בית הספר לקסם אישי

הקדמת המחבר

מדי פעם אני מסכים עם ה"וושינגטון פוסט". בנוגע ל"בית הספר לקסם אישי" הם כתבו, "אי אפשר לכתוב רומן עכשווי יותר טוב מזה על המלחמה הקרה".

אבל המלחמה הקרה נגמרה, אז האם "בית הספר לקסם אישי" עדיין רלוונטי? זה כמו לשאול אם כל רומן מלחמה או רומן היסטורי עדיין רלוונטי. אנחנו עדיין קוראים את "האיליאדה" מלפני 3,000 שנה, אחד מספרי המלחמה הראשונים שנכתבו אי פעם, ואילו בין הרומנים העכשוויים על מלחמת וייטנאם ועל המלחמה הקרה יש כאלה שנבלעו בתהום הנשייה, ואחרים שקוראים עדיין נהנים מהם. אם כך, שאלת הרלוונטיות אינה השאלה הנכונה. השאלה הנכונה היא מה הופך ספר לטוב ועל־זמני? התשובה, כידוע, היא כתיבה טובה, עלילה אמינה, דמויות מעניינות, דיאלוג ריאליסטי, מתח, מסתורין, רומנטיקה, מלחמה בין טוב לרע ולפעמים גם סוף טוב.

אנחנו יודעים שמלחמה מולידה מאות רומנים, ורובם נכתבים אחרי הירייה האחרונה. אבל משום מה, המלחמה הקרה לא שימשה השראה לרומנים רטרוספקטיביים חשובים מאז נפילתה של חומת ברלין ב־1989. נדמה שכל מה שנכתב בתקופה ההיא, כמו "בית הספר לקסם אישי", הרומנים של לה קארה, הספרים הראשונים של טום קלנסי או אלפי ספרי ריגול ומותחני אפוקליפסה גרעינית, שפורסמו בין 1945 ל־1989 ועסקו במלחמה של המזרח נגד המערב, היו ויישארו כל ספרות המלחמה הקרה. אותו הדבר נכון גם לגבי סרטים — מאז נפילת החומה, הוליווד לא נגעה בנושא בצורה משמעותית, למעט כמה יוצאים מן הכלל.

מיותר לציין שספרי עיון, ספרי לימוד וסרטים דוקומנטריים נכתבו והופקו בשפע מאז סיומה של המלחמה הקרה, אבל נדמה שבאמנות, הנושא מת.

אבל גם אם סופרים לא מעוניינים עוד לכתוב על המלחמה הקרה ומפיקי סרטים לא מעוניינים להתמודד עם הנושא, מה שכבר נכתב וצולם עדיין יכול לבדר ולחנך.

"בית הספר לקסם אישי" מתרחש בברית המועצות לשעבר. השנה היא 1988 בקירוב, והרקע בתמצית הוא זה: עובדי השגרירות האמריקאית במוסקבה מתוודעים לקיומו של בית ספר סובייטי לריגול (בית הספר לקסם אישי), שמכשיר סוכני קג"ב לדבר, להתנהג, להיראות ולחשוב כמו אמריקאים. המדריכים בעל כורחם כולם אמריקאים — טייסי קרב שמטוסם הופל מעל צפון וייטנאם בזמן המלחמה שם ונשבו. בתחילת הספר הם נחשבים נעדרים זה יותר מעשור, ולא ידוע מה עלה בגורלם.

לא אסגיר פרטים נוספים, אבל אספר איך הגעתי לסיפור הרקע הזה. ב־1968 שירַתי כקצין חי"ר במלחמת וייטנאם. באפריל אותה שנה עברתי בבסיס חיל האוויר פוּ־בּיי בהוּאֶה ונכנסתי לשתות בירה קרה במועדון הקצינים. הטייסים שישבו שם פגשו חי"רניקים רק לעתים רחוקות, ואני עצמי כמעט לא פגשתי טייסי קרב. הם התעניינו בחייו של חייל יבשתי, ואני התעניינתי בחייהם של טייסי קרב, שחמקו מטילי קרקע־אוויר וניהלו קרבות ירי אוויריים בין בירה לבירה. למרבה האירוניה, הם חשבו שהתפקיד שלי מסוכן יותר משלהם, ואני חשבתי שמי שטס מעל שטחי השיגור בדרך להאנוי ולהייפּונג הוא כנראה בעל נטיות אובדניות. כך או כך, אחד הטייסים הזכיר בשיחה כבדרך אגב את "החבר'ה שהתגלגלו למוסקבה". כששאלתי למה הוא מתכוון, הוא אמר משהו כמו, "אתה יודע, הטייסים ששרדו, אבל לא מופיעים ברשימות השבויים או בסרטי התעמולה של האנוי."

עניתי, "יכול להיות שהצפון וייטנאמים לא חושפים את השמות של כל השבויים שלנו."

הטייס השיב, "לא, כי הם שולחים חלק מהם למוסקבה. זה הגמול על טילי הקרקע־אוויר שהסובייטים נותנים להם."

אני זוכר שנדהמתי מדבריו.

הטייס המשיך, "חיל האוויר האדום משתמש בחבר'ה האלה כדי להכשיר טייסים בטקטיקות אמריקאיות וללמד אותם על היכולות ועל הציוד שלנו."

זה נשמע לי הגיוני והנהנתי.

טייס אחר הוסיף, "החבר'ה האלה לעולם לא יחזרו הביתה." הוא עשה בידו תנועה של שיסוף גרון.

חילופי הדברים האלה נשארו איתי, וכשהמחלוקת סביב הנעדרים האמריקאים החריפה, בשנות השבעים והשמונים של המאה הקודמת, הקפדתי לצפות בכל דבר שהזכיר את מה ששמעתי בפו־ביי ב־1968. אבל מעולם לא ראיתי מסמך כתוב ולא שמעתי מישהו מדבר על האפשרות הזאת. היא המשיכה לרדוף אותי, והרעיון נהפך לרקע של "בית הספר לקסם אישי".

הספר התקבל יפה כשפורסם ב־1988 והיה לרב מכר. הפרסום שפך שמן על בעירת המחלוקת סביב הנעדרים, כשהעלה את האפשרות שהסובייטים שותפים לקונספירציה.

קיבלתי מאות מכתבים שבהם נשאלתי איפה נתקלתי ברעיון הזה, איזה מידע נוסף יש לי, ואם יש לי הוכחות מוחשיות לדברים שכתבתי. חלק מהמכתבים היו ממשפחות הנעדרים, והם שברו את לבי.

עבדתי זמן מה עם קבוצות של שבויים ונעדרים, ובלי להיכנס לפרטים הקשים, בקושי הצלחנו לחשוף חומרים ששפכו אור על גורלם. אבל כמו אחרים, גם אני השתכנעתי שלפחות כמה נעדרים מוחזקים בברית המועצות.

ואז ברית המועצות התפרקה, ופתאום צצו רמזים לכך שאמריקאים — לא רק מווייטנאם אלא גם מצפון קוריאה — הוחזקו שם בשבי. אבל הדיווחים המעורפלים מברית המועצות לשעבר לא הצליחו להרכיב תמונה מלאה.

אני מניח שזמן רב כל כך אחרי התמוטטות הקומוניזם הרוסי, בהתחשב בחברה הפתוחה יחסית בברית המועצות לשעבר, אם מספר משמעותי של חיילים אמריקאים עדיין היו ברפובליקות הסובייטיות, היינו שומעים על כך. ואולי לא?

אם כך, נשאל שוב, האם "בית הספר לקסם אישי" רלוונטי? נדמה לי שכן, ולו רק מפני שהוא משקף במדויק את התקופה האפלה ההיא, שבה כולנו חשבנו שאנחנו על סף השמדה גרעינית. הוא מספק הצצה אל התפיסה שלנו את "אימפריית הרשע" ואל הפרנויה לגבי כוונותיו של הצד השני, בשני הצדדים.

ב־1986 נסעתי לברית המועצות במסגרת התחקיר לספר. אחרי שהעברתי את רוב חיי תחת איום אמיתי או מדומיין — תמרונים לקראת פשיטה אווירית בבית הספר היסודי, מקלטים מפני פצצות, סרטים בסגנון "ד"ר סטריינג'לאב" וכן הלאה — לא היה לי מושג למה לצפות.

קבלת הפנים בנמל התעופה במוסקבה היתה נוראית בדיוק כפי שציפיתי — יותר מדי שאלות, בידוקים ביטחוניים, בירוקרטיה ואי נעימות כללית. הרגשתי כמו בסרט גרוע על המלחמה הקרה.

אבל אחרי שבוע במוסקבה הבנתי שהאנשים והמערכת ראויים לרחמים יותר מאשר לשנאה. נזכרתי באמרה ששמעתי או קראתי: "רוסיה היא מדינת עולם שלישי עם נשק של העולם הראשון". הסכנה התיאורטית של מלחמה עולמית היתה אמיתית, אבל לא נראה סביר שרוסיה תרצה להטיל את הקוביות.

בשבוע השני, בלנינגרד, החלטתי שאני מומחה לברית המועצות והגעתי למסקנה — בחוש נבואי, כמו שיטענו בעתיד המבקרים, או מתוך אופטימיות — שברית המועצות נמצאת במרחק עשר שנים מקריסה. אפילו התייחסתי לכך ברומן שלי, ותוכלו לקרוא את התחזית הזאת מפיהן של כמה מהדמויות (בלי לנקוב במספרי העמודים). כפי שהתברר, ב־1986 נותרו לברית המועצות פחות משלוש שנים להתקיים. קריסת הקומוניזם ברפובליקות הסובייטיות ובמזרח אירופה הפתיעה אותי במקצת, אבל לא הדהימה אותי.

במבט לאחור כולנו מומחים ויכולים לטעון שחזינו את גל החירות שסחף את העולם בסוף שנות השמונים — עידן חדש של מידע ותקשורת גלובליים, של תלות כלכלית הדדית, של עלייה מסחררת בעלויות הנשק ושל אי נכונות, משני צדיו של מסך הברזל, למות במלחמה מיותרת.

אפשר להעביר עשור שלם בניתוח הסיבות להתמוטטותה הפתאומית של האימפריה הסובייטית, אבל אולי זה חשוב פחות מלנסות להבין לאן פנינו מועדות.

לפני התמוטטותה של ברית המועצות כתבתי רק שני רומנים על המלחמה הקרה — "בית הספר לקסם אישי" ו־The Talbot Odyssey — כך שהקריירה והמוניטין שלי לא היו תלויים בהמשכה של המלחמה הקרה. אבל בקרב כמה סופרים ודמויות מפתח במלחמה הקרה שוררת נוסטלגיה מסוימת לימים הטובים שבהם נזקקו לשירותיהם והעריכו אותם.

ברמה מסוימת אולי אפשר עדיין ליהנות מהמותחנים הישנים של "איתנו או נגדנו" ולהעריך אותם מתוך נוסטלגיה. אבל חשוב מכך — אפשר לקרוא ספר כמו "בית הספר לקסם אישי" ולראות בו אזהרה: לא פעם, העבר הוא מבוא לעתיד — כי אם נשכח מה עברנו בשנים 1989-1945, סביר להניח שההיסטוריה תחזור על עצמה, ולא בעתיד הרחוק.

בכל מקרה, כנראה משהו בספר הזה מושך את הקוראים, שכן מהדורות נוספות שלו הודפסו שוב ושוב מאז פרסומו, והמכירות עדיין חזקות זמן רב אחרי מותה של המערכת שהוא מתאר.

ניצלתי את ההזדמנות כדי להחזיר חומרים שנמחקו במהדורה המקורית בכריכה קשה ובמהדורות מוקדמות בכריכה רכה. רוב החומרים האלה נמצאים בפרקים 3 ו־23.

בפרק 3, החומר שנמחק והוחזר נמצא בתחילת הפרק. הוא הוסר במקור כי היו שחשבו שהסצנה מסגירה יותר מדי בשלב מוקדם מדי. אני לא חושב כך, וישפטו הקוראים.

בפרק 23 השינוי הוא בחילופי הדברים בין קולונל סם הוליס לבין ליסה רודס, שניהם עובדי השגרירות האמריקאית, לבין שני תיירים אמריקאים, בעל ואישה, מרצים מאוניברסיטת בראון שנוטים חיבה לשיטה הסובייטית. הוליס ורודס, לעומתם, נמלטים מהקג"ב. השיחה בין הארבעה משעשעת מפני שלתיירים האמריקאים אין שום מושג לגבי המצוקה של בני ארצם, ובעוד הם מהללים את החיים ברוסיה, הוליס ורודס מצפים שסוכני קג"ב יסתערו עליהם בכל רגע. העורכת המקורית של הספר לא אהבה משהו בסצנה הזאת — נדמה לי שהיא חשבה שהיא פוליטית מדי. התווכחנו, והיא ניצחה. אבל החזרתי את הסצנה, ושוב — הקוראים ישפטו בעצמם.

כשמדברים על ברית המועצות לשעבר, תמיד מרגישים צורך לצטט את "1984" של ג'ורג' אורוול. כמו שהוא אמר בצורה מבריקה כל כך בספר ההוא, "מי ששולט בעבר שולט בעתיד; מי ששולט בהווה שולט בעבר".¹ אני לא שיניתי דברים שכתבתי בעבר כדי ליצור את הרושם שחזיתי את העתיד לבוא ב־1989. חוץ מהחזרת הקטעים שנמחקו, כמה תיקונים לשוניים וטכניים וההקדמה הזאת, הספר שבידיכם הוא הוא הספר שכתבתי ב־1988-1987.

שמעתי ממרצים בקולג' שהם מציעים את "בית הספר לקסם אישי" כקריאת חובה או רשות בקורסים בספרות או בהיסטוריה עכשווית. למען האמת, המורה לספרות בתיכון המקומי נותנת לתלמידים לקרוא אותו בסמסטר השני מדי שנה. הדבר גרם לבני ולבתי, שלמדו שם, מבוכה גדולה, כשחבריהם שוחחו על ספר שאבא שלהם כתב. אבל הם שרדו ושניהם לומדים עכשיו בקולג' ויכולים להימנע מטראומה חוזרת, אם יבדקו מראש את הסילבוסים של הקורסים השונים.

ב־1994 פרסמתי את "ספנסרוויל", שתיארתי כרומן על התקופה שאחרי המלחמה הקרה. רציתי לחקור את חייו של איש המלחמה הקרה לשעבר, הגיבור קית לנדרי. לנדרי היה תוצר אופייני למדי של תקופתו — הוא גויס לצבא בשנות השישים, נלחם בווייטנאם, המשיך לשרת בצבא ולבסוף התגלגל לתפקיד מודיעיני בפנטגון. בתחילת הספר הוא נאלץ לצאת מוקדם לגמלאות עקב התמוטטותה של ברית המועצות. המקצוע הייחודי שלו כבר אינו רלוונטי, והוא נוסע בסאאב שלו לעיר הולדתו, ספנסרוויל שבאוהיו הכפרית. הוא חוזר הביתה, אבל הבית השתנה, וכך גם הוא ומולדתו. זהו סיפור מתוק־מריר, נוסטלגי, על אהבה שאבדה ואהבה שנמצאה, על הניסיון לגלות מחדש את השורשים ולהבין את שלושת העשורים האחרונים, ובמיוחד את המולת שנות השישים.

הספר עבד כמו רוב הסיפורים הטובים על התקופה ההיא, ואני מניח שכתבתי אותו כבן לוויה ל"בית הספר לקסם אישי", כפי שה"אודיסיאה" היא בת לוויה ל"איליאדה". סיפור של חייל השב הביתה אינו חדש, אבל רוב הכותבים יודו שסיפור המלחמה תמיד מעניין יותר מסיפור השיבה הביתה. "בית הספר לקסם אישי", שנכתב בימי הקמילה של המלחמה הקרה, אולי חזה את קצו של עידן, אבל בעת כתיבתו, ההיסטוריה יכלה לפנות גם בכיוון אחר.

אבל מספיק עם העתיד ועם ההווה — חזרו איתי ל־1988, דמיינו שטילים גרעיניים עדיין מכוונים למוסקבה ולוושינגטון, לניו יורק וללנינגרד, לפאוריה ולסמולנסק, וחִשבו על מה שג'יימס קירקווד, מחבר Good Times/Bad Times ו־Some Kind of Hero, אמר: "'בית הספר לקסם אישי' תופס אותך, גורר אותך לגרסה הכי מפחידה של רוסיה שאפשר להעלות על הדעת... ולא מרפה עד הדף האחרון".

ברוכים הבאים ל"בית הספר לקסם אישי".

נלסון דה־מיל
לונג איילנד, ניו יורק

חלק 1

אם אתה אומלל, סע לרוסיה. מי שלומד להכיר את המדינה הזאת נהנה מחייו בכל מקום אחר.

המרקיז דה קוסטין
"רוסיה ב־1839"

1

"אתה נמצא יומיים בסמולנסק כבר, מר פישר?" היא שאלה.

גרגורי פישר כבר לא מצא את התחביר המוזר ואת שיבושי הזמנים באנגלית המדוברת בחלק הזה של העולם מבלבלים או משעשעים. "כן," הוא ענה. "אני נמצא בסמולנסק כבר יומיים."

"למה אני לא רואה אותך כשאתה מגיע?"

"לא היית כאן. הלכתי למשטרה — למיליציה."

"כן?" היא עלעלה בדפים שעל שולחנה במבט מודאג, ואז אורו עיניה. "אה, כן. יופי. אתה ישן במלון צנטרלנאיה."

פישר בחן את פקידת הלשכה לתיירות חוץ. היא היתה כבת עשרים וחמש, מבוגרת ממנו בכמה שנים. והיא נראתה לא רע. אבל אולי הוא פשוט נמצא בדרכים יותר מדי זמן. "כן, לנתי בצנטרלנאיה הלילה."

היא הביטה בוויזה שלו. "תיירות?"

"כן. טוריזם."

היא שאלה, "משלח יד?"

לפישר כבר לא היתה סבלנות לאמצעי הפיקוח הפנימיים. בכל עיר שנאלץ לעצור בה, הוא הרגיש שהוא חוצה מעבר גבול מרכזי. הוא אמר, "סטודנט לשעבר, כרגע מובטל."

היא הנהנה. "כן? יש הרבה אבטלה באמריקה. ומחוסרי בית."

הרוסים, למד פישר, פיתחו אובססיה לאבטלה, למחוסרי הדיור, לפשע, לסמים ולבעיות הגזע באמריקה. "אני מובטל מבחירה."

"חוקה סובייטית מבטיחה לכל אזרח עבודה, מקום מגורים ושבוע עבודה של ארבעים שעות. חוקה שלכם לא מבטיחה זה."

פישר חשב על כמה תשובות אפשריות, אבל אמר רק, "אני אדבר עם הנציג שלי בקונגרס."

"כן?"

"כן." פישר עמד באמצע המשרד הצהבהב.

האישה שילבה את ידיה ורכנה לפנים. "אתה נהנה מביקור שלך בסמולנסק?"

"מאוד. הלוואי שיכולתי להישאר."

היא פרשה את תוכנית הנסיעה שלו על השולחן והנחיתה את חותמת הגומי האדומה על הנייר. "אתה מבקר בפארק תרבות שלנו?"

"צילמתי שם פילם שלם."

"כן? אתה מבקר במוזיאון להיסטוריה מקומית ברחוב לנין?"

פישר לא רצה לערער את אמינותו. "לא. פספסתי אותו. אני אקפוץ בדרך חזרה."

"יפה." היא הביטה בו בסקרנות כמה שניות. פישר חשב שהיא נהנית מחברתו. למעשה, לשכת התיירות בסמולנסק נראתה עגמומית למדי, כמו לשכת מסחר בעיירה קטנה במערב התיכון.

"אנחנו לא רואים הרבה אמריקאים פה."

"קשה להאמין."

"לא הרבה ממערב. רק אוטובוסים מארצות סוציאליסטיות אחיות שלנו."

"אני אפיץ את הבשורה."

"כן?" היא הקישה באצבעה על השולחן ואמרה בכובד ראש, "אתה יכול לנסוע לכל מקום."

"סליחה?"

"אמריקאי אומר לי את זה. כולם משיגים דרכונים. שלושים דולר. תוך שניים, שלושה, ארבעה שבועות."

"זה יכול להימשך יותר זמן. אסור לנסוע לווייטנאם, לצפון קוריאה, לקובה ולעוד כמה מקומות."

היא הנהנה בהיסח הדעת. כעבור כמה רגעים שאלה, "אתה מתעניין בסוציאליזם?"

פישר ענה, "אני מתעניין ברוסיה."

"אני מתעניינת בארץ שלכם."

"בואי לבקר."

"כן. יום אחד." היא השפילה מבט אל הטופס המודפס וקראה, "יש לך ערכת עזרה ראשונה וכלי עבודה באוטו שלך כמו שצריך?"

"בהחלט. אותו ציוד שהיה לי במינסק."

"יפה." היא המשיכה, "אתה צריך לנסוע רק בכבישים רשמיים. אין תחנות מורשות ללילה מכאן ועד מוסקבה. נסיעה באזורי כפר בלילה אסורה לתיירים זרים. אתה חייב להגיע לתחומי מוסקבה לפני חושך."

"אני יודע."

"במוסקבה, מיד תתייצב אצל נציג לשכת תיירות במלון ראסִייָה, שאתה מתאכסן בו. לפני זה, אתה יכול לעצור רק בשביל דלק או בשביל לבקש הוראות הגעה ממיליציה."

"או לטוּאלט."

"כן, כמובן." היא העיפה מבט בתוכנית הנסיעה שלו. "אתה רשאי לעבור בבורודינו."

"כן, אני יודע."

"אבל אני לא ממליצה."

"למה?"

"כבר מאוחר, מר פישר. אתה צריך להגיע למוסקבה לפני חושך. אני מציעה שתישן בסמולנסק הלילה."

"כבר עזבתי את מלון. כן?"

היא כנראה לא שמה לב לפרודיה על האנגלית שלה ואמרה, "אני יכולה לסדר לך חדר אחר כאן. זה תפקיד שלי." היא חייכה לראשונה.

"תודה. אבל אני בטוח שאספיק להגיע למוסקבה לפני שיחשיך."

היא משכה בכתפיה והחליקה את הניירת לעברו.

"ספּסיבה." פישר תחב את הניירות לתיק הכתף שלו. "דָה סְוֵודָניָה." הוא נופף בידו.

"סע בזהירות," היא ענתה והוסיפה, "תשמור על עצמך, מר פישר."

גרג פישר יצא לאוויר הצונן של סמולנסק וחשב על ההערה האחרונה והמסתורית שלה. הוא נשם עמוק, התקרב לקהל האנשים שהקיפו את מכוניתו ופילס את דרכו אליה. "סליחה, חברים..." הוא פתח את דלת הפונטיאק טרנס־אם שצבעה כחול מטאלי, חייך, סימן V באצבעותיו, התיישב מאחורי ההגה וסגר את הדלת. הוא התניע ונסע אט־אט בשביל שפינו למענו הסקרנים. "דה סוודניה, בני סמולנסק."

הוא נסע לאט במרכז סמולנסק, לפי המפה שנחה על המושב לצדו. כעבור עשר דקות עלה על הכביש המהיר מינסק־מוסקבה והמשיך מזרחה לעבר הבירה הסובייטית. הוא ראה רכבים חקלאיים, משאיות ואוטובוסים, ואף לא מכונית פרטית אחת. רוח נשבה ועננים אפורים חלפו במהירות על פני השמש החלשה.

פישר הבחין שככל שהוא ממשיך מזרחה, הסתיו מתקדם. בניגוד לפעילות החקלאית הקדחתנית שראה בגרמניה המזרחית ובפולין בקו הרוחב הזה, כאן כבר קצרו את החיטה משני צדי הכביש, ועצי הפרי במטעים המזדמנים היו עירומים.

הוא שקע במחשבות כשחלף במכוניתו על פני הנופים האלה. ההגבלות והפרוצדורות לא היו רק מרגיזות, אלא גם מפחידות במקצת. אבל כל האזרחים הסובייטים שפגש התייחסו אליו יפה. הוא שלח להוריו גלויה שבה כתב, "למרבה האירוניה, זה אחד המקומות האחרונים שעדיין מחבבים בהם אמריקאים". וגם הוא חיבב את האנשים, וכן את העובדה שמכוניתו השביתה את התנועה וסובבה ראשים בכל מקום.

לפונטיאק היו לוחיות רישוי של קונטיקט, גלגלי אלומיניום, מסיט רוח אחורי ועיטורים בהתאמה אישית. היא היתה התגלמות מכונית הראווה האמריקאית, והוא חשב שמעולם לא נראתה מכונית כמותה על הכביש למוסקבה.

מהמושב האחורי של המכונית עלה ריח הפירות והירקות שקיבל מכפריים ומאיכרים לאורך הדרך. הוא בתמורה חילק טושים, לוחות שנה אמריקאיים, סכיני גילוח חד פעמיים ושאר פריטי יוקרה קטנים שיעצו לו להביא. גרג פישר הרגיש כמו שגריר של רצון טוב ונהנה מכל רגע.

אבן דרך לימדה אותו שנותרו עוד 290 קילומטרים עד מוסקבה. הוא הציץ בשעון הדיגיטלי שעל לוח המחוונים: 14:16.

במראה הפנימית הוא ראה שיירה של הצבא האדום סוגרת עליו. הרכב המוביל, שהיה רכב פיקוד ירוק וקודר, התקרב לפגוש האחורי שלו. "היי," הוא מלמל. "אתה נצמד אלי."

המכונית הבהבה בפנסים הקדמיים, אבל פישר לא מצא מקום לעצור בשולי הכביש הדו מסלולי, שגבל בתעלת ניקוז. הוא האיץ. המנוע — חמישה ליטרים, שמונה בוכנות — פעל על הזרקת דלק, אבל משום מה לא קיבל בברכה את הדלק המקומי, ועכשיו תקתק וקרקש. "חרא."

רכב הפיקוד המשיך להיצמד אליו מאחור. פישר הביט במד המהירות, שהראה 110 קמ"ש, עשרים מעל המותר.

פתאום הרכב הצבאי סטה מהנתיב והחל לנסוע לצדו. הנהג צפר. החלון האחורי נפתח, וקצין מעוטר בדרגות זהב לטש בו מבט. פישר הצליח לחייך והרים אט־אט את הרגל מדוושת הדלק. השיירה הארוכה של משאיות, נגמ"שים ומכוניות חלפה על פניו, וחיילים נופפו וקראו "אוּ־רָה!" כמיטב המסורת של הצבא האדום.

כשהשיירה התרחקה, הוא שאף אוויר. "מה אני עושה פה לעזאזל?" זה מה שהוריו רצו לדעת. הם העניקו לו את המכונית ואת החופשה במתנה לסיום הלימודים, אחרי שהשלים תואר שני במנהל עסקים בייל. הוא שלח אותה באונייה ללֶה האוור ובילה את הקיץ במערב אירופה. הרעיון להיכנס לגוש המזרחי היה שלו. לרוע המזל, הנפקת האשרה ואישורי הרכב ארכה זמן רב מהצפוי, וכמו נפוליאון והיטלר לפניו, חשב, ההרפתקה הרוסית שלו החלה באיחור של חודש וכעת הוא התקרב לעונה הקשה.

פישר הבחין שהמוניטין החדגוני, האין־סופי, שיצא לנוף כאן מוצדק. והשמים כמו שיקפו את הקרקע: מרחבים אחידים, אפורים ומתנחשלים בשמונת הימים האחרונים. הוא נשבע שמזג האוויר השתנה משמשי למעונן ברגע שחצה את הגבול הפולני.

ההתרגשות מכך שהוא תייר בברית המועצות, החליט, כמעט אינה קשורה לנוף (המשעמם), לאנשים (המשמימים) או למזג האוויר (הנורא). ההתרגשות נבעה מכך שהוא נמצא במקום שמערביים מעטים יחסית דרכו בו, במדינה שלא מעודדת תיירות וששנאת הזרים בה מושרשת עמוק בנפש הלאומית. אומה שהיא מדינת משטרה. החופשה האולטימטיבית: מקום מסוכן.

גרגורי פישר הדליק את הרדיו במכוניתו, אבל לא מצא את קול אמריקה או את הבי־בי־סי, שנקלטו כמדומה רק בשעות הלילה. הוא האזין זמן מה לגבר שדיבר בקול רועם, בליווי מוזיקת מצעדים, וקלט כמה מילים שחזרו על עצמן, כמו "אמריקָנֶץ" ו"אגרסיה". הוא כיבה את הרדיו ברוגז.

הכביש המהיר התרחב ונעשה חלק יותר כשיצא מטוּמָנוֹבוֹ, אבל לא היו סימנים נוספים לכך שהוא מתקרב למטרופולין הגדולה, מוסקבה. למעשה היה שם מחסור ניכר בפעילות מסחרית אופיינית למאה העשרים. "אני מת לביג־מק."

הוא הפעיל קלטת ללימוד השפה הרוסית ושינן, "יָא־פְּלוחוֹ־סיֶיבּיֶה־צ'וּ. אני מרגיש חולה. נָה־שְטוֹ־זָ'לוּ־יֶטיֶיס? מה הבעיה שלך?"

פישר הקשיב לקלטת בזמן שהפונטיאק התגלגלה על כביש האספלט. בשדות, נשים ליקטו תבואה שהשאירו הקוצרים.

הוא ראה לפניו צללית של כפר שלא הופיע במפה. הוא ראה כפרים כאלה לאורך הדרך, וכן מקבצי מבנים מודרניים יותר בקצותיהם של שדות רחבים, והניח שמדובר בחוות בבעלות המדינה. אבל הוא לא ראה שום בית חווה בודד. והכפרים לא היו מהסוג שמופיע על גלויות.

בניגוד לכפרים האלה, במערב אירופה כל כפר היה מרהיב, וכל פנייה בכביש חשפה נוף פסטורלי חדש ויפהפה. כך לפחות נראה לו בדיעבד. במובן השטחי, הבין, רוסיה הכפרית אינה שונה מאמריקה הכפרית. בלִבן של שתי המדינות יש מעט מאוד אתרים היסטוריים מלבבים, אין טירות ואין ארמונות, רק מסרים בודדים מן העבר. מה שראה כאן היה תעשייה חקלאית פונקציונלית אם כי בלתי יעילה, שהמטה שלה נמצא במוסקבה. "אני לא אוהב את זה," אמר.

פישר נכנס לכפר. הוא כלל בעיקר בקתות עץ מסורתיות, איזְבּות, שהדלתות, המשקופים והאדניות שלהן היו צבועים בכחול אחיד. "מפעל הצבע העממי מספר שלוש מייצר יותר צבע כחול מספר שתיים. כן?" הכפר השתרע על פני חצי קילומטר בערך משני צדיו של הכביש המהיר, כמו מוטל מוארך בהרי אדירונדאק. הוא ראה כמה זקנים וילדים קוטפים ירקות שורש בחלקות מגודרות בקדמת הבתים. איש זקן אטם את הרווח בין שני בולי עץ של איזבה במלט, וכמה ילדים עליזים הטילו אימה על להקת תרנגולות.

כולם חדלו ממעשיהם, הסתובבו וצפו בפונטיאק בכחול מטאלי שחלפה על פניהם. פישר נופף כנדרש והאיץ ברגע שחלף על פני הבית האחרון. הוא הציץ מעבר לכתפו הימנית וראה בחטף את השמש שעשתה את דרכה לעבר האופק בדרום־מערב.

כחצי שעה לאחר מכן הוא ירד מהכביש המהיר לדרך צדדית מקבילה, שהיתה פעם דרך המלך מערבה ממוסקבה. כעבור דקות ספורות כבר היה בפאתי מוֹזַ'יְיסְק, במרחק 128 קילומטרים ממוסקבה, והאט למהירות המותרת בשטח עירוני. המדריך לתיירים לימד אותו שמדובר בעיירה מהמאה השלוש־עשרה, ששכנה בתחומי נסיכות מוסקובי העתיקה, אבל לא היה שום רמז לעתיקוּת במבני הבטון והעץ הפשוטים. לפי המפה היה שם מנזר, והוא זיהה את הצריח של קתדרלת ניקולאי הקדוש, אבל לא היו לו זמן או רצון לבקר שם. היו גם חסרונות לנסיעה בפונטיאק טרנס־אם בלבה העמוק והאפל של רוסיה. יש גבול לתשומת הלב שאפשר לשאת.

הוא המשיך לחצות את מוז'ייסק, ניסה להיראות נונשלנטי מאחורי ההגה ונמנע ממבטיהם של שוטרי התנועה שכיוונו את הרכבים בצומת הגדול היחיד.

לבסוף, כשיצא מהעיירה, מצא את מה שחיפש, תחנת דלק, תחנת הדלק היחידה, בקצה המזרחי של מוז'ייסק, שצוינה בציור של משאבה. הוא פנה אל דרך הבטון הלבנה המצוחצחת ועצר לצד משאבה צהובה. גבר בסרבל כחול נקי ישב בכיסא מחוץ למבנה בטון לבן וקרא ספר. האיש הציץ מעל הספר. פישר יצא מהמכונית וניגש אליו. "איך העסקים?" הוא הושיט לו קופוני תיירים תמורת שלושים וחמישה ליטרים של 93 אוקטן. "אוקיי?"

האיש הנהן. "אוּ־קיי."

פישר חזר למכוניתו והתחיל לתדלק. האיש נעמד מאחוריו והציץ מעבר לכתפו במד הדלק. הוא לא תהה למה כל תחנות הדלק הן בשירות עצמי, אם העובד עומד ומסתכל עליך. הוא הפסיק לתהות על דברים כאלה. הוא כבר מילא שלושים וחמישה ליטרים, אבל המכל עדיין לא התמלא, ולכן סחט פנימה עוד ארבעה ליטרים והחזיר את הפייה למקומה. העובד, שהציץ עכשיו לתוך הפונטיאק, כנראה לא שם לב.

הוא נכנס למכונית, התניע את המנוע הגדול וסחט את דוושת הדלק בהילוך סרק. הוא פתח את החלונות החשמליים והושיט לעובד צרור גלויות מניו יורק. "כולם מחוסרי בית שם. כן?"

העובד עלעל בגלויות לאטו. פישר הכניס קלטת של ברוס ספרינגסטין למערכת, לחץ על המצמד והשאיר שני מטרים חרוכים על הבטון הלבן. הוא עשה פניית פרסה חדה והאיץ בהמשך הכביש. "הזוי. בחיי."

הוא סגר את החלונות והתמסר למוזיקה.

פישר האיץ ועבר בהרבה את המהירות המותרת. "לא ראיתי שוטר תנועה כבר 1,500 קילומטרים. ועל מכמונות מהירות לא שמעו פה."

הוא חשב על מלון ראסייה במוסקבה, שיהיה המקום הראוי הראשון שיתאכסן בו מאז ורשה. "אני צריך ויסקי וסטייק." הוא תהה מה יעשה בכל הפירות והירקות שבמושב האחורי.

מחשבה נוספת צצה בראשו. "הימנע מקשרים מיניים." כך אמר לו איש השגרירות בבון כשבא לאסוף את האשרה הסובייטית, ועד כה הוא אכן נמנע מהם, אם כי בוורשה רק בקושי. אבל עדיין היו לו חמישה־עשר זוגות גרבונים ושתים־עשרה שפופרות של ליפגלוס. "נראה מה יקרה במלון."

פישר חיפש שלט שיורה לו את הדרך לכביש המהיר. "השמש זרחה, השמש שקעה, ואנחנו עדיין ברוּשָה."2

הוא עצר בצד הכביש הריק. אבן דרך ציינה 108 קילומטרים, וחץ הצביע אל כביש חד מסלולי מתפורר שהוביל לכביש המהיר. חץ אחר הצביע שמאלה, אל דרך עולה שנראתה במצב טוב יותר. השלט נכתב באותיות קיריליות, אבל הוא הצליח לקרוא את המילה "בורודינו". הוא הביט בשעון שבלוח המחוונים: 16:38. פישר האיץ בגחמה של רגע, פנה לכביש לבורודינו ושעט מערבה לעבר השמש השוקעת.

הוא לא ידע מה הוא צפוי לראות בבורודינו, אבל משהו אמר לו שאסור לו להחמיץ את ההזדמנות. ביוני הוא עמד על החוף בנורמנדי והתרגש למחשבה על הקרבות שניטשו שם. באופן דומה, חשב, הוא ישמח לראות את המקום שבו התייצבו נפוליאון וקוּטוּזוֹב זה מול זה, וכעבור חמישים שנה עמד שם לב טולסטוי והגה באפוס שלו, "מלחמה ושלום". פישר חשב שהוא חייב לרוסים לפחות את זה לפני שיגיע למוסקבה.

הכביש התעקל בעדינות והשתפע בהדרגה. עצי הצפצפה שניצבו משני צדיו רוממו את רוחו של פישר. הוא נסע לאטו בין עמודי אבן וחלף על פני שער ברזל פתוח. הכביש העפיל אל גבעה קטנה, ולפניו נפרש שדה הקרב של בורודינו, שבו התעמת הגרנד אָרמֶה של נפוליאון פנים אל פנים עם הצבא הרוסי בהנהגתו של פילדמרשל קוטוזוב. הכביש ירד לאזור חניה קטן, שמאחוריו ניצב בניין לבן מאבן גיר, בעל גג רעפים אדום ואכסדרה נאו־קלאסית. משני צדי האכסדרה היו אגפים בעלי חלונות צרפתיים מקושתים. שני תותחים ישנים, שנטענים מהלוע, ניצבו משני צדי הכניסה. מהמדריך לתיירים ידע שהמבנה הוא המוזיאון של בורודינו. הוא פשפש בקלטות שלו ומצא את "הפתיחה 1812" של צ'ייקובסקי. הוא הכניס את הקלטת למערכת, הגביר את עוצמת הקול, יצא מהמכונית והשאיר את הדלת פתוחה. המוזיקה הדהדה על פני שדה הקרב הדומם ולהקת אווזי בר המריאה.

פישר עלה במדרגות המוזיאון וניסה לפתוח את הדלתות, אבל הן היו נעולות. "אופייני." הוא הסתובב והשקיף על השדה המכוסה עשב ועל התלוליות, שרבע מיליון חיילים צרפתים ורוסים נפגשו עליהן יום אחד בספטמבר 1812, הצרפתים בדרכם לכבוש את מוסקבה והרוסים בניסיון להגן עליה. על פי המדריך, חילופי האש נמשכו חמש־עשרה שעות, ובערב נסוגו הרוסים לעבר מוסקבה, והצרפתים כבשו את שדה הקרב ואת הכפר הקטן בורודינו. 100,000 גברים מתו או נפצעו בקרב.

במרחק הוא ראה את האנדרטה לחיילים ולקצינים הצרפתים שלחמו ב־1812, ומעט הלאה משם הבחין בפסל חדש יותר, לזכר מגיניה של רוסיה, שניסו לעצור את הגרמנים ב־1941. הוא שם לב שאין אנדרטה לגרמנים.

כובד משקלן של ההיסטוריה והטרגדיה השתלט על פישר כשהשקיף על השדה השלֵו, האפוף מוות בדמדומי הסתיו. רוח מזרחית קרה נשבה בעלי השַדָר הזעירים מעל מדרגות הגרניט שעמד עליהן, והתותח מהפתיחה של צ'ייקובסקי הרעים על פני הנוף השקט. "רוסיה," אמר לעצמו בשקט. "רוֹדינה — המולדת. רוסיה המדממת. אבל גרמת גם לכל האחרים לדמם. נתת להם מוות במיליונים."

פישר חזר לאטו למכונית. האוויר התקרר מאוד וצינה חלפה בגופו. הוא סגר את הדלת, הנמיך את עוצמת המוזיקה ונסע בשבילים, על פני אובליסק הגרניט השחור לכבודו של קוטוזוב, על פני קבר האחים של השומרים הסובייטים שנפלו בקרב ב־1941, על פני האנדרטה לגרנד ארמה של 1812 ועל פני עשרות נקודות ציון קטנות יותר, שהוקדשו לכוחות הרוסיים ב־1812 וב־1941. בדמדומים המאפילים, הוא חשב שהוא שומע את קולות הקרב ואת זעקות הכאב העמומות. אני מחמיר איתם יותר מדי, החליט. נעשָה להם עוול. המערב דפק אותם פעם אחת יותר מדי.

החושך העמיק במידה ניכרת והוא איבד את תחושת הזמן. הוא ניסה לשחזר את מסלול הנסיעה בין הגבעות הנמוכות ומקבצי העצים והבין שתעה בדרך.

הוא מצא את עצמו נוסע במעלה יער אורנים נישא, המשיך באי רצון בדרך הסלולה וחיפש מקום שיוכל להסתובב בו. הוא הדליק את הפנסים, אבל הם חשפו רק חומות של אורנים ירוקים כהים משני הצדדים. "שאלוהים יעזור לי..."

לפתע האירו הפנסים הקדמיים שלט גדול תלוי על עץ, ופישר בלם. הוא לטש מבט מבעד לשמשה באותיות הקיריליות והצליח לזהות את המילה המוכרת עצור. שאר השלט לא היה מובן, למעט ראשי התיבות המוכרים CCCP. רכוש ממשלתי. אבל מה אינו רכוש ממשלתי בימינו? "אני צריך את זה?" הוא חשב שהוא מזהה רטט בקולו והוסיף ביתר תוקף, "אני לא צריך את החרא הזה. נכון?"

בזמן שישב והתלבט מה לעשות, הוא הבחין בקרחת יער קטנה ברכס הימני. היא נמצאה מאחורי השלט, והוא לא רצה לעבור אותו במכונית, ולכן שלף פנס מתחת למושב ויצא. הוא צעד כעשרה מטרים עד החלקה הפנויה מעצים. היתה שם רחבת חצץ ששטחה חמישה מטרים רבועים לכל היותר, וניכר שהיא נועדה לאפשר לנהגים לא זהירים לציית לשלט ולשוב על עקבותיהם. "יעילות רוסית." הוא בעט באבנים המרוסקות והחליט שיהיה בסדר. הוא פנה לחזור למכונית ולפתע קפא.

מעל המיית המנוע הוא שמע רשרוש בין הענפים. הוא לא זז, נשם מהאף והבחין בריח השרף של העצים. האוויר היה קר ולח, והוא רעד במעיל הרוח. הוא שמע שוב את אוושת ענפי האורן, קרובה יותר הפעם. הפנסים משכו צבי, החליט. זה העניין. הוא התקדם לעבר המכונית. במרחק נבח כלב — נביחה לא ידידותית.

אור הפנסים סנוור אותו והוא סוכך על עיניו כשגמא בצעדים ארוכים את עשרת המטרים עד מכוניתו; אחת, שתיים, שלוש, ארבע, חמש — "יעילות רוסית," אמר קול במרחק מטרים ספורים מימינו.

פישר נתקף פיק ברכיים.