חיילת

זה היה ברור וידוע מראש: לא היה שום סיכוי להיות חיילת טובה.

כל מפגש עם המערכת הניב לי קורבנות וחנק. כל התחייבות וכל סגר בין ארבע קירות תורגמו ללחץ בחזה ולשחרור מערכת העיכול בצורת שלשולים. לא ידעתי לומר חרדה. עד גיל 22, אם הלב שלי פעם מהר, אם הרגשתי שהרגליים לא מחזיקות אותי עוד, האמנתי שאלה נפילות סוכר. בגללן אני חלשה כל כך. העובדה שהנפילות היו מתרחשות סביב מקומות מסוימים מאוד — הגעה לתיכון, לתחנת רכבת הומה אדם, למדרגות הנעות של הקניון — לא גרמה לי לחשוד. מודחקת ותמימה, הייתי מזדחלת למכונה האוטומטית הקרובה ודולה ממנה חטיף ופחית, מתיישבת על ספסל בצד ומחכה שהגלוקוז יעלה בחזרה.

זה לא תמיד היה כך.

נכנסתי לגן בשמחה, ובצהלה נכנסתי ליסודי, לחטיבה. אבל את התיכון פתחתי בנפילת סוכר קולוסלית, קולנועית. מיצור חי וחיובי שמסתכל על בבואתו במראה בפליאה קצת מאוהבת, הפכתי לגוש ממורמר שסירב לצאת מהבית, שפעילותו העיקרית הסתכמה בבכי מנוזל, מחריב ציפיות, מסונדל אל המיטה רוב שעות היום. תמונות מפעם מראות נערה חיוורת, תשושה (למרות שאז בעיקר ישנתי, בכיתי או אוננתי), שיער חום חלק חסר צורה, אוזניים גדולות ופה מעוקם באכזבה הצידה. הייתי רזה למרות היותי בלסנית נלהבת של חטיפים מלוחים בלילות, לבושה בגדים שאמא קנתה במאמץ לבלבל את החרדה. עברתי ניסיון רומנטי להפוך לאנורקסית, עד שהבנתי מהר מאוד (שלושה ימים) שאין בי איפוק או משמעת לתחזק מחלה כזאת. כנראה רק בכי בא לי בקלות, ובו התמדתי.

בתיכון קראתי ספרים, ולא משנה מה קראתי, הייתי נעשית חרמנית. הקשבתי למוזיקת מטאל ונהייתי חרמנית, רוב הרהיטים בבית הספר הפכו אותי לחרמנית, במיוחד אלה הפינתיים. תנועות מסוימות של המורים עשו אותי חרמנית, כמו למשל המורה ללשון שדקר בטוש מחיק וניקד בזעם בלוח, או המכנסיים העומדים להתפקע ממפשעתה השמנמנה של המורה לגאומטריה. גם פתיחת מטריות קיבלה בשבילי גוון מיני, וכך גם תחתיות של ספלי קפה על עגלגלותן, כריות ספה על רכותן וצינוריותן, פרחים שהזדקרו בצימאון אל השמש, משולשי פיצה עם גבינה מבעבעת, משקאות מוגזים עם קוביות קרח מפצפצות, וגם פרסומות לחיתולים הדליקו לי את מתג החרמנות. בגיל 16 נישקתי את כל חברותיי בשירותים של הבר היחיד שהסכים להכניס בני נוער. לא היה לנו אומץ להתנשק עם בנים, אבל היה לנו אומץ לשתות וודקה שהוסבה מהדברת חרקים להדברת בני נוער. ערב אחד הקאתי בבר, קיא כתמתם שכיסה את רגליי ואת החצאית הקצרה מדי שלבשתי בטעם רע. הקיא נטף על המגפיים הגבוהות ולאורך הרצפה. התנצלתי שוב ושוב בפני התאילנדי שאולץ לנקות אחריי, ובו בזמן התעקשתי לקרוא לו "פינג פונג". בבית סידרתי את החדר בכפייתיות. ניקיון היה תחום שידע להרגיע אותי, לתת שקט. התרחקתי לחלוטין מהמטבח, ששימש ממלכה מגודרת לאמא (היא הכינה בה בעיקר פסטה). אני זוכרת אותה אומרת: "שאף אחד לא יתערב", או "שאף אחד לא יסתובב לי בין הרגליים", ובזכות תכונה זו למדתי לקלף בצל בגיל 21, ויכולתי לחתוך מנגו בעצמי טרם פותחה עד עצם היום הזה.

את שנות הלימוד בתיכון העברתי, אם כך, מבוהלת מכל בן אנוש שהעז להסתכל עליי במשך יותר משלוש שניות, ובחברת נפילות הסוכר. הגוף שלי ידע משהו. הוא הכתיב במקומי.

היה צונמי גדול בתאילנד. שמעתי את מניין ההרוגים בדיווח הרדיו בדרכי לחוף באוטובוס. הסתכלתי על הים האהוב עליי וחשבתי שהוא יכול פתאום לבגוד בי ולעלות על גדותיו, להטביע. אי אפשר לסמוך על דבר: הגוף רעד במקום ליהנות מהרטיבות שהמים הציעו. התחרטתי שלקחתי אוטובוס לים במקום לנסוע באופניים. העדפתי להיאחז בטלוויזיה ובחטיפים, לילה־לילה הייתי מנקה את פירורי הצ'יפס שהיו נופלים לכל חריץ ועמק, בין מושבי הספה המרופדים או בין הציצים שלי. את מה שלא הייתי מצליחה להרים באצבע טבולה ברוק הייתי שואבת בפייה הצרה של שואב האבק. באור הבוקר כיסוי הספה היה שוב נקי, חלק, מרגיע, אך הגוף בכל זאת סירב להרפות. חסר נחת ומבין לפני שהבנתי אני, הגוף כבר ידע לשלשל בפניקה כשקיבלתי את הצו הראשון שהרעיש אז את כולנו.

הידיעה שהצבא הכול יכול עומד לפנות אליי, ולא נהוג לסרב לו, הלחיצה אותי מראש. לא משנה כמה ישבתי ב"סלון מזל", או כמה אכלתי המבורגר עדשים, כמה שמעתי על סרט שצונזר אך יוקרן בביתה של שולמית אלוני, לא הפכתי לאחת שאין לשלוח לה צו גיוס. הצבא לא בוחל בשום שמאלן והוא רוצה גם אותי.

"לא דחוף לי שתלכי", אמרה לי אז אמא. נראה כי לא התרשמה מרצונות הצבא. דווקא בעניינים מדיניים היא הייתה נטולת אידאולוגיות, והתמקדה במרד אישי במולדת שכלל קריאה ברומנים רומנטיים אמריקאיים תוך כדי אכילת קאפקייקס, דונאטס, סוכריות ג'לי ויתר המאכלים שלא היו קיימים בימים שבהם גדלה מאחורי מסך הברזל. אמא שלי התנגדה לצבא התנגדות של אם חד־הורית לבת יחידה, "שלא תעזו להרוג את אוצרי היחיד". היא לא רצתה לשחרר אותי לצבא כפי שנמנעה מלשחרר אותי לכל דבר בעולם החיצוני. את המפגשים שלי עם בנים סיכלה בכך שתיארה אותי בבוז "חתולה מיוחמת", ואת רוב חברותיי פסלה כ"סובלות מריח חזק של שום". באופן טבעי נותרתי מאופסנת מפגעי הציוויליזציה, ולכן, למרות הבהלה מהצו ולמרות החשש של אמא, התת־מודע שלי אותת: זמן לברוח! להיות ברשות עצמך! מי יודע איזה ירקות תלמדי סוף־סוף לקלף במטבח!

מהמניעים הלא נכונים החלטתי להתגייס לבסיס סגור בצפון הרחוק. דמיינתי את השירות כהרפתקה נחמדה במקרה הטוב, ובמקרה הרע — משהו שיעבור לידי ולא אשים לב.

את החודשים לפני הגיוס ביליתי בבכי. החזקתי בידיים רועדות את הבוקלטים של מיטב אלבומי השוק־רוק שיכולתי להשיג במימונה הנדיב של אמי, וייבבתי עם השירים בקול רועד ומלא רחמים עצמיים. הכרתי כל מילה ומילה וידעתי בוודאות שהן נכתבו עליי, זו שמוכרת את נשמתה למערכת הגדולה. הבוקלט היה ספוג, הנייר קיבל צורה גלית ובקושי הצליח לחזור לפלסטיק השקוף של הדיסק. את שאר הזמן ביליתי בפיצוץ חצ'קונים עם ראשים לבנים מול המראה. הו, הרגשת המתח שכל פצעון כזה יצרה (כמה עמוק יהיה? כמה סמיך? איך יריח?), ואז סופקה עם פרוץ הנוזל הפתלתל והמסולסל! הפעילות הדמיעה את עיניי בדרך מענגת למדי. אלה היו שלושה חודשים יפים: בתי קפה רתחו בשמש ואני ישבתי בהם חמוצה, לוגמת קפה ברד עם חברות שעברו את מבחן ריח השום של אמי (שתיים). במקום לשמוח, ביליתי את הימים במחשבות על איך אני לא רוצה שדברים ישתנו. דמיינתי איך זה יהיה לקבל פקודות: עכשיו תאכלי! נבחתי על עצמי מול צלחת אורז. עכשיו נגמר הזמן! רוקנתי צלחת חצי מלאה לזבל, לא אכלתי מהר מספיק בתרגיל שהמצאתי. עכשיו לכי לראות טלוויזיה! התיישבתי על הספה ומיד פרצתי בצחוק. הצחוק היה לא נעים, מזויף. שוב הגוף ידע. זה לא עומד להיות שם ככה, מי ייתן לך שם אורז? במקביל, התחלתי להיפרד מכל דבר.

הו, כוס הקפה הטובה האחרונה (הקפה יהיה שם חרא), הנה ליטוף החתול הביתי האחרון, וזו הפעם האחרונה שתשני על הכרית הרכה שלך, וזו ההזדמנות האחרונה ללבוש את החולצה הזאת סתם כך כי מתחשק. אמרי שלום לבחירה חופשית וצבעונית בגרביים. הגידי תודה שבתחתונים הם לא יתערבו. הדאגות נעו בין מה אם כולן יהיו שם כלבות רעות ובין מה אם אמות בגלל ערבים, הרי שם, בצבא, אני אמורה להיתקל בהם, לא? הערבים, האויבים המושבעים שלנו! סוף סוף אגלה את הסוד הכמוס ביותר — כיצד המנגנון המכובד והעשיר במדינה מגן עלינו מפניהם.

*המשך העלילה בספר המלא*