מעל שדה הקרב

נכון לעת זו, מרץ 2025, דומה כי המלחמה בעזה מסתיימת בכישלון ישראלי מובהק. למלחמה הוצבו ארבעה יעדים, וישראל לא הגיעה אף לא לשלוש וחצי מהם. אומנם היא הצליחה להשיב חטופים חיים, אך היא כשלה בחיסול הכוח הצבאי של חמאס, היא כשלה במיטוט שלטון חמאס, והיא אינה מצליחה להחזיר בבטחה את תושבי עוטף עזה לבתיהם. תוצאת כישלון המלחמה עומדת בסתירה לשורת ההצלחות הטקטיות בעזה. היא גם עומדת בניגוד להבטחות המנהיגות הישראלית ובניגוד לתיאורי המציאות, כפי שהוצגו על ידי דוברי הממשלה והצבא.

פרק זה יספק הסבר לפער שבין הכוונות והתקוות לבין המציאות, וכמו כן יעסוק  במה שהתרחש החל משמונה באוקטובר 2023, בעיקר ברמה האסטרטגית. ייחשפו כשלי ההנהגה הישראלית, ועד כמה ההנהגה הישראלית, פוליטית וצבאית כאחת, התאפיינה בהיעדר הבנה של טבע המלחמות בכלל והבנת המלחמות המודרניות בחמישים השנים האחרונות בפרט.

א. חשיבות הנרטיב

מלחמת וייטנאם

לפני למעלה מעשור ביקרתי בווייטנאם. המארחים הפגישו אותי עם גנרל וייטנאמי מבוגר מאוד, שהיה מפקד דיוויזיה בצבא צפון וייטנאם בזמן מלחמת וייטנאם בתחילת שנות השבעים של המאה שעברה. הגנרל הווייטנאמי העלה את השאלה כיצד צבא צפון וייטנאם ניצח את ארצות הברית אף על פי שעוצמתה הצבאית של ארצות הברית עלתה בהרבה על זו של צפון וייטנאם. תשובתו הפתיעה אותי: "ניצחנו היות שסיפרנו את הנרטיב הנכון, בעוד האמריקנים דבקו בנרטיב שגוי". שאלתי אותו למה הוא מתכוון, והוא נתן לי את ההסבר הבא: הסיפור שהאמריקנים סיפרו לעצמם היה שמשמעות מלחמה זו היא המאבק בין העולם החופשי, שאותו מייצגת ארצות הברית, לבין הקומוניזם. דרום וייטנאם היא מדינת חסות אמריקנית, ועל כן היא מייצגת את "הערכים הטובים", בעוד צפון וייטנאם היא מדינה קומוניסטית הנתמכת על ידי שתי מעצמות קומוניסטיות: סין וברית המועצות. בעיני האמריקנים, משמעות הדבר הייתה שצפון וייטנאם היא השתקפות "הרוע האבסולוטי". עוד הוסיף, כי  המלחמה בין הצפון הקומוניסטי לבין הדרום ה"חופשי" בווייטנאם אינה אלא התנגשות מלאה בין המעצמות העומדות משני צדי המתרס: ארצות הברית בצד אחד וסין עם ברית המועצות בצד האחר. היות שארצות הברית הייתה שבויה בתפיסת עולם דיכוטומית זו, היא הרגישה כי אין מנוס וכי היא מחויבת לנצח, שכן אם תפסיד תקרין תבוסתה על מעמדה בעולם. נוסף לכך, אם כל וייטנאם תיפול בידיים קומוניסטיות, אזי תיווצר "תופעת הדומינו", דהיינו וייטנאם הקומוניסטית תגרור אחריה עוד ועוד מדינות תחת השלטון הקומוניסטי. 

שאלתי את הגנרל: אם כך, מה היה הנרטיב הווייטנאמי? והוא השיב לי שהווייטנאמים לא נלחמו למען הקומוניזם. הוא טען שכבר מלכתחילה הוא ורבים שכמותו השכילו להבין שהקומוניזם – אין בו דבר מלבד שקרים. לא למען הקומוניזם הוא היה מוכן לחיות חמש שנים בג'ונגלים בתנאי הישרדות קשים, עם אוכל מועט ונחשים רבים סביבו, בעת שבני עמו סופגים הפצצות אמריקניות כבדות. הווייטנאמים נלחמו למען ערך חשוב בהרבה: איחוד מחדש של וייטנאם למדינה אחת. הגנרל הווייטאנמי הסביר לי שווייטנאם היא אומה גאה הקיימת שלוש מאות שנה, שרשמה על דפי ההיסטוריה שלה ניצחונות רבים, לרבות ניצחון על הסינים, על היפנים במלחמת העולם השנייה, ועל הצרפתים ששלטו בה ב-1956. בתחילת שנות השישים החליטו המעצמות לחלק מדינה זו, הכה אהובה על אנשיה, לשניים: לדרום וייטנאם ולצפון וייטנאם. הווייטנאמים מיאנו להסכים לכך. עיקר מלחמתם  נגד ארצות הברית, מלחמה שנמשכה כ-15 שנה, היה למען מטרה אחת בלבד: לחזור להיות אומה אחת, לא מפוצלת. היות שנרטיב זה היה האתוס הלאומי, מובן שמאה אחוז מתושבי הצפון תמכו באתוס זה, וכאשר תשעים אחוז מתושבי דרום וייטנאם הזדהו גם הם עם אותה מטרה, נדונה מלחמתה של ארצות הברית לכישלון, וזאת למרות יתרונה הצבאי. 

הגנרל תמה כיצד כשלו האמריקנים בהבנת הנרטיב הווייטנאמי, ואימצו נרטיב שכלל לא שיקף את המציאות. הרי לא עברו יותר ממאה שנים מאז מלחמת האזרחים בארצות הברית, שגם היא נבעה ממניעים של אתוס לאומי. במילים אחרות, גם מלחמה זו, מטרתה הייתה להבטיח שהמדינה תישאר אומה אחת ולא תפוצל לשתיים. "הסיפור שלנו," הוסיף הגנרל, "זהה לסיפורו של לינקולן..."