אשמת הניצול
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
אשמת הניצול
מכר
מאות
עותקים
אשמת הניצול
מכר
מאות
עותקים

אשמת הניצול

4.9 כוכבים (12 דירוגים)

עוד על הספר

אלדר הוכמן

אלדר הוכמן הוא פסיכיאטר, סופר ומרצה בבית הספר לרפואה של אוניברסיטת תל אביב. הוכמן הוציא לאור ספר שירה בשם מציאות של אנורקסית בסאן טרופז. מתגורר בפתח תקווה, נשוי ואב לשלוש בנות. 

נושאים

תקציר

מלחמת חרבות ברזל פורצת ובנה של רונה חסר. היא מנסה להיאחז בעובדות אך לא מוצאת ביניהן מקום לעצמה. גם טכניקת ההרפיה של בעלה עופר, שפוקק את אצבעותיו בפניה, לא עוזרת לה להפסיק לרטוט. רק כשהיא יורדת לבור שנפער מתוך ההריסות של ציפורה, אמא של תצפיתנית שנחטפה לעזה, היא מצליחה לתפוס מחסה.

פרק ראשון

המקרר בסוּפר עולה על גדותיו. אני מחפשת את אריזת היוגורט שלו, זו העשירה בחלבון. 
אישה אחת מביטה בי מאחור, קפואה.
אני אוחזת ביוגורט ומקלפת את אחת מפינות המכסה. מהפתח שנוצר אני יונקת, משיבה למדף את האריזה ריקה ויוצאת. 
בחלל המקרר האחר, זה שבבית, אני מסתכלת על הערבה שהחזרנו להצטנן אחרי נטילת לולב, ולידה הבדיקה של אורי, שתכננתי להביא באִסְרו חג לקופת חולים. כמה הוא התבייש שיגלו לו דם סמוי בצואה, אבל בגלל שזה רץ במשפחה, אין ברירה, בסוף נכנע לי ועשה. 
צליל הטלפון מתנגן עמום מבעד לדלתות המקרר הפתוח. אני משאירה אותו פעור פה, כמוני, נהנית מהנשיפות הקרות, מקווה שהצפצוף הפעם יתריע בכל פעם שהטמפרטורה עולה. 
איך, איך לא הייתה התרעה.
הלו,
שלום, רונה? זו את?
כן, נכון, זאת אני. תודה שאתם מתקשרים. המילים נקשרות לי ללשון, מסרבות לצאת מחלל הפה בסימן שאלה.
רונה, אין חדש. הוא עדיין בחזקת נעדר.    

אלדר הוכמן

אלדר הוכמן הוא פסיכיאטר, סופר ומרצה בבית הספר לרפואה של אוניברסיטת תל אביב. הוכמן הוציא לאור ספר שירה בשם מציאות של אנורקסית בסאן טרופז. מתגורר בפתח תקווה, נשוי ואב לשלוש בנות. 

עוד על הספר

נושאים

מה חשבו הקוראים?

*אחרי הרכישה תוכלו גם אתם לכתוב ביקורת
12 דירוגים
11 דירוגים
1 דירוגים
0 דירוגים
0 דירוגים
0 דירוגים
1/11/2024

ספר מרתק!

6/10/2024

הספור מעלה נושא מעניין וחשוב של אנשים פגועים, בודדים במצוקתם האישית, ש"מתלבשים" על אירועים לאומיים על מנת להיות חלק ולהרגיש שייכות. כתוב בשפה עשירה, קולחת ועמוקה.

5/10/2024

התרגשתי לקרוא. עמוק וסוחף!

5/10/2024

סיפור קצר שהשפיע על הסתכלותי על הכאן ועכשיו בישראל של היום. המעברים בין פנים לחוץ הדמות הראשית, שמתבוננת, חווה וגם פועלת לסירוגין. את כקוראת נעה בין העלילה הקטנה לבין העולם השלם של הדמות והסובבים אותה. סוף קורע לב.

5/10/2024

אמנם הסיפור הוא סיפור קצר אך הוא מלווה אותך זמן ארוך גם לאחר סיום קריאתו. במהלך הקריאה ובעיקר לאחריה מתגלים לקורא אט אט עוד רבדים, משמעויות ותובנות חדשות. כמו מתנה שעטופה במספר עטיפות ורק לאחר שאתה פותח את כולן אתה מבין איזו מתנה קיבלת… נראה שהסופר מכיר היטב את נבכי נפשו של האדם….

5/10/2024

סיפור מרגש. קראתי פעמיים. בפעם השנייה פתאום הכל נראה ברור יותר. סימני התקופה הקשה שבה אנו נתונים מאז אוקטובר 2023, ניכרים בכל פסקה ונקודת המבט לא שגרתית, מרגשת ומעוררת עניין. מוצאת את עצמי חושבת על בחירת השמות בסיפור, הנפתולים שכל דמות עוברת והאופן בו כל אחד מעבד כ"כ שונה את החוויה. יישר כח. תודה רעות על מתן האפשרות לקרוא את הסיפור.

3/10/2024

מרתק

2/10/2024

ספור קצר המתמצת בצורה מופלאה עלילה עכשווית סבוכה ומעוררת מחשבה . קריאה נוספת , בפעם השנייה , שופכת אור ומבהירה לקורא פרטים מוכמנים נוספים הנעלמים מעיניו בקריאה הראשונה . מדהים !

1/10/2024

הספר מפתיע מאד, מדבר על הכאן ועכשיו ברגישות ובעוצמה. הקריאה קלילה ונעימה. הסיפור מצליח להפתיע ואז אחרי התפנית הדברים מתבהרים. אתה חושב שאתה יודע על מה הסיפור ומה יקרה, ולפתע הפתעה. סיפור מעורר מחשבה והשראה. תודה

1/10/2024

הסיפור הקצר הזה ריתק אותי כבר מהשורות הראשונות וסיפק לי חוויית קריאה מהנה. עם זאת, בקריאה השנייה גיליתי רבדים עמוקים יותר ומשמעויות נסתרות שלא הבחנתי בהן במבט הראשון. התובנות שעלו מתוך הסיפור מרגישות לי רלוונטיות במיוחד לתקופה הזו, כשמה שהוא נוגע בו משקף בצורה מדויקת את המציאות המורכבת שסביבנו. זו יצירה שמזמינה קריאה חוזרת, והיא ממשיכה להדהד בי גם אחרי שסיימתי לקרוא.

10/10/2024

סיפור תקופתי קצר, שנותן בוקס חזק בבטן. מתמצת את החיים פה

אשמת הניצול אלדר הוכמן

המקרר בסוּפר עולה על גדותיו. אני מחפשת את אריזת היוגורט שלו, זו העשירה בחלבון. 
אישה אחת מביטה בי מאחור, קפואה.
אני אוחזת ביוגורט ומקלפת את אחת מפינות המכסה. מהפתח שנוצר אני יונקת, משיבה למדף את האריזה ריקה ויוצאת. 
בחלל המקרר האחר, זה שבבית, אני מסתכלת על הערבה שהחזרנו להצטנן אחרי נטילת לולב, ולידה הבדיקה של אורי, שתכננתי להביא באִסְרו חג לקופת חולים. כמה הוא התבייש שיגלו לו דם סמוי בצואה, אבל בגלל שזה רץ במשפחה, אין ברירה, בסוף נכנע לי ועשה. 
צליל הטלפון מתנגן עמום מבעד לדלתות המקרר הפתוח. אני משאירה אותו פעור פה, כמוני, נהנית מהנשיפות הקרות, מקווה שהצפצוף הפעם יתריע בכל פעם שהטמפרטורה עולה. 
איך, איך לא הייתה התרעה.
הלו,
שלום, רונה? זו את?
כן, נכון, זאת אני. תודה שאתם מתקשרים. המילים נקשרות לי ללשון, מסרבות לצאת מחלל הפה בסימן שאלה.
רונה, אין חדש. הוא עדיין בחזקת נעדר.    

המלצות נוספות