האחים וינסטון 8 - מה שגבר מזוקן צריך

פרולוג

קליטוס

"אושר הוא כשיש לך משפחה גדולה, אוהבת, תומכת ומגובשת, בעיר אחרת."

ג'ורג' ברנס

"מישהו רוצה להגיד לי מה קורה כאן?"

טפחתי על ידו של אחי הצעיר, שנחה לה על השמיכה של בית החולים, והצצתי בשעון שעל מפרק כף ידי. ג'תרו איחר. "הכול יתגלה, רוסקו," הבטחתי בביטחון. ילד מסכן, הם הכריחו אותו לגלח את הזקן. אומנם הוא היה בן עשרים ושש, אבל עכשיו הוא נראה כמו ילד בן עשר. הוא היה צריך לתת לי לסדר לו איזשהו עיצוב בזיפים, זה בטח היה מרשים את האחיות. בפעם הבאה. בזמן שהוא יישן.

"כדאי שזה באמת יתגלה, קליטוס." האיום הזה הגיע מדוויין. "יש לי טיסה לתפוס. תאריך הלידה המשוער של ג'סיקה הוא מחר."

"כולנו מודעים לזמן הגעתו של יורש העצר שלך, דוויין. ברגע שכולם יהיו כאן נתחיל." החלפתי מבט עם בּו, שלא טרח לעזור. נראה שהוא שאב הנאה מהחרדה של אחיו התאום. בּו היה היחיד מלבדי שידע למה כינסתי את המפגש הזה. עדכנתי אותו בפרטים בשבוע שעבר כי הייתי זקוק לשותף. ייתכן שזה יפתיע, אבל בני משפחתי לא תמיד הכירו בעליונות התכסיסים שלי ובכל זאת, אתה יודע שמשהו הוא הברקה כשיש בו את המילים 'שכבות' ו'אבני חן'.

בנוסף, כולם אהבו את בּו. הוא היה הבחירה המובנת מאליה לשותף למזימה.

חוסר השקט הזעוף של דוויין היה מוצדק. שותפתו לטיולים, לחיים ולנישואים, ג'סיקה ג'יימס וינסטון, הייתה בהיריון מתקדם עם ילדם הראשון. אם הייתה פילה, היו לה עוד חמישים וחמישה שבועות של היריון לפניה, אבל היא לא הייתה פילה.

היא הייתה בתו של השריף המקומי, ונערה מקסימה, אם כי לעיתים ידעה להיות חוצפנית לא קטנה. דוויין היה כאן איתנו רק כי רוסקו כמעט מת לפני כמה שבועות. בינתיים, ג'סיקה בילתה את הימים האחרונים של ההיריון בטוסקנה שבאיטליה עם הוריה, ממתינה להולדתו של דוויין ג'וניור, או ג'סיקה ג'וניור, או איך שהם תכננו לקרוא לתינוק. ואם כבר מדברים על זה... "היי, דוויין?"

"כן?"

"איך אתם עומדים לקרוא לתינוק?"

אשלי השמיעה אנחה רכה שנשמעה לי נוזפת במקצת. "קליטוס ביירון וינסטון, תפסיק להציק לדוויין בשאלות על שם התינוק. תן לו לשמור על הסודות שלו."

הרמתי גבה ואחותי היפה הרימה גבה בתגובה. היינו קרובים בגיל, אשלי ואני, מכיוון שהיא נולדה מייד אחרי שהואלתי ברוב טובי האצילי להופיע בעולם. זה הפך אותי למספר שלוש הממוזל שבמשפחה. כן, שלוש הוא מספר מזל. זה חוק ידוע של היקום. כולם יודעים את זה.

"אני כאן!"

כמו שחיינים מסונכרנים כולנו הרמנו את ראשינו בתיאום מושלם אל עבר הדלת כשג'תרו נכנס.

"סליחה שאיחרתי, הייתי צריך להחליף בגדים. אנדי סבל משלשול, ו — "

הרמתי יד עוצרת. "ג'תרו, אני חושב שכולנו נוכל לחיות חיים מלאי סיפוק בלי לדעת למה לשלשול של הבן שלך יש קשר כלשהו לאיחור שלך."

ג'תרו שילב את זרועותיו והעניק לי מבט שהוא כנראה חשב שהיה מבט מעוצבן. הוא לא היה. חשדתי שפניו של אחי הבכור בכלל אינן מסוגלות להתעוות להבעה של זעף אמיתי.

"רגע. מה לגבי בילי?" דוויין שאל, גירד את זקנו האדמוני והמטופח והעביר את מבטו ביני לבין ג'תרו.

צעדתי צעד קדימה וכל העיניים הופנו אליי. אף שהייתי הנמוך ביותר בין אחיי, בקושי מטר ושמונים, הייתה לי נוכחות מרשימה ביותר כשבחרתי בכך. "אני שמח ששאלת, דוויין. ג'תרו." החוויתי לעבר הדלת. "תוכל, בבקשה, לסגור אותה? אני עומד לדבר על מידע רגיש ואני מעדיף שהגילויים המטלטלים האלה לא יצאו מהחדר הזה."

עיניה של אשלי הצטמצמו והיא חצתה את החדר כדי לעמוד ליד רוסקו. "חכה רגע. מטלטל? זה לא עומד לערער את רוסקו, נכון?"

"לא, אשלי. זו לא טלטלה מהסוג הזה," אמרתי. "טוב, לפחות אני לא חושב שזו טלטלה מהסוג הזה."

"קליטוס," אמר בּו בדיוק בתזמון המושלם, "רוצה שאני אתחיל?"

עכשיו כולם פיצלו את תשומת ליבם ביני לבין בּו, ואני חשתי סיפוק מסוים מהמבטים המבולבלים. תמיד נהניתי מטוויסט טוב, בריקוד וגם בעלילה. "לך על זה, בּו." נסוגותי לאחור והרמתי את ידי במחווה שהזמינה אותו לקחת את רשות הדיבור.

כשערכנו חזרה מוקדם יותר, החלטנו שיהיה עדיף שדווקא בּו יתחיל לדבר ושאאפשר לו להוביל. כפי שכבר ציינתי, כולם אהבו את בּו. לעומת זאת, משום מה, אחיי לא נטו לקבל באופן אוטומטי את מניעיי כטהורים. ברור לחלוטין שכולם סבלו מבעיות אמון בלתי מבוססות.

בּו התנתק מהקיר וחיוכו התרחב. "קליטוס ואני כינסנו אתכם כאן בגלל בילי. אני יודע שדיברנו על זה קצת בשבוע שעבר, ממש לפני שבני הזוג פייטון קפצו לבקר, אבל אנחנו צריכים להתאחד ולקבוע תוכנית."

"איזו מן תוכנית?" השאלה הגיעה מרוסקו.

"ובכן, אנחנו מאוד מודאגים לגביו," השיב בּו, ואז נעצר וחיכה, נותן למשפחה שלנו הזדמנות לשאול למה אנחנו מודאגים לגבי בילי. כפי שציפיתי, איש מהם לא נראה מבולבל בנוגע לסיבת הדאגה שלנו.

אשלי הניחה את אצבעותיה על מצחה. "אני לא מאמינה שבילי עושה את זה לעצמו. הפעם הראשונה הייתה יותר ממספיקה, אז פעמיים?"

אשלי התייחסה לתרומת מח עצם שאחינו התנדב לתרום לאבינו המתועב, דריל. מאז שגילינו על תוכניתו של בילי כולנו היינו במצבי הלם ודכדוך שונים. בילי כבר עבר את ההליך פעם אחת וכעת היה מתוכנן סבב נוסף. בלי עזרתו אבינו ימות.

"אתם יודעים למה בילי עושה את זה." רוסקו הפך את כף ידו כלפי מעלה, דחף קלות את רגלה של אשלי, מכוון את מבטה אליו.

צחוק קטן נפלט ממנה. "למען האמת, לא. אני לא מבינה. אני לא קולטת את זה. בילי לא עבר מספיק?"

"אבל אם דריל ימות, הוא לא יוכל להעיד נגד רייזר דנינגס. ואם דריל לא יעיד נגד רייזר, אז האישום היחיד שהבן־זונה יעמוד בפניו יהיה ניסיונות הרצח של רוסקו ושל סימון," אמר ג'תרו, נשמע מתוסכל כמעט כמוני מהמצב כולו.

"אני מבין." דוויין דחף את עצמו מהקיר. "אני שונא את זה, אבל אני מבין למה בילי עושה את זה. רייזר רצח עשרים וארבעה אנשים. אלה עשרים וארבע משפחות שלא יקבלו צדק אם דריל ימות מסרטן."

אשלי הביטה בדוויין ובג'תרו בזעף שהיה מבריח ציפורים אם היו כאלה בחדרו של רוסקו בבית החולים. היא שילבה את זרועותיה על חזהּ, בברור זועמת עד עמקי נשמתה. "אבל מתי זה ייגמר, הא? מתי בילי יפסיק להיות הקורבן של המשפחה הזאת? של העיר הזאת? הוא מרגיש לא טוב! הוא חולה, והוא שחוק, ולעזאזל, הוא הקריב יותר מכולנו, פעם אחר פעם. אנחנו לא יכולים להמשיך לצפות ממנו לשאת את כל העול על גבו."

"אני מסכים," אמר רוסקו בשקט ועוצם את עיניו.

"אתה נסער, רוסקו?" מיהרתי לשאול, "זה יותר מדי בשבילך? שנפסיק?"

"לא. אני בסדר." הוא לא פקח את עיניו. "אני שמח שאנחנו מדברים על זה, ואני מסכים עם אשלי. בילי ראוי ליותר."

"הוא לא צריך לתרום מח עצם לאדם שהכניס אותו לבית החולים כשהוא היה רק בן שתים־עשרה, שכמעט הרג אותו כשהיה בן שבע־עשרה והכה את אימא שלנו," המשיכה אשלי בזעם, מניפה את אצבעה באוויר לעבר אויב בלתי נראה. באופן מרשים, קולה לא חרג מעוצמת הדיבור ההולמת את בית החולים, אך כל כולו שידר את עוצמת זעמה. "הוא שמר עלינו. הוא דאג לנו. בילי ראוי לאושר. הוא ראוי ליותר מזה."

"יפה אמרת, אשלי." צעדתי קדימה כי עכשיו הגיע תורי. "זה מוביל אותנו בצורה מושלמת לסיבה האמיתית שלשמה כינסנו אתכם. הגיע הזמן שנדבר על קלייר."

"זה לא קשור לבילי?" ג'תרו הפנה את מבטו אל בּו.

"זה כן קשור לבילי," אישר בּו, ואז הוסיף בעדינות, "אבל זה קשור גם לקלייר."

ג'תרו הזדקף. "מה?"

"כן. קלייר." הרמתי את קולי, רוצה את תשומת ליבו המלאה. "ואתה לא תאהב את זה." כולם העבירו את מבטיהם ממני אל בּו, ואז שוב אליי. "וכאן מגיע החלק המטלטל, ג'תרו." עצרתי, מושך את הרגע, לא בטוח אם אני דוחה את הבלתי נמנע או פשוט נהנה ממנו. בילי וג'תרו לא היו ביחסים טובים כבר יותר משני עשורים. השנים האחרונות הביאו איתן הפסקת אש שברירית, בהתחלה למען אימא והאחים, אבל הם מעולם לא הגיעו לפיוס אמיתי. לא ידעתי אם אפשר לתקן מערכת יחסים שבורה כמו שלהם, או אם הם ימשיכו פשוט להתקיים זה לצד זה. בסופו של דבר רק הזמן יגיד.

אבל נחזור להווה ולהשהיה הדרמטית שלי. מצד אחד, חשתי חרטה על כך שאני זה שצריך להיות השליח של הבשורה הלא נעימה לג'תרו, שהאלמנה של חברו ההרואי והמת תמיד הייתה מאוהבת בבילי. מצד שני, נהניתי להיות זה שמספר לו שהאלמנה של חברו המטומטם והמת תמיד הייתה מאוהבת בבילי.

כלומר, בן היה אדם טוב, אבל הוא גם היה אובד עצות כמו פיראט עם רטיות על שתי העיניים. אני לא חושב שהייתה בו עצם אחת רעה במכוון, אבל היו בו לא מעט עצמות בורות, יהירות ויומרניות, זה בטוח. "העניין הוא שסקרלט שינתה את שמה לקלייר ובחרה מגרין ואלי, והרבה לפני שגילינו שהיא אחותם למחצה של התאומים, וגם הרבה לפני קריירת השירה המרשימה שלה, היא ובילי היו מאוהבים בסתר."

הלם קולקטיבי חלף בחדר כגל הדף. אפילו רוסקו התנשם ועיניו נפערו. עם זאת, ההלם של ג'תרו היה קצר מועד ועד מהרה התחלף בעצבנות. "מה, לעזאזל?"

"חכה רגע, ג'תרו. אני יודע שיהיה לך קשה לקבל את העובדה שבן וקלייר לא היו המודל המושלם לנישואים, בהתחשב בכך שהצבת אותו מורם מעם בעשור האחרון — וגם היא — אבל יש לי הוכחות. זה נכון כמו העובדה שאני עומד כאן. בילי וקלייר כמהים זה לזו כבר שמונה־עשרה שנה."

"זה מגוחך, קליטוס. שאלתי אותה על זה פעם והיא אמרה שלא קרה שום דבר. סקרלט — כלומר, קלייר — הייתה עם בן. היא תמיד הייתה עם בן. היא מעולם לא הייתה עם בילי."

"אתה טועה, וכמו שאמרתי, יש לי הוכחות. היה סמוך ובטוח שכוכבת הקאנטרי לשעבר, המוכרת כסקרלט, הייתה עם בילי, והם עדיין מאוהבים זה בזה."

ג'תרו הרים את ידיו אל מותניו. "למה אתה עושה את זה? בילי ואני הגענו למקום שבו אנחנו לא רבים בכל פעם שאנחנו באותו החדר. אם מה שאתה אומר נכון, קלייר אהבה את בילי ורצתה להיות איתו בעודה נשואה לבן? היא לא הייתה עושה דבר כזה, ובן מעולם לא היה מתחתן איתה אם הייתה רוצה מישהו אחר. האושר שלה היה כל מה שחשוב לו."

הייתי מוכן לפרוש בפניו את השטיח האדום של האמת בנוגע לבן, שלמען האמת היה עיוור מכדי להבחין במה שעושה את קלייר מאושרת ואגואיסט מכדי להבין שאושרו האישי אינו בהכרח אושרה, אבל לפני שהספקתי לדבר, בּו צעד קדימה, הניח יד על כתפו של ג'תרו והעניק לו חיוך רך.

"המתים לעולם אינם נתפסים כאנשים עם חולשות ועם חוזקות. במבט לאחור, הם או קדושים או חוטאים. אני מבין את זה. בשבילך בן היה קדוש."

ג'תרו שב והפנה אליי את מבטו. "אתה טועה לגבי קלייר. היא אהבה את בן. הייתי שם כשנודע לה שהוא מת. היא הייתה הרוסה."

תחבתי את ידיי לכיסי האוברול שלי והנהנתי בכובד ראש. "אולי היא אהבה אותו בדרכה, אבל אני צודק לגביה. היא אהבה את בילי לפני בן, היא אהבה את בילי כשבן מת, והיא אוהבת את בילי עכשיו. אתה צריך פשוט לקבל את זה. אבל העניין כאן לא קשור לאחוזי הדיוק שלי בניפוץ אמיתות." אחי המשיך לנער את ראשו. לא היה לנו את כל הזמן שבעולם לשכנע את ג'תרו, לכן החלטתי להגיע לנקודה. "תאמין או לא, אבל זה לא קשור לבן. בן היה אדם ראוי, ואני יודע שאתה עדיין מתגעגע לחבר שלך, אבל בילי חי, והוא אחיך. בילי ראוי לאושר, בדיוק כמו קלייר, אבל שני האידיוטים האלה עקשנים מדי מכדי לטפס מעל הר הבלגן מלא החרטות והסודות שהם הציבו ביניהם. בתור אנשים שאוהבים את שניהם מוטל עלינו, על כולנו, לגרום לקסם לקרות." ג'תרו נשך את שפתו. היה ברור שהוא עדיין לא מאמין לי. בלי להסיר את מבטי ממנו אמרתי, "דוויין, ספר לנו על הבקתה שאתה ובילי בניתם במרומי הגבעה ההיא ביער."

ג'תרו מצמץ בתדהמה.

"ובכן... רק בילי ואני היינו אמורים לדעת עליה. בנינו אותה כמה שנים לפני שאימא מתה. נדמה לי שפעם זה היה אתר קמפינג כלשהו."

"ואנא האר את עיני הנוכחים, דוויין. מה אמר לך בילי על המקום הזה?"

"בילי אמר שזה מקום קדוש עבורו. משהו על כך שזה מקום שהוא הולך אליו כשהוא רוצה לזכור זמן מסוים ואדם שהוא אהב ומתגעגע אליו."

אחי כבר לא נראה זועף. סדק נוצר בשריון שלו ובלבול התפשט על פניו. ג'תרו התערב כדי לעזור לסקרלט לפני כמעט עשרים שנה, ובכך היה זה שהפגיש בינה ובין בילי. ניצלתי את הרגע כדי להטיל עליו פצצת אמת נוספת. "האם אי פעם תהית לגבי תזמון הפציעות של בילי? על כך שחברי 'מסדר הברזל' הכניסו אותו לבית החולים בדיוק בלילה שבו סקרלט ברחה עם בן? לא נראה לך מוזר שרייזר נתן לבתו לעזוב את גרין ואלי בלי לנקום? ואפילו כשחזרה בגיל שמונה־עשרה כשהיא מאורסת לבן, אף אחד מהמועדון לא רדף אחריה?"

שפתיו נפערו. "רגע, זה לא היה בגלל בן? חשבתי ש'המסדר' התרחק מסקרלט כי היא הייתה עם בן. זה מה שהוא אמר לי. אתה אומר שזה היה בעצם..."

"כן," אישרתי, מפר הבטחה ששמרתי עליה בקנאות במשך שמונה־עשרה שנים. הזמן לחשוף את האמת הגיע. "בילי לקח על עצמו את העונש של סקרלט. זו הסיבה לכך שחברי 'המסדר' הכו אותו עד אובדן הכרה. לבן לא היה שום קשר להגנה על סקרלט, מלבד העובדה שדודו ודודתו נתנו לה בית. היא יכלה לנסוע לקליפורניה ולהיות בסדר גמור. היא לא הייתה זקוקה לו."

ג'תרו נראה המום. אשלי כיסתה את פיה בכף ידה ורוסקו אמר, "אמרתם לי שבילי נפצע בתאונת דרכים. אף אחד לא אמר לי ש'המסדר' קרעו אותו לגזרים."

"זה מה שאמרו גם לנו," רטן דוויין.

"אל תיתן לי את המבט הזה, דוויין פולקנר. הם הרגו את הכלבה שלי כשחטפו את בילי. אתה זוכר את ליאה? אימא החליטה לא לספר לכם, ואני לא הייתי במצב הנפשי המתאים כדי להתנגד. חוץ מזה, אימא מעולם לא ידעה למה חברי 'המסדר' הכו את בילי. רק בילי, בן ואני ידענו."

"רגע, בן ידע?" ג'תרו התקדם צעד אחד קדימה, נראה נסער. "בן ידע שבילי לקח על עצמו את העונש של סקרלט?"

הנהנתי. "כיוון ששריף ג'יימס לא הצליח להוציא מבילי שמות של האשמים, משרדו לא אישר ולא הכחיש את השמועות על כך שזו הייתה תאונת דרכים. וכך הגענו הנה."

"אני מצטערת על הכלבה שלך, קליטוס. ליאה הייתה כלבה מתוקה." קולה הרך של אשלי משך את תשומת ליבי. "ותמיד ידעתי שזו לא הייתה תאונת דרכים, כי איפה הייתה המכונית? הנחתי שאלה היו חברי מועדון האופנועים של אבא, בעיקר בגלל העובדה שבילי שנא אותם אחרי שזה קרה. הוא מעולם לא שנא באמת את 'המסדר' עד שחזר מהשיקום, אבל לא ידעתי שהם הכו אותו בגלל קלייר."

"היא יודעת?" שאל ג'תרו, פניו כבר לא מביעות כעס אלא חרטה עמוקה.

רטנתי, מוטרד. המטרה לא הייתה לגרום לג'תרו להרגיש אשם שוב. לג'תרו לא היה חלק בכך שבילי הגיע לבית החולים בגיל שבע־עשרה, אבל באותו הזמן הוא היה חבר ב'מסדר הברזל', ואני בטוח שהוא חש בושה מחודשת על כך.

ידעתי כמה קשה היה לג'תרו לשנות את חייו, להפנות עורף למועדון ולאבינו, ולשוב למשפחה כבן האובד. להיות צודק, לעשות את המעשה הנכון ולהישאר על המסלול המתאים פירושו לעולם לא לדעת כמה שברירי הגבול בין ענווה להשפלה, לעולם לא להבין עד כמה קשה לבקש מחילה, ולעולם לא לחוש את הכאב הכרוך באי־מחילה, אבל להודות בטעות ולעבוד בכל יום כדי לכפר עליה מצריך גבורה, התמדה וכוח נפשי נדיר. אהבתי את ג'תרו, אהבתי את בילי, והערכתי את שניהם עד מאוד: את בילי, על כך שמעולם לא סטה מדרך הישר, ואת ג'תרו, על כך שסטה ממנה, אך נלחם בכל כוחו לשוב ולמצוא את דרכו חזרה.

"קליטוס?" דחק בי ג'תרו, "קלייר יודעת מה בילי עשה למענה?"

"לא, היא לא יודעת. הוא לא רצה שהיא תדע."

"למה לא?" דוויין רעם, "מה, לעזאזל, לא בסדר איתו? הוא היה צריך להגיד לה את זה ברגע שהיה יכול. הוא הפסיד את ההזדמנות שלו לשחק פוטבול בקולג', הוא הפסיד את ההזדמנות ללמוד בקולג', הוא הפסיד הכול."

"הוא לא הפסיד הכול. עדיין יש לו את כל השיניים שלו, לא? אל תזלזל בחשיבות השיניים. וזה לא משנה למה הוא לא אמר לה, אפילו שיש לי את החשדות שלי," עניתי. "היא תדע בקרוב כי אגיד לה, אבל קודם כול אנחנו צריכים לדבר על אסטרטגיה."

"אסטרטגיה?" שאל רוסקו, "אתה רוצה את העזרה שלנו עם האסטרטגיה?"

"יותר כמו..." הוסיף בו, "הוא רוצה את העזרה שלנו כדי להוציא את התוכנית שלו לפועל."

"אני מבינה." אשלי הרימה את סנטרה. "אז קדימה, מה התוכנית?"

"לפני שאגיד לכם, אני צריך לדעת שכולם בעד." שלחתי מבט חודר לג'תרו. "זה לא יעבוד אם לא כולם יהיו מחויבים באמת. לכולכם יש תפקיד, גם לבני הזוג שלכם. זה יהיה מאמץ משפחתי."

ג'תרו הרים את כפות ידיו. "תאמין או לא, אני פשוט רוצה שהם יהיו מאושרים. הם האנשים הכי טובים שאני מכיר, ואם להיות יחד אומר שהם מאושרים... אני בפנים."

"יופי. זה סגור." דוויין צעד עוד צעד לעבר מרכז החדר. "אז מה התוכנית?"

חייכתי כי לא הצלחתי לעצור בעצמי. "אתם מכירים את האמרה הישנה, אתה יכול להוביל סוס למים, אבל לא יכול לגרום לו לשתות? זה נכון, אי אפשר לכפות את זה, אלא אם כן מאכילים אותו במלח, או..." החיוך שלי התרחב. "אם מטביעים את הסוס."