מכת מחץ

"סיזר רומרו," אמר מיירון.
וין הביט בו. "אתה לא רציני."
"אני מתחיל עם משהו קל."
על המגרש באצטדיון החליפו השחקנים צדדים. הלקוח של מיירון, דוויין ריצ'ווד, הביס את השחקן המדורג 15, איוון משהו אוקוב, והוביל 0:5 במערכה השלישית אחרי שניצח בשתי המערכות הראשונות 0:6, 2:6. טבילת אש מרשימה באליפות ארצות הברית הפתוחה לכוכב טירון בן עשרים ואחת שעלה מרחובות ניו יורק, פשוטו כמשמעו.
"סיזר רומרו," חזר מיירון. "אלא אם כן אתה לא יודע."
וין נאנח. "הג'וקר."
"פרנק גורשין."
"החידונאי."
הפסקת פרסומות של תשעים שניות. מיירון ווין העסיקו את עצמם במשחק מסעיר של "זהה את הפושע בבאטמן". באטמן הטלוויזיוני. הסדרה בכיכובם של אדם ווסט וברט וורד וכל הבלונים עם ה"פאוו, באם, סלאם". באטמן האמיתי.
"מי שיחק את השני?" שאל מיירון.
"החידונאי השני?"
מיירון הנהן. דוויין ריצ'ווד שלח להם חיוך שובב מקצה המגרש. הוא הרכיב משקפי שמש צעקניים של טייסים, עם מסגרות בצבע ירוק זרחני. להיט המעצבים האחרון. דוויין לא הסיר אותם לרגע. המשקפיים לא רק שנעשו מזוהים איתו, אלא הגדירו את עצם מהותו, לשמחת היצרן.
מיירון ווין ישבו באחד מתאי המכובדים השמורים לידוענים ולפמליות השחקנים. ברוב המשחקים כל המושבים בתאים היו תפוסים. אמש, כשאנדרה אגאסי שיחק, התא עלה על גדותיו בבני משפחה, חברים, מלחכי פנכה, בחורות צעירות, כוכבי קולנוע נכונים פוליטית וידידותיים לסביבה, שיניים מלאכותיות ותוספות שיער - כמו במסיבה פרטית של להקת רוק. אבל בתא של דוויין היו רק שלושה אנשים: הסוכן מיירון, היועץ הכלכלי וין, והמאמן של דוויין ¬- הנרי הובמן. וונדה, אהבת חייו של דוויין, היתה לחוצה מדי והעדיפה להישאר בבית.
"ג'ון אסטין," ענה וין.
מיירון הנהן לאישור. "מה בנוגע לשלי ווינטרס?"
"מא פרקר."
"מילטון ברל."
"לואי הסגול."
"ליברצ'ה."
"צ'נדל הגדול."
"ו-?"
וין נראה מבולבל. "ומה?"
"באיזה עוד תפקיד של פושע ליברצ'ה הופיע?"
"על מה אתה מדבר? ליברצ'ה הופיע רק בפרק הזה."
מיירון נשען לאחור וחייך. "אתה בטוח?"
דוויין ישב ליד השופט וגמע מים מבקבוק. הוא החזיק את הבקבוק כך שמצלמות הטלוויזיה יוכלו לקלוט בבירור את התווית עם שם היצרן ונותן החסות. ילד פיקח. יודע איך לשמח את לבם של נותני החסויות. מיירון החתים את דוויין לא מזמן על עסקה פשוטה עם ענק המים המינרליים: במהלך האליפות נדרש דוויין לשתות מהבקבוקים הרלוונטיים והמסומנים היטב. בתמורה שילמה לו החברה המייצרת עשרת אלפים דולר. במקביל ניהל מיירון מגעים עם יצרני ויטמינים ומשקאות מוגזים.
אח, טניס.
"ליברצ'ה הופיע רק בפרק ההוא," הכריז וין.
"האם זוהי תשובתך הסופית?"
"כן. ליברצ'ה הופיע רק בפרק ההוא."
הנרי הובמן המשיך לסקור את המגרש בדריכות קיצונית, ועיניו ריצדו קדימה ואחורה. חבל רק שאף אחד לא שיחק באותו זמן.
"הנרי, רוצה לנחש?"
הנרי התעלם מהם. זה לא חדש.
"ליברצ'ה הופיע רק בפרק אחד," חזר וין וזקף את אפו בהתנשאות.
מיירון השמיע קול זמזום רפה. "מצטער, התשובה אינה נכונה. איזה פרס יקבל המתמודד? ובכן, ווינדזור יזכה במהדורה הביתית של השעשועון, וכמו כן באספקה שנתית של חומרי ניקוי לרכב. ותודה לך על השתתפותך במשחק שלנו!"
וין לא התרגש. "ליברצ'ה הופיע רק בפרק אחד."
"זאת המנטרה החדשה שלך?"
"עד שתוכיח שטעיתי."
וין - שם מלא: ווינדזור הורן לוקווד השלישי - כופף ומתח את אצבעותיו המטופחות. הוא עשה זאת הרבה. כיפוף ומתיחת אצבעות הלמו אותו. וין נראה כשמו. נער הפוסטר של האמריקאי הלבן, המיוחס ומדושן העונג. כל הופעתו פשוט זעקה יהירות, אליטיזם, מדורי מסיבות של ירחוני יוקרה, נערות חברה ענודות פנינים שראשי התיבות של שמן - "באבס" בדרך כלל - רקומים על הסוודרים שלהן, מרטיני יבש במועדון הגולף, הון כבד של דורי דורות - שערו הבלונדיני הדק, פני הילד היפים והאציליים, גון העור הצחור, המבטא הסנובי של בוגרי פנימיות העילית. אלא שבמקרה של וין, שיבוש כרומוזומי כלשהו הסתנן איכשהו מבעד לסורגי החינוך הקפדני עתיק היומין. במובנים מסוימים וין היה בדיוק מה שמראהו רמז. אבל במובנים רבים יותר - ולעתים גם מפחידים מאוד - וין ממש לא היה כזה.
"אני ממתין," אמר וין.
"אתה זוכר את הופעתו של ליברצ'ה בתפקיד צ'נדל הגדול?" שאל מיירון.
"ברור."
"אבל שכחת שליברצ'ה שיחק גם את התאום הרשע של צ'נדל, הארי. באותו פרק."
וין העווה את פרצופו. "אתה לא רציני."
"מה?"
"זה לא נחשב. תאומים רשעים."
"באיזה תקנון הכלל הזה כתוב?"
וין שרבב את הלסת שלו בדרכו היהירה.
הלחות באוויר היתה סמיכה מספיק כדי להתעטף בה כמו בגופייה, במיוחד באצטדיון בפארק פלאשינג מדוז שבו הרוח לעולם אינה נושבת. האצטדיון, שלמרבה הפלא נקרא דווקא על שמו של לואי ארמסטרונג, היה ביסודו לוח מודעות ענק, שבמרכזו ניצב במקרה גם מגרש טניס. חברות מסחריות ריססו, הדביקו ושתלו את שמן בכל פינה אפשרית ובכל יעד אסטרטגי - מעל מד המהירות המתעד את תפקוד השחקנים, מעל לשעון המראה את השעה האמיתית ואת משך המשחק, מאחורי עמדת השופט, ואפילו בשלטים מיוחדים המדווחים על "הבירה הרשמית של אליפות ארצות הברית הפתוחה".
הקהל היה מעורב לגמרי. למטה - במושבים הטובים - אנשים עם כסף. אבל באגף הביגוד הכול הלך. אחדים לבשו חליפות ועניבות (כמו וין), אחרים לבשו בגדים פחות רשמיים ויותר יומיומיים (כמו מיירון), אחדים לבשו ג'ינס, והיו גם צופים במכנסיים קצרים. אבל מיירון חיבב במיוחד את האוהדים שהתייצבו במדי טניס מלאים - חולצה, מכנסונים, גרביים, נעלי טניס, ז'קט חימום, רצועות לספיגת זיעה ומחבט טניס. מחבט טניס. כאילו יש אפשרות שיקראו להם פתאום לעלות למגרש ולשחק. כאילו פיט סמפרס או שטפי גראף או מישהו יצביעו לפתע לעבר היציעים ויאמרו, "הי, אתה שם עם המחבט. אנחנו זקוקים לפרטנר למשחק זוגות".
תורו של וין. "רודי מקדואל," פתח.
"תולעת הספרים."
"וינסנט פרייס."
"ראש ביצה."
"ג'ואן קולינס."
מיירון היסס. "ג'ואן קולינס? משושלת?"
"אני מסרב לתת רמזים."
מיירון הריץ בראשו פרקים מהסדרה. השופט על המגרש הכריז על סוף הפסקת הפרסומות. השחקנים קמו ממקומם. מיירון לא יכול להישבע על כך, אבל היה נדמה לו שראה את הנרי קורץ או ממצמץ.
"נכנעת?" שאל וין.
"ששש. הם מתחילים לשחק."
"ואתה קורא לעצמך מעריץ של באטמן."
השחקנים עלו למגרש. גם הם היו לוחות מודעות נעים, אם כי במהדורה מוקטנת, והיו מכוסים מכף רגל ועד ראש בלוגואים של חברות אלקטרוניקה, מזון מהיר, הנעלת ספורט ואפילו יצרני עטים. כאילו מישהו שצופה במשחק טניס יראה את הפרסומת הסמויה וירוץ לקנות עט.
מיירון רכן לעבר וין. "בסדר, אני נכנע," לחש. "איזו פושעת שיחקה ג'ואן קולינס?"
וין משך בכתפיו. "אני לא זוכר."
"מה?"
"אני יודע שהיא הופיעה באחד הפרקים. אבל אני לא זוכר את שם הדמות שלה."
"אתה לא יכול לעשות את זה."
וין חייך וחשף שיניים לבנות ומושלמות. "באיזה תקנון הכלל הזה כתוב?"
"אתה חייב לדעת את התשובה."
"למה?" החזיר וין. "האם המנחים של גלגל המזל או מי רוצה להיות מיליונר חייבים לדעת את כל התשובות?"
פאוזה. "יופי של השוואה, וין. באמת, כל הכבוד."
"תודה."
ואז אמר קול אחר, "הסירנה."
מיירון ווין הביטו סביבם. הקול הגיע כנראה מכיוונו של הנרי.
"אמרת משהו?"
היה נדמה ששפתיו של הנרי אינן נעות. "הסירנה," חזר, ועיניו עדיין דבוקות למגרש. "ג'ואן קולינס שיחקה את הסירנה. בבאטמן."
מיירון ווין החליפו ביניהם מבט.
"אין כמו אנשים יודעי כול, הנרי."
ייתכן שפיו של הנרי זז. אולי זה היה חיוך.
על המגרש פתח דוויין את המשחק עם חבטת הגשה שכמעט קדחה חור בנער הכדורים. מד המהירות הצביע על 202.77 קמ"ש. מיירון נענע בראשו כלא מאמין. וכך עשה גם איוון מה שמו. דוויין נערך לקראת החבטה הבאה, והטלפון הנייד של מיירון צלצל פתאום.
מיירון הסתער על המכשיר. הוא לא היה האדם היחיד בקהל שדיבר בטלפון נייד, אבל הוא בהחלט היה היחיד בשורה הקדמית. מיירון עמד לכבות את הטלפון, אבל לפתע חשב שזו עשויה להיות ג'סיקה. ג'סיקה. רק עצם המחשבה האיצה מעט את הדופק שלו.
"הלו."
"זאת לא ג'סיקה." זאת היתה אספרנזה, השותפה העסקית שלו.
"לא חשבתי אחרת."
"כן, בטח," היא אמרה. "אתה תמיד נשמע כמו כלבלב מיילל כשאתה עונה לטלפון."
מיירון הידק את אחיזתו במכשיר. המשחק המשיך ללא הפרעה, אבל כמה פרצופים חמוצים כבר התחילו להתחקות אחר מקור הצלצול המטריד. "מה את רוצה?" הוא לחש. "אני באצטדיון."
"אני יודעת. אתה בטח נראה כמו חתיכת נוֹד נפוח. מדבר בטלפון הנייד בזמן משחק."
אולי יש משהו בדבריה...
הפרצופים החמוצים שיגרו לעברו מבטי תוכחה זועמים. מבחינתם ביצע מיירון חטא בלתי נסלח. כמו התעללות בילד. או שימוש במזלג הסלט בעת אכילת המנה העיקרית.
"מה את רוצה?"
"מראים אותך בטלוויזיה עכשיו. וואו, זה נכון מה שאומרים."
"מה אומרים?"
"שבטלוויזיה אנשים נראים יותר שמנים."
"מה את רוצה?"
"לא משהו מיוחד. חשבתי שאולי תרצה לדעת שסידרתי לך פגישה עם אדי קריין."
"את צוחקת." אדי קריין, אחד מפרחי הטניס הכי לוהטים בארצות הברית. הוא נפגש עד כה רק עם ארבע הסוכנויות הגדולות.
"אני רצינית. פגוש אותו ואת הוריו ליד מגרש 16 אחרי המשחק של דוויין."
"את יודעת שאני אוהב אותך."
"אז שלם לי יותר," היא אמרה.
דוויין חבט חבטת גב כף יד מוחצת, שיריבו מהקצה השני של המגרש לא הצליח להדוף. 0:30.
"עוד משהו?" שאל מיירון.
"שום דבר חשוב. ואלרי סימפסון. היא התקשרה שלוש פעמים."
"מה היא רצתה?"
"היא לא אמרה. אבל מלכת הקרח נשמעה די מעוכה."
"אל תקראי לה ככה."
"בסדר, מה שתגיד."
מיירון ניתק. וין הביט בו. "יש בעיות?"
ואלרי סימפסון. מקרה מוזר אך עצוב. ילדת הפלא לשעבר של עולם הטניס ביקרה לפני יומיים במשרדו של מיירון וחיפשה מישהו - מי שלא יהיה - שיסכים לייצג אותה.
"אני לא חושב."
דוויין עבר להוביל ביתרון של 0:40. הוא ניצח בשלוש מערכות רצופות. באד קולינס, פרשן הספורט המהולל, כבר חיכה בצד לראיון סיכום עם הכוכב. מכנסיו של באד, שמאז ומתמיד היו אסון אופנה בשלל צבעי הקשת, שברו היום את כל שיאי הזוועה.
דוויין לקח שני כדורים מנער הכדורים וניגש אל קו הבסיס. דוויין היה מצרך נדיר בטניס. גבר שחור. לא מהודו או מאפריקה ואפילו לא מצרפת. דוויין היה מניו יורק. בניגוד לכל שאר המשתתפים באליפות, דוויין לא העביר את כל חייו בציפייה לרגע הזה. אותו לא דחפו הורים שאפתנים ומקושרים. הוא לא עבד עם המאמנים הטובים בעולם בפלורידה או בקליפורניה מאז היה מסוגל לאחוז במחבט. דוויין בא מהקצה השני של הקשת: ילד רחוב שברח מהבית בגיל חמש עשרה ואיכשהו שרד לבדו, בכוחות עצמו. הוא למד טניס במגרשים הציבוריים, הסתובב שם ימים שלמים והזמין כל מי שיכול להחזיק מחבט להתמודד מולו.
הוא היה על סף זכייה במשחק האליפות הראשון שלו. ואז נשמעה הירייה.
הקול היה עמום והגיע מחוץ לאצטדיון. רוב האנשים לא הגיבו בפאניקה, והניחו שמדובר בקפצון או במנוע מכונית שהתפוצץ. אבל מיירון ווין שמעו את הקול הזה יותר מדי פעמים בימי חייהם. הם קמו ונעו קדימה עוד לפני שפרצו הצרחות. הקהל באצטדיון התחיל לרחשש ולהתלחש. נשמעו צרחות נוספות. צרחות חזקות והיסטריות. השופט ברוב חוכמתו צעק בחוסר סבלנות אל תוך המיקרופון: "שקט, בבקשה!"
מיירון ווין שעטו במעלה מדרגות הברזל. הם ניתרו מעל מחסום השרשרת הלבן, שהוצב על ידי הסדרנים כדי שאיש לא יוכל להיכנס או לצאת מהמגרש עד אשר יחליפו השחקנים צדדים, וזינקו החוצה. קהל קטן התחיל להתגודד במה שכונה בנדיבות מוגזמת "מתחם האוכל", אם כי כמה דוכני נקניקיות וצ'יפס הם לא ממש "מתחם" ולא בדיוק "אוכל".
הם פילסו את דרכם מבעד לחומה האנושית. אחדים מהמתקהלים אכן היו היסטריים, אבל אחרים כלל לא זזו. אחרי הכול, כאן ניו יורק. התורים לדוכני המשקאות היו ארוכים. אף אחד לא רצה להפסיד את מקומו בתור.
הצעירה שכבה כשפניה אל הקרקע לפני דוכן שהגיש שמפניה זולה ב 7.50 דולר לכוס. מיירון זיהה אותה מיד, עוד לפני שרכן והפך אותה לעברו. אבל כשראה את פניה, כשראה את עיני הקרח הכחולות מיישירות אליו מבט מוות אחרון ובלתי מנוצח, צנח לבו בקרבו. הוא הביט לעבר וין. וין, כהרגלו, היה מחוסר הבעה.
"זהו זה," אמר וין, "הלך הקאמבק שלה."