הנערה הנעדרת - היו דיווחי חדשות בלתי פוסקים, שתמיד הבזיקה בהם תמונת המחזור הרגילה עד כאב של המתבגרת שנעלמה - אתם מכירים את הסוג, עם הרקע של הקשת בענן, שערה ישר מדי, חיוכה נבוך מדי - ואז חיתוך מהיר אל ההורים המודאגים על הדשא בגינה, מוקפים במיקרופונים, האם דומעת חרישית, האב קורא מהנייר ואחת משפתיו רועדת - הנערה הזאת, הנערה הנעדרת הזאת, חלפה באותו רגע על פניה של עדנה סקיילר.
עדנה קפאה במקומה.
סטנלי, בעלה, צעד עוד שני צעדים לפני שהבין שאשתו כבר לא לצדו. הוא פנה לאחור. "עדנה?"
הם עמדו ליד הפינה של רחוב 21 והשדרה השמינית בניו יורק. תנועת המכוניות היתה דלילה באותו בוקר שבת. תנועת הולכי הרגל היתה סואנת. הנערה הנעדרת עשתה את דרכה לכיוון צפון העיר.
סטנלי נאנח אנחה כבדה, כאילו עייף מהחיים עצמם. "מה עכשיו?"
"ששש."
היא צריכה לחשוב. תמונת המחזור ההיא של הנערה הנעדרת, זו עם רקע הקשת בענן... עדנה עצמה את עיניה. היא חייבת להעלות את התמונה בעיני רוחה. למצוא את הדמיון ואת ההבדלים.
בתמונה היה לנערה הנעדרת שיער חום עכברי ארוך. לאישה שעברה כאן עכשיו - אישה, לא נערה, כי היא נראתה מבוגרת יותר, אבל אולי גם התמונה היתה ישנה - היה שיער ג'ינג'י קצר וגלי. הנערה בתמונה לא הרכיבה משקפיים. זו שהולכת צפונה במעלה השדרה השמינית מרכיבה זוג משקפיים אופנתיים עם מסגרת מלבנית כהה. האיפור והבגדים שלה הם באמת, מה לעשות, מבוגרים יותר.
ההתעניינות של עדנה בפרצופים היא יותר מסתם תחביב. היא בת שישים ושלוש, מהרופאות המעטות בקבוצת הגיל שלה שמתמחות בגנטיקה. פרצופים הם החיים שלה. חלק ממוחה תמיד עובד, גם כשהיא רחוקה מהמשרד. זה לא בשליטתה - ד"ר עדנה סקיילר חוקרת פרצופים. חבריה ובני משפחתה כבר התרגלו למבטה הפולשני והנוקב, אבל לזרים ולמכרים חדשים הוא תמיד גורם מבוכה.
אז זה מה שעדנה עשתה בזמן שטיילה ברחוב. היא התעלמה כהרגלה מהמראות והקולות. שקעה בעונג הפרטי של סקירת פרצופיהם של העוברים ושבים. התעכבה על מבנה הלחי ועל עומק הלסת, על המרחק בין העיניים ועל גובה האוזניים, על קווי המִתאר של הסנטר ועל הרווח שבין הגבות לאישונים. וזו היתה הסיבה לכך שלמרות צבע השיער החדש והתספורת החדשה, למרות המשקפיים האופנתיים והאיפור והביגוד המבוגרים, זיהתה עדנה את הנערה הנעדרת.
"היא הלכה עם גבר."
"מה?"
עדנה לא קלטה שדיברה בקול רם.
"הנערה."
סטנלי הזעיף את פניו. "על מה את מדברת, עדנה?"
התמונה ההיא. תמונת המחזור הרגילה עד כאב. ראיתם מיליון כמוה. כשאתם רואים אותה בספר מחזור, הרגשות מתחילים לסעור. במהלך מהיר אחד אתם רואים את עברה, את עתידה. אתם מרגישים את שמחת הנעורים, את כאבי ההתבגרות. אתם יכולים לראות בתמונה את כל האפשרויות הגלומות בה. אתם חשים בדקירת הנוסטלגיה. אתם רואים את שנותיה חולפות ביעף, אוניברסיטה אולי, נישואים, ילדים וכל זה.
אבל כשאותה תמונה מופיעה בחדשות הערב, היא משפדת את לבכם באימה. אתם מביטים בפנים האלה, בחיוך המהוסס הזה, בשיער המושפל ובכתפיים השמוטות, וראשכם מטייל שלא בטובתו למחוזות אפלים.
כמה זמן קייטי - זה שמה, קייטי - כמה זמן היא נעדרת?
עדנה ניסתה להיזכר. בערך חודש. אולי שישה שבועות. הסיפור הופיע רק בחדשות המקומיות, ולא לאורך זמן. היו כאלה שחשבו שהיא ברחה מהבית. קייטי רוצ'סטר חגגה את יום הולדתה השמונה עשר ימים אחדים לפני שנעלמה - זה הפך אותה לאדם מבוגר בעיני החוק ולפיכך צמצם בצורה משמעותית את דחיפוּתם של המאמצים לאיתורה. דובר על בעיות בבית, במיוחד עם אביה הקפדן והמחמיר, ששפתו רעדה במשדר החדשות.
אולי עדנה טועה. אולי זו לא היא.
יש רק דרך אחת לברר את זה.
"מהר," אמרה עדנה לסטנלי.
"מה? לאן אנחנו הולכים?"
אין אפילו זמן לענות לו. הנערה נמצאת בינתיים במרחק רחוב שלם מהם. סטנלי ילך מאחור. סטנלי ריקנבק, גינקולוג מיילד, היה בעלה השני של עדנה. בעלה הראשון היה סופת פרא, דמות גדולה מהחיים - נאה מדי, סוער מדי, וכמובן, כן כן, אידיוט מושלם. זה מן הסתם לא היה הוגן, אבל למי אכפת? עצם הרעיון להינשא לרופאה - זה היה לפני ארבעים שנה - היה חידוש משעשע בשביל בעל מספר אחת. המציאות, לעומת זאת, התאימה לו פחות. הוא חשב שהקטע הרפואי בחייה של עדנה ייגמר ברגע שתלד ילדים. זה לא קרה. בדיוק להפך. למען האמת - אמת שלא נעלמה גם מעיני ילדיה - עדנה אהבה את הרפואה יותר מאשר את האמהוּת.
היא שעטה קדימה. המדרכות היו עמוסות אדם. היא נעה קרוב לשפת המדרכה והגבירה את המהירות. סטנלי ניסה להדביק את הקצב.
"עדנה?"
"תישאר איתי."
הוא מיהר לצדה. "מה אנחנו עושים?"
עיניה של עדנה חיפשו אחר השיער האדום.
הנה הוא. בהמשך הרחוב, משמאל.
היא חייבת להביט מקרוב. עכשיו פצחה עדנה בריצה מהירה של ממש; חיזיון מוזר ברוב המקומות - אישה לבושה היטב באמצע שנות השישים לחייה רצה ברחוב - אבל כאן מדובר במנהטן. אנשים זיכו אותה בקושי במבט נוסף.
היא חגה במעגלים לפני האישה, ניסתה לא לבלוט מדי, הסתתרה מאחורי אנשים גבוהים ממנה. וכשהגיעה לעמדת התצפית הנכונה - פנתה עדנה לאחור. האולי קייטי הלכה לקראתה. עיניהן נפגשו לרגע חטוף ביותר ועדנה ידעה.
זאת היא.
קייטי רוצ'סטר היתה עם גבר שחור שיער, כנראה בשנות השלושים המוקדמות. הם החזיקו ידיים. היא לא נראתה עצובה או מוטרדת מדי. למעשה, לפחות עד השלב שבו נפגשו המבטים שלהן, היא נראתה די מאושרת. זה כמובן יכול להיות פרט חסר משמעות. אליזבת סמארט, הנערה הצעירה ההיא שנחטפה ביוטה, הסתובבה בפומבי עם מי שחטף אותה ומעולם לא ניסתה לאותת לעזרה. אולי דבר דומה קורה גם פה.
אבל עדנה לא קנתה את זה.
האולי קייטי הג'ינג'ית לחשה משהו לגבר שחור השיער. הם האיצו את מהירות הליכתם. עדנה ראתה אותם פונים ימינה ויורדים במדרגות של תחנת הרכבת התחתית. על השלט היה כתוב: רכבות C ו E. סטנלי התייצב ליד אשתו. הוא עמד לומר משהו, אבל ראה את הבעת פניה והחליט לשתוק.
"בוא," היא אמרה.
הם עקפו במהירות את ההמון הסואן והתחילו לרדת במדרגות. האישה הנעדרת והגבר שחור השיער כבר עברו בשער המסתובב. עדנה התקדמה לעבר השער.
"לעזאזל."
"מה?"
"אין לי כרטיס נסיעה."
"לי יש," אמר סטנלי.
"תן לי אותו. מהר."
סטנלי שלף את הכרטיס מארנקו והושיט לה. היא העבירה אותו בסורק המגנטי, נכנסה פנימה דרך השער המסתובב והחזירה לו את הכרטיס מבעד לסורגי הברזל. היא לא חיכתה. הם ירדו במדרגות מימין. היא ירדה אחריהם. היא שמעה את שאגת הרכבת המתקרבת והאיצה את צעדיה.
הרכבת נעצרה בחריקת בלמים. הדלתות נפתחו. לבה של עדנה הלם בפראות בחזה. היא הביטה לימינה ולשמאלה וחיפשה אחר השיער הג'ינג'י.
כלום.
איפה הנערה הזאת?
"עדנה?" זה היה סטנלי. הוא הגיע אליה.
עדנה לא אמרה דבר. היא עמדה ברציף, אבל לקייטי רוצ'סטר לא היה סימן וזכר. וגם אם היה, מה אז? מה אמורה עדנה לעשות? האם עליה לזנק על הרכבת ולעקוב אחריהם? לאן? ומה אחר כך? למצוא את הדירה או את הבית ואז להתקשר למשטרה?
מישהו טפח על כתפה.
עדנה הסתובבה. זו היתה הנערה הנעדרת.
במשך זמן רב אחר כך המשיכה עדנה לתהות מה ראתה בדיוק בהבעת פניה של הנערה. האם היתה בה תחינה? ייאוש? שלווה? שמחה, אפילו? החלטיות תקיפה? או שכל התשובות נכונות.
הן רק עמדו והביטו לרגע זו בזו. ההמון השוקק, הרחשושים הסתומים ברמקולים, שקשוק גלגלי הרכבת - הכול נעלם ורק שתיהן נשארו.
"בבקשה," אמרה הנערה הנעדרת בלחישה. "אסור לך לספר לאף אחד שראית אותי."
ואז עלתה הנערה לרכבת. עדנה הרגישה צמרמורת קרה עוברת בגופה. הדלתות החליקו ונסגרו. עדנה רצתה לעשות משהו, מה שלא יהיה, אבל לא הצליחה לזוז. מבטה ננעל על הנערה.
"בבקשה," מלמלה הנערה מבעד לזכוכית.
ואז נעלמה הרכבת אל תוך החשכה.