למען האמת

חלק ראשון

גלורי דייז
יום שלישי, 13 בנובמבר

1

התקרבתי אל דוכן העדים עוטה חיוך חם ומסביר פנים שהסתיר כמובן את כוונתי האמיתית, שהייתה לחסל את האישה שישבה שם ומבטה נעוץ בי. קלייר וֶלטון זיהתה לפני רגע את מרשי כגבר שאילץ אותה באיומי אקדח לצאת מהמרצדס אי־60 שלה בערב חג המולד של השנה שעברה. היא טענה שהוא זה שהפיל אותה לרצפה ואז הסתלק עם הרכב שלה, עם הארנק ועם כל שקיות הקניות שהעמיסה במושב האחורי כשהייתה בקניון. היא בדיוק סיפרה לתובע שחקר אותה שהוא גזל ממנה גם את תחושת המוגנוּת והביטחון העצמי שלה, למרות שעל הגנבות האישיות יותר הללו הוא לא נתבע.

"בוקר טוב, גברת ולטון."

"בוקר טוב."

היא אמרה את המילים כאילו היו נרדפות ל"בבקשה אל תפגע בי", אך כל הנוכחים בבית המשפט ידעו שמתפקידי לפגוע בה היום, וכך לפגוע בטענות המדינה כנגד מרשי, לאונרד ווֹטס. ולטון הייתה גברת מכובדת בשנות השישים לחייה, שאמנם לא נראתה שברירית, אך לא נותר לי אלא לקוות שהיא כן.

ולטון הייתה עקרת בית מבוורלי הילס ואחת מבין שלוש קורבנות שנשדדו בבולמוס פשיעה של קדם חג המולד, שהוביל לתשע האשמות נגד ווטס. המשטרה הכתירה אותו בכינוי "השודד המתנגש", גנב אלים שעקב אחרי הנשים שבחר מראש ביציאה מהקניון, התנגש ברכביהן בזמן שעמדו לפני תמרור עצור בשכונות מגורים, וכשיצאו מתוך האוטו לבדוק את הנזק, שדד מהן את רכביהן ורכושן באיומי נשק. אחר כך הוא משכן או מכר את שללו, שמר בידיו את המזומן והשאיר את כלי הרכב במשחטות רכב בוואלי.

אבל כל ההאשמות הללו נותרו בינתיים בגדר "לכאורה" בלבד, ותלויות בכך שמישהו יזהה את לאונרד ווטס בתור העבריין בפני המושבעים. זה מה שהפך את קלייר ולטון לכל כך מיוחדת ולעדת מפתח במשפט. היא הייתה היחידה מבין שלוש הקורבנות שהצביעה על ווטס בפני המושבעים וטענה באופן חד־משמעי שזה הוא, הוא עשה את זה. היא הייתה העדה השביעית מטעם התביעה ביומיים האחרונים, אבל מבחינתי הייתה העדה היחידה. פין הבאולינג העיקרי, ואם אפיל אותה בדיוק בזווית הנכונה, כל הפינים האחרים ייפלו איתה.

אם לא תהיה כאן זריקה מדויקת, קהל המושבעים הצופה עתיד לשלוח את לאונרד ווטס לכלא לשנים ארוכות.

לקחתי איתי אל דוכן המושבעים דף נייר יחיד, שאותו זיהיתי כתלונה המקורית למשטרה, שרשם שוטר מקוף שהיה הראשון להגיב לשיחת החירום שערכה קלייר ולטון למוקד מטלפון נייד שאול לאחר חטיפת הרכב שלה. הדוח נכלל כבר במוצגי התביעה. לאחר שביקשתי את אישורו של השופט ונעניתי בחיוב, הנחתי את המסמך על מעקה דוכן העדים. ולטון נרתעה ממני כשעשיתי זאת. הייתי בטוח שרוב המושבעים הבחינו בכך גם הם.

בדרכי חזרה לדוכן שבין שולחנות התביעה וההגנה התחלתי לשאול את שאלתי הראשונה.

"גברת ולטון, מונח לפנייך דוח התלונה המקורי שנלקח ביום התקרית המצערת שלה נפלת קורבן. האם את זוכרת שדיברת עם השוטר שהגיע לעזור לך?"

"כן, כמובן שאני זוכרת."

"סיפרת לו מה קרה, נכון?"

"כן. הייתי עדיין בהלם באותו..."

"אבל סיפרת לו מה קרה כדי שיוכל להגיש תלונה על האיש ששדד אותך וגנב את רכבך, האם נכון?"

"כן."

"זה היה השוטר קורבין, נכון?"

"יכול להיות. אני לא זוכרת את שמו, אבל הוא רשום בדוח."

"אבל את זוכרת שסיפרת לשוטר מה קרה, נכון?"

"כן."

"והוא רשם תקציר של דברייך, נכון?"

"כן, נכון."

"והוא אפילו ביקש ממך לקרוא את התקציר ולחתום בראשי תיבות, נכון?"

"נכון, אבל הייתי מאוד לחוצה."

"האם אלו ראשי התיבות שלך בתחתית פסקת הסיכום של הדוח?"

"כן."

"גברת ולטון, האם תואילי לקרוא בקול בשביל המושבעים מה רשם השוטר קורבין אחרי ששוחח איתך?"

ולטון בחנה את הדוח בהיסוס לפני שהקריאה ממנו.

כריסטינה מדינה, התובעת, ניצלה את הרגע כדי לקום ולהביע התנגדות.

"כבודו, אם העדה חתמה בראשי תיבות על דוח השוטר ואם לאו, עמיתי הנכבד עדיין מנסה לבטל את עדותה בעזרת כיתוב שאיננו מעשה ידיה. התביעה מתנגדת."

השופט מייקל סִיבֶּקֶר פנה אליי בצמצום עיניים.

"כבודו, בחותמה בראשי תיבות על דוח השוטר, העדה הכירה בנכונות התצהיר. מדובר בתיעוד מרגע המעשה, והמושבעים צריכים לשמוע אותו."

סיבקר דחה את ההתנגדות והורה לגברת ולטון להקריא את התצהיר החתום בראשי תיבות מהדוח. היא צייתה לבסוף.

"'הקורבן הצהירה כי נעצרה בצומת הרחובות קמדן ואלבאדו, וזמן קצר אחר כך נפגע רכבה מאחור מרכב מתקרב. כשפתחה את דלתה כדי לצאת החוצה ולבחון את הנזק, נתקלה בגבר שחור כבן שלושים עד שלושים וחמש ש'...' אני לא יודעת מה זה אומר."

"שנים," אמרתי. "אנא המשיכי להקריא."

"'הוא תפס אותה בשיער ומשך אותה מתוך הרכב אל הקרקע באמצע הכביש. הוא כיוון אקדח תופי שחור קצר קנה אל פניה ואמר לה שיירה בה אם תזוז או תשמיע קול. החשוד זינק אז לתוך רכבה ונסע משם לכיוון צפון, ובעקבותיו הרכב שנכנס בה מאחור. הקורבן לא ידעה לספק...'"

חיכיתי אך היא לא סיימה את המשפט.

"כבודו, האם תואיל להורות לעדה להקריא את כל התצהיר בשלמותו כפי שנרשם ביום התקרית?"

"גברת ולטון," הדגיש השופט סיבקר. "אנא המשיכי לקרוא את התצהיר כולו."

"אבל השופט, זה לא כל מה שאמרתי."

"גברת ולטון," אמר השופט בתקיפות. "הקריאי את התצהיר בשלמותו כפי שביקש ממך הסנגור."

ולטון נעתרה בלית ברירה והקריאה את המשפט האחרון בדוח.

"'הקורבן לא ידעה לספק תיאור נוסף של החשוד באותו זמן.'"

"תודה לך, גברת ולטון," אמרתי. "עכשיו, בעוד שאין ממש תיאור של החשוד, ידעת מהרגע הראשון לתאר לפרטי פרטים את האקדח שבו השתמש, האם נכון?"

"אני לא יודעת עד כמה לפרטי פרטים. הוא כיוון אותו לפרצוף שלי כך שיכולתי לראות אותו היטב ולפרט מה ראיתי. השוטר עזר לי בכך שהסביר את ההבדל בין אקדח תופי לסוג השני. נדמה לי שקוראים לזה אוטומטי."

"ויכולת לתאר באיזה סוג אקדח היה מדובר, את צבעו, ואפילו את אורכו של הקנה."

"לא כל האקדחים שחורים?"

"מה דעתך שאני אשאל את השאלות כרגע, גברת ולטון?"

"טוב, השוטר שאל הרבה שאלות לגבי האקדח."

"אבל לא ידעת לתאר את הגבר שכיוון אלייך את האקדח, ובכל זאת כעבור שעתיים בחרת את קלסתרונו מתוך כמה וכמה תמונות מעצר. האם אני צודק בדבריי, גברת ולטון?"

"אתה חייב להבין משהו. ראיתי את האיש ששדד אותי וכיוון את הנשק. להיות מסוגלת לתאר אותו ולזהות אותו זה שני דברים שונים. כשראיתי את התמונה ידעתי שזה הוא, בדיוק כמו שאני בטוחה שזה הוא שיושב עכשיו שם ליד השולחן."

פניתי אל השופט.

"כבודו, אבקש למחוק את התגובה משום שלא השיבה לשאלה."

מדינה קמה על רגליה.

"כבודו, עורך הדין הנכבד יוצא בהצהרות כוללניות במסגרת מה שהוא מכנה שאלות. הוא יצא בהצהרה והעדה רק הגיבה לה. אין ביסוס לבקשתו למחוק את תשובתה מהפרוטוקול."

"הבקשה למחיקה מהפרוטוקול נדחית," מיהר השופט לומר. "עבור לשאלה הבאה, מר הוֹלֶר, ואני מתכוון לשאלה הפעם."

עברתי ושאלתי. במשך עשרים הדקות הבאות הפגזתי את קלייר ולטון ואת הזיהוי שלה את מרשי. שאלתי כמה אנשים שחורי עור יצא לה להכיר בחייה כעקרת בית מבוורלי הילס ופתחתי את הדלת לסוגיות של זיהוי בין־גזעי. אך ללא הועיל. בשום שלב לא הצלחתי לערער את נחישותה או אמונתה בכך שלאונרד ווטס היה האיש ששדד אותה. נראה שלאורך הדרך הצליחה להשיב לעצמה את אחד הדברים שלטענתה נלקח ממנה בשוד: ביטחונה העצמי. ככל שהפעלתי עליה יותר לחץ, כך נראה שהתחזקה לנוכח המתקפה המילולית והשיבה אותה בחזרה אליי. בסוף היא עמדה כחומה בצורה, והזיהוי שלה את מרשי נותר עומד בעינו. כדור הבאולינג שהטלתי סטה הצידה ולא פגע בכלום.

אמרתי לשופט שאין לי יותר שאלות ושבתי אל שולחן ההגנה. מדינה אמרה לשופט שיש לה חקירה נגדית קצרה, וידעתי שהיא עתידה לשאול את ולטון סדרת שאלות שרק יבססו ביתר שאת את הזיהוי של ווטס. בזמן שהתיישבתי בכיסאי ליד ווטס, עיניו סרקו את פניי לחפש רמזים לתקווה.

"טוב," לחשתי לו. "זהו זה. הלך עלינו."

הוא נרתע ממני כאילו נגעל מהבל פי או מדבריי או גם וגם.

"עלינו?" אמר.

הוא אמר את זה בקול רם דיו להפריע למדינה, שהסתובבה והסתכלה על שולחן ההגנה. הרמתי כפות ידיים פרושות בתנועה מרגיעה וסימנתי לו בשפתיי "תרגיע".

"להירגע?" הוא אמר בקול. "אני לא הולך להירגע. אמרת לי שזה בכיס שלך, שהיא לא תהווה בעיה."

"מר הולר!" התרגז השופט. "רסן בבקשה את מרשך, אחרת איאלץ..."

ווטס לא חיכה לשמוע מה בדיוק מאיים השופט לעשות. הוא התנפל עליי כמו שחקן פוטבול שמבצע תיקול. הכיסא שלי התהפך כשאני בתוכו, ושנינו נפלנו על הרצפה לרגליה של מדינה. היא קפצה הצידה כדי שלא תיפגע בעצמה כשווטס הניף לאחור את זרועו הימנית. אני שכבתי על צידי השמאלי על הרצפה, כשזרוע ימין שלי מרותקת תחת גופו של ווטס. הצלחתי להרים את יד שמאל ותפסתי את האגרוף שלו שהוטח מטה אליי, אך הצלחתי רק לרכך את המכה. האגרוף שלו נכנס לי בלסת ביחד עם היד שלי.

הייתי מודע במעורפל לצרחות ולהמולה סביבי. ווטס הניף שוב אגרוף לקראת מהלומה מספר שתיים, אבל מאבטחי אולם המשפט הסתערו עליו לפני שהספיק להנחית אותו. הם התקילו אותו מכמה כיוונים, בתנופה שהדפה אותו מעליי אל הרצפה שלפני שולחנות עורכי הדין.

נדמה שהכול התנהל בהילוך איטי. השופט צעק פקודות שאיש לא הקשיב להן. מדינה והקלדנית התרחקו מהתגרה. פקידת בית המשפט נעמדה בתאה וצפתה בחלחלה. ווטס היה שרוע על גחונו על הרצפה, כשידו של אחד המאבטחים לוחצת על ראשו לרתק אותו מטה, וחיוך מוזר התנוסס על פניו בזמן שידיו נאזקו מאחורי גבו.

בן רגע הכול נגמר.

"מאבטחים, סלקו אותו מאולם בית המשפט!" ציווה סיבקר.

ווטס נגרר מבעד לדלת המתכת בצידו של האולם אל תא המעצר ששימש להחזקת עצירים נאשמים. אני נשארתי לשבת על הרצפה, בוחן את הנזק. דם נזל מהפה והשיניים שלי אל החולצה הלבנה המגוהצת שלבשתי. העניבה שלי נחה על הרצפה מתחת לשולחן ההגנה. זו הייתה עניבת קליפס שאני נוהג לענוב כשאני מבקר אצל לקוחות עצורים, כשאני לא רוצה שימשכו אותי דרך הסורגים.

מיששתי את הלסת והעברתי לשון על שיניי. נראה שהכול תקין ומתפקד. הוצאתי ממחטה לבנה מהכיס הפנימי של הז'קט והתחלתי לנקות את פניי, תוך שאני נעזר בידי הפנויה כדי להתרומם בעזרת השולחן.

"ג'יני," אמר השופט לפקידת בית המשפט. "תזמיני פרמדיקים למר הולר."

"לא, כבודו," מיהרתי לומר. "אני בסדר. רק צריך להתנקות קצת."

הרמתי את העניבה שלי, ובניסיון מעורר רחמים להיראות מכובד חיברתי אותה חזרה לצווארון למרות הכתם האדום־כהה על חזית חולצתי. בזמן שהשחלתי את הקליפס לתוך הצווארון המכופתר, כמה מאבטחים שהגיבו לכפתור המצוקה שכנראה הפעיל השופט פרצו בסערה מבעד לדלתות הראשיות מאחור. סיבקר הודיע להם מייד לחדול ושהתקרית חלפה. המאבטחים התפזרו לאורך הקיר האחורי של אולם המשפט לתצוגת תכלית, למקרה שעוד מישהו באולם יחליט לעשות בעיות.

ניגבתי את הפנים בממחטה עוד פעם אחרונה ופניתי אל השופט.

"כבודו," אמרתי. "אני מתנצל מעומק הלב על התנהגותו של מרשי..."

"לא עכשיו, מר הולר. שב במקומך, וגם את, גברת מדינה. כולם, נא להירגע ולשבת."

עשיתי כפי שצוּויתי, וכשהממחטה המקופלת צמודה לפי צפיתי בשופט, שפנה במושבו לכיוון תא המושבעים. ראשית הוא אמר לקלייר ולטון שהיא משוחררת מדוכן העדים. היא קמה בהיסוס והלכה לכיוון השער שמאחורי שולחנות עורכי הדין. היא נראתה מזועזעת יותר מכולנו. וללא ספק מסיבה טובה. היא כנראה הבינה שווטס היה יכול באותה מידה להתנפל עליה במקום עליי. ואם היה זריז מספיק עוד היה מצליח.

ולטון התיישבה בשורה הראשונה בקהל, השמורה לעדים ולסגל, והשופט המשיך לפנות אל המושבעים.

"גבירותיי ורבותיי, אני מצטער שנאלצתם לחזות בתקרית הזאת. אין מקום לאלימות באולם בית המשפט. זה מקום שבו החברה המתורבתת נוקטת עמדה נגד האלימות הפושה ברחובותינו. אני מצר עמוקות על כך שאירע מקרה שכזה."

נשמע קול נקישה מתכתי בזמן שהדלת לתא המעצר נפתחה ושני מאבטחי אולם המשפט חזרו. תהיתי כמה הם כיסחו את ווטס בזמן שהכניסו אותו לתא.

השופט עצר לרגע ואז שב להתמקד במושבעים.

"לדאבוני, החלטתו של מר ווטס לתקוף את עורך דינו לא מאפשרת לנו להמשיך במשפט. אני סבור..."

"כבודו?" קטעה אותו מדינה. "אם יותר לתביעה לדבר."

מדינה ידעה בדיוק מה עומד השופט לומר והייתה חייבת לעשות משהו.

"לא עכשיו, גברת מדינה, ואל תפריעי לבית המשפט."

אבל מדינה התעקשה.

"כבודו, נוכל לדון בזה שלא לפרוטוקול?"

השופט לא נראה מרוצה מהעניין, אך נעתר לבקשתה. נתתי לה להוביל, ושנינו ניגשנו אל דוכן השופט. השופט הפעיל מאוורר שנועד למיסוך קול, כדי שהמושבעים לא ישמעו אותנו מתלחשים. לפני שמדינה הספיקה לשטוח את טיעוניה, השופט שאל אותי שוב אם אני מבקש טיפול רפואי.

"אני בסדר, כבודו, אבל תודה על ההצעה. נראה לי שהנפגעת היחידה בתקרית היא החולצה שלי."

השופט הנהן ופנה אל מדינה.

"אני יודע שעמדת להתנגד, גברת מדינה, אבל אין באפשרותי לעשות דבר. המושבעים הושפעו ממה שראו עכשיו. אין לי ברירה."

"כבודו, המשפט הזה דן בנאשם אלים ביותר שביצע מעשים אלימים ביותר. המושבעים יודעים את זה. מה שראו עכשיו לא ישפיע על שיקול דעתם בצורה לא הולמת. המושבעים זכאים לראות ולשפוט בעצמם את התנהגותו של הנאשם. מאחר שהוא בחר מרצונו לקחת חלק במעשי אלימות, הדעה שיגבשו עליו היא במקומה ואינה בלתי הוגנת."

"אם יותר לי להביע את דעתי, כבודו, אני חולק על עמיתתי הנכבדה..."

"ומעבר לזה," המשיכה מדינה תוך שהיא קוטעת את דבריי, "אני חוששת שהנאשם עושה מניפולציות על בית המשפט. הוא ידע טוב מאוד שיקבל ככה משפט חדש. הוא..."

"רגע, רגע, בבקשה," מחיתי. "התנגדות הקטגוריה נגועה ברמיזות נטולות בסיס ו..."

"גברת מדינה, התנגדותך נדחתה," קטע השופט את הוויכוח. "גם אם ההשפעה על שיקול דעת המושבעים הוגנת ובמקומה, מר ווטס פיטר הלכה למעשה את עורך דינו. לא אוכל לדרוש ממר הולר להמשיך בנסיבות כאלה, ואני נוטה לא לאפשר את חזרתו של מר ווטס לאולם זה. חזרו למקומותיכם, שניכם."

"כבודו, אבקש שהתנגדותי תירשם בפרוטוקול."

"בקשתך התקבלה. עכשיו חזרו למקומותיכם."

חזרנו לשולחנות שלנו, והשופט כיבה את מכשיר המיסוך ופנה אל המושבעים.

"גבירותיי ורבותיי, כפי שאמרתי, התקרית שהייתם עדים לה יצרה מצב של דעה קדומה נגד הנאשם. אני סבור שתתקשו לנתק את עצמכם ממה שראיתם בזמן שתתדיינו בדבר אשמתו או חפותו בסעיפי האשמה השונים. לפיכך עליי להכריז כעת כי המשפט מבוטל ולשחרר אתכם בלוויית תודתו של בית המשפט ומדינת קליפורניה. שומר בית המשפט קרלייל ילווה אתכם בחזרה לחדר המושבעים, שם תוכלו לאסוף את חפציכם וללכת הביתה."

נראה שהמושבעים לא היו בטוחים מה לעשות ואם באמת זה נגמר. לבסוף נעמד גבר אמיץ אחד בתא, והאחרים מיהרו לקום בעקבותיו. הם יצאו בטור מבעד לדלת בירכתי האולם.

הסתכלתי על כריסטינה מדינה. היא ישבה ליד שולחן התובע בסנטר שמוט ונראתה מובסת. השופט מיהר לחתום את הדיון לאותו יום והסתלק מהאולם. קיפלתי את הממחטה ההרוסה שלי והחזרתי אותה לכיס.

2

פיניתי את כל היום בשביל המשפט, ועכשיו, מששוחררתי ממנו במפתיע, לא היו לי פגישות עם לקוחות או דיונים עם קטגורים. לא הייתי אמור להיות בשום מקום. יצאתי מבית המשפט וצעדתי במורד רחוב טמפל אל רחוב מספר 1. בצומת הרחובות היה פח אשפה. הוצאתי את הממחטה שלי, קירבתי לשפתיי וירקתי לתוכה את ההפרשות שהצטברו בפי. ואז זרקתי לפח.

פניתי ימינה לרחוב מספר 1 וראיתי את הלימוזינות החונות לאורך המדרכה. היו שם שש בשורה כמו בשיירת אבל, והנהגים עמדו בחבורה על המדרכה, ממתינים ומקשקשים. אומרים שחיקוי הוא המחמאה הגדולה ביותר, אבל מאז הסרט 'סנגור במבחן' צצה להקה שלמה של עורכי דין המצוידים בלינקולן שנהגה לתפוס דרך קבע את המדרכות מחוץ לבתי המשפט של לוס אנג'לס. זה גרם לי בו בזמן גאווה ורוגז. שמעתי לא פעם ולא פעמיים שהסתובבו בשטח עורכי דין שטענו שהם אלו ששימשו השראה לסרט. וכאילו שזה לא מספיק, נכנסתי ללינקולן הלא־נכונה כבר לפחות שלוש פעמים בחודש האחרון.

הפעם לא היה מקום לטעות. בזמן שצעדתי במדרון הגבעה הוצאתי את הנייד והתקשרתי לארל בריגס, הנהג שלי. יכולתי להבחין בו לפנים. הוא ענה מייד. אמרתי לו שיפתח את תא המטען וניתקתי.

ראיתי את תא המטען של הלינקולן השלישית בשורה מתרומם וידעתי לאן אני הולך. כשהגעתי לשם הנחתי את תיק המסמכים שלי והורדתי את הז'קט, העניבה והחולצה המכופתרת. לבשתי חולצת טריקו מתחת, כך שלא גרמתי לתאונות בכביש. בחרתי חולצת כפתורים תכולה־בהירה מערמת החולצות הרזרביות שאני מחזיק בתא המטען, פתחתי את קיפוליה והתחלתי להתלבש. ארל יצא מדבוקת הנהגים וניגש אליי. הוא שירת בתור נהג שלי לסירוגין במשך עשור. בכל פעם שהסתבך בצרות היה פונה אליי, ואז משלם לי את שכר הטרחה שלי באמצעות הנהיגה. הפעם הוא לא עבד כדי לשלם עבור עצמו. טיפלתי בתיק העיקול של אימא שלו, ויישבתי את חובותיה בלי שתיאלץ לאבד את הבית. זה זיכה אותי בשישה חודשי נהיגה מצד ארל.

תליתי את החולצה ההרוסה מעל הפגוש. הוא הרים אותה ובחן מקרוב.

"מה, מישהו שפך עליך בקבוק שלם של מיץ או משהו?"

"משהו כזה. בוא, זזים."

"חשבתי שאתה בבית המשפט כל היום."

"גם אני חשבתי. אבל דברים השתנו."

"אז לאן?"

"בוא נעבור קודם אצל פיליפ."

"אין בעיה."

הוא התיישב מלפנים, ואני נכנסתי מאחור. אחרי עצירה קצרה בחנות הכריכים באלמידה ביקשתי מארל לפנות מערבה. התחנה הבאה הייתה במקום שנקרא 'אחוזת מנורה' ליד פארק לָה בְּרֵאָה בשכונת פיירפקס. אמרתי שייקח לי בערך שעה והוצאתי את תיק המסמכים. הכנסתי את החולצה החדשה למכנסיים, אבל לא טרחתי לחבר את העניבה. לא אזדקק לה.

'אחוזת מנורה' הייתה מבנה בן ארבע קומות של דיור מוגן בווילובי, ממזרח לפיירפקס. נרשמתי בקבלה ועליתי במעלית לקומה השלישית, שם הודעתי לאישה שישבה בעמדת האחיות שבאתי לייעוץ משפטי עם הלקוח שלי, דיוויד סיגל, ושאסור להפריע לנו בחדרו. היא הייתה אישה נחמדה שכבר התרגלה לביקוריי התכופים. היא הנהנה לאישור, ואני הלכתי במסדרון אל חדר 334.

אחרי שתליתי שלט נא לא להפריע על הידית מבחוץ, נכנסתי וסגרתי את הדלת. דיוויד "לִיגַל" סיגל שכב במיטה, עיניו נעוצות בטלוויזיה מושתקת שקובעה במעלה הקיר מול מיטתו. ידיו הלבנות הצנומות היו מונחות מעל השמיכה. אוושה חרישית בקעה מהצינור שהזרים חמצן לאפו. הוא חייך כשראה אותי.

"מיקי."

"ליגל, מה שלומך היום?"

"אותו דבר כמו אתמול. הבאת לי משהו?"

קירבתי אליי את כיסא האורחים שניצב ליד הדלת והצבתי אותו כך שיוכל לראות אותי בלי מאמץ. בגיל שמונים ואחת יכולת התנועה שלו לא הייתה גדולה במיוחד. פתחתי את תיק המסמכים על המיטה וסובבתי אותו אליו כדי שיוכל להגיע לתכולתו.

"כריך עם רוטב לטבילה מפיליפ המקורי. מה תגיד?"

"איזה כיף," הוא אומר.

ב'אחוזת מנורה' הקפידו על כשרות, והשתמשתי במסווה של הייעוץ המשפטי כדי לעקוף זאת. ליגל סיגל התגעגע למקומות שבהם נהג לאכול בחמישים שנותיו כפרקליט במרכז העיר, ואני שמחתי לספק לו הנאות קולינריות. הוא היה שותפו של אבא שלי במשרד עורכי הדין. הוא היה האסטרטג בעוד שאבא שלי היה הפנים של העסק, האמן שהוציא לפועל את אותן אסטרטגיות בבית המשפט. אחרי שאבא שלי הלך לעולמו, כשהייתי בן חמש, ליגל נשאר בסביבה. הוא לקח אותי למשחק הבייסבול הראשון שלי כשהייתי ילד ושלח אותי ללימודי משפטים כשהתבגרתי.

לפני כשנה פניתי אליו לאחר הפסד בבחירות למשרת התובע המחוזי, שהיה מלֻווה בשערורייה והרס עצמי. חיפשתי מישהו שיתווה לי כיוון בחיים, וליגל סיגל היה שם עבורי. במובן הזה הפגישות שלנו אכן היו ייעוץ משפטי לגיטימי בין עורך דין ללקוח, רק שהאנשים בקבלה לא הבינו שאני הייתי הלקוח.

עזרתי לו להוריד את העטיפה מהכריך ופתחתי את מכל הפלסטיק עם רוטב הבשר, שבזכותו היו הכריכים מפיליפ טעימים כל כך. היה גם מלפפון חמוץ פרוס עטוף בנייר כסף.

ליגל חייך אחרי הנגיסה הראשונה והניף אגרוף כחוש באוויר בתנועת ניצחון. חייכתי. שמחתי שאני יכול להביא לו משהו. היו לו שני בנים וכמה נכדים, אבל הם באו לבקר רק בחגים. כמו שליגל אמר לי, "הם צריכים אותך עד שהם כבר לא צריכים אותך."

כשהייתי עם ליגל דיברנו בעיקר על תיקים, והוא היה מציע לי אסטרטגיות. הוא היה פשוט אלוף בכל מה שקשור ליכולת לצפות את צעדי התביעה והחלטות שיפוטיות. לא משנה שרגלו לא דרכה בבית משפט במאה הנוכחית או שדיני העונשין השתנו מאז ימיו. היה לו ניסיון בסיסי, ותמיד היה לו תרגיל בשרוול. הוא קרא להם מהלכים, למעשה — מהלך כפול סמיות, כלומר שאיש אינו יודע מה הולך לקרות, מהלך גלימת השופט, וכולי. פניתי אליו בתקופה הקודרת שהגיעה בעקבות הבחירות. רציתי לשמוע פרטים על אבא שלי ואיך הוא התמודד עם קשיי החיים. אבל בסופו של דבר למדתי יותר על החוק, ואיך אפשר לעצב אותו כמו עופרת רכה. איך אפשר לעקם אותו כרצוני.

"החוק הוא כחומר ביד היוצר," נהג ליגל סיגל לומר לי, "אפשר ללוש אותו."

החשבתי אותו לחלק מהצוות שלי, וזה אפשר לי לדון איתו בתיקים. הוא היה זורק רעיונות ומהלכים. לפעמים השתמשתי בהם והם עבדו, ולפעמים לא.

הוא אכל לאיטו. למדתי שאם אני נותן לו כריך, הוא יכול לאכול אותו במשך שעה, לועס בשיטתיות בנגיסות קטנות. אף פירור לא התבזבז. הוא אכל כל מה שהבאתי לו.

"הבחורה בשלוש־שלוש־אפס מתה אתמול," אמר בין נגיסה לנגיסה. "כל כך חבל."

"אני מצטער לשמוע. בת כמה היא הייתה?"

"צעירה. שבעים וקצת. פשוט הלכה לעולמה בשנתה, והם פינו אותה הבוקר."

הנהנתי. לא ידעתי מה לומר. ליגל נגס שוב בכריך ושלף מפית מתוך התיק שלי.

"אתה לא טובל ברוטב, ליגל. זה החלק הכי טוב."

"נראה לי שאני מעדיף יבש. היי, השתמשת במהלך הדגל האדום, נכון? איך הלך?"

כשלקח לעצמו מפית הוא הבחין בקפסולת הדם הנוספת ששמרתי בשקית רכיסה, למקרה שאבלע בטעות את הקפסולה הראשונה.

"כמו קסם," אמרתי.

"קיבלת ביטול משפט?"

"כן. בעצם, אפשר להשתמש בשירותים שלך?"

שלחתי יד לתיק והוצאתי שקית נוספת, שהכילה את מברשת השיניים שלי. הלכתי לשירותים הצמודים כדי לצחצח את שיניי. הצבע האדום צבע את המברשת בהתחלה בוורוד, אבל בסופו של דבר הכול נשטף לביוב.

כשחזרתי למקומי שמתי לב שליגל סיים רק חצי מהכריך שלו. ידעתי שהחצי השני בטח כבר קר ובשום אופן לא אוכל לקחת אותו לחדר המנוחה כדי לחמם במיקרוגל. אבל ליגל נראה מרוצה.

"בוא נשמע פרטים," דרש.

"טוב, ניסיתי לשבור את העדה אבל היא החזיקה מעמד. איתנה כמו סלע. כשחזרתי לשולחן נתתי לו את הסימן, והוא עשה את הקטע שלו. החטיף לי קצת יותר חזק ממה שציפיתי, אבל אני לא מתלונן. והחלק הכי טוב היה שלא הייתי צריך לבקש מהשופט לפסול את המשפט. הוא עשה את זה מיוזמתו."

"למרות התנגדות התביעה?"

"ועוד איך."

"יופי. שיזדיינו."

ליגל סיגל היה סנגור בכל רמ"ח איבריו. מבחינתו, על כל שאלה מוסרית או תחום אפור אפשר להתגבר בידיעה שחובתו העליונה של הסנגור היא לייצג את לקוחו כמיטב יכולתו. אם זה אומר לגרום לביטול משפט כשהסיכויים מצביעים לרעתו, כך יהיה.

"ועכשיו השאלה היא, הוא יסכים להסדר טיעון?"

"האמת היא שמדובר באישה, ואני חושב שהיא תסכים. היית צריך לראות את העדה אחרי הקטטה. היא פחדה, ולא נראה לי שהיא תרצה לחזור למשפט נוסף. אחכה שבוע ואבקש מג'ניפר להתקשר לתובעת. נראה לי שהיא תהיה מוכנה לסגור עסקה."

ג'ניפר הייתה שותפתי, ג'ניפר ארונסון. היא תצטרך לקבל עליה את הייצוג של לאונרד ווטס, משום שאם אישאר ייראה כאילו אכן מדובר בתרגיל שעליו רמזה כריסטינה מדינה בפני בית המשפט.

מדינה סירבה לדון בעסקת טיעון לפני המשפט, משום שלאונרד ווטס לא היה מוכן להסגיר את השותף שלו, זה שנהג ברכב שהתנגש בכל אחד מהקורבנות. ווטס סירב להלשין, ולכן מדינה סירבה לעסקת טיעון. אבל המצב ישתנה בעוד שבוע, חשבתי, מכמה וכמה סיבות: ראיתי את עיקר טיעוני התביעה במהלך המשפט הראשון, העדה העיקרית של מדינה נבהלה ממה שהתרחש מולה היום בבית המשפט, ועריכת משפט שני תהיה בזבוז יקר של כספי מיסים. בנוסף לכל אלה נתתי למדינה הצצה למה שעשוי לקרות אם ההגנה תציג את טיעוניה בפני המושבעים — כלומר את כוונתי לחקור בעזרת עדים מומחים את הלקויות והפגמים בתהליך של זיהוי בין־גזעי. זה נושא שאף תובע לא ירצה להיכנס אליו מול מושבעים.

"היא עוד תתקשר אליי," אמרתי, "עוד לפני שאצטרך לפנות אליה."

זו הייתה יותר משאלת לב, אבל רציתי שליגל ירגיש טוב לגבי המהלך שהתווה לי.

מאחר שכבר קמתי, הוצאתי את קפסולת הדם הרזרבית מהתיק וזרקתי אותה למכל הפסולת הרפואית בחדר. לא היה עוד צורך בה, ולא רציתי להסתכן בכך שהיא תישבר ותהרוס לי את המסמכים.

הטלפון שלי זמזם, והוצאתי אותו מהכיס. המתקשרת הייתה מנהלת התיקים שלי, לורנה טיילור, אבל החלטתי לתת לשיחה לעבור למענה הקולי. אחזור אליה אחרי הביקור שלי אצל ליגל.

"מה עוד יש לך כרגע?" שאל ליגל.

פרשתי זרועות לרווחה.

"טוב, אין כרגע משפט, אז נראה לי שאקח חופש עד סוף השבוע. אולי אקפוץ לדיונים להארכת מעצר לראות אם אוכל למצוא שם לקוח או שניים. לא תזיק לי עוד עבודה."

מעבר לכך שלא תזיק לי הכנסה נוספת, העבודה גם תעסיק אותי ותמנע ממני לחשוב על כל הדברים שלא בסדר בחיים שלי. במובן הזה החוק הפך ליותר ממקצוע וייעוד. הוא שמר על השפיות שלי.

אם אקפוץ לאולם 130, בית הדין להארכות מעצר בבניין בית המשפט הפלילי במרכז העיר, יהיה לי סיכוי לתפוס לקוחות שהסנגור הציבורי ויתר עליהם בשל ניגוד עניינים. בכל פעם שהוגשו אישומים בתיק מרובה נאשמים, הסנגוריה הציבורית יכלה להגן רק על אחד מהם, כשמול כל האחרים היא נקלעה לניגוד עניינים. אם לאותם נאשמים אחרים לא היה עורך דין פרטי, השופט עתיד למנות להם ייצוג. ואם קרה שהזדמנתי במקרה למקום כשאני בטל ממלאכה, כבר יצא לי בעבר כמה וכמה פעמים לקבל לידיי תיק. התשלום היה כמו במגזר הציבורי, אבל זה עדיף על פני אפס עבודה ואפס תשלום.

"רק לחשוב," אמר ליגל, "שבשלב מסוים בסתיו שעבר הובלת בחמש נקודות בסקרים. והנה עכשיו אתה מחזר על הפתחים בהארכות מעצר לקבץ נדבה."

בגילו המתקדם איבד ליגל את רוב הפילטרים החברתיים הנהוגים בדרך כלל בחברת בני תרבות.

"תודה, ליגל," אמרתי. "אני תמיד יכול לסמוך עליך שתספק ביקורת מדויקת והוגנת על מנת חלקי בחיים. מאוד מרענן."

ליגל סיגל הרים את ידיו הצנומות בתנועה שכנראה נועדה להביע התנצלות.

"רק אמרתי."

"ברור."

"אז מה לגבי הבת שלך?"

ככה עובד המוח של ליגל. לפעמים הוא לא זכר מה אכל לארוחת בוקר, אבל נראה שתמיד זכר שהפסדתי יותר מאשר את הבחירות בשנה שעברה. השערורייה עלתה לי במחיר אהבתה של בתי וחֶברתה, והרסה כל סיכוי שהיה לי לאחות את השברים של משפחתי המפורקת.

"המצב שם לא השתנה, אבל בוא לא ניכנס לזה היום," אמרתי.

אחרי שהרגשתי רטט שהעיד על הודעה שהתקבלה הצצתי שוב בנייד. ההודעה הייתה מלורנה. היא הבינה שאני לא עונה לשיחות או מקשיב לתא הקולי. הודעה זה סיפור אחר.

המשך הפרק בספר המלא