אין תוכנית חלופית
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
אין תוכנית חלופית
מכר
אלפי
עותקים
אין תוכנית חלופית
מכר
אלפי
עותקים

אין תוכנית חלופית

3.9 כוכבים (108 דירוגים)
ספר דיגיטלי
49
ספר מודפס
78.4 מחיר מוטבע על הספר 98

עוד על הספר

  • שם במקור: No Plan B
  • תרגום: שאול לוין
  • הוצאה: כנרת זמורה דביר
  • תאריך הוצאה: מרץ 2024
  • קטגוריה: מתח ופעולה
  • מספר עמודים: 320 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 5 שעות ו 52 דק'

לי צ'יילד

ג'ים גרנט (נולד בשנת 1954), שכותב תחת שם העט לי צ'יילד (אנגלית: Lee Child), הוא אחד מסופרי המתח המובילים בעולם. הוא נולד בקובנטרי, גדל בברמינגהם וחי כיום בניו יורק. בכל תשע שניות נמכר במקום כלשהו בעולם אחד מספרי גיבורו ג'ק ריצ'ר. ספריו מגיעים דרך קבע למקום הראשון ברשימות רבי־המכר ברחבי העולם, ונמכרו ביותר ממאה מיליון עותקים. עד היום הופקו שני סרטים שוברי קופות המבוססים על עלילותיו של ג'ק ריצ'ר.

אנדרו צ'יילד

אנדרו צ'יילד, אחיו הצעיר של לי צ'יילד, הוא מחברם של תשעה מותחנים שראו אור תחת השם אנדרו גרנט.

הספר מופיע כחלק מ -

תקציר

בג'ררדסוויל, קולורדו, אישה נדרסת תחת גלגלי אוטובוס. המוות מוכרז כהתאבדות. אבל ג'ק ריצ'ר הוא היחיד שראה מה באמת קרה: גבר עם קפוצ'ון אפור וג'ינס נע בחשאי, דחף את הקורבן אל מותה – ואז מיהר לקחת את התיק שלה ולהסתלק משם.
זמן מה אחר כך, כאשר מקרה מוות אחר מוגדר גם הוא בשוגג, ריצ'ר בטוח שזה לא מקרי. ובזמן שהרוצח חופשי, הוא אינו מוכן לבזבז זמן עד שיאתר את האחראים. 
מה שריצ'ר לא יודע זה שהפשעים האלה הם חלק ממזימה גדולה ומרחיקת לכת הרבה יותר, שכוללת ילד אומנה במנוסה וקונספירציה חשאית של אנשים חזקים ומסוכנים. למרבה המזל, הם עושים טעות חמורה – הם לא רואים בריצ'ר אִיוּם. 
אלא שכאשר האיום הוא ג'ק ריצ'ר, אין תוכנית חלופית.

לי צ'יילד (שם העט של ג'ים גרנט) הוא מסופרי המתח המובילים בעולם. מדי תשע שניות נמכר בעולם אחד מספריו מעלילות ג'ק ריצ'ר, שמככבים דרך קבע בצמרת רשימות רבי־המכר. עד כה נמכרו יותר ממאה מיליון עותקים שלהם, ואחדים מהם הופקו לסרטים שוברי קופות ולסדרות טלוויזיה.

אנדרו צ'יילד, אחיו הצעיר של לי צ'יילד, הוא מחברם של תשעה מותחנים שראו אור תחת השם אנדרו גרנט. אנדרו הצטרף לכתיבה של סדרת ג'ק ריצ'ר החל מהספר הזקיף.

"האחים צ'יילד שומרים על שיתוף פעולה משובח. והפעם עיירה קטנה שריצ'ר הגיע אליה לכאורה באקראי, אבל עד מהרה מוצא את דרכו אל מעמקי נשמתה המושחתת."
- CrimeReads

פרק ראשון

1

הפגישה התקיימה בחדר נטול חלונות.

החדר היה מלבני ולא היו בו חלונות, כי לא היו בו קירות חיצוניים. הוא שכן בתוך חדר מרובע, גדול ממנו. והחדר המרובע שכן בתוך חדר מתומן גדול אפילו יותר. קן החדרים הזה היה מרכז הפיקוד של יחידה S2 בבית הסוהר "מינרווה" בווינסוֹן, מיסיסיפי. מלבד S1, היחידה־האחות לכליאה בבידוד, זה היה המקום המאובטח ביותר במתחם. תוכנית המבנה כללה קירות בתבנית של טבעות קונצנטריות כמו במבצר מימי הביניים. שנועדו להיות בלתי חדירות. מבחוץ, גם אם יותקפו בידי המחלצים הנחושים ביותר. ומבפנים, גם בעת המהומות הקיצוניות ביותר.

הפן הביטחוני היה מבורך, אבל הסיבה לכך שהמקום נבחר לקיום הפגישה הזאת היתה הבידוד שלו. העובדה שזימן חשאיות גמורה. מפני ששאר יחידה S2 היתה ריקה. לא היו בה שומרים. לא סגל מנהלי. ואף לא אחד ממאה ועשרים תאי הבידוד באגף היה בשימוש. לא היה בהם צורך. לא בדרך ניהולו של בית הסוהר תחת ההנהלה הנוכחית. הגישה המתקדמת היתה מקור לגאווה רבה. ויחסי ציבור מעולים.

היו בחדר שישה גברים, וזאת היתה הפגישה החשאית השלישית שקיימו כאן בשבוע האחרון. הם ישבו סביב שולחן צר וארוך. שני כיסאות פנויים היו דחופים לאחור סמוך לקיר לבן ריק. הרהיטים היו עשויים פוליקרבונט כחול עז. כל יחידה נוצקה בתבנית יחידה, שלא הותירה שום תפרים או חיבורים. הצורה והחומר נועדו להקשות את שבירת הרהיטים. הצבע נועד להקשות את הסוואתו של חלק כלשהו שבכל זאת נופץ. זה היה מעשי. אבל לא נוח במיוחד. והכול ירושה מההנהלה הקודמת.

שלושה מהגברים לבשו חליפות. בּרוּנוֹ היקס, המנהל הבכיר ומייסד שותף של "מינרווה", ישב בראש השולחן. דיימוֹן בּרוֹקמן, מנהל התפעול הראשי והמייסד השותף השני, ישב לימינו של היקס. וקֶרטיס ריבֶרדייל, מפקד בית הסוהר, ישב ליד ברוקמן. האיש הבא ליד ריברדייל, האחרון מצד זה של השולחן, לבש מדים. רוֹד מוֹזלי, מפקד משטרת וינסוֹן. מן העבר השני, לשמאלו של היקס, ישבו שני חבר'ה בשנות העשרים המאוחרות לחייהם. שניהם בחולצות טריקו שחורות ומכנסי ג'ינס. לאחד היו אף שבור וכמה פנסים בעיניים ומצח מלא חבורות סגולות כועסות. הזרוע השמאלית של השני היתה נתונה במתלה. שניהם ניסו לחמוק ממבטיהם של שאר הנוכחים בחדר.

"אז יש בעיה או לא?" ברוקמן משך בכתפיו. "מישהו יכול לומר בוודאות שיש? לא. אז אנחנו צריכים להמשיך כמתוכנן. יותר מדי מונח על כף המאזניים מכדי שנתחיל לברוח מצללים."

"לא." ריברדייל הניד את ראשו. "איך שאני רואה את זה, אם עלולה להיות בעיה, זה אומר שיש בעיה. הביטחון קודם לכול. אנחנו צריכים —"

"אנחנו צריכים לדעת בוודאות," אמר מוזלי. "לקבל החלטה מושכלת. המפתח הוא, האם הוא הציץ לתוך המעטפה? זה מה שאנחנו צריכים לדעת."

אף אחד לא דיבר.

"נו?" מוזלי מתח את רגלו מתחת לשולחן ובעט בבחור עם המתלה. "תתעורר. תענה על השאלה."

"רד ממני." הבחור כבש פיהוק. "נסענו כל הלילה כדי להגיע לקולורדו. ואז כל הלילה שוב כדי להגיע לפה."

"בוא תבכה לי על הכתף." מוזלי נעץ בו את כף רגלו. "פשוט תגיד לנו. הוא הציץ?"

הבחור לטש עיניים בקיר. "אנחנו לא יודעים."

"עצם זה שהוא הסתכל בתוך המעטפה עדיין לא נותן לנו תשובה מוחלטת," אמר ריברדייל. "אם הוא באמת עשה את זה, אנחנו צריכים לדעת אם הוא הבין את מה שהוא ראה. ומה הוא מתכנן לעשות עם זה."

"השאלה אם הוא הסתכל או לא, לא רלוונטית," אמר ברוקמן. "אז מה אם הוא הסתכל? אין שם שום דבר שייתן לו שמץ של מושג מה קורה."

ריברדייל הניד את ראשו. "כתוב שם יום שישי בעשר בבוקר. ברור מאוד. הזמן, התאריך, המקום."

"אז מה?" ברוקמן הרים את ידיו. "יום שישי הוא סיבה לשמוח ולחגוג. אין בו שום דבר מחשיד."

"אבל התמונה בתוך המעטפה." ריברדייל נעץ אצבע באוויר להטעים כל הברה. "שמונה על עשר. אי־אפשר לפספס."

"שוב, זה לא אומר שום דבר." ברוקמן זרק את עצמו לאחור בכיסאו. "אלא אם הוא באמת יבוא הנה. אם הוא יופיע ביום שישי. ואפילו אז, נהיה בסדר. בחרנו בזהירות רבה מאוד."

"לא נכון. איך יכולנו? היו לנו רק תשעה לבחור ביניהם."

חיוך התפשט על פניו של מוזלי. "זה אירוני, לא? שזה שבחרנו באמת חף מפשע."

"לא הייתי קורא לזה אירוני." ריברדייל הזעיף פנים. "ולא היו תשעה. היו רק חמישה. לאחרים היתה משפחה. זה פסל אותם."

"תשעה?" אמר ברוקמן. "חמישה? זה לא חשוב. המספר לא משנה. רק התוצאה משנה. והתוצאה טובה מספיק. גם אם הוא יופיע, כמה הוא כבר יכול להתקרב? הוא יהיה במרחק שלושים מטר לפחות."

"הוא לא צריך להופיע. הוא יכול לראות את זה בטלוויזיה. ברשת. לקרוא על זה בעיתונים."

"המפקד צודק," אמר מוזלי. "אולי עדיף לא למשוך כל כך הרבה תשומת לב בשלב זה. אולי כדאי שנבטל את המֶדיה. אנחנו יכולים לשחרר איזה בולשיט על כך שאנחנו מכבדים את פרטיות האסירים, או משהו כזה."

"אין צורך." ברוקמן הניד את ראשו. "אתה חושב שיש לו טלוויזיה? מחשב? מינוי ל'ניו יורק טיימס'? הוא מרושש, למען השם. תפסיק לחפש צרות. אין צרות."

הוא הקיש באצבעותיו על השולחן. "חשיפה למדיה זה טוב למותג. אנחנו תמיד מפרסמים. תמיד פירסמנו. אם נשנה את זה עכשיו, זה רק ימשוך יותר תשומת לב. יגרום לאנשים לחשוב שמשהו לא בסדר. אבל אני חושב שאנחנו צריכים לדעת. הוא הסתכל?" היקס נפנה לחבר'ה בחולצות הטריקו. "הניחוש הכי טוב שלכם. אין תשובה לא נכונה. הקוביות נפלו כמו שהן נפלו. אנחנו מבינים את זה. פשוט תגידו לנו מה נראה לכם."

הבחור עם האף השבור נשם נשימה עמוקה דרך הפה. "אני חושב שהוא הסתכל."

"אתה חושב?" אמר היקס. "אבל אתה לא בטוח."

"לא במאה אחוז."

"או־קיי. איפה היתה המעטפה?"

"בשקית."

"איפה היתה השקית?"

"על הארץ."

"הנחת אותה?"

"הייתי צריך את הידיים חופשיות."

"איפה היא היתה כשהמכונית הגיעה?" שאל היקס.

הבחור עם המתלה אמר, "על הארץ."

"באותו המקום?"

"מאין לי לדעת? לא הייתי שם כשרוברט הניח אותה. רוברט לא היה בהכרה כשהרמתי אותה."

היקס שתק רגע. "או־קיי. כמה זמן הבחור היה לבד עם השקית?"

"אנחנו לא יודעים. בטח לא הרבה. שתי דקות, מקסימום."

"אז יכול להיות שהוא הסתכל," אמר היקס. "לפחות הציץ."

"נכון," אמר הבחור עם האף השבור. "והשקית היתה קרועה, זוכר? איך זה קרה? ולמה? אנחנו לא עשינו את זה."

ברוקמן נרכן לפנים. "לפי מה שסיפרתם לנו, זאת היתה סיטואציה מטורפת. הרס בכל מקום. בלגן מוחלט. השקית בטח נקרעה בטעות. זה לא נשמע כמו איזה רמז מרכזי. ושני החבר'ה האחרים אפילו לא דיווחו שהוא הסתכל."

הבחור עם המתלה אמר, "הם לא דיווחו בכלל. אנחנו לא יודעים איפה הם."

ברוקמן אמר, "בטח בדרך חזרה. בעיות תקשורת, אולי. אבל אם היה משהו שצריך להדאיג אותנו, הם היו מוצאים דרך ליידע אותנו."

"והוא לא אמר על זה שום דבר במשטרה," אמר מוזלי. "דיברתי פעמיים עם הקצין שם. בטח יש לזה משמעות."

"אני עדיין חושב שהוא הסתכל," אמר הבחור עם האף השבור.

"אנחנו צריכים לעצור את התוכנית," אמר ריברדייל.

"זה הדבר הכי מטומטם ששמעתי בחיים," אמר ברוקמן. "לא אנחנו קבענו את התאריך. לא אנחנו קבענו את השעה. אלא השופט שחתם על צו השחרור. אתה יודע את זה. אם נלך עכשיו על איזו טקטיקת השהיה דפוקה, נגמור עם בלשים מכל עבר. אתה יודע איך זה ייגמר. אפשר כבר לירות לעצמנו בראש וזהו, כאן ועכשיו."

ריברדייל הזעיף פנים. "אני לא אומר להשתהות. אני אומר לחזור לתוכנית המקורית. השינוי היה טעות מלכתחילה."

"זה יפתור את הבעיה של יום שישי. אם יש כזאת. אבל אז לא יהיה לנו שום מוצא מהבעיה הגדולה יותר שיש לנו. בעיית הרקע."

"מהרגע הראשון אמרתי, שהפתרון לזה פשוט. כדור בעורף. אני אעשה את זה בעצמי אם אתה עדין מדי."

"אתה יודע מה יהיה המחיר? כמה עסקאות נפסיד?"

"נפסיד הרבה יותר מכסף, אם הטיפוס הזה יחבר את הנקודות."

"איך הוא יכול לעשות את זה?"

"הוא יכול לבוא הנה. אתה אמרת בעצמך. הוא יחקור. הוא היה שוטר צבאי. זה בדם שלו."

"עברו שנים מאז שהוא היה שוטר צבאי," אמר מוזלי. "זה מה שהקצין אמר לי."

היקס הקיש על השולחן. "מה עוד אנחנו יודעים?"

"לא הרבה. אין לו רישיון נהיגה. שום עבר תעסוקתי, לפי רשויות המס. לא מאז שהוא עזב את הצבא. שום נוכחות ברשתות החברתיות. שום תמונות עדכניות. הוא נווד עכשיו. די עצוב, אבל זאת השורה התחתונה. לא נשמע לי סיבה גדולה לדאגה."

ברוקמן אמר, "נווד או מיליונר, איזה מין משוגע ייסע חצי מדינה מפני שהוא קרא כמה מסמכים וראה תמונה תמימה?"

"אתם יכולים להעלות פה ספקולציות כמה שאתם רוצים, אבל זה עדיין מדאיג אותי," אמר ריברדייל. "בכל פעם שנפגשנו, חשבנו שהצלחנו להכיל את הבעיה. בכל פעם טעינו. מה אם אנחנו שוב טועים?"

"לא טעינו." ברוקמן הכה בשולחן בכף ידו. "טיפלנו בכל מצב שהתעורר. תשעים ותשעה אחוז."

"תשעים ותשעה. לא מאה."

"החיים לא מושלמים. לפעמים צריך לטאטא שברי זכוכית. ועשינו את זה. גילינו דליפה. סתמנו אותה, בדרך שכולנו הסכמנו עליה. גילינו על המעטפה החסרה. השגנו אותה בחזרה, בדרך שכולנו הסכמנו עליה."

"ועכשיו הבחור המוזר הזה הסתכל בתוך המעטפה."

"יכול להיות. אנחנו לא יודעים. אבל אתה מוכרח להודות שזה לא סביר. הוא לא סיפר למשטרה. אנחנו יודעים את זה. והוא לא סיפר לאף־בי־איי או לרשות בתי הסוהר. היינו יודעים את זה. אז נניח שהוא הבין הכול משתי שניות הצצה במעטפה. למה לו לשמור את הידע הזה לעצמו? מה הוא הולך לעשות איתו? לסחוט אותנו? נראה לך שהוא הולך להיסחב איכשהו אלפיים קילומטר לפני יום שישי? בחייך."

"רבותי!" היקס טפח על השולחן שוב. "מספיק. בסדר. זאת ההחלטה שלי. אנחנו לא יכולים לדעת אם הוא הסתכל במעטפה. זה נשמע לא סביר, אז לא צריך להיבהל. במיוחד בהתחשב בנסיבות. אבל בו בזמן חשוב להיות זהירים. לא קשה לזהות אותו, כן?"

הבחור עם האף השבור הינהן. "לגמרי. אי־אפשר לפספס אותו. כמעט שני מטר גובה. מאה עשרים קילו. מוזנח."

"הוא חטף כהוגן, זוכר?" אמר הבחור עם המתלה. "אני דאגתי לזה."

"היית צריך להרוג אותו," אמר ברוקמן.

"חשבתי שהרגתי."

"היית צריך לוודא."

"איך? תדאגו שזה יֵראה כמו תאונה. אלה ההוראות שקיבלנו בשביל השניים האחרים. חשבתי שהן תקפות גם אליו. היה קשה למכור את הסיפור הזה, אם הייתי מכניס לו כדור בראש."

"מספיק!" היקס חיכה לשקט. "זאת התוכנית. אנחנו מציבים מעקב. מסביב לשעון. החל מרגע זה, עד יום שבת. אם כף רגלו תדרוך בעיר שלנו, אנחנו נדע. וכאן אנחנו לא צריכים לחשוש מאיך דברים נראים."

לי צ'יילד

ג'ים גרנט (נולד בשנת 1954), שכותב תחת שם העט לי צ'יילד (אנגלית: Lee Child), הוא אחד מסופרי המתח המובילים בעולם. הוא נולד בקובנטרי, גדל בברמינגהם וחי כיום בניו יורק. בכל תשע שניות נמכר במקום כלשהו בעולם אחד מספרי גיבורו ג'ק ריצ'ר. ספריו מגיעים דרך קבע למקום הראשון ברשימות רבי־המכר ברחבי העולם, ונמכרו ביותר ממאה מיליון עותקים. עד היום הופקו שני סרטים שוברי קופות המבוססים על עלילותיו של ג'ק ריצ'ר.

אנדרו צ'יילד

אנדרו צ'יילד, אחיו הצעיר של לי צ'יילד, הוא מחברם של תשעה מותחנים שראו אור תחת השם אנדרו גרנט.

עוד על הספר

  • שם במקור: No Plan B
  • תרגום: שאול לוין
  • הוצאה: כנרת זמורה דביר
  • תאריך הוצאה: מרץ 2024
  • קטגוריה: מתח ופעולה
  • מספר עמודים: 320 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 5 שעות ו 52 דק'

הספר מופיע כחלק מ -

מה חשבו הקוראים?

*אחרי הרכישה תוכלו גם אתם לכתוב ביקורת
108 דירוגים
46 דירוגים
29 דירוגים
18 דירוגים
3 דירוגים
12 דירוגים
13/3/2024

הספר לא נכתב על ידי לי צ'יילד כנראה. הסגנון אחר לגמרי. ובכל זאת, ספר מתח טוב.

4
9/3/2024

מוצלח ממש כמו תמיד. מותח מאוד, צפוי/לא צפוי. וכרגיל מחכה כבר לספר הבא.

1
7/3/2025

ממש טוב

18/1/2025

איך אני אוהב את הסדרה הזו. הכתיבה המוכרת והממכרת. מתי יוצא הבא בסדרה?

5/11/2024

ספר מתח איכותי

31/8/2024

ספר מעולה מותח מאד עד הסוף.רי'צר תמיד יודע איך לחלץ מתסבוכות .

2/8/2024

ואו

23/7/2024

הסדרה של ג'ק ריצ'ר מתחרה בהצלחה בכל ספר מתח בלשי, כשהציפייה כתמיד שהטוב ינצח

21/6/2024

מעולה כמו שאר הסדרה. מומלץ

25/5/2024

מעניין

6/5/2024

ספר חזק. מפתיע כמו תמיד. מותח ומרתק

29/4/2024

אחלה ספר סיפור מעניין ומותח. שווה

28/4/2024

נחמד. כמו כל הספרים בסדרה. מתניע קצת באיטיות, אבל מתחיל לזרום בערך בשליש הספר.

25/4/2024

ספר אקשן מצויין, מהעמוד הראשון ועד לדף האחרון.

24/4/2024

מעולה. סוחף כרגיל.

20/4/2024

ספר אקשן נלמד לטיסה

20/4/2024

צ’יילד במיטבם

20/4/2024

ג׳ק ריצ׳ר קלאסי. נותן את כל הצפוי. קריאה כיפית ונעימה. הספר זורם כמו כמעט כל הספרים מאותה סדרה.

20/4/2024

ספר טוב מותח ומושך לקרוא

19/4/2024

חגיגה כמו תמיד. מעניין איך כותבים שנניים ספר אחד כל כך קוהרנטי. אולי לםי נושאחם? אחד כותב את כל סצינות המכות, השני מספר יפה על נופים. בכל אופן, 2 סופרים, מצח כפול, הנאה משולשת.

31/3/2024

תענוג

30/3/2024

כרגיל...כתיבה סוחפת ןמוצלחת

27/3/2024

מצוייו,כמו צמיד

25/3/2024

מי שמכיר ואוהב את הספרים של לי צ'יילד, לא יתאכזב. אקשן בלתי פוסק, עלילה פשטנית אבל היי, זה ג'ק ריצ'ר. נהניתי.

23/3/2024

עלילה מפותלת קצת דמיונית... קריא מאוד, כרגיל!

22/3/2024

מאד מוצלח. אנדרו צ'ילד מצליח כמו אחיו לכתוב עלילה קולחת ודמות שכיף לפגוש ולעקוב אחריו מספר לספר...

17/3/2024

מהטובים!

13/3/2024

מעולה

15/3/2024

הסדרה איבדה מאופייה מאז שאחיו של לי צ'יילד צורף לכתיבתה, כנראה עקב עייפות החומר אצל לי צ'יילד. עדיין ספר מתח יעיל וקולח.

3
10/12/2024

יפה כמו תמיד

2/11/2024

כרגיל, ספר מעולה שנקרא ברצף

25/10/2024

it’s okay…..

7/9/2024

ספר מטורף עם תפנית מעולה בעלילה

18/8/2024

נייס, נוסחה קבועה

13/8/2024

איצר כרגיל. אבל, מעט מסובך בפרטים טכניים מיגעים

11/7/2024

יחסית לספריו הקודמים מורגשת כאן לטעמי סוג של "עייפות החומר". הספר קצבי, מהיר ומעניין, אולם מעט צפוי.

28/5/2024

אחרי הספר הראשון שהיה די קטסטרופלי הגיע השני שנותן תקוה, לא הבנתי למה שניהם צריכים לכתוב ספרים ביחד, לי צ׳יילד לבד הספיק די והותר, אבל לאלוהים ולמשפחת צ׳יילד פתרונים, העיקר שהיה שיפור מסוים בספר, בעלילה למרות היותה סבוכה ומלאת דמויות רבות ומבלבלות, אבל אנחנו סבלנים ונחכה לספר השלישי ונקווה לטוב,

10/5/2024

המתח נבנה בצורה טובה, אך יש קצת הגזמה ביכולת הגיבור, במיוחד כאשר משייכים לו כישורי מקגייוור בפתרון בעיה טכנית באופן מופרך.

29/4/2024

מותח ומרתק,לא לי צילד בשיאו אבל עדין מהטובים בגאנר

27/4/2024

כייף של ספר. קצב מהיר, מעניין, לא הנחתי מהיד

16/4/2024

חביב פחות טוב מספרים קודמים שלו

8/4/2024

כמו תמיד סוחף

23/3/2024

פחות טוב מהקודמים. מרגישים שזה לא אותו סופר.

18/3/2024

עלילה קצת הזויה. אבל קצב טוב

16/3/2024

גק ריצר טוב מאוד.אומנם שבלוני מאוד,בילתי אפשרי מבחינת כמות ההרוגים שמאחוריו,יש חידוש עלילתי של 3 סיפורים שמשתלבים לסיום אחד הסוף מעט אנטיקליימקס אחרי גלוי עניין כל כך גדול הייתי מצפה ליותר רעש וצלצולים. אבל אין. סיפור המיברשת שיניים מעט מוזר.מכשיר את הדור הבא ? רק לאחר קריאה כל מה שכתבתי ישתלב באופן הגיוני.שלא יהיה ספוילר. לאוהבי הז'אנר 7.5 בסולם עופר

11/3/2024

ריצ׳ר אופייני. מעט מוגזם ומסובך להבנה.

9/3/2024

יש שיפור בהשוואה לספר הקודם, גם די מצליח להשאיר במתח בזכות 3 עלילות שמתרחשות במקביל והדרך בה הן נשזרות בסיום. עדיין פחות טוב מרוב ספרי הסדרה.

19/2/2025

זהו ריצר מזוייף. האמיתי היה מתבייש בו. עלילה בלתי אמינה ולא מעניינת. הייחודיות של כתיבת לי ציילד, הדבקות בפרטים, ההסברים שמאחר התובנות, אשר חיוניים לצקת חיים בעלילה, נעלמו ואינם. בלעדם ספר המוני ותפל. חבל.

16/11/2024

הספר מותח ומעניין . פחות טוב מספריו האחרים.

14/8/2024

הספר והעלילה זורמים במהירות מסחררת, מצליחים לחבר את כל הסיפורים לסיום אחד משותף וגדול. העלילה קצת דמיונית, הגיבור הוא סוג של קוסם, אבל זה חלק ממה שנחמד בספר.

8/7/2024

נחמד ספר צפוי בראש בלי הרבה מתח

27/6/2024

רדוד, טוב לטיסה או לשירותים

15/6/2024

הרוח אותה רוח,מותח סוחף , קצת צפוי וריצ׳ר הורג אנשים קצת יותר בקלות מאשר בספרים הקודמים . ו….לא היה לו סטוץ קצר עם אף אחת. ספר טיסה קלאסי.

7/6/2024

היו ספרים הרבה יותר טובים מזה

17/5/2024

מיותר

12/5/2024

כללית ספר טוב. הגיבור הופך לאט לאט למקגייוור , נחלץ מכל צרה …

8/4/2024

התחלה נמרחת סוף מרתק. אבל...זה לא לי צ'יילד וזה לא ריצ'ר.

6/4/2024

די בינוני. מרגישים שהסופר החלף באחר… זה לא לי צ׳יילד !!!

21/3/2024

פחות טוב מהספרים הקודמים..עושה רושם שאנדרו צ'ילד זה לא לי צ'ילד!

18/3/2024

מרגישים שזה לא לגמרי לי צ'יילד, יש קצת חורים בעלילה (המטורפת יותר מספרים אחרים), אבל תמיד כיף לנדוד עם ג'ק ריצ'ר

18/3/2024

פחות טוב מהספרים האחרים שלו

11/3/2024

גנרי

10/3/2024

איום ונורא. זה רק הולך ומתדרדר מאז שצ׳יילד העביר את הפיקוד לאחיו. אי אפשר לזהות את ריצ׳ר, הוא הפך לדמות חד מימדית, אין לו שום תהליכי מחשבה, אין אזכור של זיכרונות, של היסטוריה, אפילו הקרבות שלו שפעם היו מתוארים לפרטים, המחשבה שלו מאחורי כל מכה, התחכום, הפכו ל״הוא נתן לו אגרוף בפרצוף והרג אותו״. ספר שלם של דמויות חד מימדיות, בלי רגש, עלילות משנה שלא מקדמות את העלילה לשום מקום. והמון תאורי נוף. זהו.

3
28/3/2024

מאכזב מאד

2
26/3/2024

ספר גרוע, סיימתי במחשבה שישתפר, אבל לא. זה לא גומה לספרים הקודמים שלו. זה לא לי צ’יילד שכתב.

2
16/3/2024

משעמםםםם אוסף פרטים משעממים שנועדו להסתיר חוסר עלילה אכזבה גדולה

2
23/12/2024

הפסקתי לקרוא באמצע הספר הספר מאוד יבש שניראה שלא מתקדם לשום מקום ורק דורך במקום ויש יותר מדי דמויות שזה כבר מבלבל מי נגד מי

11/9/2024

גרוע

7/9/2024

שבלוני רק אחרי האמצע מתרומם למשהו. נראה שלי צ׳יילד כתב את החלק הראשון המשעמם ואחיו את השני, זה המעניין בערך. אפשר לוותר

8/7/2024

בין גרוע לחסר כל מעוף. 3 קוי עלילה שמתחברים בצורה רשלנית בסוף הסיפור.

27/6/2024

איבד את זה לגמרי שונה מאוד מהסדרה כולה

26/5/2024

לדעתי זה הספר הכי גרוע בסדרה עד כה.

8/5/2024

מה חשבתי על הספר? שאנדרו צ'יילד צריך להפסיק להרוס את השם "לי צ'יילד" ! ניסיתי לתת הזדמנות והמשכתי לרכוש גם את הספרים האחרונים - אבל לא עוד. כמו שאר הספרים של "אנדרו צ'יילד" - משעמם. ובמיוחד מאכזב כאשר מתיימר להמשיך את הסידרה של "לי צ'יילד" . התרגשתי? כן. רגשות שליליים. זרקתי מהחלון? - אחד החסרונות בקריאה דיגיטלית... שאי אפשר לזרוק מהחלון : )

אין תוכנית חלופית לי צ'יילד, אנדרו צ'יילד

1

הפגישה התקיימה בחדר נטול חלונות.

החדר היה מלבני ולא היו בו חלונות, כי לא היו בו קירות חיצוניים. הוא שכן בתוך חדר מרובע, גדול ממנו. והחדר המרובע שכן בתוך חדר מתומן גדול אפילו יותר. קן החדרים הזה היה מרכז הפיקוד של יחידה S2 בבית הסוהר "מינרווה" בווינסוֹן, מיסיסיפי. מלבד S1, היחידה־האחות לכליאה בבידוד, זה היה המקום המאובטח ביותר במתחם. תוכנית המבנה כללה קירות בתבנית של טבעות קונצנטריות כמו במבצר מימי הביניים. שנועדו להיות בלתי חדירות. מבחוץ, גם אם יותקפו בידי המחלצים הנחושים ביותר. ומבפנים, גם בעת המהומות הקיצוניות ביותר.

הפן הביטחוני היה מבורך, אבל הסיבה לכך שהמקום נבחר לקיום הפגישה הזאת היתה הבידוד שלו. העובדה שזימן חשאיות גמורה. מפני ששאר יחידה S2 היתה ריקה. לא היו בה שומרים. לא סגל מנהלי. ואף לא אחד ממאה ועשרים תאי הבידוד באגף היה בשימוש. לא היה בהם צורך. לא בדרך ניהולו של בית הסוהר תחת ההנהלה הנוכחית. הגישה המתקדמת היתה מקור לגאווה רבה. ויחסי ציבור מעולים.

היו בחדר שישה גברים, וזאת היתה הפגישה החשאית השלישית שקיימו כאן בשבוע האחרון. הם ישבו סביב שולחן צר וארוך. שני כיסאות פנויים היו דחופים לאחור סמוך לקיר לבן ריק. הרהיטים היו עשויים פוליקרבונט כחול עז. כל יחידה נוצקה בתבנית יחידה, שלא הותירה שום תפרים או חיבורים. הצורה והחומר נועדו להקשות את שבירת הרהיטים. הצבע נועד להקשות את הסוואתו של חלק כלשהו שבכל זאת נופץ. זה היה מעשי. אבל לא נוח במיוחד. והכול ירושה מההנהלה הקודמת.

שלושה מהגברים לבשו חליפות. בּרוּנוֹ היקס, המנהל הבכיר ומייסד שותף של "מינרווה", ישב בראש השולחן. דיימוֹן בּרוֹקמן, מנהל התפעול הראשי והמייסד השותף השני, ישב לימינו של היקס. וקֶרטיס ריבֶרדייל, מפקד בית הסוהר, ישב ליד ברוקמן. האיש הבא ליד ריברדייל, האחרון מצד זה של השולחן, לבש מדים. רוֹד מוֹזלי, מפקד משטרת וינסוֹן. מן העבר השני, לשמאלו של היקס, ישבו שני חבר'ה בשנות העשרים המאוחרות לחייהם. שניהם בחולצות טריקו שחורות ומכנסי ג'ינס. לאחד היו אף שבור וכמה פנסים בעיניים ומצח מלא חבורות סגולות כועסות. הזרוע השמאלית של השני היתה נתונה במתלה. שניהם ניסו לחמוק ממבטיהם של שאר הנוכחים בחדר.

"אז יש בעיה או לא?" ברוקמן משך בכתפיו. "מישהו יכול לומר בוודאות שיש? לא. אז אנחנו צריכים להמשיך כמתוכנן. יותר מדי מונח על כף המאזניים מכדי שנתחיל לברוח מצללים."

"לא." ריברדייל הניד את ראשו. "איך שאני רואה את זה, אם עלולה להיות בעיה, זה אומר שיש בעיה. הביטחון קודם לכול. אנחנו צריכים —"

"אנחנו צריכים לדעת בוודאות," אמר מוזלי. "לקבל החלטה מושכלת. המפתח הוא, האם הוא הציץ לתוך המעטפה? זה מה שאנחנו צריכים לדעת."

אף אחד לא דיבר.

"נו?" מוזלי מתח את רגלו מתחת לשולחן ובעט בבחור עם המתלה. "תתעורר. תענה על השאלה."

"רד ממני." הבחור כבש פיהוק. "נסענו כל הלילה כדי להגיע לקולורדו. ואז כל הלילה שוב כדי להגיע לפה."

"בוא תבכה לי על הכתף." מוזלי נעץ בו את כף רגלו. "פשוט תגיד לנו. הוא הציץ?"

הבחור לטש עיניים בקיר. "אנחנו לא יודעים."

"עצם זה שהוא הסתכל בתוך המעטפה עדיין לא נותן לנו תשובה מוחלטת," אמר ריברדייל. "אם הוא באמת עשה את זה, אנחנו צריכים לדעת אם הוא הבין את מה שהוא ראה. ומה הוא מתכנן לעשות עם זה."

"השאלה אם הוא הסתכל או לא, לא רלוונטית," אמר ברוקמן. "אז מה אם הוא הסתכל? אין שם שום דבר שייתן לו שמץ של מושג מה קורה."

ריברדייל הניד את ראשו. "כתוב שם יום שישי בעשר בבוקר. ברור מאוד. הזמן, התאריך, המקום."

"אז מה?" ברוקמן הרים את ידיו. "יום שישי הוא סיבה לשמוח ולחגוג. אין בו שום דבר מחשיד."

"אבל התמונה בתוך המעטפה." ריברדייל נעץ אצבע באוויר להטעים כל הברה. "שמונה על עשר. אי־אפשר לפספס."

"שוב, זה לא אומר שום דבר." ברוקמן זרק את עצמו לאחור בכיסאו. "אלא אם הוא באמת יבוא הנה. אם הוא יופיע ביום שישי. ואפילו אז, נהיה בסדר. בחרנו בזהירות רבה מאוד."

"לא נכון. איך יכולנו? היו לנו רק תשעה לבחור ביניהם."

חיוך התפשט על פניו של מוזלי. "זה אירוני, לא? שזה שבחרנו באמת חף מפשע."

"לא הייתי קורא לזה אירוני." ריברדייל הזעיף פנים. "ולא היו תשעה. היו רק חמישה. לאחרים היתה משפחה. זה פסל אותם."

"תשעה?" אמר ברוקמן. "חמישה? זה לא חשוב. המספר לא משנה. רק התוצאה משנה. והתוצאה טובה מספיק. גם אם הוא יופיע, כמה הוא כבר יכול להתקרב? הוא יהיה במרחק שלושים מטר לפחות."

"הוא לא צריך להופיע. הוא יכול לראות את זה בטלוויזיה. ברשת. לקרוא על זה בעיתונים."

"המפקד צודק," אמר מוזלי. "אולי עדיף לא למשוך כל כך הרבה תשומת לב בשלב זה. אולי כדאי שנבטל את המֶדיה. אנחנו יכולים לשחרר איזה בולשיט על כך שאנחנו מכבדים את פרטיות האסירים, או משהו כזה."

"אין צורך." ברוקמן הניד את ראשו. "אתה חושב שיש לו טלוויזיה? מחשב? מינוי ל'ניו יורק טיימס'? הוא מרושש, למען השם. תפסיק לחפש צרות. אין צרות."

הוא הקיש באצבעותיו על השולחן. "חשיפה למדיה זה טוב למותג. אנחנו תמיד מפרסמים. תמיד פירסמנו. אם נשנה את זה עכשיו, זה רק ימשוך יותר תשומת לב. יגרום לאנשים לחשוב שמשהו לא בסדר. אבל אני חושב שאנחנו צריכים לדעת. הוא הסתכל?" היקס נפנה לחבר'ה בחולצות הטריקו. "הניחוש הכי טוב שלכם. אין תשובה לא נכונה. הקוביות נפלו כמו שהן נפלו. אנחנו מבינים את זה. פשוט תגידו לנו מה נראה לכם."

הבחור עם האף השבור נשם נשימה עמוקה דרך הפה. "אני חושב שהוא הסתכל."

"אתה חושב?" אמר היקס. "אבל אתה לא בטוח."

"לא במאה אחוז."

"או־קיי. איפה היתה המעטפה?"

"בשקית."

"איפה היתה השקית?"

"על הארץ."

"הנחת אותה?"

"הייתי צריך את הידיים חופשיות."

"איפה היא היתה כשהמכונית הגיעה?" שאל היקס.

הבחור עם המתלה אמר, "על הארץ."

"באותו המקום?"

"מאין לי לדעת? לא הייתי שם כשרוברט הניח אותה. רוברט לא היה בהכרה כשהרמתי אותה."

היקס שתק רגע. "או־קיי. כמה זמן הבחור היה לבד עם השקית?"

"אנחנו לא יודעים. בטח לא הרבה. שתי דקות, מקסימום."

"אז יכול להיות שהוא הסתכל," אמר היקס. "לפחות הציץ."

"נכון," אמר הבחור עם האף השבור. "והשקית היתה קרועה, זוכר? איך זה קרה? ולמה? אנחנו לא עשינו את זה."

ברוקמן נרכן לפנים. "לפי מה שסיפרתם לנו, זאת היתה סיטואציה מטורפת. הרס בכל מקום. בלגן מוחלט. השקית בטח נקרעה בטעות. זה לא נשמע כמו איזה רמז מרכזי. ושני החבר'ה האחרים אפילו לא דיווחו שהוא הסתכל."

הבחור עם המתלה אמר, "הם לא דיווחו בכלל. אנחנו לא יודעים איפה הם."

ברוקמן אמר, "בטח בדרך חזרה. בעיות תקשורת, אולי. אבל אם היה משהו שצריך להדאיג אותנו, הם היו מוצאים דרך ליידע אותנו."

"והוא לא אמר על זה שום דבר במשטרה," אמר מוזלי. "דיברתי פעמיים עם הקצין שם. בטח יש לזה משמעות."

"אני עדיין חושב שהוא הסתכל," אמר הבחור עם האף השבור.

"אנחנו צריכים לעצור את התוכנית," אמר ריברדייל.

"זה הדבר הכי מטומטם ששמעתי בחיים," אמר ברוקמן. "לא אנחנו קבענו את התאריך. לא אנחנו קבענו את השעה. אלא השופט שחתם על צו השחרור. אתה יודע את זה. אם נלך עכשיו על איזו טקטיקת השהיה דפוקה, נגמור עם בלשים מכל עבר. אתה יודע איך זה ייגמר. אפשר כבר לירות לעצמנו בראש וזהו, כאן ועכשיו."

ריברדייל הזעיף פנים. "אני לא אומר להשתהות. אני אומר לחזור לתוכנית המקורית. השינוי היה טעות מלכתחילה."

"זה יפתור את הבעיה של יום שישי. אם יש כזאת. אבל אז לא יהיה לנו שום מוצא מהבעיה הגדולה יותר שיש לנו. בעיית הרקע."

"מהרגע הראשון אמרתי, שהפתרון לזה פשוט. כדור בעורף. אני אעשה את זה בעצמי אם אתה עדין מדי."

"אתה יודע מה יהיה המחיר? כמה עסקאות נפסיד?"

"נפסיד הרבה יותר מכסף, אם הטיפוס הזה יחבר את הנקודות."

"איך הוא יכול לעשות את זה?"

"הוא יכול לבוא הנה. אתה אמרת בעצמך. הוא יחקור. הוא היה שוטר צבאי. זה בדם שלו."

"עברו שנים מאז שהוא היה שוטר צבאי," אמר מוזלי. "זה מה שהקצין אמר לי."

היקס הקיש על השולחן. "מה עוד אנחנו יודעים?"

"לא הרבה. אין לו רישיון נהיגה. שום עבר תעסוקתי, לפי רשויות המס. לא מאז שהוא עזב את הצבא. שום נוכחות ברשתות החברתיות. שום תמונות עדכניות. הוא נווד עכשיו. די עצוב, אבל זאת השורה התחתונה. לא נשמע לי סיבה גדולה לדאגה."

ברוקמן אמר, "נווד או מיליונר, איזה מין משוגע ייסע חצי מדינה מפני שהוא קרא כמה מסמכים וראה תמונה תמימה?"

"אתם יכולים להעלות פה ספקולציות כמה שאתם רוצים, אבל זה עדיין מדאיג אותי," אמר ריברדייל. "בכל פעם שנפגשנו, חשבנו שהצלחנו להכיל את הבעיה. בכל פעם טעינו. מה אם אנחנו שוב טועים?"

"לא טעינו." ברוקמן הכה בשולחן בכף ידו. "טיפלנו בכל מצב שהתעורר. תשעים ותשעה אחוז."

"תשעים ותשעה. לא מאה."

"החיים לא מושלמים. לפעמים צריך לטאטא שברי זכוכית. ועשינו את זה. גילינו דליפה. סתמנו אותה, בדרך שכולנו הסכמנו עליה. גילינו על המעטפה החסרה. השגנו אותה בחזרה, בדרך שכולנו הסכמנו עליה."

"ועכשיו הבחור המוזר הזה הסתכל בתוך המעטפה."

"יכול להיות. אנחנו לא יודעים. אבל אתה מוכרח להודות שזה לא סביר. הוא לא סיפר למשטרה. אנחנו יודעים את זה. והוא לא סיפר לאף־בי־איי או לרשות בתי הסוהר. היינו יודעים את זה. אז נניח שהוא הבין הכול משתי שניות הצצה במעטפה. למה לו לשמור את הידע הזה לעצמו? מה הוא הולך לעשות איתו? לסחוט אותנו? נראה לך שהוא הולך להיסחב איכשהו אלפיים קילומטר לפני יום שישי? בחייך."

"רבותי!" היקס טפח על השולחן שוב. "מספיק. בסדר. זאת ההחלטה שלי. אנחנו לא יכולים לדעת אם הוא הסתכל במעטפה. זה נשמע לא סביר, אז לא צריך להיבהל. במיוחד בהתחשב בנסיבות. אבל בו בזמן חשוב להיות זהירים. לא קשה לזהות אותו, כן?"

הבחור עם האף השבור הינהן. "לגמרי. אי־אפשר לפספס אותו. כמעט שני מטר גובה. מאה עשרים קילו. מוזנח."

"הוא חטף כהוגן, זוכר?" אמר הבחור עם המתלה. "אני דאגתי לזה."

"היית צריך להרוג אותו," אמר ברוקמן.

"חשבתי שהרגתי."

"היית צריך לוודא."

"איך? תדאגו שזה יֵראה כמו תאונה. אלה ההוראות שקיבלנו בשביל השניים האחרים. חשבתי שהן תקפות גם אליו. היה קשה למכור את הסיפור הזה, אם הייתי מכניס לו כדור בראש."

"מספיק!" היקס חיכה לשקט. "זאת התוכנית. אנחנו מציבים מעקב. מסביב לשעון. החל מרגע זה, עד יום שבת. אם כף רגלו תדרוך בעיר שלנו, אנחנו נדע. וכאן אנחנו לא צריכים לחשוש מאיך דברים נראים."