בימי ילדותי בפרברי ניו ג'רזי היו שתי אגדות נפוצות בעיר הולדתי.
הראשונה היתה שמאפיונר ידוע לשמצה גר בבית אחוזה מפואר מאחורי שער ברזל גדול ושוערים חמושים, ומאחור יש כבשן שאולי משמש לפעמים כמשרפה לגופות.
האגדה השנייה — ששימשה השראה לספר זה — היתה שסמוך לביתו ובמרחק קצר מבית ספר יסודי, מאחורי גדרות תיל ושלטי "הכניסה אסורה", ניצב מרכז פיקוד של טילי נייקי בעלי יכולות גרעיניות.
שנים לאחר מכן נודע לי ששתי האגדות אמיתיות.
דייזי לבשה שמלה שחורה צמודה עם מחשוף עמוק כל כך שהוא היה יכול ללמד פילוסופיה.
היא איתרה את המטרה יושבת בקצה הבר, בחליפת פסים אפורה. הממ. הבחור היה מבוגר מספיק להיות אבא שלה. זה עלול להקשות עליה לשחק את המשחק, אבל אולי דווקא לא. אף פעם אי אפשר לדעת עם גברים מבוגרים. חלקם, במיוחד גרושים טריים, מתים להשוויץ ולהוכיח שעדיין יש להם את זה, גם אם אף פעם לא היה להם.
במיוחד אם אף פעם לא היה להם.
דייזי פסעה בנחת לכיוונו והרגישה את עיני הגברים במקום זוחלות על רגליה החשופות כמו תולעים. היא הגיעה לקצה הבר והרימה הפקה קטנה של התיישבות על הכיסא הסמוך אליו.
הקורבן המיועד לטש עיניים בכוסית הוויסקי שלו כאילו היה צוענייה עם כדור בדולח. דייזי חיכתה שיסתובב אליה. הוא לא הסתובב. היא בחנה את הפרופיל שלו. היה לו זקן אפור וכבד. אף בולבוסי שנראה כאילו הוא עשוי מסיליקון ממחלקת האפקטים המיוחדים בהוליווד. שיער ארוך, סבוך, דמוי סחבה.
גירושין שניים, החליטה דייזי. גירושין שניים, יש לצפות.
דֵייל מילר — כך קראו למטרה — הרים בעדינות את כוסית הוויסקי. הוא עירסל אותה בשתי ידיו כאילו היתה ציפור פצועה.
"היי," אמרה דייזי תוך הסטה מתורגלת היטב של השיער.
פניו של מילר נפנו אליה. הוא הסתכל לה ישר בעיניים. היא חיכתה שמבטו ירד לעבר המחשוף — עם השמלה הזאת, זה קרה אפילו לנשים — אבל הוא נשאר נעוץ בעיניה.
"שלום," הוא ענה. וחזר אל הוויסקי שלו.
בדרך כלל, דייזי נתנה למטרה להתחיל איתה. זאת היתה השיטה שלה. היא אמרה ככה היי, היא חייכה, הבחור שאל אם אפשר להזמין אותה למשקה. מכירים את העסק. אבל מילר לא נראה במצב רוח לפלרטוט. הוא לגם עמוקות מהוויסקי, ועוד לגימה.
זה טוב. שתיין כבד. זה ייעל את כל העניין.
"אני יכול לעזור לך איכשהו?" הוא שאל אותה.
חסון, חשבה דייזי. תיאור שלו במילה אחת. אפילו בחליפה הזאת, מילר נראה כמו איזה אופנוען־חסון־יוצא־וייטנאם, עם קול צרוד נמוך. מהגברים המבוגרים האלה שיש בהם משהו סקסי בעיניה, אבל זה בטח רק תסביכי האבא המפורסמים שלה שמרימים את ראשם. דייזי אהבה גברים שמעוררים בה תחושת ביטחון.
עבר יותר מדי זמן מאז הכירה אחד כזה.
צריך לנסות זווית אחרת, היא חשבה.
"אכפת לך שאני פשוט אשב פה איתך?" היא רכנה אליו קצת, להעמיק את המחשוף, ולחשה, "יש איזה בחור..."
"הוא מציק לך?"
חמוד. הוא לא אמר זה במצ'ואיות, כמו הרבה חבר'ה דוחים שיצא לה לראות. דייל מילר אמר את זה בשקט, בענייניות, באבירות אפילו — כמו גבר שרוצה לשמור עליה.
"לא, לא... לא ממש."
הוא הסתכל סביבו על הבר. "מי זה?"
דייזי הניחה יד על זרועו.
"זה לא כל כך חשוב. באמת. אני פשוט... אני מרגישה בטוחה איתך פה, טוב?"
מילר פגש את עיניה שוב. האף הבולבוסי לא התאים לפרצוף, אבל עם העיניים הכחולות החודרות, כמעט לא ראו אותו. "בטח," הוא אמר, אבל בקול זהיר. "אפשר להזמין אותך למשקה?"
וזאת היתה כל הפתיחה שדייזי נזקקה לה. היא היתה בת שיחה טובה, וגברים — נשואים, רווקים, מתגרשים, לא חשוב — תמיד שמחו להיפתח בפניה. לדייל מילר לקח קצת יותר מהרגיל — משקה מספר ארבע, אם ספרה נכון — אבל בסופו של דבר הוא הגיע לגירושיו הקרובים מקלרה, כן, אהה, אשתו השנייה, שצעירה ממנו בשמונה־עשרה שנה. ("הייתי צריך לדעת, מה? אני כזה אידיוט.") כעבור עוד משקה הוא סיפר לה על שני הילדים, ראיין וסימון, מאבק המשמורת, העבודה בפיננסים.
גם היא היתה צריכה להיפתח. ככה זה עובד. לתפעל את המשאבה. היה לה סיפור מוכן לרגעים כאלה — סיפור מומצא לגמרי, כמובן — אבל משהו בהתנהגות של מילר דחק בה להוסיף גוונים של גילוי לב. היא בחיים לא היתה מספרת לו את האמת. אף אחד לא ידע את האמת, חוץ מרקס. ואפילו רקס לא ידע את כולה.
הוא שתה ויסקי. היא שתתה וודקה. היא ניסתה ללגום בקצב איטי. פעמיים לקחה את הכוס המלאה לשירותים, רוקנה אותה בכיור, מילאה אותה מים. למרות זאת היא היתה קצת מסוחררת כשהגיעה ההודעה מרקס.
מ?
כלומר, "מוכנה?"
"הכול בסדר?" שאל מילר.
"בטח. סתם חברה."
היא שלחה בחזרה כ ל"כן" וחזרה אליו. זה הרגע שבו היא בדרך כלל מציעה ללכת לאנשהו שקט יותר. רוב הגברים קופצים על ההזדמנות — הם כל כך צפויים בעניין הזה — אבל היא לא היתה בטוחה שהגישה הישירה הזאת תעבוד עם דייל מילר. לא שהוא לא נראה מעוניין. הוא פשוט נראה איכשהו — היא לא היתה בטוחה איך לנסח את זה — מעל זה.
"אני יכולה לשאול אותך משהו?" היא פתחה.
מילר חייך. "את שואלת אותי כל הערב."
הדיבור שלו היה קצת משובש. יופי.
"יש לך מכונית?" היא שאלה.
"יש לי. למה?"
היא העיפה מבט סביב הבר. "אני יכולה, אה, לבקש ממך להקפיץ אותי הביתה? אני גרה לא רחוק."
"בטח, אין בעיה." ואז: "אני אולי צריך רגע להתפכח —"
דייזי ירדה בקפיצה מהכיסא. "אה, אז עזוב. אני אלך ברגל."
מילר הזדקף. "רגע, מה?"
"אני די צריכה ללכת הביתה עכשיו, אבל אם אתה לא יכול לנהוג —"
"לא, לא," הוא אמר והצליח להיעמד. "אני אקח אותך עכשיו."
"אני לא רוצה להטריח..."
"שום טרחה, דייזי."
בינגו. הם צעדו לכיוון הדלת ודייזי כתבה במהירות לרקס:
אבד
קוד ל"אנחנו בדרך".
יש מי שיקראו לזה רמאות או הונאה, אבל רקס התעקש שזה כסף "הגון". דייזי לא היתה בטוחה שזה הגון, אבל גם לא הרגישה אשמה במיוחד. התוכנית היתה פשוטה לביצוע, גם אם המניע לא. גבר ואישה מתגרשים. קרב המשמורת מסתבך. שני הצדדים נואשים. האישה — טכנית גם הבעל יכול להשתמש בשירותיהם, אבל עד היום זאת תמיד היתה האישה — שוכרת את שירותיו של רקס, כדי שיעזור לה לנצח בקרב העקוב מדם ביותר בחייה. איך הוא עושה את זה?
תוקע את הבעל על נהיגה תחת השפעה.
אין דרך טובה יותר להוכיח שהגבר הוא הורה לא ראוי.
אז ככה זה עובד. לדייזי יש עבודה כפולה: לדאוג שהקורבן יהיה שיכור לפי החוק, ואחר כך להושיב אותו ליד ההגה. רקס, שוטר, מסמן להם לעמוד בצד ועוצר את המטרה על נהיגה תחת השפעה, ובום, הקליינטית מקבלת דחיפה רצינית בדיונים המשפטיים. רקס חיכה עכשיו בניידת שני רחובות משם. הוא תמיד ידע למצוא איזו נקודה שוממת קרוב מאוד לבר שגבר המטרה ישב בו. כמה שפחות עדים יותר טוב. הם לא רצו שום שאלות.
לסמן לו, לעצור אותו, להמשיך הלאה.
הם יצאו עכשיו כושלים למגרש החניה.
"מכאן," אמר מילר. "החניתי כאן."
המשטח היה עשוי חצץ לא כבוש. מילר בטש בו בזמן שהוביל אותה אל טויוטה קורולה אפורה. הוא לחץ על מחזיק המפתחות. המכונית פלטה שני צפצופים עמומים. לפליאתה של דייזי, מילר ניגש לדלת הנוסע. הוא רוצה שהיא תנהג? היא קיוותה מאוד שלא. יכול להיות שהוא שיכור יותר משחשבה? זה נראה הגיוני יותר. אבל עד מהרה קלטה שההסבר שונה.
דייל מילר פתח בשבילה את הדלת. כמו ג'נטלמן אמיתי. זה רק מראה כמה זמן עבר מאז פגשה ג'נטלמן אמיתי. היא אפילו לא קלטה מה הוא עושה.
הוא החזיק את הדלת. דייזי נכנסה פנימה. דייל מילר חיכה עד שתהיה לגמרי בפנים ותסיים להתיישב לפני שסגר בזהירות את הדלת.
היא חשה צביטה של אשמה.
רקס ציין פעמים רבות שהם לא עושים שום דבר לא חוקי או אפילו מפוקפק מבחינה מוסרית. בתור התחלה, התוכנית לא תמיד עבדה. יש גברים שלא יושבים בברים. "גבר כזה חף מפשע," אמר לה רקס. "הבחור שלנו ממילא שותה, נכון? את רק נותנת לו דחיפה קטנה, זה הכול. אבל הוא לא מוכרח לשתות ולנהוג. זאת בחירה שלו בסופו של דבר. את לא מצמידה לו אקדח לרקה."
דייזי חגרה את חגורת הבטיחות. דייל מילר עשה אותו דבר. הוא התניע את המכונית והכניס להילוך אחורי. הצמיגים גרסו בחצץ. כשסיים לצאת מהחניה, עצר את המכונית והסתכל על דייזי רגע ארוך. היא ניסתה לחייך, אבל החיוך לא החזיק.
"מה את מסתירה, דייזי?" הוא שאל.
היא הרגישה צמרמורת אבל לא ענתה.
"משהו קרה לך. אני יכול לראות את זה על הפנים שלך."
היא לא ידעה מה לעשות וניסתה לפטור אותו בצחוק. "סיפרתי לך את סיפור חיי בבר, דייל."
מילר חיכה עוד רגע, שניים, אבל הם נראו לה כמו שעה. בסופו של דבר הוא הסתכל קדימה והעביר את ידית ההילוכים למצב נסיעה. הוא לא אמר אף מילה נוספת בזמן שנסעו לעבר היציאה ממגרש החניה.
"קח שמאלה," אמרה דייזי ושמעה את המתח בקולה. "ואחר כך בפנייה השנייה ימינה."
דייל מילר שתק אז, לקח את הפניות בהתכוונות גדולה, כמו מישהו ששתה יותר מדי אבל לא רוצה שיעצרו אותו בצד. הטויוטה היתה נקייה וחסרת אישיות והיה בה ריח קצת חזק מדי של מטהר אוויר. כשמילר פנה ימינה, דייזי עצרה את הנשימה וחיכתה לאורות הכחולים והסירנה של רקס.
זה תמיד היה החלק המפחיד מבחינתה, מפני שאף פעם לא ידעה איך מישהו יגיב. היה בחור שניסה לברוח, אבל קלט שזה עקר לפני שהגיע לפנייה הבאה. היו חבר'ה שהתחילו לקלל. אחרים — יותר מדי — התחילו לבכות. זה היה הכי גרוע. גברים מבוגרים, שהתחילו איתה במקצוענות כמה רגעים קודם לכן, חלק עוד עם הידיים מתחת לשמלה שלה, מתחילים לייבב פתאום כמו ילדים קטנים.
הם קלטו את חומרת הרגע. ההבנה ריסקה אותם.
דייזי לא ידעה למה לצפות עם דייל מילר.
העיתוי של רקס היה מדעי, וכמו לפי אות, האור הכחול התעורר לחיים ומיד אחריו הסירנה של הניידת. דייזי הסתובבה ובחנה את פניו של דייל מילר כדי לאמוד את תגובתו. אם היה מוטרד או מופתע, פניו לא הסגירו אף אחד משני הרגשות. הוא היה קר רוח, נחוש אפילו. הוא הפעיל את ידית האיתות וסטה בזהירות לנקודת עצירה ראויה לשפת הכביש. רקס נעצר מאחוריו.
הסירנה כבתה עכשיו, האור הכחול הוסיף להסתובב.
דייל מילר העביר את ידית ההילוכים למצב חניה והסתובב אליה. היא לא היתה בטוחה איזו הבעת פנים מתאימה לרגע. פליאה? סימפתיה? אנחה של "מה אפשר לעשות?"
"נו, נו," אמר מילר. "נראה שהעבר סוף־סוף תפס אותי, מה?"
המילים, הטון, הבעת הפנים, עירערו אותה. היא רצתה לצעוק לרקס שיזדרז, אבל הוא לקח את הזמן כדרכם של שוטרים. דייל מילר המשיך להביט בה, גם אחרי שרקס כבר דפק על החלון במפרקי האצבעות. הוא נפנה ממנה באיטיות ופתח את החלון.
"יש בעיה, אדוני?"
"רישיונות בבקשה."
דייל מילר נתן אותם.
"שתית הערב, מר מילר?"
"אולי כוסית," הוא אמר.
בתשובה הזאת, לפחות, הוא לא היה שונה מכל שאר המטרות. הם תמיד שיקרו.
"אתה מוכן לצאת מהמכונית רגע?"
מילר הסתובב בחזרה אל דייזי. דייזי ניסתה לא להתכווץ מול מבטו. היא המשיכה להביט לפנים ונמנעה מקשר עין.
רקס אמר, "אדוני? ביקשתי ממך —"
"בטח, אדוני."
דייל מילר משך את הידית. האור בתוך המכונית נדלק ודייזי עצמה את עיניה רגע. מילר יצא באיטיות תוך שהוא נאנח. הוא השאיר את הדלת פתוחה, אבל רקס הושיט יד מאחוריו וטרק אותה. החלון נשאר קצת פתוח, ודייזי היתה יכולה לשמוע אותם.
"אדוני, אני רוצה לערוך לך סדרה של מבחני פיכחון."
"אפשר לדלג על זה," אמר דייל מילר.
"סליחה?"
"אולי פשוט תעשה לי בדיקת נשיפה, זה בטח יהיה קל יותר."
ההצעה הפתיעה את רקס. הוא העיף מבט מעבר למילר וצד את מבטה. היא ענתה במשיכת כתף קטנה.
"אני מניח שיש לך ינשוף בניידת?" שאל מילר.
"יש לי, כן."
"אז בוא לא נבזבז את זמנך או זמני או זמנה של הגברת."
רקס היסס. אחר כך אמר, "אוקיי, חכה פה בבקשה."
"מאה אחוז."
כשרקס הסתובב לחזור לניידת, דייל מילר שלף אקדח וירה לו שני כדורים בעורף. רקס קרס ארצה.
דייל מילר הפנה את האקדח לעבר דייזי.
הם חזרו, היא חשבה.
אחרי כל השנים, הם מצאו אותי.
