מוות בחווה

פרק 1

יום חמישי, 25 במרץ 2021

טים ראדל דבק בלית ברירה באמרת השפר של וינסטון צ'רצ'יל, שעל־פיה ההצלחה היא היכולת לעבור מכישלון לכישלון מבלי לאבד את ההתלהבות. אילו כישלון היה ספורט אולימפי, הוא היה זוכה באינספור מדליות זהב, הרהר נוגות כששכב במיטתו ושנתו נדדה בלילה סוער זה של שלהי חודש מרץ — בניגוד לאשתו, שרון, ששכבה לצידו, שקועה בעולם משלה, כרגיל. היא יכלה לישון למען אנגליה, ואילו השינה הייתה ספורט אולימפי הייתה בוודאי זוכה לעמוד על דוכן המנצחים.

הוא קינא כל כך ביכולת הזאת שלה! הוא לא זכר מתי בפעם האחרונה נהנה משנת לילה טובה, לא זכר לילה שבו לא שכב ער, אחוז דאגות בשל הפרק הנוכחי בחייהם, ואז נאלץ לקום להשתין. פעם, המעבר מחוץ לעיר וקניית חווה היה החלום שלהם. החיים הטובים. לגדל את שני ילדיהם הרחק מהאלימות ומשאר הרעות החולות שמטיחה בך לונדון. בחזרה לטבע. האידיליה שקיימת רק בין דפי הספרים. לא המציאות הקודרת של חיי האיכר. החוקים. הסובסידיות שנראה כי כולם זכאים לקבל — מלבדם.

הם ניסו לגוון, פתחו חנות משק, ובאחרונה גם התקבלה הבקשה שלהם ממועצת התכנון להקים פינת ליטוף ובית קפה. שניהם אהבו בעלי חיים והצליחו ליצור טפטוף קבוע של הכנסה צנועה מטיולי אלפקות. אבל עד כה מקור ההכנסה הגדול ביותר שלהם בחוות אולד הומסטד היה לגמרי מקרי, הפתעה מבורכת מאוד. הודות לגידול העצום בביקוש לכלבים בגלל הסגרים, גורי בולדוג צרפתי כחול שהמליטה כלבת המחמד האהובה שלהם, בריילי, רק שבעה שבועות קודם לכן, היו שווים סכום מדהים של שלושת אלפים פאונד כל אחד.

כשהרביעו אותה, כוונתם המקורית הייתה להשאיר ברשותם לפחות גור אחד, אבל הם היו זקוקים נואשות למזומנים מהמכירה — כסף שיוכל לתרום רבות לפרויקט החדש שלהם. חמשת הגורים חיכו כעת לבעליהם החדשים שיבואו לאסוף אותם בעוד שבוע, אחרי שיקבלו את החיסונים הנדרשים.

בחוץ, באסם שנמצא בצידה האחר של חצר המשק שהשתרעה מתחת לחלון חדר השינה שלהם, רודי, האב הגאה, התחיל לנבוח. רודי נבח באופן קבוע על הרוח, על העלים המרשרשים, ובעיקר על היריבים הראשיים שלו — מטוסים שחלפו מעליהם תכופות במסלולם מנמל התעופה גטוויק בכל פעם שהרוח נשבה מהמזרח, כפי שקרה הלילה. שרון נהגה להתבדח שהנביחות של רודי יעילות מאוד: במהלך השנה לא נחת בשדות שלהם אפילו מטוס אחד!

אבל נביחותיו של רודי הלילה היו שונות. עזות, כאילו היה מוטרד באמת מדבר כלשהו שם בחשכה. ואחרי כמה רגעים, גם סאלי, כלבת הלברדור שלהם שרק לעיתים נדירות השמיעה קול — כאילו כפתור ה"מיוט" שלה היה מופעל תמידית — התחילה גם היא לנבוח.

טים, שחשש שהרעש יעיר את הילדים, חמק מהמיטה ודשדש, עירום, אל החלון, הסיט את הווילונות והציץ החוצה לתוך החשכה. בעודו עושה זאת, הוא שמע צליל, חלש אבל ברור. נהמת מנוע דיזל. אחד, או שניים? הוא העיף מבט בשעונו: 01:23.

החווה שלהם שכנה במורד דרך כפרית במרחק כמעט שני קילומטרים מהכביש — וזו הייתה סתם דרך כפרית שקטה. הם מעולם לא הוטרדו על־ידי רוכלים מזדמנים, ואיש מעולם לא נהג בטעות בדרך המשובשת וזרועת המהמורות הזו. לכל מי שבא לכאן הייתה סיבה, והמבקרים הליליים האחרונים, לפני חודשיים, היו חבורת צעירים מאתר קרוואנים סמוך, שצדו ארנבות באמצעות סנוורן בפנסים.

נוריס דנינג, הפועל הקשיש שלהם, שהגיע יחד עם החווה כעובד ותיק — והיה מתנה משמיים, מבחינתם — גר עם אשתו בבקתת היערן הישנה, במרחק כמה מאות מטרים בהמשך הדרך. הוא גירש את הצעירים ההם.

רעש המנועים גבר. התקרב. נביחות הכלבים הפכו קדחתניות יותר. ואז ראה טים צללית של רכב שטח בלי אורות נכנס לשטח החווה שלו. בעקבותיו נכנס רכב נוסף, טנדר.

הוא חש דקירת פחד בליבו. מה קורה כאן, לעזאזל? אלה לא ציידי ארנבות.

הוא ראה הבזק של פנס מאחוריהם. שמע צעקה, צעקה כעוסה. קולו של נוריס. "היי!" צעק הפועל.

שרון זעה במקומה. "מה קורה?" מלמלה בישנוניות.

"תתקשרי למשטרה," אמר טים בקול שקט ובהול. "תתקשרי 999 ותגידי שיש לנו פולשים."

הוא לבש בחופזה מכנסי ג'ינס וסווטשירט, מיהר למטה ותחב את רגליו למגפיים. אחר כך לקח את מעיל הבארבור שלו ופנס גדול מהמדף שמעל ספסל המגפיים הסמוך לדלת הקדמית, הדליק אותו, פתח את הדלת והפנה קדימה את אלומת האור החזקה.

הוא בהה כעת, מבולבל, כעסו מסתיר לרגע את הפחד שחש. לאור הפנס, ראה את נוריס עומד, רגליו נטועות בחוזקה בקרקע, הפנס מוחזק במעוקם מתחת לאחת מזרועותיו, מכוון רובה ציד לעבר הפולשים. "מה נראה לכם שאתם עושים, לעזאזל?" צעק במבטא של סאסקס. "תסתלקו מפה מייד, שמעתם?"

"לך תזדיין, סבא. תחזור למיטה שלך," אמר אחד מהם בלעג לפועל הזקן. הוא תפס את קנה הרובה ותלש אותו מידיו של נוריס.

פרק 2

יום חמישי, 25 במרץ

מבעד לגשם ולמשבי הרוח, מאחורי הגבר שאחז כעת ברובה הציד של נוריס, ראה טים שדלתות האסם פתוחות, ודמויות מתרוצצות בפנים. בחוץ, במנועים דלוקים, עמדו ריינג' רובר ישן עם דלת תא המטען פתוחה, ומולו טנדר פורד ריינג'ר. רודי ובריילי נבחו בזעם.

טים צעד קדימה וקרא בביטחון רב יותר מכפי שחש באמת: "נוריס, זה בסדר, אני יכול לטפל בזה." הוא פנה אל האיש עם רובה הציד וצעק: "מה אתה רוצה?" באותו רגע הגיחו מהאסם שני גברים, אוחזים בזרועותיהם רשת מלאה יצורים מתפתלים. הגורים, הבין טים, למרבה הזוועה. "אלה הכלבים שלי! מה נראה לכם שאתם עושים?" הטיח בהם, קולו מסווה פחד ותחושת חוסר אונים מוחלט.

משמאלו ראה את הפנס המיטלטל של נוריס, וכעבור רגע שמע אותו צועק: "לא, טים, תשאיר לי את זה. אני אעצור אותם." נוריס, שצלע בגלל תאונת טרקטור לפני שנים, דידה כמה צעדים קדימה. "תחזירו לי את הרובה שלי ותעופו מפה מייד, כולכם!"

טים חש חסר אונים ומבועת, כאילו נלכד באחד מאותם סיוטים שפקדו אותו לפעמים, שבהם רצה לרוץ אבל רגליו לא נשמעו לו. המחשבות התרוצצו במוחו. היו לו רובה ציד ורובה רגיל, אבל הם היו נעולים בארון במרתף. אם שרון הזעיקה משטרה, יעבור זמן עד שיגיעו לכאן. הרבה יותר מדי זמן.

"אתה!" צעק נוריס וצלע לכיוון הריינג' רובר כשאחד מהם סגר את דלת תא המטען וקפץ למושב האחורי של הרכב. המנועים של שני כלי הרכב הרעימו כעת. נוריס, שנופף בפנס שלו, רץ לחזית הריינג' רובר ונעמד בהחלטיות מולו, מסנוור את עיני הנהג באור הפנס.

טים שמע שאגת מנוע וצליל צמיגים מסתובבים במהירות על הקרקע. למרבה הזוועה, הוא כבר ראה מה עומד לקרות. בלי לחשוב בכלל על עצמו, טים, בעברו שחקן רוגבי, השליך את עצמו על הפועל ובכל כוחותיו הבלתי מבוטלים דחף אותו הצידה, הרחק מהרכב. הפנס נשמט על הקרקע לידו בצליל קרקוש.

ואז טים פנה, נעמד מול אורות הדרך החזקים של הריינג' רובר, הניף את זרועותיו בהתרסה נזעמת וכיוון את פנסו על שני הפרצופים המכוערים והמרושעים שלפניו. "תעצרו מייד!" קרא.

ממקום כלשהו מאחוריו שמע את שרון צורחת: "טים, לא! טים, לא! המשטרה בדרך!"

לתדהמתו, בטרם הספיק להגיב, הריינג' רובר התחיל לנסוע קדימה והכה בו בחוזקה, במרכז גופו, בעוצמה של קיר בטון. הם בכוונה מנסים לדרוס אותו? הרכב הגביר בהדרגה את מהירותו, דחף אותו אחורה יותר ויותר, וטים נתקף פניקה. לא יכול להיות שזה קורה. לא כאן, במקום המקלט היפה הזה. בבקשה, אלוהים. לא הייתה לו דרך לקפוץ הצידה. בייאושו, הצמיד את ידיו אל מכסה המנוע החם, ניסה נואשות לאחוז במשטח המתכת ורץ אחורנית, מהר יותר ויותר, בניסיון להישאר זקוף, לא ליפול מתחת לפגוש הקדמי. עוד יותר מהר.

הפנס נשמט מידיו.

מהר יותר.

הוא לא היה מסוגל להחזיק מעמד. הוא תכף... תכף ייפול...

ואז נתקל הגב שלו במשהו קשה. הרגיש קצוות חדים כנגד שוקיו וגבו. הטנדר, הבין פתאום.

"לא!" צרח. "לא!!!"

הוא שמע את הצרחה של שרון.

הריינג' רובר מחץ את פלג גופו המרכזי ורוקן באחת את כל האוויר מריאותיו. להבות חורכות של כאב הבעירו את חזהו והתפשטו בכל גופו.

הוא בהה, אחוז ייסורים ותדהמה, ברכב שהתחיל לנסוע אחורה כעת. האורות כבר לא סנוורו כל כך. כאילו הסוללות מיצו את עצמן ונכנעו. כעת לא היו בהירות יותר משני נרות. רגליו של טים כבר לא החזיקו אותו. הוא נופף בזרועותיו ונפל, נפל. נראה שנצח חלף עד שנחת כשפניו בתוך הבוץ.

שוב שמע את קולה של אשתו. אור של פנס האיר לרגע על עיניו וסימא אותו. ואז שמע את שרון צורחת: "הו, אלוהים, לא. תישאר איתי, טים."

"אני... אני בסדר," אמר, נאבק בכאב כדי לדבר. "אני... אני מרגיש קצת... חלש."

הוא היה מודע במעומעם לכך שהיא כורעת לצידו, פותחת את מעילו. קולה נסחף אליו כאילו מרחוק: "אני לא רואה בכלל דם, זה טוב."

"זה טוב," לחש בקול נשנק.

"הזעקתי משטרה," אמרה שוב. "הם בדרך. אני מזמינה אמבולנס."

"אמבולנס," הדהד את המילה. הוא שמע במעורפל שלושה צפצופים. הבין שהיא מחייגת.

"תפתח את העיניים, חומד," שמע. הוא חש לחיצה קלה על ידו. שמע אותה אומרת "אמבולנס." ואז כעבור כמה רגעים: "הלו, בבקשה, אנחנו צריכים אמבולנס. התקשרתי כבר למשטרה, הם בדרך. אנחנו צריכים אמבולנס דחוף, בבקשה."

"אמבולנס," מלמל. הוא שמע את שרון מוסרת את כתובתם והנחיות דרך. שמע אותה אומרת: "נמחץ בין שני כלי רכב."

קולה נשמע חלש יותר ויותר.

"הוא נושם, אבל מאוד חיוור, לח ודביק."

"אני... אני אהיה בסדר," לעלע. "רק קצת... קצת—"

"כן, אני אביא שמיכה שתחמם אותו. לא, אני לא אנסה להזיז אותו. אבל קר כאן. בבקשה תגידו להם למהר."

"אני אוהב אותך," לחש.

"אני אוהבת אותך. תהיה חזק. אתה בסדר. האמבולנס בדרך."

קולה כמעט לא נשמע כבר. כאילו מרוחק, חלוש כל כך, דועך.

לפחות גם הכאב התחיל לדעוך.

פרק 3

יום חמישי, 25 במרץ

אלדוס מאתיו רצה להיות שוטר מאז שצפה בסדרת ריאליטי על שוטרים בטלוויזיה, בגיל תשע. הוא היה דבוק למסך כששני השוטרים ניהלו מרדף אחרי מכונית גנובה ברחבי עיר כלשהי — הוא לא זכר בדיוק איפה. הוא רק זכר את ההתרגשות כשהמכונית הגנובה נסעה בצד הלא נכון של הכביש, בניגוד לכיוון התנועה, ואז יצאה לדרך כפרית חשוכה. הוא הקשיב, מרותק, לקולות השוטרים במכשירי הקשר.

המרדף נמשך עם מסוק שעקב אחרי המכונית באמצעות מצלמת ראיית לילה, עד שהתרסקה בעיקול הדרך. שני צללים זינקו מהרכב והשוטרים רדפו אחריהם ברגל, לאור הזרקור של המסוק, וריתקו אותם לקרקע.

זה מה שאני רוצה לעשות! החליט באותו רגע. ומאז עד אמצע שנות העשרה שלו, הוא צפה בעיקר בסדרות משטרה — סדרות ריאליטי או סדרות דרמה. כשהוריו או אחיו ואחיותיו רצו לצפות במשהו אחר, הוא היה פורש לחדרו בבית המשפחה בברייטון וצופה בסדרה במחשב הנייד שלו. בשעה שכל חבריו ללימודים היו שקועים במשחקים בזמנם הפנוי, הוא רק בלע בשקיקה כל סדרת משטרה אפשרית.

בשלב מסוים, מוקד העניין שלו עבר מהשוטרים שמבצעים מרדפים, מעצרים ופשיטות סמים אל אלה שמפענחים מקרי רצח, בעיקר סדרות כמו "שחיתות", "CSI: זירת הפשע" ו"אנדוור". הוא גילה שניחן בכישרון טבעי להקדים את הבלשים ברוב הסדרות.

מאז ומתמיד הוא אהב לפתור תעלומות, ואימו, פסיכותרפיסטית שהתמחתה בטיפול זוגי, אמרה לו שיש לו מוח חד. מגיל צעיר הוא שיחק שחמט עם אביו, יועץ משכנתאות, שלימד אותו את המשחק. בערך בגיל שתים־עשרה אלדוס התחיל להביס את אביו באופן קבוע. בגיל חמש־עשרה הוא היה אלוף השחמט של בית הספר דורותי סטרינגר, ובזמנו הפנוי, בין הלימודים לסדרות הבלשים הבלתי נגמרות, שיחק שחמט באינטרנט עם יריבים מרחבי העולם.

אבל כשפרק הלימודים בחייו התקרב לסיומו, אף אחד מהוריו לא היה מאוהב ברעיון שיצטרף לשורות המשטרה. אימו חששה לשלומו. אביו, אדם מעשי, שהביא את משפחתו לאנגליה מהודו מולדתו, במטרה לשפר את מצבם הכלכלי, לא היה מרוצה מהשאיפה של בנו הבכור. בשיחה מלב אל לב הזהיר את אלדוס שלעולם לא יתעשר מעבודה במשטרה, ובארגון שלדעתו עדיין נוקט גזענות מוסדית, הוא תמיד יצטרך להתאמץ כדי לקבל קידום.

אלדוס ענה שהוא לא מעוניין להיות עשיר, ושהוא רוצה קריירה שבה יוכל לחולל שינוי בעולם — והוא האמין באמת ובתמים שיצליח לחולל שינוי. לגבי הגזענות, הוא יוכל להתמודד איתה אם ייתקל בה, נראה לו שכל הדעות הקדומות מתחילות להתפוגג, והוא נחוש בדעתו ליטול חלק בשינוי הזה.

עכשיו, בגיל עשרים אחת, הספיק לשרת שנתיים ושלושה שבועות בשורות משטרת סאסקס. נותרו שלושה שבועות בלבד לתקופת הניסיון שלו, ומאחר שכמה שוטרים במחלקה שלו חלו בקורונה, הוא היה לבדו בניידת התגובה המהירה, שנקודת המוצא שלה הייתה הייוורדס הית'. הוא כבר הגיש בקשת מעבר לבילוש, וכרגע, בהתחשב במחסור בבלשים, עתיד המסלול שבחר נראה טוב.

בלילה גשום זה של חודש מרץ, בעודו מפטרל ברחובות החשוכים והשקטים של עיירת המחוז הקטנה, במרחק כחמישה־עשר קילומטרים מצפון לעיר ברייטון אנד הוב, הוא חיכה, כפי שעשה מדי לילה כשהיה בניידת הסיור, לקריאה ממרכז השליטה שתשלח אותו לאקשן מהסוג שהשתוקק אליו אך קרה לעיתים נדירות בלבד.

עד כה הוא הספיק הלילה לעצור מכונית עם פנס אחורי כבוי, ורכן כדי לרחרח אם יש אלכוהול בהבל פיה של הנהגת, אך לא הריח כלום. הנהגת הצעירה, עובדת משמרות, הייתה בדרכה חזרה הביתה מנמל התעופה גטוויק. הוא הורה לה בנימוס להחליף את הנורה והניח לה להמשיך בדרכה בלי מבחן ינשוף. אחר כך היה לו אירוע קצר של נסיעה עם אורות כחולים מהבהבים, בעקבות דיווח על שני גברים שמתנהגים באופן חשוד ליד חנות מחשבים ברחוב הראשי, שבה הופעלה אזעקה. אבל כשהגיע לשם, התברר שהאזעקה הופעלה בגלל תקלה, והמנהל ניסה להשתיק אותה בעזרת אחד מעובדיו.

אלדוס בדיוק החליט לחזור לתחנה כדי לשתות כוס קפה ולאכול סלט עוף וחטיף שוקולד שהביא איתו לארוחת ערב, כששמע את קולה הרגוע של המוקדנית במכשיר הקשר.

"וויסקי מייק אחת־שבע־אחת."

הוא לחץ על הכפתור במיקרופון שלו והשיב בגאווה: "וויסקי מייק אחת־שבע־אחת."

"וויסקי מייק אחת־שבע־אחת, יש לנו דיווח על פורצים בחוות אולד הומסטד, ליד באלקומב. המתלוננת על הקו, והיא מבוהלת מאוד."

"חוות אולד הומסטד, באלקומב?" הוא עצר בצד.

"אתה מכיר את המקום?"

"לא."

"אני אתן לך את המיקום בווט3וורדס." היא מסרה לו את שלוש המילים שסימנו את המקום המדויק ביישומון.

אלדוס חזר על המילים, שלף את הטלפון מתושבת החזה והקיש את המילים האלה. המיקום התעורר מייד לחיים על המפה. "אוקיי, קיבלתי. אני במרחק שמונה קילומטרים משם."

"סע לשם, בבקשה. זה מוגדר כאירוע בדרגת חומרה ראשונה. אני שולחת לך סיוע, אבל הם במרחק עשרים דקות משם."

"אני כבר בדרך." הוא הזין את הכתובת המשוערת בנווטן של הניידת. הוא אומנם עדיין לא השלים את הקורס בנהיגת מרדפים, אבל כבר הייתה לו תעודה שהסמיכה אותו לנהוג לזירת פשע עם אורות מהבהבים וסירנה. נרגש, מאחר שזו הייתה רק הפעם השלישית שלו מאז שקיבל את ההיתר, הוא רכן קדימה ולחץ על כפתור בלוח המחוונים. אורות כחולים מהבהבים הקיפו מייד את הדרך הכפרית החשוכה שסביבו. הוא האיץ בחוזקה והתלבט אם להפעיל גם את הצופר. האם זה יבריח את הפולשים? האם תהיה לו הזדמנות טובה יותר לתפוס אותם אם יתקרב בשקט?

הוא הבין שההחלטה נתונה בידו, ופתאום הצטער שאין לצידו שוטר מנוסה. הוא החליט לא להפעיל צופר. המרחק ליעד הצטמצם במהירות. ארבע דקות. שלוש. שתיים. אורות דרך הבזיקו לפניו והמשיכו הלאה. נתוני המצלמות לזיהוי אוטומטי של לוחיות רישוי — ANPR — שהוצגו בלוח המחוונים הראו את מספר לוחית הרישוי אך לא אותתו שמשהו אינו כשורה עם הרכב, מסוג ב־מ־וו. כך גם לגבי כלי רכב נוסף, מאזדה, שעבר מולו כעבור כמה שניות.

עוד דקה.

הוא האט והביט במשעול הכפרי הצר. שוב, הצטער שאין לידו עמית שיוכל להאיר בפנס. במרחק קצר לפניו ראה שלט קטן ודהוי.

חוות הומסטד.

הוא פנה לשביל הגישה, דרך כפרית זרועה מהמורות.