פליישמן בצרות

טוֹבּי פליישמן התעורר בוקר אחד בעיר שגר בה כל חייו הבוגרים, שמשום מה שָרצה פתאום נשים שרצו אותו. ולא סתם נשים, אלא נשים עצמאיות שהגשימו את עצמן וידעו מה הן רוצות. נשים שלא היו תלותיות, חסרות ביטחון ומפקפקות בעצמן, כמו הדייטים הפוטנציאליים שהיו ואינם מנעוריו שחלפו ואינם — וליתר דיוק, הנשים שהוא ראה בהן אז דייטים פוטנציאליים אבל לא שמו עליו בכלל. לא, אלה היו נשים נמרצות ופנויות, מעניינות ומעוניינות, מרגשות ונרגשות. נשים שלאו דווקא חיכו לטלפון יום־יומיים־שלושה אחרי שפגשו מישהו, כמקובל, אלא שלחו לו כמה שעות קודם לכן תצלומים של איברי המין שלהן. נשים שגילו פתיחות, שהיו מוכנות לעשות הכול, שביטאו בבירור את רצונותיהן ואת צורכיהן ואמרו דברים כמו "כל הקלפים על השולחן" ו"קשר לא מחייב" ו"אנחנו חייבים לגמור הכול עד עשר כי אני צריכה לקחת את בלה מהבלט." נשים שהזדיינו עם גברים כאילו הן חייבות להם כסף, כלשונו של החבר שלנו סת'.

כן, מי היה מאמין שטובי פליישמן, בגיל ארבעים ואחת, יגלה שהטלפון שלו מאיר מבוקר ועד ערב (ובלילות באור בוהק עוד יותר) מהודעות שכוללות חוטיני, חריצי תחת, ציצים שמציצים מלמטה, ציצים שמציצים מהצד, ציצים שלא טורחים להציץ כלל אלא חשופים לחלוטין, ושאר איברים נשיים שהוא לא העז לחלום אפילו שייתקל בהם ביום מן הימים אצל אישה בעלת עומק — פשוטו כמשמעו, להבדיל מאישה שיש לה אורך ורוחב בלבד, על נייר או על מסך מחשב. וכל זה, אחרי נעורים עתירי דחיות בתחום הרומנטי! וכל זה, אחרי שהימר על אישה אחת לכל חייו! מי היה מאמין? מי היה מאמין שיש בו עדיין חיוניות כזאת?

ובכל זאת, הוא אמר לי, זה היה מטלטל. רייצ'ל כבר לא היתה, והאינות שלה עמדה בסתירה מוחלטת לתוכניות שהיו לו עד אז. לא שהוא רצה אותה עדיין — הוא ממש לא רצה אותה. הוא ממש לא הצטער שהיא כבר לא איתו. אבל הוא חיכה כל כך הרבה זמן שאדי הנישואים יתפוגגו, והתעסק כל כך הרבה בביורוקרטיה שחילצה אותו מהם — סיפר לילדים, עבר דירה, סיפר לעמיתיו — שהוא לא חשב איך ייראו החיים ביום שאחרי. הוא הבין, כמובן, את עניין הגירושים באופן כללי, אבל טרם הסתגל לפרטי הפרטים, כמו הפרט שצד אחד של המיטה נשאר ריק, כמו הפרט שאין יותר למי להודיע שאתה מאחר, כמו הפרט שאתה לא שייך יותר לאף אחד. כמה זמן חלף עד שהצליח להסתכל על תצלומי הנשים שבטלפון שלו במבט ישיר ולא רק להציץ בהם מזווית העין — תצלומים שהנשים עצמן שלחו לו בהתלהבות ומיוזמתן? האמת, פחות מכפי שחשב, אבל זה לא קרה מיד. בהחלט לא מיד.

אפילו פעם אחת במהלך הנישואים הוא לא הסתכל על אישה אחרת — עד כדי כך הוא היה מאוהב ברייצ'ל, עד כדי כך הוא היה מאוהב בכל מוסד ומערכת שהם. הוא השקיע מאמץ רב בניסיון להציל את יחסיהם, ברצינות ובמחויבות, גם כשכל אדם סביר כבר היה מבין שהאומללות שלהם היא לא בת חלוף. לדעתו, היתה אצילות במאמץ. לדעתו, היתה אצילות בסבל. וכשהבין שהכול נגמר הוא הקדיש שנים לניסיון לשכנע אותה שזה לא בסדר, שהם אומללים מדי, שהם עדיין צעירים ויכולים להיות להם חיים טובים בנפרד — וגם אז הוא לא פזל אל נשים אחרות ולו פעם אחת. בעיקר, לדבריו, כי היה עסוק מדי בעצב. בעיקר כי הרגיש כל הזמן כמו זבל, ואף אחד לא אמור להרגיש כל הזמן כמו זבל. יותר מכך. אף אחד לא אמור להתחרמן כשהוא מרגיש כמו זבל. נקודת ההשקה בין חרמנות לבין דימוי עצמי נמוך שמורה כנראה בצדק לצריכת פורנו.

ועכשיו אין לו למי לשמור אמונים. רייצ'ל לא כאן. היא לא במיטה שלו. לא בחדר האמבטיה מורחת אייליינר נוזלי בדייקנות של רובוט לניתוחים ארתרוסקופיים על האזור שבו העפעף פוגש בריסים. היא לא בחדר הכושר ולא חוזרת מחדר הכושר במצב רוח פחות שחור מהרגיל, אם כי לא במידה ניכרת. היא לא ערה באמצע הלילה ולא מתלוננת על תהומות נדודי השינה האינסופיות שלה. היא לא יושבת על כיסא קטן באספת הורים בבית הספר הפרטי מאוד בווסט אנד, שאף על פי כן מצליח להיות פרוגרסיבי, ושומעת מה הן הדרישות החדשות והרבות יותר שיוטלו על ילדיהם האומללים בהשוואה לשנה שעברה (במחשבה שנייה, לאספות הורים היא לא הלכה אף פעם כמעט. בערבים שבהם הן התקיימו, כמו בשאר הערבים, היא היתה בעבודה או בארוחה עם לקוח, וכמו שהגדירה את זה ברגעיה היותר חביבים "תרמה את חלקה", וכהגדרתה ברגעיה הפחות חביבים היתה "הפרה החולבת שלו"). אז לא, היא לא כאן. היא בבית אחר לחלוטין, הבית שהיה פעם גם שלו. בכל בוקר ובוקר הרעיון הכה בו לרגע. הבהיל אותו. וכשהתעורר, המחשבות הראשונות שלו היו כאלה: משהו לא בסדר. משהו קרה. אני בצרות. הוא זה שביקש להתגרש, ולמרות זאת: משהו לא בסדר. משהו קרה. אני בצרות. בכל בוקר הוא סילק את המחשבות האלה מראשו. הוא הזכיר לעצמו שזה המצב הבריא והראוי, שזה הסדר הטבעי. שהיא כבר לא אמורה להיות לידו. שהיא אמורה להיות בבית הנפרד והיפה יותר שלה.

אלא שגם שם היא לא היתה. לא בבוקר המסוים ההוא. הוא גילה את זה כשהטה את גופו אל שידת הלילה החדשה שלו מאיקאה ולקח את הטלפון הנייד, שבנוכחותו הפועמת הרגיש גם בדקות הספורות לפני שעיניו נפקחו ממש. היו לו שבע־שמונה הודעות, רובן מנשים שפנו אליו בלילה באפליקציית ההיכרויות, אבל מבטו נפל מיד על ההודעה של רייצ'ל, שהיתה פחות או יותר באמצע. היה נדמה לו שהיא מקרינה אור שונה מההודעות שכללו איברים למיניהם ורצועות תחרה של תחתונים. היא משכה את עיניו בדרך שאחרות לא משכו. בחמש בבוקר היא כתבה, אני בדרך לקריפָּאלוּ לסוף השבוע. הילדים אצלך לידיעתך.

טובי קרא את ההודעה פעמיים עד שהבין את משמעותה, ואז התעלם מהזקפה שאפשר לה לשגשג בידיעה שהטלפון משופע במושאי אוננות חדשים, וזינק מהמיטה. הוא רץ למסדרון וראה ששני ילדיהם בחדרים שלהם, ישנים. לידיעתך הילדים כאן? לידיעתך? "לידיעתך" זאת אמירת אגב. "לידיעתך" זאת תוספת סתמית. לא משהו חשוב. המידע הזה, שילדיהם הופקדו בביתו בחסות החשכה בחריגה מלוח הזמנים הקבוע ותוך שימוש במפתח שרייצ'ל קיבלה אך ורק למקרה חירום אמיתי ובהול, המידע הזה נראה לו דווקא די חשוב.

הוא חזר לחדר השינה והתקשר אליה. "מה בדיוק עבר לך בראש?" הוא לחש בזעם אל הטלפון. לחישות זועמות עוד לא באו לו בקלות, אבל הוא השתפר מיום ליום. "מה היה קורה אם הייתי יוצא בלי לדעת שהם פה?"

"בגלל זה סימסתי לך," היא ענתה. התגובה שלה ללחישות זועמות היתה חלקלקות מאוסה.

"הבאת אותם אלי אחרי שתים־עשרה בלילה? כי בשתים־עשרה הלכתי לישון."

"הורדתי אותם אצלך בארבע. ניסיתי להירשם לקריפאלו לסוף השבוע. היה ביטול. התוכנית מתחילה בתשע בבוקר. רד ממני, טובי. קשה לי עכשיו. אני ממש צריכה קצת זמן לעצמי." כאילו לא כל הזמן שלה הוא לגמרי ולחלוטין לעצמה.

"את לא יכולה לעשות לי תרגילים כאלה, רייצ'ל." הוא ביטא עכשיו את שמה רק בסופי משפטים, רייצ'ל.

"למה? בסוף השבוע הזה הם אצלך בכל מקרה."

"אבל רק ממחר בבוקר!" טובי הצמיד את אצבעותיו לגשר אפו. "סוף השבוע מתחיל בשבת. זה כלל שאת קבעת, לא אני."

"היו לך תוכניות?"

"מה זה אומר בכלל? מה היה קורה אם היתה פורצת פה שריפה, רייצ'ל? או אם היה לי מקרה חירום של אחד המטופלים והייתי רץ החוצה בלי לדעת שהילדים אצלי?"

"אבל זה לא קרה. רגע, סליחה, הייתי צריכה להעיר אותך ולהגיד לך שהם אצלך?" הוא שקל את האפשרות שרייצ'ל היתה מעירה אותו — עד כמה היא היתה הרסנית להתקדמות שלו לקראת ההבנה שהיא כבר לא חלק מההתעוררות שלו.

"לא היית צריכה לעשות את זה בכלל," הוא אמר.

"טוב, אם מה שאמרת אתמול בערב נכון, היית יכול לצפות שזה יקרה."

טובי גישש בזיכרונו המעורפל אחר דברי השטנה האחרונים שהם אמרו זה לזה, ונזכר בהם בחלחלה עזה ופתאומית: רייצ'ל פלטה איזו שטות על פתיחת שלוחה של הסוכנות שלה בחוף המערבי, כי הרי היא לא מספיק עמוסה ולחוצה גם ככה. אבל באמת, הכול היה מטושטש. בסוף השיחה, הוא נזכר עכשיו, היא צרחה עליו תוך כדי התייפחות והוא לא הבין מה היא אומרת, ואז הקו מת והוא ידע שהיא ניתקה לו בפרצוף. זאת הדרך שבה הסתיימו כל השיחות ביניהם בימים אלה, במקום בהתנצלות ההרגלית של זוגות נשואים. לטובי אמרו כל חייו שאהבה פירושה שאף פעם לא צריך לבקש סליחה. אבל האמת היא שדווקא גירושים פירושם שאף פעם לא צריך לבקש סליחה.

"כל הסיפור הזה לא קל לי, טובי," היא אמרה עכשיו. "אני יודעת שהקדמתי. אבל כל מה שאתה צריך לעשות זה להקפיץ אותם לקייטנה. אם יש לך תוכניות, תבקש ממונה לבוא. למה אנחנו עוד מדברים על זה בכלל?"

איך היא לא מבינה שזאת לא סתם שטות? הוא באמת היה אמור להיפגש עם מישהי הערב. הוא לא רצה להשאיר את הילדים עם מונה — מונה היא הפתרון שלה לכל בעיה, לא שלו. הוא לא הצליח להבהיר לרייצ'ל שהוא אדם אמיתי, שהוא לא איזה סמן מהבהב שמחכה להוראות ממנה, שהוא עדיין קיים גם כשהיא לא איתו בחדר. הוא התקשה להבין מה הטעם בכל ההסכמים ביניהם אם היא לא טורחת אפילו להעמיד פנים שהיא מקיימת אותם ולא מתנצלת כשהיא מפרה אותם. הוא נתן לה מפתח לדירה החדשה שלו לא בשביל תרגילים כאלה, אלא כדי שהעניינים יתנהלו ברוח טובה. ברוח טובה ברוח טובה ברוח טובה. שמתם לב שמשתמשים בביטוי הזה רק בהקשר של גירושים? אולי כי בהקשר הזה משתמשים בו לעתים קרובות כל כך שלא רוצים להרעיל בו שום דבר אחר. כמו שאפשר להגיד "סופני" על כל מיני דברים, אבל אומרים רק על מחלה.

הילדים התחילו לנוע במיטותיהם וזה היה בסדר מבחינתו כי הזקפה שלו גוועה.