האחים וינסטון 7 - תזדקן איתי

1

סקרלט

"אין שום דבר שמוציא את הטעם מחמאת בוטנים כמו אהבה נכזבת."

צ'רלס מ' שולץ, 'צ'רלי בראון, בוטנים'.

סרט אזהרה צהוב חסם את הדרך אל חדר המקהלה. שאפתי אוויר בפאניקה גוברת ומבטי נע מסרט האזהרה אל המסדרון שמעבר לו, ומשם אל לוח הבריסטול הלבן שנתלה בסמוך לדלת. השלט הוצב על כן ציור, ועליו נכתב 'צבע טרי, אין כניסה'. "לא. לא, לא, לא!" אחזתי בשקית הנייר שהכילה את ארוחת הצהריים החינמית שלי מבית הספר, ליבי דוהר, בתי השחי שלי מזיעים ולשוני טועמת את חמיצות הפחד התהומי.

זה היה מאותם הרגעים שבהם איבדתי את זה לגמרי. באופן רשמי, אסור היה לי לאכול בחדר המקהלה. זה היה אסור לכולם, אבל בתחילת שנת הלימודים הראשונה שלי בתיכון התגנבתי לשם והתחבאתי בין שתי שורות של כיסאות לפני שגברת מק'קלור הגיעה לשעת תכנון השיעורים שלה. פיתחתי מיומנות בלצאת משם בלי להיראות לאחר הצלצול לשיעור הרביעי, בזמן שתלמידיה נכנסו.

זה עבד במשך שנה וחצי בערך, אבל זה בבירור לא יקרה היום. וכדי להפוך את המצב לגרוע יותר, זה היה החודש האחרון ללימודים לפני היציאה לחופשת החורף. לא היה שום דרך שבה יכולתי להתחמק ולמצוא מקום לשבת בו בחדר האוכל, אחרי שביליתי את רוב השנה בהימנעות מלהיות שם.

משכתי ברצועת התיק הישן שלי שתוקנה רק לאחרונה ודחפתי פנימה את האוכל בתנועות מגושמות בגלל תסכול גובר. ואז עצרתי, נשמתי עמוק ולאט ואמרתי לידיי הרועדות וליבי ההולם להירגע. "מה האו־קיינוס הכי אוהב לעשות על החוף?" שאלתי את עצמי, והשבתי בלחש, "להתגל־גל."

הבדיחה הטיפשית עזרה לשחרר את הקשר בבטן שלי וחיוך עלה על פניי.

אל תהיי טיפשה. זה לא עניין גדול. מה שזה לא יהיה.

ארבע־עשרה וחצי שנות חיי לימדו אותי הרבה שיעורים בעלי ערך. אחד החשובים שבהם היה שהיקף האכזבה תלוי ישירות בגובה הציפיות. ידעתי את זה כבר זמן מה, אבל הרעיון התגבש בראשי בצורתו הסופית השנה, בשיעור פיזיקה, כשלמדנו על החוק השלישי של ניוטון: לכל פעולה יש תגובה. החוק הזה תקף גם לחיים, לתקוות, לחלומות ולציפיות.

עכשיו הייתה לי משוואה מתמטית כדי להעריך את רמת האכזבה שלי בהתאם לרמת הציפיות שלי. נחמד, לא?

הטעות הראשונה שלי הייתה להסתמך על חדר המקהלה. הטעות השנייה הייתה לאפשר לעצמי לצפות לרגע הזה. היום היה יום שישי. לאכול ארוחת צהריים במקום שקט ומחומם היה מותרות. מקום ללא אנשים, ללא חרקים מעצבנים, וללא אנשים שמתנהגים כמו חרקים מעצבנים. עכשיו לא היה לי איפה לאכול את ארוחת הצהריים שלי, לפחות לא במקום חף מאנשים מעצבנים.

"קדימה, סקרלט, את יודעת טוב יותר מזה," מלמלתי בזמן שגלגלתי את עיניי והטיתי את סנטרי. "זה יכול היה להיות גרוע יותר. זה יכול היה להיות החודש הראשון של בית הספר."

החיוך הקטן שלי גדל, ונאנחתי כשפניתי אל הרוכסן הסורר של התיק שלי. הייתי צריכה להיות זהירה. אם הייתי פותחת אותו מעבר לנקודה מסוימת הוא לא היה נסגר שוב, והייתי נאלצת להסתובב במהלך היום כשספרים ודפים נופלים ממנו.

הייתי חייבת למצוא רוכסן חדש, וזה לא היה קל. בליית' טאנר, שהייתה בדרך כלל המקור שלי לבגדים ולפריטים כאלה בתמורה לעזרה במחזור פחיות ובקבוקי זכוכית, לא דיברה איתי מאז שאבא שלי איים לשסף את הקרביים של אבא שלה לפני חודשיים. אביה היה בעל מגרש הגרוטאות, ואבי רצה לאחסן אצלו מכוניות גנובות. מר טאנר, שלא היה פושע, סירב.

צמרמורת עברה במורד עמוד השדרה שלי, ומיהרתי להטביע אותה ואת המחשבות על אבי באמצעות טריק שלמדתי בגיל עשר, לנסח מחדש את הסיטואציה כתסריט של תוכנית טלוויזיה קומית. אבא הטוב, שתמיד מאיים על אנשים בשיסוף קרביים. איזה טיפוס!

כן. דיברתי עם עצמי הרבה. סיפרתי לעצמי הרבה בדיחות. אני מניחה שאנשים זקוקים למישהו לדבר איתו, ולרוב הייתי רק אני בסביבה כדי לייצר את השיחה. זה היה בסדר גמור, הייתי בת שיחה מצוינת.

עצמתי את עיניי, כרעתי ברך על הרצפה והנחתי עליה בזהירות את תיק הגב שלי כדי שאוכל לתחוב פנימה בעדינות את האוכל, מעל הז'קט. הברשתי בכף ידי את האוצר היקר שלי, הנגן שלי, ונזהרתי לא לטלטל אותו. כשעיניי היו עצומות, הצלילים, שבדרך כלל היו רק רעשי רקע, הפכו חדים ורועשים יותר. נהמת התלמידים המדברים והאוכלים הפכה לשאגה, מגשים מונחים על שולחנות, פחיות שתייה נפתחות, צחוק.

בטני שקעה, אבל רק לשנייה. ישרתי את כתפיי, הרמתי את סנטרי ודרשתי מבטני להפסיק להסתובב. לא היה לי זמן להתעסק עם בחילה, במיוחד לא בגלל משהו כזה טיפשי.

ארוחת הצהריים תיגמר בעוד ארבעים וחמש דקות. ארבעים וחמש דקות זה לא הרבה. אני אסתדר. בזמן שהעמדתי פנים שאני מתעסקת בכיס הקדמי של התיק, למקרה שמורה תעבור בסביבה, שקלתי את האפשרויות שלי.

חדר האוכל לא היה אפשרות מבחינתי. שתי ברירות ניצבו בפניי, לנסות לשבת עם שאר ילדי 'מסדר הברזל', או לנסות לשבת ליד מישהו אחר כי לא יהיו שם שולחנות ריקים. תיכון 'גרין ואלי' היה צפוף מדי, עם יותר מדי תלמידים ומעט מדי מקומות ישיבה.

לא יכולתי לשבת עם שאר ילדי 'מסדר הברזל'. סביר להניח שהם היו נותנים לי לשבת איתם, בהתחשב בכך שאבא שלי היה נשיא המועדון, אבל פשוט לא יכולתי להביא את עצמי לעשות את זה. פרינס קינג בטח היה מנסה לעשות משהו נורא כדי למשוך את תשומת ליבי או לעצבן אותי, ואז קרלה קריברס הייתה עושה משהו כדי למשוך את תשומת ליבו של קליטוס, שכנראה לעולם לא ישב ליד אותו שולחן פעמיים, משהו כמו לפלרטט עם פרינס קינג. פרינס קינג נראה כמו ג'ארד לטו, אבל הוא היה אידיוט מוחלט.

בכל מקרה, פרינס קינג היה נעשה אגרסיבי מדי כלפי קרלה, ואז קליטוס היה מתערב, אפילו שזה בכלל לא יהיה בגלל קרלה, אלא מפני שפרינס התנהג באופן 'לא ג'נטלמני', ואז הייתה פורצת קטטה וכולנו היינו מקבלים ריתוק.

גם לא יכולתי לשבת עם מישהו אחר. אף אחד לא רצה להיות השותף שלי בפרויקטים כיתתיים אף פעם, ובכנות, לא יכולתי להאשים אותם. מי ירצה שהילדים שלו יסתובבו עם אחד מילדי ה'מסדר'? ועוד הבת של הנשיא? לא. בנוסף, לא היו לי אשליות בנוגע למצב הבגדים והמראה שלי. בגדים ומראה בתיכון הם הכול, והכינויים שלי מאז כיתה ז' נעו בין 'סקרלט המסריחה' ל'סקרלט המזיעה'.

"בסדר, ההפסד כולו שלהם," מלמלתי ומשך בכתפיי.

אפשרות נוספת הייתה המסדרון שליד הקפטריה, אבל פסלתי אותו במהירות. המנהל סילבסטר אסר על התלמידים לשהות במסדרון במהלך ארוחת הצהריים בחודש שעבר, אחרי שפרצה קטטה בין קליטוס וינסטון לפרינס קינג.

קול משך את תשומת ליבי, רעש הדחת מים בשירותים. הפניתי את ראשי לכיוון. כמה שניות לאחר מכן שתי בנות יצאו מהשירותים, שקועות בשיחה. השפלתי את עיניי לתיק הגב שלי והמשכתי בהעמדת הפנים בזמן שהן עברו לידי בלי לשים לב אליי. ברגע שקולותיהן דעכו, החזרתי את מבטי אל דלת שירותי הבנות.

זהו זה! מצאתי!

כשארוחת הצהריים התחובה היטב בתיק הגב שלי והרוכסן הבעייתי סגור, הרמתי את התיק אל כתפי ונעמדתי. ההחלטה שלי נעשתה בקלות מעצם הבחירה הברורה. "מה אמר שירותים אחד למשנהו?" מלמלתי לעצמי בדרך לשירותים. אתה נראה מוצף , עניתי בראשי. שפתיי התעקלו בחיוך מהבדיחה. "אתה נראה מוצף. זה מצחיק. או אולי זה יכול להיות, אם אתה במצב רוח מחורבן. או מה דעתך על 'תפסיק להיות כזה מושתן'?" הפאנץ' האחרון גרם לי לצחוק בקול ולהניד בראשי שוב. "זה היה מוצלח, סקרלט. כדאי שתכתבי את זה."

הייתי שקועה כל־כך בלהחמיא לעצמי על הפאנץ' המעולה, שכמעט התנגשתי בדלת שירותי הבנים כשזו נפתחה במפתיע. הצלחתי להתחמק מפגיעה של הידית במפשעה שלי על ידי קפיצה לאחור והצידה, אבל התגובה המהירה שלי גרמה לכתף ולחזה שלי להתנגש בבחור שיצא מהשירותים, מה שאומר שנפלתי היישר על הישבן.

לכל פעולה הייתה תגובה. החוק הזה תקף לחיים, לתקוות, לחלומות, לציפיות, וגם לגופים הנעים במהירויות שונות, במיוחד כשהגוף הזה שייך לבחור עצום ממדים, והגוף האחר שייך לי.

"את בסדר?״ שאל הבחור וצעד אליי במהירות שגרמה לנעלי הסניקרס שלו לחרוק על רצפת הלינוליאום, אבל אז הוא הפסיק לדבר ולזוז. קפאתי כשגל עצום של בהלה מחודשת הציף אותי ורוקן את האוויר מריאותיי.

נלחמתי כדי לא להראות את הכאב על פניי, ולא רק מפני שעצם הזנב שלי עמדה לכאוב במשך ימים. לא הייתי צריכה להרים את מבטי כדי לדעת שהבחור שבטעות הפיל אותי היה לא אחר מאשר הקוורטרבק הכוכב של קבוצת הפוטבול של 'גרין ואלי', הפנטזיה של כל בחורה בתיכון, והאויב המושבע שלי מאז הילדות, בילי וינסטון.

לרוב נמנעתי ממנו והוא התעלם ממני. בעצם, אם לסכם את העניינים, היה מדויק יותר לומר שלא הייתי מעניינת מבחינתו, אז...

"סקרלט," אמר, כאילו השם שלי היה מילת גנאי, ואז שחרר נשיפה ארוכה ומעוצבנת. "את בסדר?"

הנהנתי ללא מילים. הוא לא זז. כשהיינו ילדים, הייתי זורקת אליו עלבון כלשהו. הייתי מרגישה כעס ועצבנות על זה שבילי הפיל אותי, גם אם בטעות. היה לי מעין ביטחון עצמי חסר פחד כשהייתי ילדה, כאילו באמת הייתי חשובה. הכול השתנה בחטיבת הביניים. לא בגלל אירוע גדול או פצע עמוק, יותר כמו בגלל אלף חתכים קטנטנים, במובן המילולי והמטפורי. התעייפתי מלהילחם בעולם כי העולם תמיד ניצח.

בכל מקרה, בחזרה להווה. עיניי ננעצו בכפות רגליו ושמרתי על פי סגור בהמתנה שיעזוב. הוא העביר משקל מרגל אחת, כאילו עמד לעזוב. אבל הוא לא.

חוסר סבלנות נשזר בקולו כשהושיט יד לעברי. "הנה, תני לי לעזור לך לקום." האינסטינקט גרם לי להתכווץ לאחור ולהוריד את סנטרי אל חזי. "מה לעזאזל, סקרלט? זה לא כאילו אני הולך להכות אותך," הוא רטן.

חום טיפס לאורך צווארי ללחיי. פשוט לך, רציתי לצעוק. פשוט תסתלק כבר! סקרלט הקטנה הייתה עושה את זה. חלף רגע וידו נפלה. חלף עוד רגע ושמעתי אותו נאנח.

בלי לומר מילה נוספת, הוא עקף אותי. הקשבתי כשצעדיו נשאו אותו הרחק, עד שנבלעו בתוך הרעש העליז והכאוטי שבקע מהקפטריה. רק אז אפשרתי לעצמי לנשום, אבל לא אפשרתי לעצמי לחשוב על מה שקרה הרגע. כלום לא קרה, אמרתי לעצמי. כלום לא קרה. מעדתי ונפלתי. הוא בכלל לא היה פה. "כלום לא קרה," מלמלתי בקול.

"אני די בטוח שמשהו קרה."

ראשי התרומם בחדות ומצאתי את בן מק'קלור עומד במרחק של לא יותר משלושה מטרים ממני, ידיו תחובות בכיסי מכנסי הג'ינס שלו, תשומת ליבו נתונה לקצה השני של המסדרון, היכן שהייתה הקפטריה, ואל המקום שאליו בילי וינסטון בדיוק נעלם.

"היי, סקרלט," הוא אמר, נשמע כאילו דעתו מוסחת.

"היי, בן," עניתי בקול צרוד. לחיי ככל הנראה תאמו את צבע שערי ברגע ההוא.

אם בילי היה 'החבר המושלם' של תיכון 'גרין ואלי', בן היה 'הגבר האידיאלי', נקודה. בן היה מבוגר בשנתיים מבילי, אבל שניהם היו גבוהים, חסונים, בעלי לסת מרובעת וקול עמוק. עד השנה שעברה, כשסיים את לימודיו, בן היה הקוורטרבק הפותח של קבוצת הפוטבול. בילי תפס את מקומו. כאן פחות או יותר הסתיימו קווי הדמיון ביניהם.

בזמן ששערו של בילי היה חום כהה על גבול השחור, שערו של בן היה בלונדיני זהוב. עיניו של בילי היו כחולות כקרח ומבטן חד ונוקב כמו מחטים וסכינים בכל פעם שהביט בך. למען האמת, המראה של בילי היה מרתיע. הוא פשוט היה יפה מדי, ברמה של כוכב קולנוע, יפה כל־כך עד שמבט ישיר בו הכאיב מעט. העיניים הכחולות של בן היו חמימות ויפות כמו פעמוניות כחולות בקיץ. יופיו היה רך יותר, נגיש יותר, נערי.

שניהם נחשבו לבעלי נימוסים טובים, אבל 'נימוס' מבחינת בילי היה קרירות ורשמיות, בעוד בן התייחס לכולם כאילו היו חבריו הטובים ביותר. בנוסף, בילי מעולם לא חייך. אפילו כשהיה ילד. החיוך של בן, לעומת זאת, היה כמעט קבוע והשתנה רק בגודלו ובכוונתו בהתאם למצב. היה לו חיוך של ברכה, חיוך של עידוד, חיוך ביישני, חיוך משועשע, חיוך שובב, חיוך של...

די, סקרלט. תפסיקי לענות את עצמך.

למקרה שזה לא היה ברור, היה לי קראש קטן על בן, אבל להגנתי, חשבתי שגם לשאר תושבי העיירה. גברים, נשים, ילדים, כלבים. הוא היה חברותי וטוב לב. הוא היה הכי טוב בכל דבר.

"מה את עושה?"

הרגשתי את מבטו נעצר עליי כשעדיין ישבתי על הרצפה, הבעת כאב על פניי. ניסיתי לבלוע את הגוש שעמד בגרוני והכרחתי את עצמי לצחקק. "טוב, זו שאלה לגיטימית. כשאבין את זה, אעדכן אותך." הגנבתי אליו מבט בזמן שקמתי על רגליי, בטוחה שהחיוך שלי נראה יותר מטופש מאשר מקסים.

זה לא היה משנה. דבר ראשון, היינו חברים. סוג של. בן היה נחמד אליי ויצא מגדרו כדי לנהל איתי שיחות בכל פעם שנתקלנו זה בזה. זה לא הפך אותי למיוחדת. בן היה חבר של רוב האנשים בעיירה.

ובכל זאת, זה היה משמעותי עבורי. אחד הדברים האהובים עליי ביותר בבן היה שהוא לא התעניין בזהות ההורים של מישהו, מאיפה הוא הגיע, כמה ישנים היו הבגדים שלו או מה היה גילו. אולי כן היה אכפת לו מהאופן שבו הרחתי בימי הקיץ, כשמקלחות היו קשות להשגה, אבל הוא מעולם לא אמר על זה כלום.

בשורה התחתונה, הוא היה אדיב לכולם כל הזמן, בלי קשר לכמה מגוחך היית או מי היית. בעיקרון, הוא היה מושלם.

גבותיו של בן התכווצו כשניגש אליי וסרק בעיניו את גופי במבט שגרם לי להתחמם עוד יותר מתחת לצווארון.

"את בסדר? זו הייתה נפילה די מרשימה."

הוא נשמע ונראה עצבני באופן לא אופייני כשאמר זאת. "אתה... ראית את זה?" שאלתי בהיסוס, נאבקת בהשפלה האיומה שחשתי.

"כן, ראיתי את זה." הוא חייך אליי חיוך קטן ומודאג. "אם תמשיכי להתנגש בדלתות ככה אצטרך לעקוב אחרייך כדי לתפוס אותך."

"אוה." כן, בבקשה.

הוא החווה בסנטרו לעבר הקפטריה. "זה היה ויליאם וינסטון? הוא הפיל אותך ולא עזר לך לקום?"

אוי.

הנדתי בראשי במהירות. "זו לא הייתה אשמתו. לא הסתכלתי לאן אני הולכת, והוא פשוט התעסק בענייניו, ושם הייתי, צועדת במסדרון בלי לשים לב. והוא הציע לעזור לי לקום, אני פשוט..."

"סקרלט." בן הרים את ידיו. "את לא צריכה להגן על ויליאם מפניי. אני יודע איך הוא."

הדחקתי את הדחף להבהיר לבן את העניין בנוגע להגנה על ויליאם, כלומר על בילי. פשוט לא רציתי שבן ילך לאימא של בילי ויחזור על מה שהוא ראה כי אז גברת וינסטון תדבר איתו ותגרום לו להתנצל או משהו. הדבר האחרון שהייתי צריכה זה את זעמו של בילי. חוץ מזה, הוא כן הציע לעזור לי. אני הייתי זו שסירבה להיעזר בו.

"זו נראתה כמו נפילה רצינית." בן התקדם צעד קדימה, עיניו היפות מאבדות כל שמץ של תסכול או נטירת טינה. התוצאה גרמה לתחושת חמימות בבטן שלי. או שאולי הייתי פשוט רעבה.

"את בסדר?" שאל, נראה מודאג.

פלטתי נחרה ונופפתי בידי בביטול. "אני? לא, אני בסדר. יידרש הרבה יותר מזה כדי לפגוע בי. ראית כמה ריפוד יש לי מאחור? הדבר הזה מוגן היטב." עכשיו גיחכתי כממתיקת סוד, עד כמה שאפשר לגחך בסיטואציה הזאת. אלוהים שבשמיים, למה הייתי כזאת חנונית?

אם לומר את האמת, דאגה תמיד גרמה לי אי־נוחות, ולא חשבתי על המילים שלי או על הצחוק־נחירה המוזר שלי, פשוט רציתי לשנות את הנושא. ככל שהתבגרתי, גיליתי שאנשים כמעט אף פעם לא הראו כלפיי דאגה גלויה בלי מניע נסתר, והכרתי את בנה של גברת מק'קלור מספיק זמן כדי לדעת שמעולם לא היה לו מניע נסתר. לכן סקרלט, הגבירה הגדולה של החנוניות, הייתה מגיחה בכל פעם שהוא הראה דאגה. איכשהו, הייתי צריכה למצוא דרך להשתלט על הגבירה הגדולה לפני שידה תהיה על העליונה.

בינתיים בן התיישר ודחף את ידיו בחזרה לכיסיו, עיניו מדלגות אל מעבר לכתפי אל המסדרון. "אני לא... אני לעולם לא — " הוא הניד בראשו, כאילו מסלק ממנו משהו, ואז צחק בקלילות. "סקרלט, אם את בטוחה שאת בסדר, אני אשחרר מזה."

"אני בסדר." חייכתי, מציגה בוודאי פה מלא שיניים עקומות. השיניים שלו, לעומת זאת, היו ישרות כמו עצי אורן הנטועים בשורה. כמה קינאתי בשיניים שלו.

"אז בסדר." הוא צעד הצידה, וחיוך חמים עדיין נפרש על פניו כשמבטו סורק פעם נוספת את פניי. "ראית את אימא שלי? אני אמור לפגוש אותה לארוחת צהריים."

נכון. בן נהג לפגוש את אימא שלו לארוחת צהריים בימי שישי מאז שסיים את לימודיו. הוא למד בקולג' בנשוויל, אבל נסע הביתה בסופי השבוע כדי לעזור להוריו. ממקום המסתור שלי בחדר המקהלה סירבתי לצותת לשיחות שלהם ומיקדתי את תשומת ליבי בספרים או בדברים אחרים, אבל מדי פעם שמעתי את צחוקם המשותף, וזה תמיד שיפר לי את מצב הרוח. מצאתי את עצמי מחייכת מאוחר יותר, כשהייתי נזכרת בזה.

צחוק של אנשים על משהו ידידותי, על משהו טוב מיסודו, היה אחד הצלילים האהובים עליי. "אני לא יודעת איפה גברת מק'קלור. חדר המקהלה סגור." הצבעתי לעבר החדר. "משהו לגבי צבע טרי."

"נכון. היא אמרה לפגוש אותה בחצר." בן בדק את שעונו ואז הביט בי. "אני חושב שאני מאחר. איפה ארוחת הצהריים שלך? זה לא זמן הפסקת האוכל?"

"בתיק שלי. התכוונתי לאכול ב... ובכן, במקום הרגיל שלי, אבל הוא לא פתוח כרגע, אז חשבתי לאכול בשירותים." עיקמתי את פניי. לא התכוונתי לחשוף הרבה כל־כך, אך גם לא הייתי מופתעת יותר מדי מכך שעשיתי זאת. היה משהו בבן שתמיד גרם לי לומר את האמת. לא יכולתי לדמיין לשקר לפרצוף כזה טוב ונחמד.

"סקרלט, על מה את מדברת? את לא יכולה לאכול בשירותים, זה לא היגייני." הוא הביט בי במבט משועשע, כאילו ניסה לנזוף בי ולא לצחוק בו־זמנית. "למה לא לאכול בקפטריה?"

עיניי ירדו לרצפה ועוד גוש נתקע בגרוני. "אני מעדיפה שלא." לא רק זה, אלא שזה לא משהו שרציתי לדון בו, לא עם בן היפה.

"אשב איתך, אם תרצי."

הנדתי בראשי. אפילו ההצעה המתוקה שלו לא יכלה לשנות את סופיות ההחלטה שלי. סקרלט סנט קלייר אוכלת ארוחת צהריים בקפטריה עם בן מק'קלור? זה לא יעבור בלי הערות של אנשים. "אני צריכה ללכת לשירותים," אמרתי וניסיתי לעקוף אותו.

בן חסם את דרכי. "או־קיי, את לא רוצה לאכול בקפטריה. מה דעתך שתבואי איתי לאכול איתי ועם אימא שלי בחצר? איפה הז'קט שלך?"

"בתיק שלי, אבל אני לא מורשית להיכנס ל — "

"זה יהיה בסדר." הוא החליק את ידו במורד זרועי ושילב את אצבעותינו, שולח צמרמורת לאורך זרועי והיישר למוחי.

אנחנו נוגעים! אלוהים אדירים, אנחנו נוגעים. התחלתי להזיע שוב, והתגובה המוגזמת הייתה מתסכלת.

"נו, קדימה, היא תשמח." בן משך קלות. "את יודעת שאת אחת התלמידות האהובות עליה."

אינסטינקט השימור העצמי שלי גרם לי לגרור רגליים. זה לא שלא רציתי לאכול עם בן ועם גברת מק'קלור. הבעיה הייתה לעבור דרך הקפטריה כדי להגיע לחצר. לא רציתי למשוך כזאת תשומת לב לעצמי. רק לדמיין אותי הולכת דרך הקפטריה של התיכון כשאני מחזיקה ידיים עם בן מק'קלור. זה לא היה עובר ללא אבחנה, אפילו אם לא הייתה לזה משמעות. "חכה רגע, חכה."

"סקרלט, הזמן אוזל. אם את רוצה לאכול, אנחנו צריכים ללכת לפגוש את אימא שלי. ולא אתן לך לאכול בשירותים. או שנשב יחד בקפטריה, או שתבואי איתי לחצר."

"או־קיי, או־קיי. אני אבוא." משכתי בעדינות את אצבעותיי מאחיזתו, זקוקה לכך שלא ייגע בי כדי שהמוח שלי יתחיל לעבוד. "אתה... אתה תלך קודם ואני אלך מאחוריך."

גבותיו נמשכו פנימה בצורת וי וגרמו לו להיראות משועשע ומבולבל גם יחד. "את לא צריכה ללכת מאחוריי, סקרלט. אני לא מתבייש להיראות איתך."

"אני יודעת את זה, בן," עניתי ברכות, מוחי ובטני מתבלגנים לגמרי למשמע מילותיו. גברת וינסטון הייתה נחמדה אליי, וגם גברת מק'קלור, אבל הנחמדות של בן הייתה אחרת. היא הייתה כמו מגע קליל, במקום חיבוק חונק.

הוא הושיט את ידו שוב כדי לקחת את ידי ופיו נטה הצידה. פסעתי צעד לאחור ואחזתי בחוזקה ברצועת התיק. "תתחיל ללכת. אבוא אחריך."

"רגע אחד, את מתביישת להיראות איתי?"

מזועזעת מכך שהוא בכלל שאל את השאלה הזאת, מיהרתי לתפוס בזרועו. "מה? לא. לעולם לא. לעולם לא אתבייש בך. אתה פשוט הכי נחמד, הכי... " ליקקתי את שפתיי, יודעת שאסור לי להמשיך את המשפט הזה, והוספתי בשקט, "אני יודעת כמה מזל יש לי, שאנחנו חברים." היחס ההגון של בן כלפיי בשנים האחרונות גרם לכך שאחרים לא היו כאלה קשוחים איתי, ועל זה הייתי אסירת תודה. בן היה הכוכב של גרין ואלי מאז לידתו. כולם הכירו את הסיפור. אימא ואבא שלו לא הצליחו להביא ילדים במשך עשרים וחמש השנים הראשונות לנישואיהם. אנשים התפללו בשבילם. ואז, יום אחד, באופן פלאי, היא נכנסה להיריון אחרי שכבר ויתרו על הניסיונות. כל העיירה חגגה, או לפחות כך סיפרה הרכלנית המקומית, קארן סמית'. מסיבת טרום הלידה של גברת מק'קלור הייתה מחזה יוצא דופן, עם אנשים שהביאו רעשנים מכסף וכפות עם חריטות. כל מה שהוא לבש עד גיל שלוש היה רקום בידי סבתא של מישהו. בכל מקום שאליו הגיע, אנשים שמחו לראות אותו. הם קראו לו 'ביג בן' כבר כשהיה קטן. השם נשאר גם עכשיו, כשהוא באמת גדול, והוא נשא אותו בחן ובסבלנות.

הוא היה האהוב ביותר על כולם. כל מורה, מנהל, כומר, מאמן. הוא היה טוב בכול. הוא היה הטוב ביותר, והילד האהוב הזה של גרין ואלי חייך אליי. אליי. סקרלט סנט קלייר, צאצאית השטן ופילגשו האנאלפביתית. זאת האמת, אימא שלי לא יודעת לקרוא.

בן תפס בידי שאחזה ברצועת התיק, חיבר את אצבעותינו והוביל אותי לכיוון הקפטריה שוב. "טוב, אני שמח שאת מרגישה שיש לך מזל כי אני מרגיש את אותו הדבר לגבייך."

בכל זאת, הצעדים שלי היו עדיין איטיים, האימה כמעט מאפילה על התחושות הטובות שהתעוררו בי. אם מישהו מילדי 'המסדר' יראו אותנו, והם בהחלט עמדו לראות אותנו, זה יגיע לאבי, וזה יהיה כמו לשים מטרה על גבו של בן. "בן — "

"פשוט תסמכי עליי, בסדר? זה יהיה בסדר. אז מה אם התלמידים יראו אותנו יחד?"

"אנחנו מחזיקים ידיים וזה עלול להיראות כמו משהו שהוא לא, ואז אנשים יתחילו לדבר."

הוא העניק לי עוד אחד מהחיוכים שלו. "או שזה ייראה בדיוק כמו מה שזה. אז תני להם לדבר." הוא לחץ את ידי. "אשמור עלייך."

ניסיתי להשיב לו חיוך, אבל לא יכולתי. זו לא הבטיחות שלי שדאגתי לגביה.