1
טרוויס דֶווין נשם נשימה רדודה, התעלם מהחום ומהלחות שטיפסו בקצב השמש העולה, ומיהר להיכנס לרכבת של 6:20, כאילו הייתה המטוס האחרון שיוצא מסייגון. הוא לבש חליפה זולה, אפורה עם ברק פנינה, חולצה לבנה ומקומטת שנזקקה לכביסה, ועניבה מאופקת בגוון כהה. הוא היה מעדיף ללבוש ג'ינס וחולצת טריקו, או מכנסי דגמ"ח ומגפיים צבאיים, אבל ידע שזה לא יתקבל בעין יפה במקום שאליו הוא נוסע.
הוא התקלח הרגע, אבל זיעה כבר החלה לבצבץ על עורו, ורעמת שערו הסמיך סורקה לאחור בקפידה, עד כמה שאפשר. פניו היו מגולחות והדיפו ריח עדין של אפטרשייב לא מוכר. הוא לבש מוקסינים זולים וצחצח אותם מכל הכיוונים. בתיקו דמוי העור נחו המחשב הנייד שסיפקה לו החברה, עם הצפנה מיוחדת וללא אפשרות של שימוש אישי, וגם חפיסה של סוכריות מנטה לרענון הנשימה וכדורים נגד צרבת. הוא הפסיק ליטול את כדורי האנרגיה הקטנים ההם שנהג לקחת כשיצא להילחם למען ארצו. בצבא חילקו אותם כמו סוכריות גומי, כדי שהחפ"שים יוכלו להילחם לאורך זמן בלי יותר מדי שינה או מזון.
אבל עכשיו הם עולים כסף.
וכלי הנשק העיקריים שלו כבר לא היו רובה M4 מקוצר או אקדח בֶּרֶטָה M9 של פעם, אלא צמד מסכי מֶק עשרים ושבעה אינץ', שחוברו באמצעים דיגיטליים לאחסון ענן אדיר ומוצפן, עם כל הנתונים שיזדקק להם אי־פעם. כל זה היה בעיניו בולשיט, אך בד בבד, לא היה כרגע שום דבר שנראה לו חשוב יותר.
כל מה שלימדו אותו בעולם הפיננסים היה פשוט למדי: אם לא תנצח – תפסיד. אם לא תאכל – תרעב. הבחירה הייתה בינארית. אף לוחם טאליבן או חייל אפגני מעולם לא העמיד פנים שהוא בעל ברית שלו לפני שניסה לתקוע לו כדור בראש. והנה כאן, הדאגות העיקריות שלו היו תחזיות רווחים רבעוניות, בעיות נזילות, שווקים חופשיים וסגורים, מונופולים ואוליגופולים, עורכי הדין של החברה שהתעקשו להיצמד לחוקים ובוסים שדרשו מהם להפר אותם השכם והערב. אבל מעל כל אלה היו האנשים שישבו לצידו בחלל המשותף. הם היו אויביו בלב ובנפש. בעיניו זה תמיד היה הוא או הם, בגרסה של וול סטריט לאמנויות לחימה.
דווין נסע דרומה אל העיר הגדולה בקו הארלם של מֶטרוֹ נורת. בגיל שלושים ושתיים כל חייו השתנו, והוא לא ממש ידע לומר מה דעתו על כך. לא, בעצם הוא כן ידע. הוא שנא את זה. כי זה אומר שהכול התנהל בדיוק לפי התוכנית.
הוא התיישב במושב הקבוע שלו בדרכו העירה: שורה שלישית, מושב החלון מצד ימין. בדרכו חזרה התיישב תמיד בצד שמאל. הרכבת נסעה בעצלתיים, בניגוד לאופיים של הנוסעים בה. רכבות אלגנטיות דהרו כמו ברדלסים באירופה ובאסיה, אבל כאן הן הזדחלו כמו חלזונות. לפחות הן היו מהירות מהמכוניות שנתקעו בתנועה הרצחנית שפקקה את הכניסות לעיר ואת היציאות ממנה בכל בוקר, צהריים וערב.
דורות רבים לפניו נסעו גם הם באותו מסלול בדיוק, בניסיון להתפרנס במגדלי היזע של מנהטן. רבים גם מתו בדרך, בגלל כל החשודים הרגילים: התקף לב פתאומי המכונה גם יוצר אלמנות, אירוע מוחי, מפרצת, מוות איטי מהפרעה נוירולוגית או סרטן, כבד מיוסר שטבע באלכוהול, או איבוד עצמי לדעת של אלו שכבר לא יכלו לשאת עוד את הלחץ.
דווין התגורר במַאוּנט קיסקוֹ, בבית עייף למראה שחלק עם שלושה בני עשרים ומשהו, וכל אחד מהם ניסה לבנות את עתידו בדרכו הייחודית. מדי בוקר הוא השאיר את כולם ישנים, כשניסה גם הוא לעצב את עתידו. בדרך למנהטן הרכבת התמלאה לאיטה. הקיץ היה בעיצומו, השמש טיפסה בנחישות אל מרום הרקיע, והחום הלך וגבר. הוא היה יכול לגור בעיר ולשלם הרבה יותר בתמורה לנסיעה קצרה ונעימה יותר. אך הוא אהב את העצים ואת השטחים הפתוחים, ולא שש להיות מוקף כל העת רק בגורדי שחקים ובבטון. למעשה, הוא התלבט היכן לגור כשקיבל שיחת טלפון מפתיעה ממתווכת שהכירה את אחד מחבריו, וזו הכריזה שמצאה לו חדר בבית פרטי. השכירות הייתה זולה מספיק כדי לאפשר לו גם לחסוך קצת. והמוני אנשים נסעו העירה מדי יום ביומו, למרות שזה האריך את ימי העבודה. הפילוסופיה הזו הוחדרה לראשו במשך רוב שנותיו.
"אתה צריך לעבוד עד שתתפגר, טרוויס," אמר לו אביו שוב ושוב. "כי אף אחד בעולם הזה לא ייתן לך ארוחות חינם. אתה צריך ללמוד לקחת, והדרך היחידה היא לעבוד קשה יותר מכל האחרים. תסתכל על אחותך ועל אחיך. נראה לך שהיו להם חיים קלים?"
כן, אחיו ואחותו הגדולים, דני וקלייר. נוירוכירורג בכיר במאיוֹ קליניק וסמנכ"לית כספים של חברת פוֹרצֶ'ן 100. הם היו מבוגרים ממנו בשמונה ותשע שנים, וכבר זינקו לדרגה של כוכבי־על. הם נסקו לגבהים שהוא לעולם לא יוכל להשיג. אמרו לו את זה לעיתים כה קרובות, ששום דבר כבר לא יצליח לשכנע אותו אחרת.
הלידה של דווין הייתה ללא ספק טעות. בין שאביו שכח את הקונדום ובין שאימו לא הבינה שהיא מבייצת ולא הצליחה להרחיק מעליה את הגבר התאוותן שלה, התוצאה הייתה שהוא הגיח אל אוויר העולם ועצבן את כל בני משפחתו. אימו חזרה מייד לעבודה במרפאת השיניים המשגשגת של אביו בקונטיקט, שם עבדה כשיננית. מטבע הדברים, הוא שמע את הסיפור הזה רק מאוחר יותר, אך בהחלט ייתכן שחש באדישות של הוריו כלפיו גם כשהיה עולל. האדישות הזו הפכה לזעם כשדווין הגיע לכיתה י"ב.
זה קרה לאחר שהתקבל ללימודים בווסט פוינט.
אביו שאג, "אתה מעדיף לבזבז את הזמן בתור חייל במקום לצאת לעולם ולמצוא פרנסה? אז רק שתדע לך, ילד, שסולקת רשמית מרשימת הנהנים מההון המשפחתי. לאימא שלך ולי לא מגיע שתתנהג אלינו ככה."
דווין השתלב יפה בעולם הצבאי. משסיים את לימודיו בווסט פוינט, השלים גם את הלימודים המפרכים בבית הספר לרֵיינגֶ'רס, ועבר בהצלחה את מבחני הזחילה, ההליכה והריצה, כפי שנקראו שלושת השלבים. אין ספק שהחלק הקשה ביותר היה המחסור בשינה. הוא וחבריו ליחידה ממש איבדו את ההכרה תוך כדי עמידה. בהמשך הוא הגיש מועמדות ליחידת העילית, רֶגימֶנט הרֵיינגֶ'רס ה־75. האימונים שם היו מפרכים עוד יותר, אבל הוא שמח להימנות עם הכוחות המיוחדים, ואהב במיוחד את משימות ההסתערות המסוכנות והתובעניות שנדרש לבצע.
הוא וחבריו הגיעו להישגים משמעותיים מאוד, והוא כתב עליהם להוריו בתקווה לזכות בשבחים. אימו מעולם לא טרחה לכתוב לו בחזרה, ואילו אביו שלח לו מייל ותהה באיזה פארק לאומי מתכוונים להציב אותו כעת, משהפך רשמית לרֵיינגֶ'ר, כאילו עבר את הכול רק כדי להיות פקח. אביו חתם את המייל במילים, "אביו הגאה של יוגי הדוב." הוא היה יכול לומר לעצמו שאביו ניסה להפגין חוש הומור, אבל ידע שלא היה לו חוש כזה.
דווין זכה פעמיים בעיטור לב הארגמן, פעם אחת בכוכב הכסף, ובשלל אותות ועיטורים נוספים. בז'רגון הצבאי הוא היה שק"ל, שועל קרבות לוחם. אלא שהוא ראה בעצמו ניצול.
הוא לבש לראשונה מדים כילד, ופשט אותם כמכונת לחימה משומנת היטב. גובהו היה מטר שמונים ושישה ס"מ וחצי, כפי שנמדד בצבא בדייקנות, וכשהגיע לווסט פוינט מבנה גופו היה ממוצע והוא שקל שמונים ואחד קילוגרם בלבד. אך הצבא והנחישות שלו עצמו הפכו אותו למאה ושניים קילו של שרירים ועצמות. אחיזתו הייתה עוצמתית כלסתות של תנין; הסיבולת שלו הייתה בשמיים; ויכולתו להרוג בלי להיהרג הציבה אותו בראש שרשרת המזון, לצד לווייתני הקטלן וכרישי העמלץ הלבן.
הוא קודם לדרגת סרן בהתאם ללוח הזמנים המקובל וענד את הארונות על כתפיו בגאווה רבה, אלא שאז הוא נאלץ לפרוש כי לא הייתה לו ברירה. זה קרע אותו כבר אז וזה קורע אותו גם עכשיו. הוא היה איש צבא בכל רמ"ח איבריו, עד לרגע שבו כבר לא היה יכול יותר. אבל זו החלטה שלא הייתה לו ברירה אלא לקבל.
לאחר שחרורו הוא ישב בדירה במשך חודש ימים והתלבט מה לעשות, שעה שחבריו הוותיקים התקשרו, וגם שלחו לו מיילים ומסרונים, וכולם תמהו מדוע פשט את המדים, לכל הרוחות. הוא לא ענה לאף אחד כי לא היה לו מה לומר. הוא היה מפקד שמעולם לא התקשה לחלק פקודות ולהוביל את אנשיו לקרב, ובכל זאת, הוא התקשה למצוא את המילים כדי להסביר את מעשיו.
חוק החיילים המשוחררים שנחקק אחרי 11 בספטמבר עזר לו להמשיך בחייו. בזכותו הוא קיבל מלגת לימודים מלאה באוניברסיטה ציבורית. זו הייתה תמורה הוגנת על שכמעט מת למען ארצו, והיא אפשרה לו להשלים תואר שני במנהל עסקים.
הוא היה הסטודנט המבוגר ביותר מהמחזור שלו שהתקבל לקאוּל אֶנד קָמלי, חברת ההשקעות המהוללת שבה עבד כאנליסט זוטר. כשהגיש מועמדות לתפקיד הוא ידע שמנהלי החברה יסתכלו עליו בחשדנות בשל גילו המתקדם והרקע יוצא הדופן שלו. הם הודו לו מן השפה אל החוץ על שירותו הצבאי, כי כך נהוג לעשות. כנראה היה עליהם למלא מכסה כלשהי של חיילים משוחררים, והוא היה הבחירה המתבקשת. אבל לא עניין אותו מדוע בחרו דווקא בו, העיקר השקיבל הזדמנות לגרום לעצמו להיות אומלל ככל שרק ניתן.
כן, הוא חשב לעצמו כשבהה החוצה מבעד לחלון. אומלל ככל שרק ניתן. הוא ניסה לעלות על רכבות מאוחרות יותר בדרכו העירה, אבל כולן היו מלאות בלובשי חליפות רבים מדי, בדרכם לעבודה, בדרכם למלחמה, בדיוק כמוהו. והוא הרגיש צורך להגיע ראשון, כי בדרך כלל מי שמגיע ראשון ומקדים את כולם הוא המנצח. גם את זה הוא למד בצבא.
משום כך הוא הקפיד לעלות כל בוקר לרכבת של 6:20, לנסוע העירה ולקבל על עצמו את העונש. וגם כשתיעב את העבודה שלו ואת אורח החיים שהתלווה אליה, העונש אף פעם לא הצליח לכפר על פשעו.
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
