יום או שעה אחרים אשמח לחייך בצילומי סלפי או לחתום על ספרי התנ"ך שלהם, אבל זה הזמן שלי. זה הזמן שבו אני כותב, שבו אני יכול להתרכז ולחבר את הדרשות הכי טובות שלי. בדרך כלל אני צופה בהקלטות של דרשות ישנות בטלפון שלי לפני שאני פונה לכתיבה.

יש לי משרד משלי בכנסייה, אבל אני מעדיף לעבוד במקום אחר. כשאני כאן, מוקף בפטפוטי הלקוחות בארוחת הבוקר, אני מרגיש שאני יכול להתחבר למשהו עמוק יותר.

יום אחד אולי לא תהיה לי האפשרות הזאת כי אהיה עסוק בניהול הכנסייה, במקום רק לכתוב את הדרשות שלה.

בסופו של דבר, אני אהיה זה שיעמוד על הדוכן בימי ראשון בבוקר. אבל כרגע זה עדיין הוא.

ועד אז… ופל בלגי וקפה.

"רק אחת?" קול לבבי נשמע מעמדת המארחת, ואני מרים את מבטי מהטלפון ורואה דמות קטנה עם שיער ורוד ופרוע עומדת בכניסה. "זה ייקח בערך שלושים עד ארבעים וחמש דקות."

כתפיה של הבחורה נשמטות ומבט של תבוסה מכסה את פניה. "ברצינות? הרגע סיימתי משמרת לילה ואני גוועת ברעב. אולי אני יכולה להזמין ולקחת?"

המארחת מזעיפה פנים. "למען האמת, ייקח בערך אותו זמן להכין את ההזמנה."

"לעזאזל," נאנחת הבחורה.

עיניי סוקרות את גופה, מהשיער הצבוע ורוד ועד למגפיה השחורים. היא לא לובשת הרבה וחושפת את בטנה, גבה וידיה המכוסות קעקועים. קשקושים משונים מוטבעים עליה כאילו מישהו השתעמם בשיעור ובילה את זמנו בשרבוט על עורה השזוף.

חולצת הבטן השחורה שהיא לובשת מסתיימת איפשהו באמצע הגב, ומכנסי הג'ינס הקצרצרים מרוחקים מקו המותניים כאילו היא קנתה מידה גדולה מדי.

אני מתכווץ ומקלל את עצמי שהתבוננתי בישבן של אישה כמו איזה סוטה מציצן. אני נושך את שפתי התחתונה ומחזיר את תשומת ליבי חזרה לטלפון שלי. אני צופה בשידור משנה שעברה של דרשה על מוסריות, שנשמעת באוזנייה שתקועה באוזני השמאלית.

כתם ורוד חודר לשדה הראייה שלי בזמן שהבחורה המקועקעת מתיישבת לידי על הספסל. אני מביט לעברה, מחייך אליה בנימוס ושב להביט בטלפון שלי.

הבחורה משמיעה אנחה קלה ומשפשפת את מצחה. אני מבחין בלק האדום־דם שעל ציפורניה ובסמלים הקטנים המקועקעים על כל אחת מאצבעותיה הארוכות והעדינות.

"מר גוד," קוראת המארחת במתיקות מהדלפק. עיניי מתרחבות כשאני מביט סביב ובודק מי עוד עשוי היה לשמוע אותה קוראת לי בשם המשפחה שלי, אבל היחידים שמסתכלים עליי הם זוג מבוגר שיושב על הספסל ממול.

אני מחייך אליהם לפני שאני הולך.

"המקום שלך מוכן," אומרת המארחת ואוחזת בתפריט צמוד לחזה, אלא שבזמן שהיא מתחילה ללכת לעבר הכיסא הריק וממתינה שאבוא בעקבותיה, רגליי לא נעות. יש נכון ולא נכון בתרחיש הזה, ועל אף שהבטן שלי מקרקרת מרעב, אני יודע מה עליי לעשות.

אני פונה להביט בבחורה ורודת השיער שיושבת על הספסל. עיניה עצומות וראשה נשען על ידה, אני ניגש אליה וטופח בעדינות על זרועה כדי להעיר אותה.

כשעיניה נפקחות, היא מביטה בי מופתעת.

"קחי את המקום שלי," אני אומר בהתנשפות.

"מה?"

"התפנה מקום על הבר, קחי אותו."

"ברצינות?" היא שואלת ובוחנת אותי כאילו מדובר באיזו מזימה.

"כן, ברצינות." אני נסוג לאחור ומסמן בידי לעבר המארחת הממתינה, שחיוכה נעשה מתוח.

הבחורה ורודת השיער קמה בהיסוס ומתקדמת לעבר הכיסא הריק. "תודה," היא אומרת לי, ועינינו נפגשות לרגע קצר לפני שהיא מתיישבת ומתרכזת בתפריט.

אני חוזר למקומי בפינה ומביט בטלפון שלי בזמן שאנשים חולפים על פניי.

כשהדרשה של אבי מגיעה לסיומה, האפליקציה טוענת מייד את הסרטון הבא. התפילות שלנו משודרות בטלוויזיה ומוקלטות, הן זמינות לכל המדינה כמעט בכל שירותי הסטרימינג — רדיו לווייני, שידור טלוויזיוני או מקוון. למיטב ידיעתי, ייתכן שאנשים במסעדה הזאת מאזינים לדרשות באוזניות שלהם.

נושא השבוע הוא מידות טובות, ואני זקוק להשראה מדרשות העבר, כי שום דבר חכם לא עולה בראשי כרגע. חלק מהנאומים הישנים נכתבו על ידי הצוות של אבא שלי, והם לא מעניינים. כלומר, הם משעממים. זו הסיבה שאבא שלי העביר אליי את מלאכת כתיבת הדרשות. הוא אומר שאני מנסח אותן בצורה שונה ובאופן שכל אחד יכול להבין. אומנם הוא מעט מיושן, וגדל על מליצות ומטפורות משעממות להחריד, אבל הוא רוצה לייצר קישור של ספר 'ויקרא' לרכש הגדול האחרון של הדאלאס קאובוי'ז, ולשם כך אני כאן.

"מר גוד," קורא קול מתקתק, אני מרים את מבטי ורואה את המארחת מחייכת אליי. "התפנה עוד מקום על הבר."

אני מחייך אליה, והבטן שלי כבר מגרגרת בציפייה ללביבות תפוחי אדמה ובייקון, אני מרגיש אסיר תודה שההמתנה לא הייתה ארוכה מדי, והולך בעקבותיה במהירות, החיוך שלי נמוג כשאני מבין שהכיסא הריק בבר נמצא ממש משמאל לגברת ורודת השיער בכבודה ובעצמה.

אני מתיישב לידה ומסתכל עליה בדיוק כשהיא מרימה את מבטה אליי. לפניה יש צלחת חצי ריקה וכוס קפה מלאה למחצה. עכשיו גם יש יותר צבע בלחייה וההבעה שלה נראית הרבה יותר ערנית.

"או מיי גאד, זה אתה," היא אומרת בהתלהבות כשאני מתיישב במקומי. אני מחייך אליה בנימוס ומהנהן. אני קצת מופתע שהיא מזהה אותי, למען האמת. היא לא נראית כמו אחת ש —

"אתה זה שנתת לי את המקום שלך. אתה פשוט מציל חיים. הייתי כל כך רעבה שחשבתי שאני הולכת למות."

אני מביט מטה וחש לרגע ענווה כשאני מבין שהיא מזהה אותי כאיש הטוב שנתן לה את המקום שלו... ולא כבן של המטיף הכי מוכר באוסטין.

"את מרגישה יותר טוב, אם ככה?" אני שואל בלי להביט בה. עיניי עדיין מרותקות לטלפון שלי בזמן שאני מתפלל בתוכי שהיא לא מסוג האנשים שימשיכו בשיחה רק כי הייתי מנומס.

"הרבה יותר. הלחמניות כאן כל כך טובות שהן יכולות להחיות מתים."

"אני מסכים. העונג כולו שלי. אני שמח שאת אוכלת ארוחת בוקר טובה."

אני בוחן אותה מקרוב, ושם לב שיש לה נזם בנחיר השמאלי. לא אחד, אלא שניים. וגם חישוק זהב תלוי באמצע אפה. יש גם אחד בצד הימני של השפה התחתונה שלה. חבל, באמת. יש לה אף יפה מאוד.

ושפתיים ממש יפות. ועיניים כחולות חודרות.

בכנות, הפנים שלה מושלמות בסך הכול — אפילו עם הכוכב הקטן שמקועקע ממש מעל עצם הלחי שלה.

זה לא בסדר מצידי להיות כל כך שיפוטי, אבל אם הבחורה לא הייתה מכוסה בכל כך הרבה קעקועים ועגילים, אולי הייתי שם לב קודם כמה היא יפה.

המלצרית מגיעה ולוקחת את ההזמנה שלי לקפה, ופל בלגי ותוספת לביבות תפוחי אדמה. אני חוזר להביט בטלפון שלי ומנסה להתמקד בדרשה ולמצוא השראה, אבל דעתי מוסחת שוב ושוב.

תחילה אני מטיל את האשמה על השיחה התוססת בין בני הזוג משמאלי, אבל האמת שהאשמה נטועה בכל תנועה של האישה מימיני שמסיחה את דעתי. יש משהו באצבעות הזריזות, בפנים עטורות העגילים והמותניים החשופים, שלא מאפשרים לי להתרכז.

בסופו של דבר, אני מוותר, מניח את הטלפון על משטח הבר ושולף את אוזניית האיירפוד מהאוזן שלי. במקום זה, אני מתרכז בהוספת חלב לקפה שלי. אחר כך אני מביט על הציפורניים האדומות שלה שמתופפות על הדלפק בזמן שהיא מסיימת לאכול את ארוחת הבוקר. היא לוקחת את בקבוק הקטשופ ממתקן המתכת שעל הדלפק ואני מביט באימה כשהיא מכסה בו את מה שנשאר מהביצים המקושקשות שבצלחתה.

אני לא מצליח להתאפק וצוחק.

השיער הוורוד שלה מתנופף כשהיא מסתובבת אליי. "אתה צוחק על ארוחת הבוקר שלי?" יש שמץ של שעשוע בנימת הקול שלה, שגורם לי להרגיש בנוח להתגרות בה מעט.

"לא הייתי נותן לך את המקום שלי אם הייתי יודע שתהרסי את הביצים."

היא צוחקת בפה מלא, מכסה את שפתיה הוורודות באצבעותיה, ועיניה מביטות בי בחום. "אל תשלול את זה עד שלא תנסה," היא ממלמלת, לוקחת ביס ולגימה מהקפה שלה.

"אני אוותר, תודה."

היא מנענעת את ראשה בהבעה שובבה. מבטינו נפגשים לרגע, ואני מבין שהיא עלולה לחשוב שאני מפלרטט איתה.

מתי פלרטטתי עם מישהי בפעם האחרונה? הדייטים האחרונים שלי היו כולם בליינד דייטים מביכים שארגנו עבורי חברים או אימא שלי. יש סיכוי שאיבדתי לגמרי את היכולת שלי בחמש עד עשר השנים האחרונות.

לא שאני אמור לפלרטט עם הבחורה הזאת. אני בכלל לא מעוניין, וגם אם הייתי, אני יכול רק לדמיין את הפרצוף של אימא שלי אם הייתי מביא הביתה מישהי כזו. אני זוכר היטב מה קרה כשקיילב הכיר לאימא את אשתו ונאלץ להסביר לה שהיא לותרנית1.

לפתע, גברת שיער ורוד שולחת את ידה ושולפת את המזלג שלי מהמפית שהוא עטוף בה.

"אני אומרת לך, אתה מפסיד."

ולהפתעתי המוחלטת, היא נועצת את המזלג בחתיכת ביצה שלא נגעה בה בצלחתה ומושיטה לי. אני יכול לעשות סיפור מהחיידקים ומזה שהיא זרה לי ושזה לא הולם, אבל אני מופתע ומשועשע מכדי לסרב. האצבעות המתוקות והזריזות שלה, שמחזיקות את המזלג מולי, מפתות מכדי לסרב.

אני רוכן וסוגר את פי על הביס הדוחה של ביצים מכוסות בקטשופ מתקתק. זה באמת דוחה, אבל האופן שבו היא מסתכלת עליי לא מאפשר לי לאכזב אותה. אני מנגב את קצות פי במפית ומניד בראשי.

"לא רע."

היא מניחה את המזלג בגיחוך. "לא רע? אתה משוגע. זה טעים."

בדיוק אז המלצרית מניחה את שתי הצלחות שלי — אחת עמוסה בערמת ופלים בלגיים ועליהם שלושה גושי חמאה, והשנייה מלאה בלביבות תפוחי אדמה מהבילות.

היא ממלאת את כוסות הקפה של שנינו, ויש שתיקה מביכה ביני לבין הבחורה לימיני. לאחר מכן כשהמלצרית מתרחקת, גברת שיער ורוד מסתובבת אליי. "אני סייג'," היא אומרת.

"אדם," אני מושיט לעברה את ידי. היא כורכת את אצבעותיה הארוכות והמקועקעות סביב כף ידי ומנערת אותה בלחיצה חזקה.

"נעים להכיר, אדם. שוב תודה שנתת לי את המקום שלך."

"תודה ששיתפת אותי בארוחת הבוקר שלך." אני צוחק ומהנהן לעבר שאריות הביצים שבצלחתה.

היא מסמיקה, מכסה את לחייה בידיה ומסיטה את מבטה ממני.

אני שונא להודות בכך, אבל למעשה, זה די חמוד.

"אני לא מאמינה שעשיתי את זה. עבדתי כל הלילה ולפעמים כשאני לא ישנה, אני מתנהגת כמו שיכורה. סליחה."

צחוק מתפרץ מהחזה שלי. "אל תתנצלי. אני צריך להודות לך שהארת את עיניי בנוגע לקסם שהוא ביצים עם קטשופ."

היא דוחפת את כתפי בכתפה. "תפסיק."

"באמת, אל תהיי נבוכה. בדרך כלל אני יושב כאן לבד ואוכל את ארוחת הבוקר שלי. אף פעם לא האכילו אותי על הבר."

הפעם היא מצחקקת בקול רך, ואני הולך לאיבוד בין גומות החן שבלחייה כשהיא מחייכת בעליזות רבה כל כך. המרפק שלה מונח על הבר, ראשה נשען על כף ידה והיא סוקרת את פניי כשאני מכסה את הוופלים שלי בסירופ.

"את מתכוונת להסתכל עליי אוכל עכשיו?"

"אם לא, אני חוששת שאירדם."

"אם ככה, אז בבקשה." אני מקרב מזלג עמוס לפה שלי בחיוך ומהמהם בהנאה כשהסירופ המתוק נוגע בבלוטות הטעם שלי. "רוצה ביס?" אני ממלמל בפה מלא.

היא שוב מצחקקת.

אחרי לגימת הקפה אני מתחיל לחתוך חתיכה נוספת מהוופל, מציץ לעברה ושואל, "אז מה את עושה? איזו עבודה מחזיקה אותך ערה כל הלילה?"

"אני עובדת במועדון לילה. בדרך כלל הוא נסגר בשעה ארבע, אבל אתמול היה עמוס, אז נשארנו פתוחים. מה שאומר שלא יכולתי לעזוב כמעט עד שבע. החבר שלי נשאר לסגור."

אני בולע עוד לגימת קפה ותחושת אכזבה צורבת חולפת בי.

"את זקוקה למנוחה," אני אומר כי פתאום אני לא יודע מה להגיד. אני חש מופתע מהחדשות על החבר שלה, שזה מגוחך, כי הבחורה הזאת היא לא הטיפוס שלי — עם חבר או בלעדיו.

"מה אתה אומר. הבעיה היא שאני יודעת שלא אצליח להירדם. אני שונאת לישון ביום."

"אם ככה, כנראה משמרת לילה לא מתאימה לך."

היא נאנחת ומושכת בכתפיה. "אני יודעת, זה מגוחך." וכמעט כמו סימן מאלוהים, היא מפהקת ומכסה את פיה בשקע המרפק שלה.

"ספרי לי על המועדון שלך. הוא טוב?"

צחוק גרוני כמעט גורם לה להיחנק מהקפה שלה. אני אפילו לא בטוח למה שאלתי את זה. יש לי חשד שאני מנסה באופן לא מודע לגרום לה להישאר, על אף שברור שהיא צריכה לשלם את החשבון וללכת הביתה לישון.

"זה לא ממש הסגנון שלך," היא עונה, ותוך כדי מנגבת את פניה במפית.

אני מפנה אליה את ראשי במהירות אחרי שאני לוקח ביס מתפוחי האדמה. "מה זה אמור להביע?"

האצבעות שלה צובטות את שפתה התחתונה והיא מסתכלת עליי בחיוך ערמומי. "אני מתכוונת... תסתכל על עצמך, אתה לא נראה בדיוק טיפוס של מועדונים. מתי היית במועדון בפעם האחרונה?"

אני מעמיד פני נעלב. "את קוראת לי זקן?"

"ממש לא," היא עונה. "אני קוראת לך... שמרן."

"אני עדיין נעלב," אני משיב בצחוק.

"המועדון הזה הוא... לא לשמרנים."

"זה מועדון חשפנות?" אני לוחש ורוכן כל כך קרוב אליה, שאני יכול להריח את ניחוח הפרחים בשערה.

"לא," היא לוחשת ומתקרבת עוד יותר.

אני שם לב שכשאנחנו מתרחקים, זה קורה לאט, כמעט בקושי. זה רק אני, או שהיא באמת מפלרטטת איתי? ואולי היא מתנהגת ככה עם כולם? קצת נועז מצידי לחשוב שהאישה היפה והמושכת הזאת מתעניינת בי רק כי היא מחייכת אליי.

ומגוחך מצידי לחשוב שזה בכלל משנה. חתול בית יותר מתאים לי ממנה.

אחרי עוד כמה נגיסות מארוחת הבוקר שלי, אני שם לב שהיא מהססת. היא נושכת את השפה התחתונה שלה ובוהה בידיה שאוחזות בספל הפורצלן הקטן. בדיוק כשאני עומד לשאול אותה על מה היא חושבת, היא שולחת יד לכיס האחורי שלה ומוציאה כרטיס שחור.

הכיתוב בחזית מבריק ו... ורוד כמובן, כמו גם הקצוות והלוגו שבגב הכרטיס.

אני פורץ בצחוק כשאני קורא את שם המועדון.

פינק.

כמה אירוני.

אין הרבה מידע נוסף חוץ מהאתר, הכתובת ומספר טלפון.

"כדאי לך... לבדוק אותו מתישהו."

"אני אעשה את זה," אני עונה ומכניס את הכרטיס לכיס האחורי.

סייג' מפהקת שוב ואני מסמן למלצרית לבוא. כשהיא מתקרבת, אני ממהר להודיע לה שאשלם גם את החשבון של חברתי ורודת השיער.

"אתה לא צריך לעשות את זה," היא מוחה.

"לכי הביתה לישון, סייג'."

"נכון שהיום אתה האביר שלי בשריון נוצץ?" היא אומרת בקול מתוק.

"יותר במכנסי חאקי. עכשיו לכי."

היא מסתובבת בכיסא שלה כך שברכיה נוגעות בצד הירך שלי, ומהססת לפני שהיא קמה ללכת. אני עומד להתעקש שוב שתלך, כשלפתע היד שלה מונחת בעדינות על האמה שלי. "אולי גם בשבת הבאה אסיים מאוחר ונוכל לחלוק שוב ארוחת בוקר."

אני טובע בצבע הכחול־קריסטלי של עיניה, ולרגע אני לא רואה את השיער הוורוד, הקעקועים והעגילים. אני רואה מולי תעלומה עטופה ביופי ומתחיל לתהות מה נמצא מתחת.

"אולי —" אני עונה לאט ומביט בפניה.

"להתראות, אדם." היד שלה עוזבת את זרועי, ונותר רק חלל קר וריק במקום שבו היא הייתה.

"להתראות, סייג'."

אני מביט בה יוצאת מהדלת הקדמית ונעלמת במורד הרחוב, חוזר לארוחת הבוקר האכולה למחצה שלי, ופתאום אני פחות מעוניין בוופלים ובסירופ.

במשך זמן מה אני פשוט יושב על הכיסא, משחזר כל רגע בשיחה שלנו ומתמסר לריח ולחיוך שלה בזיכרוני, כי אני יודע שזה כל מה שאקבל. קשה לקבוע אם אני באמת כל כך נמשך אליה או שהיא פשוט האדם הכי מעניין שפגשתי אי פעם.

כך או כך, היא מעסיקה את ראשי למשך שארית הבוקר — מסיבות שאני אפילו לא מצליח להבין.

כשאני סוף־סוף מרים שוב את הטלפון שלי, אני רואה שהדרשה שצפיתי בה כבר הסתיימה.