על הכול 7 - לסלוח על הכול

פרולוג
שובל
לפני עשר שנים

מאז ומעולם ההורים מנסים להמעיט במפגשים של המשפחה המורחבת של אבא עם המשפחה של אימא. הצד של אימא מתורבת יותר, מלומד, כולם בעלי תארים. האחים של אימא מלומדים ובעלי עסקים בישראל ובארצות הברית, ועדיין לא 'מרימים אף' כמו בני הדודים שלהם. לעומת זאת המשפחה של אבא ברברית. לא רק האחיינים של סבתא עליזה, אלא המשפחה שההורים אימצו, ובהם משפחת קדוש ודוד יוסי.

השבת הם נאלצו לחרוג ממנהגם ולאחד כוחות לכבוד בר המצווה של גל, אחי הקטן. כמו תמיד אני בוחרת לשבת עם המשפחה של אימא רוב השבת, חולקת עם בני הדודים שלי השקפות לעתיד וחלומות על לימודים. תשומת הלב שלי מחולקת בינם ובין הרעש בצד השני של חדר האוכל במלון. שם אבא, יוסי, תומר ואביתר חוזרים כנראה לילדות הקשה ורבים מלחמת אוכל מאולתרת.

"את באה לבריכה?" מאיה, בת דודה שלי שהיא בערך בגילי, שואלת. "סבא וסבתא כבר שם."

"ברור. עד שיש לי סוף שבוע לרבוץ בו על שפת הבריכה בלי ספרי לימוד." אנחנו מתקדמות אל היציאה ומדברות על תכנון הנסיעה שלה ללימודים בהרווארד בשנה הבאה, כשתסיים את הצבא והטיול שאחריו. אני לא יודעת אם הייתי מסוגלת ללמוד מחוץ לישראל. לא הייתי שורדת כל השנים האלה רחוקה מההורים שלי, מסבא וסבתא לוי או מסבתא עליזה, ובטח שלא מהאחיות שלי. אימא חינכה אותנו להיות בלתי נפרדות, לא משנה מה פער הגילים בינינו.

"חנונית," רואי חוסם את דרכי.

"בבון."

"סתומה."

"מטומטם."

"מכוערת."

"מלך היופי ממש."

"מה קורה פה?" מאיה מעבירה מבט בינינו.

"סתם, מראים אהבה כרגיל. נכון, חברה שלי?" הוא מושיט לי אגרוף לכִּיף.

"בטח, חבר שלי." אני מכניסה אגרוף לפניו המכוערות. "תתפגר כבר." אני מתנגשת בו בכוונה בניסיון להכאיב לו, אבל נכשלת. רואי ענק לידי. אומנם הוא לא מר שרירים כמו התאום שלו, אבל בהחלט ענק.

"קופה." הוא מושך בשערי. אני בועטת בירכו וממשיכה ללכת לכיוון הבריכה. מאיה מסתכלת עליי המומה.

"מה?"

"מה זה היה?"

"רואי קדוש, מה נראה לך שזה היה?" אנחנו מגיעות לרחבת הבריכה ואני פושטת את שמלת החוף שלי. "הוא נולד אידיוט."

"אתם לא אמורים להיות חבורה מגובשת כזאת? דור ההמשך או איך שאתם קוראים לעצמכם?"

"אנחנו כן. זה לא סותר את העובדה שאני שונאת אותו." אנחנו לא. אני לא.

"מה שתגידי. את רואה את סבא וסבתא?"

"סבתא הולכת להביא לעצמה איזה דרינק טוב." היא חולפת על פנינו בחיוך. "תשתחררו, בנות. אתן כבר חוקיות, תרשו לעצמכן לשתות."

"תמר!" סבא צועק מהבריכה. היא מבטלת אותו בהינף יד בלי להסתובב לאחור ואנחנו צוחקות.

מאיה מתיישבת על כיסא השיזוף ומוציאה מקדם הגנה. אני מתיישבת בין רגליה ואוספת את השיער כדי שתוכל למרוח לי קרם. אני רואה את רואי צועד שלוב זרוע עם אחת מאורחות המלון. למה בנות תמיד זורקות את עצמן עליו? כי הוא קדוש, זה למה.

"העיניים שלך יוצאות מהמקום, קופה." הוא מתיישב על הכיסא שלידינו ומושיב את החברה החדשה שלו בין רגליו. "שאמרח לך קרם, יפהפייה?" נו, באמת.

"כל מה שתרצה."

"נראה לי שאני עומדת להקיא." אני מניחה יד על פי ומאיה צוחקת מאחוריי. "דוחה."

"מישהו אי פעם נגע בך ככה?"

לא. "מוותרת על התענוג שמישהו כמוך ייגע בי."

"או מישהו בכלל, לא?"

"אמן תטבע." אני מגלגלת עיניים.

"שנצטרף לסבא עד שסבתא תחזור? נראה לי שלא עושה לך טוב לשבת כאן." מאיה צוחקת.

"עדיף." אני נעמדת אחריה ומסתובבת אל הבריכה. "מה זה שם? מישהו טובע?"

"מצחיק," רואי נוחר בבוז.

"מישהו טובע. גבר טובע." אני ממהרת לשפת הבריכה, מאיה ורואי אחריי. בגד הים צף במים ומקפיא אותי במקום. "סבא!" אני צורחת, אבל הגוף שלי לא מגיב. הרגליים הארורות שלי לא זזות. הכול קורה מהר סביבי. רואי קופץ אל תוך המים והופך את סבא. פיו פתוח ומים נשפכים ממנו. עיניו פקוחות לרווחה ודי במבט אחד כדי להבין שאיחרנו. סבא לא זז.

"אברהם, אברהם, אתה שומע אותי?" רואי מכה על פניו, אבל אין תגובה.

"סבא, בבקשה, תענה." מאיה קופצת למים, מנסה לעזור. "שובל, תתאפסי על עצמך! את לומדת רפואה למען השם, תעזרי לסבא!"

"איפה המציל המזדיין? לכי תמצאי מציל. רבאק, שובל, תגיבי!" אני לא מסוגלת. כל המשפחה מגיעה והבנים עוזרים לרואי להוציא את סבא מהמים. הם משכיבים אותו על הרצפה וסבתא מבצעת בו פעולות החייאה שהייתי אמורה לעשות כבר לפני נצח ולהציל את חייו. דמעות זולגות במורד לחיי ורק כשאבא עוטף אותי בזרועותיו אני משחררת זעקת כאב.

"סבא!"

"די, הכול בסדר, מתוקה שלי. סבתא מטפלת בו. הוא יהיה בסדר."

"אני לא הצלחתי לזוז, אבא. זיהיתי אותו, ידעתי שהוא צריך עזרה, אבל לא הצלחתי לזוז." אני מתייפחת. "אני אמורה להיות רופאה. אני אמורה להציל חיים. איך אציל חיים של אנשים אם אני לא מתפקדת מול טביעה בבריכה?"

"נכנסת לשוק כשזיהית אדם קרוב. זה יכול לקרות, אל תכאיבי לעצמך."

"הוא יהיה בסדר, נכון?"

"תסתכלי בעצמך, הוא כבר מגיב." אבא נעמד ומושך אותי אחריו. "את רואה, הוא בסדר."

"סבא," אני צונחת על ברכיי לצידו. "אני מצטערת כל כך, סבא. יכולת למות באשמתי. אני מצטערת."

"תפסיקי להיות דרמטית כמו אימא שלך. אני עדיין צעיר." קולו צרוד וידו מחבקת אותי ברפיון, לא כמו החיבוק הקבוע שלו. "אני בסדר, שובי."

"בנות, קחו את שובל לשטוף פנים ותנו לה מים קרים ומשהו מתוק. היא נבהלה," סבתא מבקשת.

"אני לא עוזבת את סבא."

"מבטיח לא למות לפחות עד שתחזרי."

"סבא!" כולנו צועקים עליו יחד.

"בואי איתי." אדווה מרימה אותי בכוח. ריף, מאי ותהל מצטרפות אלינו. אני שוטפת את פניי והן מגישות לי מים קרים וחטיף שוקולד. גופי לאט לאט נרגע ואני משקיפה מרחוק על סבא שכבר יושב על כיסא פלסטיק ומחייך אליי מרחוק.

"שובלי?" אדווה מחבקת אותי ואני מניחה עליה ראש. "הכול בסדר, סיס. זה נגמר."

"אולי בכל זאת אני לא מתאימה להיות רופאה."

"בטח שכן. כל אחד היה נבהל. זה בסדר."

"סבא יכול היה למות, אדודה. כמו כל מטופל שהיה מגיע אליי והייתי קופאת במקום."

"את קשה עם עצמך לחינם, שובלי. נבהלת מהסיטואציה, קורה. וחוץ מזה את רק בשנה השנייה ללימודים שלך, את עדיין לא רופאה ואת לא יכולה לדעת אם אחרי שהיית עוברת התמחות וכבר נחשפת למראות לא פשוטים, לא היית מתפקדת אחרת."

"אני צריכה רגע לבד."

"בטוחה?"

"כן, תודה." אני מוסרת לה את כוס המים ויוצאת בחזרה אל הבריכה שכבר התרוקנה מאנשים בעקבות מה שקרה. אני מתיישבת על שפת הבריכה, טובלת את רגליי במים, עוצמת עיניים ונושמת עמוק.

"את לא אשמה." הוא עוטף אותי במגבת. "וגם אם היית מגיבה והיית קופצת למים, אף אחד לא מבטיח שהיית יכולה לעזור לו. זה היה התפקיד של המציל שהיה עסוק בהתמזמזות בצד במקום לשים לב למה שקורה בבריכה שלו."

"המשיח הגיע ולא עודכנתי?"

הוא צוחק ומתיישב לצידי, מכניס את רגליו למים ומניח יד על ירכי.

"יש לי סבא אחד, סבתא שמנסה להיות סבתא וסבתא מאמצת. מה שבעצם משאיר אותי עם סבא בלבד. אם הייתי במקומך היום, אם הייתי רואה את אחד האנשים היקרים לי ביותר טובע, אני בספק אם הייתי מגיב אחרת."

"עוד אאמין שיש לך לב, רואי."

"יש. דפוק מלידה, אבל יש." הוא מסתובב אליי ולרגע אני לא רואה את רואי שלמדתי לשנוא אלא חבר ילדות. ראשי מקבל חיים משל עצמו ונופל על כתפו. רואי עוטף אותי ביד אחת ומלטף את זרועי.

"המציל חי?"

"אבא שלך עצר לנו את החגיגה, אז נכון לעכשיו כן, הוא חי." אני צוחקת.

"תודה, רואי."

"אין על מה, קופה. כשתתאפסי על עצמך נחזור לריב כמו תמיד."

"מבטיח?"

"נשבע."

"יופי כי אני לא רגילה לנחמדות שלך. אני מעדיפה אותך בבון מגודל ומטומטם."

"כל עוד יש בי נשמה, אשנא אותך."

"ואני אותך."

"אין לי ספק."

"את בכלל יודעת למה את שונאת אותי?"

אני לא שונאת אותך. הלוואי, אבל אני לא. "לא, ואתה?"

"לא."

"סך הכול הגיוני." אני מרימה את ראשי ורואה את החיוך שלו. כשהוא לא בבון מטומטם הוא נסבל.

"נרגעת?"

"כן."

"יופי, אז קחי את עצמך ולכי לסבא שלך." אני נתמכת בו כדי לקום.

"תודה. על שקפצת למים והצלת את סבא ועל זה."

"רק שתדעי, אם אי פעם תעברי את התואר ותוסמכי לרופאה, אעדיף למות ולא לתת לך לטפל בי, חנונית."

"אמן תטבע." אני דוחפת אותו למים והוא משפריץ עליי בתגובה ומרטיב את כולי. "אידיוט."

"וטרינרית אולי, לא רופאה!" הוא צועק אחריי. בן זונה.

אני מרימה אצבע משולשת בלי להסתובב ונכנסת ללובי המלון, מתיישבת בחיק סבא שחוזר לעצמו לאט לאט ומנסה לשכוח את רואי הנחמד. לא. הוא בבון מכוער, מטומטם ובלתי נסבל. אז מה אם הוא הציל את סבא, אני עדיין שונאת אותו. או לפחות אמורה לשנוא.

פרק 1
שובל

בעבר חלמתי להיות רופאה, אבל החלום נגוז. אחרי מה שקרה עם סבא בחרתי להמשיך בתחום הבריאות, אבל שיניתי מסלול. היום אני אחות בקופת חולים. אני יודעת שהרקע המשפחתי שלי היה עוזר לי להתקבל לכל בית חולים שהייתי פונה אליו, ובפרט לבית החולים שסבתא עבדה בו בעבר. הייחוס היה מקדם אותי בלי כל ספק. נכדה של דוקטור תמר לוי, ששנים ניהלה מחלקה ואף הקימה ארגון שסייע בתרומות לילדים חולים, אחיינית של דוקטור אדר קדוש, מנהלת המחלקה האורתופדית, ובת דודה של דוקטור עומר קדוש, סגן מנהל מחלקת הכירורגיה. אבל לא רציתי את זה. פחדתי ששוב אקפא כשאצטרך להציל חיים. עד הרגע האחרון בחייה סבתא תמר ניסתה לשכנע אותי לחזור בי מההחלטה שלי ולהמשיך במסלול הרפואה. לצערי לא הגשמתי את משאלתה והיא נפטרה עוד לפני שהוסמכתי לאחות.

סבא נפטר שנה לפניה. הצער מילא את חייה מאותו הרגע וכאילו חיכתה להתאחד איתו וויתרה על חייה. ידעתי שהם אהבו, ראיתי את זה עליהם בכל הזדמנות. הם השלימו זה את זה בלי להתכוון בכלל. דיברו בעיניים בלבד, טיפלו זה בזה ואהבו לעיני כול. אימא תמיד אמרה שהמשבר שעברו כשדוד רותם חלה קירב ביניהם והפך אותם לאחד. אבל רק כשסבא נפטר והיא נשארה עם הגעגוע הבנתי כמה האהבה שלהם הייתה חזקה. כמה הם אהבו כמו ביום הראשון. ביום שקברנו את סבא קברנו גם חלק מהלב של סבתא, ושנה בדיוק מיום פטירתו היא נפטרה. כאילו החזיקה כאן רק כדי לוודא שמתאבלים עליו כראוי, שחולקים לו כבוד באזכרות וקוראים עליו קדיש. כשמלאה השנה היא אפשרה לעצמה לשחרר ולהתאחד איתו.

"שובל, את מקשיבה לי?" דוקטור רוזין שואל.

"כן, בטח."

"את בטוחה שאת לא רוצה לנהל את השיחה הזאת עם בן משפחה? מישהו שילווה אותך בתהליך?"

"לא."

"תרשי לי רגע לדבר איתך כקולגה, חבר למקום העבודה, רופא שמעריך אותך ואדם שאוהב אותך כמו בת?" הקשיש האהוב עליי, שדי תפס את מקומו של סבא בלב שלי, שואל בחיוך הקבוע שלו, זה שמרים את השפם הלבן שלו.

"תמיד."

"הופה'לה," הוא מתרומם באנחה קלה, מקיף את השולחן ומתיישב על כיסא לידי. "מתוקה, את בטוחה שאת רוצה לעשות את זה?"

"כן." לא.

"מותר לי לשאול למה?"

"הסיבה ברורה, לא?"

"לא כל כך. לא."

"כי אני רוצה להיות אימא, כמו כל אישה כמעט."

"זה ברור לי, שובל. אני שואל למה לבד? למה בחורה בתחילת שנות השלושים שלה פונה להליך כזה?"

"כי אני רוצה להיות אימא."

"שובל."

"מה אתה רוצה שאעשה, דוקטור? מפריע לך לטפל בי כי אני עובדת כאן?"

"לא, מה פתאום. להפך, כל עוד את עובדת כאן אוכל להיות זמין לך יותר. אבל אני באמת רוצה לדעת למה את כאן? למה את לבד?"

"ידעתי שהייתי צריכה ללכת לבית חולים פרטי או משהו." אני מנסה לקום והוא עוצר אותי. "דוקטור רוזין, תן לי ללכת, בבקשה."

"הקשיש הזה מולך טיפל בנשים רבות לאורך השנים. בהן נשים שנלחמו שנים לשאת פרי בטן וגם נשים שאיבדו תקווה להקים בית ובחרו להביא ילד לעולם לבד. לכל אישה שהגיעה לכאן עזרתי במידה שווה וגם לך אעזור, מתוקה. אני רק רוצה לוודא שאת מבינה למה את נכנסת. שאת לא פועלת בפזיזות. את עוד צעירה, ילדה."

"עברתי את גיל שמונה עשרה, אני רשאית להחליט לעצמי."

"ודאי שאת רשאית."

"אני מעריכה את הדאגה שלך, באמת. אבל בסופו של דבר מדובר בגוף שלי ובחיים שלי. אם החלטתי להביא ילד לעולם לבד, הסיבה לא צריכה לעניין אף אחד, גם לא את הרופא שלי."

"למה אימא שלך לא פה איתך? או אפילו אחת האחיות שלך או חברה טובה? למה את לבד, שובל?"

כי אני יודעת שהן ינסו להניא אותי מזה, לגרום לי להתחרט, לשכנע אותי שילד צריך גם אבא, ולהזכיר לי שיום יבוא וגם תורי למצוא אהבה יגיע. העניין הוא שאני מסכימה איתן על הכול חוץ מעניין האהבה. אני לא חושבת שאמצא אותה כי אני לא מעוניינת בה. אהבה הופכת אותך לחלשה, לפגיעה. לא, תודה.

"זאת רק פגישה ראשונה בנושא. כשנגיע לשלב הבדיקות והטיפולים שמצריכים מלווה, אביא איתי מישהו."

"את מבינה מה את עושה, נכון?"

"כן."

"זה לא יהיה קל, שובל. ליוויתי לא מעט נשים גם שנים אחר כך. החיים שלך ישתנו מקצה לקצה וברוב הפעמים תהיי לבד. תצטרכי להיות לבד. ההורים שלך לא יוכלו להיות איתך עשרים וארבע שבע וגם אם כן, הם לא יחליפו את המיטה הריקה או יספקו תשובות לשאלה 'איפה אבא שלי?' את מבינה את זה?"

אני בולעת רוק. "כן."

"אם ככה, בואי נתחיל. רק אבקש ממך שתאפשרי לי לעזור לך במה שצריך ולא תברחי ממני כשיהיה קשה, בסדר? אני כאן לצידך לכל מה שתצטרכי, מתוקה. בעיקר כשיהיה לך קשה."

דמעות חונקות את גרוני. "תודה, דוקטור רוזין."

"בהצלחה, שובל."

תודה. נראה לי שבאמת אצטרך אותה. הוא נותן לי הפניות לבדיקות ואני נפרדת ממנו בחיוך מתוח, חומקת מחדרו, אוספת את הדברים שלי ובורחת מהבניין. אני נכנסת לרכב ונוסעת בלי כיוון, מנסה לנקות את הראש. אם הייתי ריף, הייתי נוסעת לים, יושבת מולו שעות ונותנת לרחש הגלים לנקות לי את הראש. אבל אני לא ריף. הלוואי שהייתי. בסופו של דבר אני מחנה מתחת לבניין של סבתא עליזה ועולה לדירתה.

"מי זה?"

"זאת אני, סבתא."

"שובלי?" היא פותחת את הדלת ומייד פורשת זרועות לחיבוק. אוי, אלוהים, תודה שהשארת לי סבתא אחת.

"התגעגעתי אלייך."

"רעבה?"

"לאוכל שלך, תמיד." סבתא מציפה אותי בנשיקות ומשלבת את זרועותינו אל המטבח, שם היא מגישה לי צלחת עמוסה בקציצות דגים ברוטב חריף ופורסת לי חלת סופר. יאמי.

"בתיאבון, ילדה יפה של סבתא." היא מלטפת את ראשי. כן, אין כמו לבוא לסבתא עליזה כשיש מועקה בלב. "את רוצה לשתף?" הקציצה נתקעת לי בגרון. אוקיי, אני חוזרת בי. "את לא חייבת, רק אם את רוצה."

"איך ידעת?"

"לא סתם אני סבתא שלך."

"פעם שמרת משהו בתוכך ולא חלקת עם אף אחד עד שהרגשת שאת עומדת להתפוצץ?"

"כן, יותר מעשרים שנה. אולי אפילו שלושים."

"באמת, מה?"

"קודם את. מה מכביד עלייך, שובלי?"

"ועלייך? מה הכביד עלייך, סבתא?" אני מניחה את המזלג שלי. הלך התיאבון.

"הסיבה לחתונה שלי עם סבא שלך, יימח שמו וזכרו."

"לא התחתנת מאהבה, אה?"

"שלום עמר לא ידע מה זה לאהוב. חוץ מאת עצמו כמובן."

"זה נורא אם אגיד שאני שמחה שהוא מת ושלא הכרנו אותו?"

"לא, זאת האמת. לא הגיע לו להכיר את הנכדים ואת הנינים שלו. הוא היה איש רע, רע מאוד, ולא הגיע לו לראות נחת מהמשפחה שלו. זה משהו שהרווחתי בכוחות עצמי. בדם, יזע ודמעות. הרבה דמעות."

אוי, סבתא. אני קמה אליה ומחבקת אותה חזק. "אני אוהבת אותך, מאמא עליזה."

"גם אני אוהבת אותך, שובלי. עכשיו תספרי לי מה מכביד על הלב שלך? מה הביא אותך לכאן באמצע היום?"

דפיקה על הדלת קוטעת את השיחה.

"תני לי, אני אפתח." אני ניגשת לפתוח ומופתעת למצוא את אליהו שדה מלווה בנכד המעצבן שלו, רואי.

"שובלי," הוא מחייך בחום הקבוע שלו.

"היי, סבא אליהו. מה שלומך?" אני מחבקת אותו ומזעיפה פנים אל רואי. מה הוא עושה כאן?

"סבתא עליזה, תגידי לי שהיא לא חיסלה את קציצות הדגים שלי." הוא דוחף אותי הצידה ונכנס. בבון גס רוח.

"שמרתי לך בצד. תשטוף ידיים ושב. אגיש לך."

"כפרה על הראש שלך, י'סבתא עליזה."

"עליזה, אני מתנצל בשם הנכד החזיר שלי." אליהו מכה על עורפו. "תתבייש לך, לא ככה חינכתי אותך."

"בוא נדבר תכלס, סבא, חינכת את אימא וזה לא היה חינוך צפון אירופאי, אז בוא." הוא בוצע מהחלה שלי וטובל ברוטב. מה, לעזאזל?

"ילד חצוף ולא מחונך שכמותך."

"מה שתגיד." הוא טובל חתיכה נוספת, גונב הפעם גם מהקציצה שלי.

"אם לא אכפת לך, אני עדיין אוכלת מזה."

"איכס, זה שלך? אני מקווה שאין לך מחלות מדבקות."

"עכשיו נזכרת? אחרי שפירקת לי חצי צלחת בביס?" אני מתאפקת לא להכות אותו.

"אוי, תסתמי. זאת בכלל מנה בהזמנה שלי. תגידי תודה שאני חולק אותה איתך."

"הזמנה שלך?"

"שוחד כדי להסיע את סבא למרכז."

"סבתא?"

"תפסיקו לריב כמו שני ילדים בגן. יש מספיק אוכל לכולם." היא מניחה צלחות על השולחן. "בואי, שובלי, שמתי לך מנה חדשה."

"הלוואי שייתקע לך פלפל חריף בגרון וידבק לך לחך עד שתישרף."

"שיהיו לך טחורים."

"שתקבל וירוס של שלשולים והקאות."

"חולמת לטפל בי? רוצה לשחק ברופאה וחולה? קינקי, מותק." הוא קורץ במבט מלא זימה. איכס.

"אויש, תיחנק כבר."

"שתדפקי גלֵבָּה במדרגות. אולי זה יסדר את הפרצוף אֵכָה שלך."

"באמת? זאת הקללה הכי קשה שלך?"

"אני עדיין מכבד את סבא וסבתא כאן."

"סיימתם?" סבתא שואלת.

"לא!" שנינו עונים יחד.

"באיזה קטע הוא בא אלייך הביתה, סבתא? ועוד מבקש ממך אוכל בהזמנה אישית? את סבתא שלי, לא שלו."

"תיקון, היא גם סבתא שלי."

"היא לא!"

"היא כן!"

"די!" אליהו מכה על השולחן. "תסתמו שניכם. עופו לסלון ושבו כל אחד בקצה אחר עד שתירגעו."

"אבל —"

"שניכם, שובל." סבתא מצדדת בו ואני מצמצמת אליה מבט.

"רגע, למה סבא אליהו כאן בכלל? ולמה את צריכה לשחד את רואי כדי שיביא אותו למרכז? מה קורה כאן, סבתא?"

"הם נפגשים אחת לשבוע לתת מספר ואני הנהג של סבא. יש לך בעיה עם זה?"

"רואי!" כולנו צועקים עליו והוא צוחק. איכס.

"בבקשה, תגידי לי שזה לא נכון. בלי להעליב כמובן, אבל איכס, את סבתא שלי."

"אני נראית בגיל למה שהוא אמר?"

"אני עומדת להקיא."

המניאק צוחק לידי בתגובה. בלי כוונה, לא במאת האחוזים לפחות, אני באמת מקיאה עליו.

"זהו, אני גומר אותך."

"תעזור לה להגיע לשירותים במקום לצעוק כמו תינוק מגודל," אליהו מבקש. רואי מעקם פרצוף וגורר אותי לחדר הרחצה. אני ממשיכה להקיא מעל האסלה והוא מנסה להתנקות בכיור. מגיע לו, חתיכת אידיוט.

"הלוואי שתקבלי כינים."

"שתקבל שחין."

"אני שונא אותך."

"אם הייתי יכולה, הייתי הורגת אותך."

"אין פלא שאת לבד. מי יתחתן עם יצורה כמוך, תגידי לי?" הוא שוטף ידיים וסוגר את הברז. "אם אי פעם תמצאי מישהו שיסבול אותך ויביא לך ילדים, אני מקווה שהוא יהיה אבא פעיל כי מסכן הילד שיהיה תלוי בך."

הוא יוצא מהחדר ואני טורקת את הדלת וצונחת על הרצפה, מחבקת את רגליי אליי ופשוט בוכה. לא, רואי, נראה שלא אמצא מישהו שיסבול אותי ויביא איתי ילדים. מסכן הילד שלי כי נראה שיהיה לו רק אותי.

רואי

"אני עדיין כועס עליך." סבא טורק את דלת הג'יפ כשאנחנו מגיעים. או, אליהו שדה עצבני. הוא אפילו לא חיכה שאעזור לו לרדת.

"סבא, אני —"

"תסתום את הפה שלך, רואי. מה זאת ההתנהגות הזאת? ככה מדברים לנשים? ולבת משפחה?"

"היא לא משפחה שלי."

"התביישתי מעליזה, התביישתי בשמך על ההתנהגות שלך. תתקן את זה."

"ממתי אתה מתרגש מהריבים שלנו? זה ככה כבר שלושים שנה."

"וזה עושה את זה בסדר?"

"כן."

"לא." הוא מתקדם אל המעלית ואני הולך אחריו. "טיפת כבוד אין לך. טיפה אחת קטנה."

"אתה סתם מגזים."

"שמעתי מה אמרת לה, רואי."

"נו, יופי, אז שמעת גם מה שהיא אמרה לי."

"לא דיברתי על הריב שלכם ליד השולחן." הוא נעצר ומרים אליי מבט מאוכזב. "לא אומרים דברים כאלה לאישה, ילד. לא משתמשים בפצע פתוח של אדם כדי לריב איתו בצחוק. למילים יש משקל כבד מאוד ולפעמים הן פוצעות את הנשמה, את מה שאף אחד לא רואה."

"מה כבר אמרתי לה? שתדפוק גלבה שתסדר לה את הפרצוף המכוער שלה? נו, באמת, סבא."

"רואי," הוא מכה על זרועי. "לא אומרים לאישה שלא סתם היא לבד, שלא אוהבים אותה. אני מתבייש בך." הוא דוחף אותי לאחור ונכנס למעלית. "תתקן את זה."

"לא יקרה."

"אתה עוד תצטער על זה. מילה של זקן. אתה תכה על חטא." הדלתות נסגרות בפניי.

אני חוזר לג'יפ שלי, מדליק סיגריה ונוסע לעבוד במועדון. מיום שתהל וליאם עזבו למרכז העבודה נשארה לאלי ולי. בכל יום אנחנו מפרפרים בין המועדונים, הקזינו והמסעדות שלנו. בן, בועז ועמית מגבים אותנו כשצריך ולרוב אני משתדל לקבל על עצמי יותר עבודה. בכל זאת לאלי יש אישה ושלושה ילדים שמחכים לו בבית ולי אין כלום.

"מה אתה עושה פה בשעה כזאת?" אלי שואל מהבר ומחליק אליי כוסית.

"עובד. מה אתה עושה פה?"

"ראיינתי כמה אנשים חדשים לצוות."

"מישהו עבר את הריאיון שלך?"

"לא."

"כמה מפתיע." אני מתיישב מולו ולוגם מהמשקה. "בקצב הזה אנחנו לא נחזיק עד הפנסיה, אחי. הגוף שלנו יקרוס הרבה לפני."

"אתה מעדיף שאכניס סוס טרויאני?"

"לא, ואתה מגזים."

"לידיעתך, הרגע תפסתי בן של זונה שחושב שעשו אותי באצבע או משהו. חייל של גולן שחשב להיכנס לעסקים שלנו."

"הוא חי?"

"תגדיר חי."

"נושם?"

"כן."

"מתהלך בכוחות עצמו?"

"סוג של, כן."

"אז מה כרתָּ לו?"

"לא נגעתי בו."

"ביסט?"

"הוא היה רעב. מאי עושה לו דיאטה כי הוא כבר זקן. מי אני שאמנע מהילד שלי אוכל?" הוא צוחק וגורר אותי אחריו.

"באמת ירשת את האכזריות של סבא שמעון, אחי."

"יימח שמו וזכרו, אמן."

אמן. "מי בקזינו היום?"

"בועז. אסיים כאן ואלך הביתה. הבטחתי למאי שאגיע מוקדם."

"ומי שומר עליה אם בועז עובד?"

"אבא."

"אתה צוחק."

"לא, באימא. אריה אמרה לו שהוא מזניח אותה ושהוא כבר לא סבא מותק. תוך עשר דקות אבא התייצב אצלנו והתחנן לסליחה." אריה מסובבת את אבא על האצבע הקטנה. כנכדה היחידה בין בנים, עד שהגיעה אגם לפני חצי שנה, היא קיבלה את מלוא תשומת הלב של סבא שלה. בהצלחה לאגם בתחרות ושתצא מזה בחתיכה אחת. אריה מסוכנת כמו אבא שלה.

"אז מה, הוא מקריא לה סיפור לפני השינה?"

"כן, על מה שהוא יעשה אם היא תביא חבר הביתה לפני גיל שלושים."

"זה ייגמר בבכי, אחי, ובכי מצד אבא."

"אני יודע." הוא מוזג לעצמו כוסית ומצטרף אליי על כיסא הבר. "מה איתך, אחי? אין מישהי באופק?"

"לא שידוע לי."

"זה שתיקח על עצמך עוד משמרת ועוד עבודה לא יעזור לך למצוא אותה. אתה יודע, נכון?"

"אולי אני גיי בארון."

"ראיתי אותך עם יותר מאישה אחת. גיי אתה לא. אתה פשוט מפחד להיכנס לקשר כי אתה חושב שהלב שלך עדיין בסכנת קריסה."

"אני לא כוסית רכרוכית, י'זין."

"לא התכוונתי בקטע רומנטי, אידיוט. התכוונתי לבעיות הרפואיות שלך. אחי, עברת את זה. כבר שנים לא אושפזת ולמדת לחיות לצד זה. למה אתה מונע מעצמך אושר?"

"אשאל אותך משהו ותענה לי בכנות. אם היית יודע שאתה יכול להתפגר בבום בלי שום התראה, היית נותן למאי להתאהב בך, מתחתן איתה ומביא ילדים שאולי יגדלו כיתומים?"

"זה לא מה שאני עושה? יכולים להוריד אותי בכל רגע, אחי. יותר מזה, ניסו לא פעם. מה ההבדל?"

"יש הבדל."

"אוקיי, מה ההבדל?"

"דפֵקה בלב יכולה לגמור אותי בבום. ניסיון חיסול, אימנו אותך שנים לצאת מזה כמחסל ולא כמחוסל, כמו שקרה בעבר. וחוץ מזה גם אם תיפגע פיזית, יש לך זמן להגיע לטיפול רפואי ולהינצל. זה לא אותו הדבר."

"בולשיט."

"טוב."

"רואי, אחי, זה בולשיט. אתה לא יכול למנוע מעצמך לאהוב ולהקים בית כי אתה מפחד להתפגר. תסתכל עליי, תראה אותי מיום שמאי בחיים שלי. רבאק, אחי, אני מחייך כל יום. אני מאושר. אתה יודע מה זה להתעורר בבוקר ולמצוא את האישה שלך לצידך? אתה יודע מה זה שהילד שלך קורא לך 'אבא' וחושב שאתה הגיבור שלו? שהוא מחבק אותך ואומר לך שהוא אוהב אותך הכי בעולם? לא אשקר, אריה מוציאה לי שערות לבנות, ועדיין לא הייתי מוותר על זה."

"אבל גם אני מחייך."

"לא, אתה משחק את עצמך אידיוט כדי להסתיר את מה שיושב לך על הלב."

"מצטער שנולדתי דפוק גנטית."

"כולנו דפוקים, אחי. יש לנו אימא משוגעת ואבא חולה נפש מאובחן שמטופל כבר יותר משלושים שנה אצל פסיכולוגית משוגעת שמעיפה עליו דברים בזמן הטיפול. אז מה?"

"היא באמת משוגעת."

"שב עם אבא בכל יום ראשון בבוקר ונראה אם לא תשתגע בעצמך." הוא מניח יד על עורפי ומושך אותי אליו. "אחי, כולנו דפוקים. תהל נדפקה עם החטיפה לכפר, ליאם עם מכון הגמילה, אני דפוק מלידה כי הייתי צמוד לאבא. היחידה שעוד יש לה סיכוי להיות נורמלית זאת שיר."

"תכלס."

"תשחרר את הרחמים העצמיים שלך ותבנה בית. תשמע לאחיך. צא כבר מהבניין של ההורים ולך תתעורר במיטה עם אישה שאתה אוהב."

"אין בעיה. אעשה את זה עוד היום."

"לך תזדיין."

"אמצא מישהי היום במשמרת."

"דפוק."

"גנטית, לא לשפוט."

"מה שתגיד. יאללה, אני זז למועדון בחיפה ומשם הביתה. בניגוד אליך מחכים לי בבית ואני אוהב את זה."

"לך תזדיין."

"שלא יהיה לך ספק." הוא קם וטופח על גבי. "בקרוב אצלך, אחי. ולא עם עוד אחת על הדרך, אלא אחת לפחות כמו מאי, שתיתן לך סיבה לקום בבוקר. אוהב אותך."

"אני מתחיל להאמין שאתה במחזור, אליהו."

"לפעמים החינוך של סבתא עליזה מרים ראש." הוא מסיים את המשקה שלו ויוצא.

אני גורר את עצמי למשרד, עובר על דוחות הספקים עד שכל העובדים מגיעים, ומתדרך אותם. כשהדלתות נפתחות אני עולה למשרד ומשקיף מהחלון על הקהל למטה. רובם צעירים, בני גילי אפילו, רוקדים בזוגות או מתחילים עם בני המין השני. אולי אלי צודק. אולי אני באמת מונע מעצמי אושר ולא באמת אתפגר. אולי.