חניבעל
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉

עוד על הספר

תקציר

במאה השלישית לפנה"ס היתה קרתגו השַׁליטה הבלתי-מעורערת במסחר באגן הים התיכון, עם מושבות מספרד ועד סיציליה. כשהרפובליקה הרומית שהחלה לצבור כוח אתגרה את מעמדה של קרתגו באזור, המפקד העליון של קרתגו, חניבעל, הוביל את הקרב עד רומא. כשהוא גובר על כל הצבאות שנשלחו להדוף אותו, היווה חניבעל איום על רומא עצמה לפני שהוכרע לבסוף באחד הקרבות האפיים ביותר בעולם העתיק.

הביוגרפיה המעמיקה הזאת מעוררת לחיים את המפקד הדגול שחצה את האלפים עם פילי מלחמה, מן ההישגים הראויים ביותר לציון בהיסטוריה הצבאית העולמית.

פטריק נ' האנט הוא ארכיאולוג, היסטוריון ומחבר ביוגרפיות, חוקר ומלמד באוניברסיטת סטנפורד, אשר ניהל משלחות מחקר באלפים בעקבות דמותו של חניבעל.

פרק ראשון

פתח דבר

משחר נעורי תפסה דמותו של חניבעל מקום נכבד בדמיוני. במרוצת שנים רבות, ככל שקראתי עוד על עלילותיו ועל קורות זמנו, ניסיתי להתחקות אחר עקבותיו בשלוש יבשות. כפי שגיליתי, יש שפע של עמימויות. המקורות העתיקים מספקים לעתים תכופות פרשנויות מנוגדות או בעייתיות למניעיו ולמעשיו. ואמנם, בהתחשב בזמן שחלף מאז, האם יכולנו לצפות למשהו אחר?

עבודת השדה שלי כארכיאולוג התמקדה בחניבעל במשך עשרות שנים. מדי שנה בשנה, ב־20 השנים האחרונות, חציתי מעברי הרים גבוהים באלפּים, עליתי וירדתי בשבילים טרשיים ופסעתי על דרכים מרוצפות, בכל עונה מעונות השנה. גם ברוחות הצורבות ובמשבי השלג ־ שאינם נדירים, ברום של 2,500 מטר, אפילו באוגוסט ־ וגם ברוחות הקלות יותר של ימי שמש, השתוממתי על האתגרים שניצבו בפני חניבעל במסעותיו הנועזים ובמערכות המלחמה שלו, בייחוד כאשר טיפסתי במשך שעות כדי להגיע למצפה על נוף מרהיב עין של נקיקים כמעט מאונכים היורדים אל מדרונות מיוערים ואל מישורים רחוקים מתחת להם. עם הזמן רבו השאלות מן התשובות, ואני נסעתי לקרתגו, שם מצאתי פעם בנמל הסודי קונכיית ארגמון עתיקה ־ מקורו של צבע הארגמן הפּוּני (הקרתגי) המפורסם ־ ושבתי והנחתי אותה על החול. פעמים רבות שוטטתי בחורבות קַרתָגוֹ נוֹבָה (קַרטָחֶנָה) הפּוּנית, בטראסות מוקפות החומות של סָגוּנטוּם ובחופיה המערביים של ספרד, ואף חציתי את הפירנאים המזרחיים; עברתי בארץ שנקראה בעבר גָאליָה וכיום היא צרפת, ועליתי בעמקי הנהרות רוֹן ואִיזֶר. חציתי הלוך ושוב את כל שדות הקרבות החשובים של מערכותיו הצבאיות של חניבעל באיטליה, וסיירתי באתרים אחרים בארץ זו ששמם נקשר בשמו של חניבעל. בטורקיה עמדתי פעמים מרובות על שפת ים השיש הנוצץ תחת השמש, בסביבות גֶבּזֶה, והרהרתי בימיו האחרונים של חניבעל. פעמים רבות שקדתי, עם צוותים של סטודנטים מאוניברסיטת סטנפורד ובכמה וכמה מקרים גם עם מהנדסים וגיאולוגים, על חקירה קפדנית של לפחות 30 פסגות אלפּיניות, בניסיון להכריע היכן בדיוק חצה חניבעל את האלפּים. בשום פנים איני יכול להיות היסטוריון של כורסה: אני חייב לראות במו עיני את הדברים שעליהם אני כותב, ולנסות להבין אותם.

ההיסטוריון העתיק פּוֹלִיבִּיוּס היה מורה דרכי ־ ספרו "היסטוריה" לא מש מידי, והעותק שברשותי התבלה כמעט לגמרי. כמוהו אני מאמין כי כל הרוצה להבין טוב יותר אירועים היסטוריים, אין טוב לו מאשר לבקר באתרים רבים ככל האפשר. החתירה להתאמת מה שמצאתי בכתובים אל הטופוגרפיה היתה נר לרגלַי, עד כמה שיכולתי להגשימה. מקורות היסטוריים עתיקים אחרים שנועצתי בהם כללו את כתביו השופעים והססגוניים של לִיוִויוּס ־ גם אם הגיאוגרפיה שלו מפוקפקת בדרך כלל ־ ועליהם הוספתי כהנה וכהנה: אַפּיָאנוֹס מאלכסנדריה, פּלוּטָרכוֹס, דִיוֹדוֹרוּס סִיקוּלוּס, וֶרגִילִיוּס, הוֹרַטיוּס, יוּבֶנָלִיס, פרוֹנטִינוּס, קוֹרנֶליוּס נֶפּוֹס, אַמיָאנוּס מַרקֶלִינוּס, וָלֶריוּס מַקסִימוּס, סטרַבּוֹן, דִיוֹ קַסיוּס, וֶגֶטיוּס (שמותיהם מופיעים כאן לאו דווקא בסדר כרונולוגי, אלא לפי מידת חשיבותם למחקרי), ועוד מקורות רבים אחרים שנותרו מהם רק בדלים, בשפותיהם המקוריות, יוונית ולטינית, ככל שנמצאו לי. מהמקורות הללו אני נמצא למד שחניבעל נעשה אחד מגדולי המצביאים בהיסטוריה הודות ליכולתו לשנות את תגובותיו הטקטיות בהתאם לאתגרים יוצאי דופן. במשך אלפיים שנה היה חניבעל נושא מרתק, ועדיין הוא מרתק כיום ־ גם אם נותר אפוף חידה, וזה ההסבר להמשך התעניינותם של מחברים רבים, המשקיפים עליו מזוויות שונות. כמה הייתי רוצה להיפגש עם חניבעל ולהציג לו את השאלות שעד עצם היום הזה לא נמצאו להן תשובות מוסמכות!

סטנפורד, 2017

הערת המתרגם

במה שנוגע לשמות, דמויות ומקומות, השתדלתי בכל מקרה לתת את השם בשפתה של הדמות או בשפת המקום שבהם מדובר, ובהתחשב בזמנים שבהם היו שמות אלה נהוגים. יוצאת מן הכלל חשובה היא קרתגו ־ זהו השם הלטיני, שיבוש של השם הפּוּני קרת חדשת, שכדברי מתרגם פוליביוס לעברית, פרופ' בנימין שימרון, "הוא קשה ואין ליצור ממנו שם תואר". יתר על כן, העיר שייסד עזרובעל המפואר באיבריה נקראה אף היא קרת חדשת; לפיכך השתמשתי גם לגביה בשם הלטיני, קרתגו נובה. עוד אציין כי חצי־האי האיברי נקרא בספר הנוכחי "איבריה" בהקשרים פּוּניים או "היספניה" בהקשרים רומאיים; ככל הידוע לי, לא היה שם פּוּני כללי לחצי־האי. לבסוף אעיר כי המונח "אפריקה" מתייחס בספר זה, כמו בכתבי ההיסטוריונים הרומאים שעליהם מסתמך מחבר הספר, לחבל הארץ הקרוי כיום אפריקה הצפונית.

לנוחות הקוראים, הוספתי כנספחים את רשימת שמות האישים בני העת העתיקה הנזכרים בספר, עם כתיבם המקורי ומעט פרטים עליהם (נספח א'), ורשימת שמות המקומות והעמים, עם הכתיב המקורי והשם העכשווי של כל אחד מהם (נספח ב').

המתרגם מודה לזאב רז על עזרתו.

1

השבועה

ההיסטוריון הרומאי וָלֶריוּס מַקסִימוּס מספר סיפור על חניבעל הצעיר.1 כשהיה נער בקַרתָגוֹ, נהג להתגושש עם אחיו הצעירים ממנו. אביהם, חָמִילקַרת בַּרקָא, התפאר בפני אורחיו: "הנערים שלי הם כפירי אריות שאני מגדל למען ימיטו חורבן על רומא". גם אם אין אמת בסיפור, נקל לנו לדמיין כי חניבעל הצעיר ביקש לרצות את אביו, ושאב גאווה מהתרברבותו של חמילקרת.1

חניבעל נולד בסביבות שנת 247 לפנה"ס, בימות המלחמה הממושכת בין קרתגו לרומא שהרחיקה מביתו את אביו, המצביא המהולל חמילקרת, לפרקי זמן ממושכים. הוריו של חניבעל נתנו לו שם בעל משמעות דתית עמוקה: "יחונני בעל". בַּעַל חָמוֹן היה אל הפריון הגדול של הקרתגים, שהתגלם בסופות רעמים וברקים; במתן השם הזה קשרה משפחתו של חניבעל את עתידו של בנה לאל האישי שלו, ולפיכך לייעודו הגורלי. קורבנות הועלו עם הולדתו, שכן היה על חניבעל להמשיך מסורת צבאית ארוכת ימים.

כאשר ייסדו הפיניקים את קרתגו באפריקה הצפונית, הם בחרו באתר המסוים הזה, בקרבת העיר תוניס דהיום, בשל מיקומו הגיאוגרפי הנוח. הם חשבו שאין מקום מושלם ממנו לסחר עם ארצות הים. הם הוסיפו למפרץ הטבעי נמלים מלאכותיים שסיפקו מחסה לספינות הקרתגיות הסוחרות עם סיקיליה הפורייה, במרחק של שיט קצר בלבד.2 סחרהּ של קרתגו הגיע גם לחצי־האי האִיבֶּרִי, ולמקומות רבים אחרים באגן הים התיכון. רציפי קרתגו הוסתרו אמנם מעַין בולשת מאחורי חומה גבוהה, אבל אין ספק שחניבעל ראה פעמים רבות את הנמל הכפול המהולל של העיר. הוא היה מתהלך עם בני משפחתו, אולי אחיות גדולות, ואולי עם משרתים, ועובר בשווקים אקזוטיים מלאי תבלינים ניחוחיים לצד הנמל המפורסם.

הפיניקים שייסדו את קרתגו בסביבות 814 לפנה"ס היו קרוב לוודאי פליטים מצוֹר, שנמלטו מפני האשורים שפלשו לארצם כנחילי ארבה ממסופוטמיה שבמזרח.2 צור, העיר־האם של קרתגו, היתה מפורסמת ברוחה המרכנטיליסטית ובסחר הענֵף שלה עם מקומות קרובים ורחוקים, כפי שמעידה קינתו של הנביא יחזקאל עליה (יחזקאל כ"ז, ג'־כ"ה):

וְאָמַרְתָּ לְצוֹר הַיֹּשֶׁבֶת עַל־מְבוֹאֹת יָם רֹכֶלֶת הָעַמִּים אֶל־אִיִּים רַבִּים; כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יהוה, צוֹר, אַתְּ אָמַרְתְּ אֲנִי כְּלִילַת יֹפִי. בְּלֵב יַמִּים גְּבוּלָיִךְ; בֹּנַיִךְ כָּלְלוּ יָפְיֵךְ. בְּרוֹשִׁים מִשְּׂנִיר בָּנוּ לָךְ, אֵת כָּל־לֻחֹתָיִם; אֶרֶז מִלְּבָנוֹן לָקָחוּ, לַעֲשׂוֹת תֹּרֶן עָלָיִךְ. אַלּוֹנִים מִבָּשָׁן עָשׂוּ מִשּׁוֹטָיִךְ; קַרְשֵׁךְ עָשׂוּ־שֵׁן בַּת־אֲשֻׁרִים מֵאִיֵּי כִּתִּיִּם. שֵׁשׁ־בְּרִקְמָה מִמִּצְרַיִם הָיָה מִפְרָשֵׂךְ, לִהְיוֹת לָךְ לְנֵס; תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן מֵאִיֵּי אֱלִישָׁה הָיָה מְכַסֵּךְ. יֹשְׁבֵי צִידוֹן וְאַרְוַד הָיוּ שָׁטִים לָךְ; חֲכָמַיִךְ צוֹר הָיוּ בָךְ, הֵמָּה חֹבְלָיִךְ. זִקְנֵי גְבַל וַחֲכָמֶיהָ הָיוּ בָךְ, מַחֲזִיקֵי בִּדְקֵךְ; כָּל־אֳנִיּוֹת הַיָּם וּמַלָּחֵיהֶם הָיוּ בָךְ, לַעֲרֹב מַעֲרָבֵךְ. פָּרַס וְלוּד וּפוּט הָיוּ בְחֵילֵךְ, אַנְשֵׁי מִלְחַמְתֵּךְ; מָגֵן וְכוֹבַע תִּלּוּ־בָךְ, הֵמָּה נָתְנוּ הֲדָרֵךְ. בְּנֵי אַרְוַד וְחֵילֵךְ עַל־חוֹמוֹתַיִךְ סָבִיב, וְגַמָּדִים בְּמִגְדְּלוֹתַיִךְ הָיוּ; שִׁלְטֵיהֶם תִּלּוּ עַל־חוֹמוֹתַיִךְ סָבִיב, הֵמָּה כָּלְלוּ יָפְיֵךְ. תַּרְשִׁישׁ סֹחַרְתֵּךְ מֵרֹב כָּל־הוֹן; בְּכֶסֶף בַּרְזֶל בְּדִיל וְעוֹפֶרֶת נָתְנוּ עִזְבוֹנָיִךְ. יָוָן תֻּבַל וָמֶשֶׁךְ הֵמָּה רֹכְלָיִךְ; בְּנֶפֶשׁ אָדָם וּכְלֵי נְחֹשֶׁת נָתְנוּ מַעֲרָבֵךְ. מִבֵּית תּוֹגַרְמָה, סוּסִים וּפָרָשִׁים וּפְרָדִים נָתְנוּ עִזְבוֹנָיִךְ. בְּנֵי דְדָן רֹכְלַיִךְ, אִיִּים רַבִּים סְחֹרַת יָדֵךְ; קַרְנוֹת שֵׁן וְהָבְנִים הֵשִׁיבוּ אֶשְׁכָּרֵךְ. אֲרָם סֹחַרְתֵּךְ מֵרֹב מַעֲשָׂיִךְ; בְּנֹפֶךְ אַרְגָּמָן וְרִקְמָה וּבוּץ וְרָאמֹת וְכַדְכֹּד נָתְנוּ בְּעִזְבוֹנָיִךְ. יְהוּדָה וְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל הֵמָּה רֹכְלָיִךְ; בְּחִטֵּי מִנִּית וּפַנַּג וּדְבַשׁ וָשֶׁמֶן וָצֹרִי נָתְנוּ מַעֲרָבֵךְ. דַּמֶּשֶׂק סֹחַרְתֵּךְ בְּרֹב מַעֲשַׂיִךְ מֵרֹב כָּל־הוֹן; בְּיֵין חֶלְבּוֹן וְצֶמֶר צָחַר. וְדָן וְיָוָן מְאוּזָּל בְּעִזְבוֹנַיִךְ נָתָנּוּ; בַּרְזֶל עָשׁוֹת קִדָּה וְקָנֶה בְּמַעֲרָבֵךְ הָיָה. דְּדָן רֹכַלְתֵּךְ בְּבִגְדֵי־חֹפֶשׁ לְרִכְבָּה. עֲרַב וְכָל־נְשִׂיאֵי קֵדָר הֵמָּה סֹחֲרֵי יָדֵךְ; בְּכָרִים וְאֵילִם וְעַתּוּדִים בָּם סֹחֲרָיִךְ. רֹכְלֵי שְׁבָא וְרַעְמָה הֵמָּה רֹכְלָיִךְ; בְּרֹאשׁ כָּל־בֹּשֶׂם וּבְכָל־אֶבֶן יְקָרָה וְזָהָב נָתְנוּ עִזְבוֹנָיִךְ. חָרָן וְכַנֵּה וָעֶדֶן, רֹכְלֵי שְׁבָא; אַשּׁוּר כִּלְמַד רֹכַלְתֵּךְ. הֵמָּה רֹכְלַיִךְ בְּמַכְלֻלִים, בִּגְלוֹמֵי תְּכֵלֶת וְרִקְמָה וּבְגִנְזֵי בְּרֹמִים; בַּחֲבָלִים חֲבֻשִׁים וַאֲרֻזִים בְּמַרְכֻלְתֵּךְ. אֳנִיּוֹת תַּרְשִׁישׁ שָׁרוֹתַיִךְ מַעֲרָבֵךְ; וַתִּמָּלְאִי וַתִּכְבְּדִי מְאֹד, בְּלֵב יַמִּים.

כאם כן בתה.

חניבעל הנער שמע בוודאי פעמים רבות שבמשך 500 שנה שלטה קרתגו ללא עוררין במערב הים התיכון. מלבד המרכנטיליזם שלה הורישה צור לקרתגו את האלף־בית הפיניקי ואת השפה הפיניקית, שהניב הקרתגי שלה נקרא פּוּנית. (שתי הלשונות, הקרובות לעברית, עברו מן העולם.)

אחרי מאות שנים בלי יריבה בים התיכון החלה קרתגו לחוש כי רומא מותחת את שריריה שנרכשו זה מקרוב. צל כבד הלך והתארך מאיטליה. הרומאים שאך זה עלו לגדולה היו בעלי הלוך מחשבה אגררי, ולפיכך הרבה יותר רכושניים מהקרתגים, וביקשו בלי הפוגה לכפוף לשלטונם שטחים חדשים. היו לקרתגו מושבות באיבריה ובמקומות אחרים, אבל אלה היו ברובן תחנות סחר. קרתגו לא שאפה להפוך את הקֶלטִיבֶּרִים (הקלטים תושבי איבריה) לקרתגים, ואילו הרומאים רצו שבני מושבותיהם יראו את עצמם כרומאים, ואף הציעו להם את האפשרות להפוך לאזרחי רומא. כל עוד זרמו אל קרתגו סחורות ואוצרות כמצופה, היתה העיר־המדינה מוכנה להניח למושבותיה להתארגן פוליטית כאוות נפשם. ואילו בעולם הרומאי, לעומת זאת, אפילו עבדים יכלו להתעשר, ובמרוצת הזמן אף להיעשות בני חורין. בראיות שיש בידינו אין סימן לכך שהזדמנויות כאלה התקיימו אי־פעם בקרתגו.

אבל מקור גאוותה של קרתגו ומשוש לבה היה הנמל. היה בו מעגן האוניות המשובח ביותר בעולם בשעתו. מימיו של הנמל החיצוני המלבני התנוצצו סביב צי סוחר ומזחים שעד 220 אוניות מפרש יכלו לעגון לצדם. הנמל הפנימי העגול היה מלא באוניות מלחמה, טרִירֶמות וקוִוינקוִוירֶמות מרובות משוטים, עם מגיני ארד בוהקים בשמש בראש דופנותיהם. מי יודע, אולי חלם חניבעל הצעיר לצאת באוניית מלחמה לאחד הקרבות הימיים הגדולים שעליהם שמע כה רבות.

חניבעל היה בן אצולה, ובאילן היוחסין שלו היו גם מצביאים וגם סוחרים גדולים.3 הוא התגורר באחת הווילות של משפחתו, מן הסתם בראש גבעה, במקום שרוח הים מנשבת בו בשעות אחר הצהריים. משפחתו של חניבעל היתה חלק ממשפחה מורחבת בשם בַּרקָא, בעלת אדמות חקלאיות רחבות ידיים במרחק מסע של כמה ימים דרומה, אל אזור הסָאהֶל של אפריקה הצפונית. החיטה צמחה שם בשפע, משום שהאזור קיבל מים רבים ממדרונותיהם המזרחיים המיוערים3 של הרי האטלס.4 חשוב מכול, אבותיו הישירים היו מצביאים ולוחמים ששמותיהם היו לאגדה. הואיל ובני ברקא היו מנהיגים טבעיים, במתכונת העתיקה של האצולה הפיניקית,5 חניבעל ראה את אביו בשנותיו הראשונות רק לעתים רחוקות בשובו מפעילותו בסיקיליה, שם נלחם ברומאים השנואים. מתוך שיחותיהם של בני משק הבית, אולי למד הנער לדעת שהרומאים קוראים תיגר עכשיו על שליטת קרתגו באי הגדול ההוא. אביו נע במהירות כה רבה בין קרבות בזק על החוף הצפוני של סיקיליה, עד שהבלדרים אשר נשלחו אליו מקרתגו התקשו להדביק אותו. שנת הולדתו של חניבעל, 247 לפנה"ס, היתה בקירוב גם התקופה שבה קיבל חמילקרת ברקא את הפיקוד על חלק גדול מכוחות קרתגו.

איננו יודעים הרבה על אמו של חניבעל; אפילו את שמה איננו יודעים, אבל יש לשער שגם היא היתה צאצאית למשפחת אצולה קרתגית, ובוודאי הביאה עמה נדוניה של כסף, אדמה ועבדים, כמקובל בקרב המשפחות הנכבדות של אותם ימים. בין קרב לקרב, כשהיה חמילקרת חוזר הביתה עם צי קרתגו לכמה חודשים, ילדה אמו של חניבעל עוד שני בנים, עַזרוּבַּעַל ומָגוֹן. כבר היו להוריהם שלוש בנות שנולדו לפני חניבעל, אם כי גם שמותיהן אבדו בנבכי ההיסטוריה. הוריו של חניבעל הקפידו שבנותיהם תינשאנה לגברים ראויים, בעיקר מקרב המשפחות הצבאיות הבכירות. הבת הבכורה נישאה לגבר בשם בּוֹמִילקַרת, שנעשה לימים שופט בקרתגו. הבת השנייה נישאה לעזרובעל המפואר, שלאחר זמן סייע לחמילקרת בכיבוש איבריה ובשליטה בה. הבת השלישית נישאה מאוחר יותר מחוץ לאצולה הקרתגית, לראש שבט מקומי מהעם השכן, הנוּמִידִים, להידוק ברית פוליטית. קיצורו של דבר, משפחת ברקא היתה מקושרת היטב בקרתגו.

חינוכו של חניבעל היה מן הסתם מהסוג המקובל לבן אצולה צעיר. אין הרבה דברים שאנו יכולים לומר על כך, מלבד זאת שהיה לו מורה לספרות יוון בשם סוֹסִילוֹס, שבוודאי לימד אותו קרוא וכתוב בשפה זו, וקרא עמו את האפוסים של הומרוס. ייתכן שסוסילוס לימד אותו גם את ה"לוגיקה" של אריסטו, כי חניבעל ידע הרבה על תלמידו המפורסם של אריסטו, אלכסנדר הגדול, ועל מעלליו הצבאיים. ייתכן מאוד שחניבעל ידע גם על אודיסיאוס, משום שהוא היה דומה באופיו לאותו גיבור יווני מלא המזימות. איננו יודעים מתי החל חינוכו של חניבעל, אבל סוסילוס נשאר לצדו זמן רב, ואפילו נלווה אל חניבעל במערכות הצבאיות שלו באיטליה.


חניבעל הצעיר

אין להתפלא על שחמילקרת, ב"זעמו" על תוצאות המלחמה בסיקיליה, גם אם "לא נפל ברוחו", כדברי פוליביוס,1 היה מוכן ומזומן לעזוב את קרתגו המסוכסכת ולצאת לארץ חדשה שבה יוכל לעשות כמעט ככל העולה על רוחו, ולנצל על הצד הטוב ביותר את מיומנותו כאיש צבא. קרתגו, כמו פיניקיה הורָתה, לא היתה חברה צבאית במיוחד אלא מסחרית, ובשעת הצורך נעזרה בשכירי חרב.2 אִיבֶּריָה היתה שונה ממנה בתכלית השוני: ארץ הררית, מחוננת בשפע בל־ייאמן של מתכות יקרות, ובראשן כסף, וכן בחיות ציד ביערותיה ובדגה מרובה מול חופיה הארוכים. אדמתה העמוקה היתה פורייה, והבטיחה גדולות ונצורות למתיישביה הפּוּנים.

יש לשער שחניבעל רק התחיל עכשיו להבין מה חשובים היו משאביה של איבריה לאביו. אולי הוא לא עמד על מלוא ההשלכות של שחרור קרתגו מעול השילומים שהטילה עליה רומא בהסכם לוטטיוס, אבל לא היה יכול שלא לשמוע דיבורים על הבטחת העצמאות הגלומה בעושרה של איבריה.

ההיסטוריונים של העת העתיקה דיברו על מכרות איבריה העשירים מאז המאה השישית לפנה"ס. אם ביקר חניבעל עם אביו במכרות הכסף שבקרבת רכס ההרים הקרוי כיום סִיֵירָה מוֹרֶנָה, והדעת נותנת שכך היה, ראה בוודאי שהמכרות משתרעים מילין על מילין לכל עבר. הנער שמע את שאון חציבת הברזל והארד בסלע, וראה פטישים ומכושים חותרים אל נצנוץ הכסף. סולמות עץ ירדו לתוך הפירים המרובים מסביב, ומתוך כל אחד מאלה הדהדו נקישות, מהלומות והמולת קולות אדם. גבעות מלאכותיות של פסולת מכרה נערמו מכל עבר, והאוויר היה מלא באבק אבן. עיניו החדות של חמילקרת לא החמיצו דבר כאשר חישב את הזמן והעבודה שיידרשו לצבירתו של אוצר מטילי כסף.3

אם עלה בידי חמילקרת, בשנים המעטות שלאחר 237 לפנה"ס, להחזיר לחיים חדשים את מכרות הכסף הפיניקיים העתיקים, היה זה משום שאיפתו העזה לשלם לרומא את הקנס שהטילה על קרתגו ולצבור את ההון הדרוש כדי לחזור ולהילחם בה. אולי ידע שהוא עצמו לא יזכה לראות את בוא היום, אבל הוא היה סמוך ובטוח שחניבעל יראה בבואו. חמילקרת חצה הלוך ושוב את חבל הארץ שבדרום חצי־האי האיברי הקרוי כיום אַנדָלוּסִיָה, לא רק כדי להמריץ את כריית הכסף אלא גם כדי להיפגש עם תושבי המקום, שבטי הקֶלטִיבֶּרִים שעמדו בברית רופפת עם קרתגו.

הפיניקים תרו את מחוזותיה הדרומיים של איבריה זה מאות בשנים. תחילה הטילו עוגן בשפכי נהרות רחבים בחוף תלול המצוקים, ואז יצאו לסיורים קפדניים בארץ. הם סחרו עם השבטים האיבריים שעיבדו בעמל רב את הברזל המצוי בשפע בנחלאותיהם, כי תמיד חיפשו מתכות ושאפו לרכוש לעצמם מכרות קיימים. בהדרגה הרחיבו הסוחרים הפיניקים את רשת תחנות הסחר הקטנות שלהם, שהכילו סחורות כמו כלי חרס מהמזרח הקרוב ומיוון, חרוזי זכוכית צבעונית וחפצי מותרות כמו שנהב מצרי, תבלינים, ביצי יען, בדים צבועים בארגמן לגברות ואריגים גסים אך שימושיים וכלי עבודה לגברים, תמורת מחצבים איבריים וסחורות אחרות. הפיניקים הקפידו שלא לספק לאיברים נשק שיוכלו להפנותו נגדם. התוצרת החקלאית המקומית והדיג השופע בחופים היו גם הם חלק מעושרה הטבעי של איבריה. כפרי דייגים רבים היו פזורים לאורך חופיו של מפרץ גדר (קָדִיס דהיום). באי אֶבּוּסוּס (איביסה) התקיימה תעשיית דיג ענקית מאז המאה השביעית לפנה"ס.

הפילוסוף היווני פּוֹסֵיידוֹניוֹס כתב שהפיניקים ייסדו את מושבתם גדר, שנקראה בפיו גָדֶס, בסביבות 1100 לפנה"ס. בימי חניבעל היתה זו עיר משגשגת, מרכז הסחר במחצבים שניהלו הפיניקים באזור. צאצאי הפיניקים במקום התגאו בעתיקותו של מקדש מֶלקַרת בעירם, כפי שדודניהם הקרתגים התפארו במקדש אֶשמוּן הנישא מעל קרתגו, בראש גבעת בִּירסָה. האיברים השוכנים לאורך החוף שאלו או אימצו את אליהם של אדוניהם הקרתגים, או זיהו אותם עם אליהם המקוריים. היה אפשר לראות את סמלי האלה הקרתגית תָנִית צבועים על מצבות או על חלוקי אבן במדרכות: החצאית המשולשת שלה זוהתה בקלות כאיקונין פּוּני, והיא מופיעה גם בפסיפס מאוחר יותר בסֶלִינוּס שבסיקיליה.

על גבול אנדלוסיה התגוררו שבטים עוינים, הטוּרדֶטָנִים והטוּרדוּלִים, שהיו עתידים לגרום לחמילקרת צרות צרורות. מחוזותיה הצפוניים יותר של איבריה היו מיושבים עדיין בשבטים קלטיבריים של לוחמים אימתניים, ותמיד נשקפה הסכנה שיעלה בידם לצבור די אנשים וכלי נשק לפשיטות על תחנות סחר נידחות של הקרתגים. חמילקרת הציב קבוצות חמושות כהלכה של חיילים ותיקים ומנוסים במצודות ובעיירות לאורך הגבול, כדי שיוכלו לדווח לו דרך קבע על התרחשויות יוצאות דופן בקרב השבטים. בלדרים נעו בסדירות בין מרכזי הפיקוד, כמו גדר, לבין מוצבי החוץ הללו, שכן התקשורת היתה חיונית וההגנה על המכרות היתה הצו העליון. חמילקרת ידע שבמוקדם או במאוחר יהיה עליו לנוע אל פנים הארץ ולטפל בשבטי הקלטיברים.

בתוך שנתיים מיציאתו מקרתגו הקים חמילקרת את המושבה הקרתגית שנודעה בשמה היווני אַקרָה לֶוְוקֶה על חוף הים התיכון בצפון אנדלוסיה, מצפון־מזרח לעיר מוּרסִיָה דהיום. אקרה לווקה שכנה מתחת לרמות לבנות נישאות, ושמה היווני, שפירושו "מצודה הררית לבנה", התגלגל בימי הביניים, בממלכה המאורית אל־אנדלוס, לשם הערבי אַל־לָקָנת; מכאן שמה הנוכחי של העיר, אָלִיקַנטֶה.

ב־235 לפנה"ס נעשתה אקרה לווקה בסיס הפעילות החדש של חמילקרת, ושם התגורר בנו. הוא מצא לחניבעל המתבגר מורה חדש; סוסילוס המשיך אמנם ללמד את חניבעל יוונית, אבל המורה החדש הכשיר אותו בשימוש בנשק הראוי לגבר. יש לשער שאותו מורה היה חייל ותיק, ומשימתו היחידה היתה ללמדו לאחוז בחרב ובקשת ־ בכלי נשק אמיתיים, לא בצעצועים.

הואיל וחניבעל נלווה אל אביו בכל אשר הלך, הוא כבר היה מורגל ברכיבה על סוס ושזוף משמש. כחייל מתאמן שעשה חלק ניכר מימי נעוריו במחנות צבא, חזקה על חניבעל שידע לרכוב היטב. חמילקרת, המנהיג המופתי שהכיר היטב את כל אנשיו, ידע כי בנו יצטרך להיות מוכן לקרב בגיל צעיר מאוד.

חניבעל לומד מלחמה

ליוויוס שם בפי חָנָא, מתנגדו של חמילקרת בקרתגו, דברי לגלוג וזלזול על השם שיצא לחמילקרת בקרב מעריציו, "מרס השני", בגין מיומנותו כמצביא.4 חניבעל למד בוודאי את תחושת סמכותו של קצין ואת פעולתה של שרשרת הפיקוד, בימות שלום כבימות מלחמה. בדרך כלל עמד לרשותו של חמילקרת כוח נייד מאומן היטב, ובו קצינים מנוסים רכובים על גב סוס ותחת פיקודם מאות או אלפים של חיילים רגלים. חמילקרת הקיף את עצמו בחיילים קרתגים מנוסים, שנבחרו אחד לאחד, ובקציני פרשים נומידיים נבחרים, בין השאר. הנוּמידים, בעלי־בריתה של קרתגו, היו פרשים מהוללים. חניבעל למד לראות את עצמו כמקשה אחת עם סוסו, וגילה באיזו מהירות יכול צבא לנוע, ברכיבה או ברגל, בסוגי שטח שונים ־ ובלי ספק עשה זאת בעצמו, כדי להעמיד למבחן את און נעוריו ולפתח אותו. הוא למד בוודאי מהנומידים איך להעמיד פנים כאילו הוא נסוג, ואז לפנות לאחור בתכסיס מפתיע, ברגע שהאויב ציפה לו פחות מכול, ולהילחם ביתר שאת. במרוצת הזמן רכש חניבעל ניסיון קרבי משלו, ובכלל זה פציעות קלות מחצים חולפים או מהיתקלויות באויבים.

יותר מכול למד חניבעל מאביו איך להנהיג אנשים בדוגמה אישית ולנהוג בהגינות בכל חייל וחייל; מתי לעודד ומתי לתת ביטוי לכעס מוצדק. כפי שמלמדות התנסויותיו הצבאיות לאחר זמן, נראה שחניבעל הצעיר הבין עד מהרה כי אל לו להיות פזיז ולהניח לכעסו לשלוט בו, כשם שידע מתי ליצור מגע ומתי לנתקו, איך לבחור את השטח המתאים לשדה קרב ואיך להביא את חייליו לכך שיכבדו אותו לא משום שהוא בן אביו, אלא בזכות החושים שהלך ופיתח לאסטרטגיה ולהיגיון צבאי. ילדותו של חניבעל חלפה, ונעוריו עברו עליו הרחק מאמו ומנשות המשפחה שפינקו אותו.

אם התאהב חניבעל במישהי בימי נעוריו היצריים, אם אהב מישהי, ההיסטוריה לא שימרה שמות כלשהם. אהובותיו ופילגשיו בשנות חייו הארוכות נשמרו מן הסתם בצנעה גמורה, כי מלבד אזכור חטוף של אישה איברית בשם אִימִילקֶה, שמותיהן אינם ידועים לנו, אפילו בעת שחי עם קורטיזנה בסָלָפּיָה. גם לא ידוע לנו אם היו לו ילדים, והדבר אינו תמוה כפי שהוא אולי נראה ממבט ראשון. ראוי לזכור כי חייו של חניבעל היו חיי איש צבא, שמעולם לא רותק למקום אחד מספיק זמן לפיתוח יחסים מחוץ למשפחת המוצא שלו (ופילגשיו), ומחוץ לחוג ההדוק של יועצים צבאיים שאסף סביבו במרוצת הזמן. אין זאת אומרת שחניבעל הצעיר היה בודד, משום שהיה מוקף תמיד בחברים לנשק ובקציניו של אביו. קשה למצוא דוגמאות נוספות רבות בהיסטוריה לצעיר שהיה מסור עד כדי כך לעניין אחד ויחיד: אמנות המלחמה ־ בעיקר בגלל אביו, שהיה אולי גדול המצביאים בדורו.

אחרי ייסוד אקרה לווקה נתן חמילקרת את מלוא דעתו לכפיפת התושבים בשאר אנדלוסיה, ואפילו במערב חבל וָלֶנסיָה דהיום, תחת שלטונו. לשם כך ניהל כמה מערכות צבאיות בין 235 ל־231 לפנה"ס. בקרבת המפרץ הקרוי בימינו קַרטָחֶנָה הכניע חמילקרת את שבטי הבָּטוּלִים, השוכנים סביב קַבּוֹ דֶה פָּלוֹס, והטמיע אותם בקרב הקרתגים במהירות רבה למדי. בסביבות 236 לפנה"ס הצטרף אליו חתנו עַזרוּבַּעַל המפואר, בעל אחותו הבכורה של חניבעל. עזרובעל גם ייסד במקום זה, אחד הנמלים הטבעיים המשובחים ביותר בים התיכון, עיר ששמה כשם עיר מוצאו, קרת חדשת; הרומאים קראו לה קרתגו נוֹבָה, קרתגו החדשה, וכיום היא נקראת קרטחנה; בעורפה, מהלך כמה מילין מזרחה, נמצאו מרבצי כסף עשירים. ההפלגה מנמל המים העמוקים שלה, המוגן היטב מפני פשיטות, היתה קלה מאין כמוה. עזרובעל בנה כאן מבצר, כמה מקדשים ומושבה משגשגת של בנייני אבן שיסודותיה עדיין קיימים כיום; אין ספק שחמילקרת עזר לו בכך, או העמיד את מהנדסיו לשירותו.

נטבעו מטבעות כסף חדשים שנשאו את דיוקנו של חמילקרת, שמרביתם נשלחו לקרתגו מהנמל העמוק והמשובח, והשאר נאגר לצורך מערכותיו העתידיות של המצביא. נקל לשער שחניבעל למד מחמילקרת גם את חשיבותו של הכסף במשא ומתן עם המקומיים על אספקת ציוד ומזון לצבא, ובתשלום לשכירי החרב. בסביבות 231 לפנה"ס שלחו הרומאים משלחת לתהות על קנקנה של הפעילות הפּוּנית סביב מכרות הכסף, ולדברי דִיוֹ קַסיוּס,5 חמילקרת השיב לה כי הדבר נחוץ לתשלום הקנס שהוטל על קרתגו ב־241 לפנה"ס. הרומאים קיבלו את תשובתו ועזבו אותו לנפשו.7

שבט המַסטֶטָנים ששכן מעט צפונה לקרתגו נובה, סביב מורסיה דהיום, נעשה עד מהרה יעד נוסף לפעילותו הצבאית של חמילקרת, שיצא למערכה נגדו. חמילקרת נחל הצלחה גדולה ככל הנראה, וב־229 לפנה"ס ניסה להשתלט על אזור אִילִיקִי, בקרבת טוֹלֶדוֹ דהיום. במקום זה שכן שבט הוֶוטוֹנים הקלטיברי, בעל־בריתם של שבטי הלוחמים הטורדולים והטורדטנים שמדרום להם. לרוע מזלו של חמילקרת, המקום שנבחר למשא ומתן עמם נמצא במעמקי חצי־האי האיברי, הרחק מקווי האספקה הארוכים שלו מהחוף. שבט האוֹרֶטָנִים הקלטיברי צעד דרומה מהמישורים של מחוז לָה מַנצָ'ה דהיום כדי לסייע להתגוננות הווטונים, וחמילקרת מצא את עצמו בנחיתות מספרית גדולה, משום שהשאיר את עיקר צבאו כמה מילין מזרחה משם כאשר יצא לנהל את המשא ומתן. עם זאת, הווטונים פחדו מפני חמילקרת וכיבדו אותו כמצביא, ולא העזו לתקוף את כל הצבא הקרתגי. הואיל וחניבעל נלווה לאביו כמעט בכל מסעותיו, קרוב לוודאי שהוא היה לצדו גם הפעם.

דיודורוס סיקולוס, שכתב את ספרו "ספרייה היסטורית" כ־200 שנה אחר כך, מספר כי בעת שעסק חמילקרת במשא ומתן עם הווטונים הבוגדנים, בלוויית קצינים אחדים ותו לא, התנפלו עליו אויביו מן המארב. הדבר היה מנוגד לחלוטין לכללי המלחמה בעת העתיקה, שציוו על שביתת נשק במהלך משא ומתן. אבל הקלטיברים היו שבטים ברבריים פרועים, חסרי משמעת צבאית.

חמילקרת חשש לבנו חניבעל, שיצא עם כוח סיור קטן ונמצא גם הוא הרחק מעיקר הצבא; חניבעל היה אז כבן 19 שנה, ואחיו הצעיר עזרובעל ברקא היה עמו. לדברי המקורות העתיקים, חמילקרת הסיח את תשומת לבם של אויביו מהכוח שבו היו בניו, והקריב את נפשו כדי להציל את חייהם. דיודורוס מספר שחמילקרת טבע בנהר סוּרקוֹ (כיום חוּקָאר), כנראה אחרי שנפצע,6 אבל לפי תיאורו הקצרצר של פוליביוס, הוא "בשעת סכנה לחם בעצמו באומץ וללא רתיעה ונפל".7 אפיאנוס מאלכסנדריה מספר סיפור שונה על מותו של חמילקרת: מעגל המגן של עגלות הועלה באש על ידי הקלטיברים, וחמילקרת נספה בתבערה.8 לבסוף, קוֹרנֶליוּס נֶפּוֹס, ביוגרף רומאי שחי במאה הראשונה לפנה"ס, כותב שחמילקרת נלחם בתחילה בווטונים, ולאחר מכן טבע בנהר טָאגוּס.9 בסיכום כל הידוע לנו ממקורות אלה, מתקבל על הדעת שחמילקרת נפל למארב הווטונים, נפצע קשה והצליח להימלט, אולם טבע לבסוף. זאת ועוד, אם נזכור שהוא היה חייל טוב מאין כמוהו וטקטיקן אמן, הקרבת חייו למען בניו הלמה את אופיו של חמילקרת.

כך שִיכֵּל חניבעל את אביו בטרם מלאו לו 20 שנה. אבל כוח הרצון והניסיון שהקנה לו חמילקרת הכשירו בלי ספק את חניבעל לעמוד בראש הצבא, למרות היותו עול ימים. בינו לבינו הוא התאבל מרה על אביו, בלי ספק, אבל עכשיו הוא היה לוחם בכל רמ"ח איבריו, ולוחמים אמורים להיות מחוסנים, רגשית ופסיכולוגית, מפני מוות פתאומי בקרב. הוא ידע שעליו לקבל את ההחלטות הנכונות למרות אובדנו האישי, כשם שידע כי לא זה הזמן לרגשנות. חיילים לומדים להשאיר את מות חבריהם לנשק מאחור ולהמשיך הלאה. כבר היו מאחורי חניבעל שנים של אימונים צבאיים לצד אביו, והוא היה כשיר לקבל עליו את המנהיגות. אין ספק שהוא היה מוכן לשאת בעול שהניח אביו, ולקיים את ההבטחה הגורלית שהבטיח עוד בקרתגו: שנאת עולם לרומא.

עוד על הספר

חניבעל פטריק נ' האנט

פתח דבר

משחר נעורי תפסה דמותו של חניבעל מקום נכבד בדמיוני. במרוצת שנים רבות, ככל שקראתי עוד על עלילותיו ועל קורות זמנו, ניסיתי להתחקות אחר עקבותיו בשלוש יבשות. כפי שגיליתי, יש שפע של עמימויות. המקורות העתיקים מספקים לעתים תכופות פרשנויות מנוגדות או בעייתיות למניעיו ולמעשיו. ואמנם, בהתחשב בזמן שחלף מאז, האם יכולנו לצפות למשהו אחר?

עבודת השדה שלי כארכיאולוג התמקדה בחניבעל במשך עשרות שנים. מדי שנה בשנה, ב־20 השנים האחרונות, חציתי מעברי הרים גבוהים באלפּים, עליתי וירדתי בשבילים טרשיים ופסעתי על דרכים מרוצפות, בכל עונה מעונות השנה. גם ברוחות הצורבות ובמשבי השלג ־ שאינם נדירים, ברום של 2,500 מטר, אפילו באוגוסט ־ וגם ברוחות הקלות יותר של ימי שמש, השתוממתי על האתגרים שניצבו בפני חניבעל במסעותיו הנועזים ובמערכות המלחמה שלו, בייחוד כאשר טיפסתי במשך שעות כדי להגיע למצפה על נוף מרהיב עין של נקיקים כמעט מאונכים היורדים אל מדרונות מיוערים ואל מישורים רחוקים מתחת להם. עם הזמן רבו השאלות מן התשובות, ואני נסעתי לקרתגו, שם מצאתי פעם בנמל הסודי קונכיית ארגמון עתיקה ־ מקורו של צבע הארגמן הפּוּני (הקרתגי) המפורסם ־ ושבתי והנחתי אותה על החול. פעמים רבות שוטטתי בחורבות קַרתָגוֹ נוֹבָה (קַרטָחֶנָה) הפּוּנית, בטראסות מוקפות החומות של סָגוּנטוּם ובחופיה המערביים של ספרד, ואף חציתי את הפירנאים המזרחיים; עברתי בארץ שנקראה בעבר גָאליָה וכיום היא צרפת, ועליתי בעמקי הנהרות רוֹן ואִיזֶר. חציתי הלוך ושוב את כל שדות הקרבות החשובים של מערכותיו הצבאיות של חניבעל באיטליה, וסיירתי באתרים אחרים בארץ זו ששמם נקשר בשמו של חניבעל. בטורקיה עמדתי פעמים מרובות על שפת ים השיש הנוצץ תחת השמש, בסביבות גֶבּזֶה, והרהרתי בימיו האחרונים של חניבעל. פעמים רבות שקדתי, עם צוותים של סטודנטים מאוניברסיטת סטנפורד ובכמה וכמה מקרים גם עם מהנדסים וגיאולוגים, על חקירה קפדנית של לפחות 30 פסגות אלפּיניות, בניסיון להכריע היכן בדיוק חצה חניבעל את האלפּים. בשום פנים איני יכול להיות היסטוריון של כורסה: אני חייב לראות במו עיני את הדברים שעליהם אני כותב, ולנסות להבין אותם.

ההיסטוריון העתיק פּוֹלִיבִּיוּס היה מורה דרכי ־ ספרו "היסטוריה" לא מש מידי, והעותק שברשותי התבלה כמעט לגמרי. כמוהו אני מאמין כי כל הרוצה להבין טוב יותר אירועים היסטוריים, אין טוב לו מאשר לבקר באתרים רבים ככל האפשר. החתירה להתאמת מה שמצאתי בכתובים אל הטופוגרפיה היתה נר לרגלַי, עד כמה שיכולתי להגשימה. מקורות היסטוריים עתיקים אחרים שנועצתי בהם כללו את כתביו השופעים והססגוניים של לִיוִויוּס ־ גם אם הגיאוגרפיה שלו מפוקפקת בדרך כלל ־ ועליהם הוספתי כהנה וכהנה: אַפּיָאנוֹס מאלכסנדריה, פּלוּטָרכוֹס, דִיוֹדוֹרוּס סִיקוּלוּס, וֶרגִילִיוּס, הוֹרַטיוּס, יוּבֶנָלִיס, פרוֹנטִינוּס, קוֹרנֶליוּס נֶפּוֹס, אַמיָאנוּס מַרקֶלִינוּס, וָלֶריוּס מַקסִימוּס, סטרַבּוֹן, דִיוֹ קַסיוּס, וֶגֶטיוּס (שמותיהם מופיעים כאן לאו דווקא בסדר כרונולוגי, אלא לפי מידת חשיבותם למחקרי), ועוד מקורות רבים אחרים שנותרו מהם רק בדלים, בשפותיהם המקוריות, יוונית ולטינית, ככל שנמצאו לי. מהמקורות הללו אני נמצא למד שחניבעל נעשה אחד מגדולי המצביאים בהיסטוריה הודות ליכולתו לשנות את תגובותיו הטקטיות בהתאם לאתגרים יוצאי דופן. במשך אלפיים שנה היה חניבעל נושא מרתק, ועדיין הוא מרתק כיום ־ גם אם נותר אפוף חידה, וזה ההסבר להמשך התעניינותם של מחברים רבים, המשקיפים עליו מזוויות שונות. כמה הייתי רוצה להיפגש עם חניבעל ולהציג לו את השאלות שעד עצם היום הזה לא נמצאו להן תשובות מוסמכות!

סטנפורד, 2017

הערת המתרגם

במה שנוגע לשמות, דמויות ומקומות, השתדלתי בכל מקרה לתת את השם בשפתה של הדמות או בשפת המקום שבהם מדובר, ובהתחשב בזמנים שבהם היו שמות אלה נהוגים. יוצאת מן הכלל חשובה היא קרתגו ־ זהו השם הלטיני, שיבוש של השם הפּוּני קרת חדשת, שכדברי מתרגם פוליביוס לעברית, פרופ' בנימין שימרון, "הוא קשה ואין ליצור ממנו שם תואר". יתר על כן, העיר שייסד עזרובעל המפואר באיבריה נקראה אף היא קרת חדשת; לפיכך השתמשתי גם לגביה בשם הלטיני, קרתגו נובה. עוד אציין כי חצי־האי האיברי נקרא בספר הנוכחי "איבריה" בהקשרים פּוּניים או "היספניה" בהקשרים רומאיים; ככל הידוע לי, לא היה שם פּוּני כללי לחצי־האי. לבסוף אעיר כי המונח "אפריקה" מתייחס בספר זה, כמו בכתבי ההיסטוריונים הרומאים שעליהם מסתמך מחבר הספר, לחבל הארץ הקרוי כיום אפריקה הצפונית.

לנוחות הקוראים, הוספתי כנספחים את רשימת שמות האישים בני העת העתיקה הנזכרים בספר, עם כתיבם המקורי ומעט פרטים עליהם (נספח א'), ורשימת שמות המקומות והעמים, עם הכתיב המקורי והשם העכשווי של כל אחד מהם (נספח ב').

המתרגם מודה לזאב רז על עזרתו.

1

השבועה

ההיסטוריון הרומאי וָלֶריוּס מַקסִימוּס מספר סיפור על חניבעל הצעיר.1 כשהיה נער בקַרתָגוֹ, נהג להתגושש עם אחיו הצעירים ממנו. אביהם, חָמִילקַרת בַּרקָא, התפאר בפני אורחיו: "הנערים שלי הם כפירי אריות שאני מגדל למען ימיטו חורבן על רומא". גם אם אין אמת בסיפור, נקל לנו לדמיין כי חניבעל הצעיר ביקש לרצות את אביו, ושאב גאווה מהתרברבותו של חמילקרת.1

חניבעל נולד בסביבות שנת 247 לפנה"ס, בימות המלחמה הממושכת בין קרתגו לרומא שהרחיקה מביתו את אביו, המצביא המהולל חמילקרת, לפרקי זמן ממושכים. הוריו של חניבעל נתנו לו שם בעל משמעות דתית עמוקה: "יחונני בעל". בַּעַל חָמוֹן היה אל הפריון הגדול של הקרתגים, שהתגלם בסופות רעמים וברקים; במתן השם הזה קשרה משפחתו של חניבעל את עתידו של בנה לאל האישי שלו, ולפיכך לייעודו הגורלי. קורבנות הועלו עם הולדתו, שכן היה על חניבעל להמשיך מסורת צבאית ארוכת ימים.

כאשר ייסדו הפיניקים את קרתגו באפריקה הצפונית, הם בחרו באתר המסוים הזה, בקרבת העיר תוניס דהיום, בשל מיקומו הגיאוגרפי הנוח. הם חשבו שאין מקום מושלם ממנו לסחר עם ארצות הים. הם הוסיפו למפרץ הטבעי נמלים מלאכותיים שסיפקו מחסה לספינות הקרתגיות הסוחרות עם סיקיליה הפורייה, במרחק של שיט קצר בלבד.2 סחרהּ של קרתגו הגיע גם לחצי־האי האִיבֶּרִי, ולמקומות רבים אחרים באגן הים התיכון. רציפי קרתגו הוסתרו אמנם מעַין בולשת מאחורי חומה גבוהה, אבל אין ספק שחניבעל ראה פעמים רבות את הנמל הכפול המהולל של העיר. הוא היה מתהלך עם בני משפחתו, אולי אחיות גדולות, ואולי עם משרתים, ועובר בשווקים אקזוטיים מלאי תבלינים ניחוחיים לצד הנמל המפורסם.

הפיניקים שייסדו את קרתגו בסביבות 814 לפנה"ס היו קרוב לוודאי פליטים מצוֹר, שנמלטו מפני האשורים שפלשו לארצם כנחילי ארבה ממסופוטמיה שבמזרח.2 צור, העיר־האם של קרתגו, היתה מפורסמת ברוחה המרכנטיליסטית ובסחר הענֵף שלה עם מקומות קרובים ורחוקים, כפי שמעידה קינתו של הנביא יחזקאל עליה (יחזקאל כ"ז, ג'־כ"ה):

וְאָמַרְתָּ לְצוֹר הַיֹּשֶׁבֶת עַל־מְבוֹאֹת יָם רֹכֶלֶת הָעַמִּים אֶל־אִיִּים רַבִּים; כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יהוה, צוֹר, אַתְּ אָמַרְתְּ אֲנִי כְּלִילַת יֹפִי. בְּלֵב יַמִּים גְּבוּלָיִךְ; בֹּנַיִךְ כָּלְלוּ יָפְיֵךְ. בְּרוֹשִׁים מִשְּׂנִיר בָּנוּ לָךְ, אֵת כָּל־לֻחֹתָיִם; אֶרֶז מִלְּבָנוֹן לָקָחוּ, לַעֲשׂוֹת תֹּרֶן עָלָיִךְ. אַלּוֹנִים מִבָּשָׁן עָשׂוּ מִשּׁוֹטָיִךְ; קַרְשֵׁךְ עָשׂוּ־שֵׁן בַּת־אֲשֻׁרִים מֵאִיֵּי כִּתִּיִּם. שֵׁשׁ־בְּרִקְמָה מִמִּצְרַיִם הָיָה מִפְרָשֵׂךְ, לִהְיוֹת לָךְ לְנֵס; תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן מֵאִיֵּי אֱלִישָׁה הָיָה מְכַסֵּךְ. יֹשְׁבֵי צִידוֹן וְאַרְוַד הָיוּ שָׁטִים לָךְ; חֲכָמַיִךְ צוֹר הָיוּ בָךְ, הֵמָּה חֹבְלָיִךְ. זִקְנֵי גְבַל וַחֲכָמֶיהָ הָיוּ בָךְ, מַחֲזִיקֵי בִּדְקֵךְ; כָּל־אֳנִיּוֹת הַיָּם וּמַלָּחֵיהֶם הָיוּ בָךְ, לַעֲרֹב מַעֲרָבֵךְ. פָּרַס וְלוּד וּפוּט הָיוּ בְחֵילֵךְ, אַנְשֵׁי מִלְחַמְתֵּךְ; מָגֵן וְכוֹבַע תִּלּוּ־בָךְ, הֵמָּה נָתְנוּ הֲדָרֵךְ. בְּנֵי אַרְוַד וְחֵילֵךְ עַל־חוֹמוֹתַיִךְ סָבִיב, וְגַמָּדִים בְּמִגְדְּלוֹתַיִךְ הָיוּ; שִׁלְטֵיהֶם תִּלּוּ עַל־חוֹמוֹתַיִךְ סָבִיב, הֵמָּה כָּלְלוּ יָפְיֵךְ. תַּרְשִׁישׁ סֹחַרְתֵּךְ מֵרֹב כָּל־הוֹן; בְּכֶסֶף בַּרְזֶל בְּדִיל וְעוֹפֶרֶת נָתְנוּ עִזְבוֹנָיִךְ. יָוָן תֻּבַל וָמֶשֶׁךְ הֵמָּה רֹכְלָיִךְ; בְּנֶפֶשׁ אָדָם וּכְלֵי נְחֹשֶׁת נָתְנוּ מַעֲרָבֵךְ. מִבֵּית תּוֹגַרְמָה, סוּסִים וּפָרָשִׁים וּפְרָדִים נָתְנוּ עִזְבוֹנָיִךְ. בְּנֵי דְדָן רֹכְלַיִךְ, אִיִּים רַבִּים סְחֹרַת יָדֵךְ; קַרְנוֹת שֵׁן וְהָבְנִים הֵשִׁיבוּ אֶשְׁכָּרֵךְ. אֲרָם סֹחַרְתֵּךְ מֵרֹב מַעֲשָׂיִךְ; בְּנֹפֶךְ אַרְגָּמָן וְרִקְמָה וּבוּץ וְרָאמֹת וְכַדְכֹּד נָתְנוּ בְּעִזְבוֹנָיִךְ. יְהוּדָה וְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל הֵמָּה רֹכְלָיִךְ; בְּחִטֵּי מִנִּית וּפַנַּג וּדְבַשׁ וָשֶׁמֶן וָצֹרִי נָתְנוּ מַעֲרָבֵךְ. דַּמֶּשֶׂק סֹחַרְתֵּךְ בְּרֹב מַעֲשַׂיִךְ מֵרֹב כָּל־הוֹן; בְּיֵין חֶלְבּוֹן וְצֶמֶר צָחַר. וְדָן וְיָוָן מְאוּזָּל בְּעִזְבוֹנַיִךְ נָתָנּוּ; בַּרְזֶל עָשׁוֹת קִדָּה וְקָנֶה בְּמַעֲרָבֵךְ הָיָה. דְּדָן רֹכַלְתֵּךְ בְּבִגְדֵי־חֹפֶשׁ לְרִכְבָּה. עֲרַב וְכָל־נְשִׂיאֵי קֵדָר הֵמָּה סֹחֲרֵי יָדֵךְ; בְּכָרִים וְאֵילִם וְעַתּוּדִים בָּם סֹחֲרָיִךְ. רֹכְלֵי שְׁבָא וְרַעְמָה הֵמָּה רֹכְלָיִךְ; בְּרֹאשׁ כָּל־בֹּשֶׂם וּבְכָל־אֶבֶן יְקָרָה וְזָהָב נָתְנוּ עִזְבוֹנָיִךְ. חָרָן וְכַנֵּה וָעֶדֶן, רֹכְלֵי שְׁבָא; אַשּׁוּר כִּלְמַד רֹכַלְתֵּךְ. הֵמָּה רֹכְלַיִךְ בְּמַכְלֻלִים, בִּגְלוֹמֵי תְּכֵלֶת וְרִקְמָה וּבְגִנְזֵי בְּרֹמִים; בַּחֲבָלִים חֲבֻשִׁים וַאֲרֻזִים בְּמַרְכֻלְתֵּךְ. אֳנִיּוֹת תַּרְשִׁישׁ שָׁרוֹתַיִךְ מַעֲרָבֵךְ; וַתִּמָּלְאִי וַתִּכְבְּדִי מְאֹד, בְּלֵב יַמִּים.

כאם כן בתה.

חניבעל הנער שמע בוודאי פעמים רבות שבמשך 500 שנה שלטה קרתגו ללא עוררין במערב הים התיכון. מלבד המרכנטיליזם שלה הורישה צור לקרתגו את האלף־בית הפיניקי ואת השפה הפיניקית, שהניב הקרתגי שלה נקרא פּוּנית. (שתי הלשונות, הקרובות לעברית, עברו מן העולם.)

אחרי מאות שנים בלי יריבה בים התיכון החלה קרתגו לחוש כי רומא מותחת את שריריה שנרכשו זה מקרוב. צל כבד הלך והתארך מאיטליה. הרומאים שאך זה עלו לגדולה היו בעלי הלוך מחשבה אגררי, ולפיכך הרבה יותר רכושניים מהקרתגים, וביקשו בלי הפוגה לכפוף לשלטונם שטחים חדשים. היו לקרתגו מושבות באיבריה ובמקומות אחרים, אבל אלה היו ברובן תחנות סחר. קרתגו לא שאפה להפוך את הקֶלטִיבֶּרִים (הקלטים תושבי איבריה) לקרתגים, ואילו הרומאים רצו שבני מושבותיהם יראו את עצמם כרומאים, ואף הציעו להם את האפשרות להפוך לאזרחי רומא. כל עוד זרמו אל קרתגו סחורות ואוצרות כמצופה, היתה העיר־המדינה מוכנה להניח למושבותיה להתארגן פוליטית כאוות נפשם. ואילו בעולם הרומאי, לעומת זאת, אפילו עבדים יכלו להתעשר, ובמרוצת הזמן אף להיעשות בני חורין. בראיות שיש בידינו אין סימן לכך שהזדמנויות כאלה התקיימו אי־פעם בקרתגו.

אבל מקור גאוותה של קרתגו ומשוש לבה היה הנמל. היה בו מעגן האוניות המשובח ביותר בעולם בשעתו. מימיו של הנמל החיצוני המלבני התנוצצו סביב צי סוחר ומזחים שעד 220 אוניות מפרש יכלו לעגון לצדם. הנמל הפנימי העגול היה מלא באוניות מלחמה, טרִירֶמות וקוִוינקוִוירֶמות מרובות משוטים, עם מגיני ארד בוהקים בשמש בראש דופנותיהם. מי יודע, אולי חלם חניבעל הצעיר לצאת באוניית מלחמה לאחד הקרבות הימיים הגדולים שעליהם שמע כה רבות.

חניבעל היה בן אצולה, ובאילן היוחסין שלו היו גם מצביאים וגם סוחרים גדולים.3 הוא התגורר באחת הווילות של משפחתו, מן הסתם בראש גבעה, במקום שרוח הים מנשבת בו בשעות אחר הצהריים. משפחתו של חניבעל היתה חלק ממשפחה מורחבת בשם בַּרקָא, בעלת אדמות חקלאיות רחבות ידיים במרחק מסע של כמה ימים דרומה, אל אזור הסָאהֶל של אפריקה הצפונית. החיטה צמחה שם בשפע, משום שהאזור קיבל מים רבים ממדרונותיהם המזרחיים המיוערים3 של הרי האטלס.4 חשוב מכול, אבותיו הישירים היו מצביאים ולוחמים ששמותיהם היו לאגדה. הואיל ובני ברקא היו מנהיגים טבעיים, במתכונת העתיקה של האצולה הפיניקית,5 חניבעל ראה את אביו בשנותיו הראשונות רק לעתים רחוקות בשובו מפעילותו בסיקיליה, שם נלחם ברומאים השנואים. מתוך שיחותיהם של בני משק הבית, אולי למד הנער לדעת שהרומאים קוראים תיגר עכשיו על שליטת קרתגו באי הגדול ההוא. אביו נע במהירות כה רבה בין קרבות בזק על החוף הצפוני של סיקיליה, עד שהבלדרים אשר נשלחו אליו מקרתגו התקשו להדביק אותו. שנת הולדתו של חניבעל, 247 לפנה"ס, היתה בקירוב גם התקופה שבה קיבל חמילקרת ברקא את הפיקוד על חלק גדול מכוחות קרתגו.

איננו יודעים הרבה על אמו של חניבעל; אפילו את שמה איננו יודעים, אבל יש לשער שגם היא היתה צאצאית למשפחת אצולה קרתגית, ובוודאי הביאה עמה נדוניה של כסף, אדמה ועבדים, כמקובל בקרב המשפחות הנכבדות של אותם ימים. בין קרב לקרב, כשהיה חמילקרת חוזר הביתה עם צי קרתגו לכמה חודשים, ילדה אמו של חניבעל עוד שני בנים, עַזרוּבַּעַל ומָגוֹן. כבר היו להוריהם שלוש בנות שנולדו לפני חניבעל, אם כי גם שמותיהן אבדו בנבכי ההיסטוריה. הוריו של חניבעל הקפידו שבנותיהם תינשאנה לגברים ראויים, בעיקר מקרב המשפחות הצבאיות הבכירות. הבת הבכורה נישאה לגבר בשם בּוֹמִילקַרת, שנעשה לימים שופט בקרתגו. הבת השנייה נישאה לעזרובעל המפואר, שלאחר זמן סייע לחמילקרת בכיבוש איבריה ובשליטה בה. הבת השלישית נישאה מאוחר יותר מחוץ לאצולה הקרתגית, לראש שבט מקומי מהעם השכן, הנוּמִידִים, להידוק ברית פוליטית. קיצורו של דבר, משפחת ברקא היתה מקושרת היטב בקרתגו.

חינוכו של חניבעל היה מן הסתם מהסוג המקובל לבן אצולה צעיר. אין הרבה דברים שאנו יכולים לומר על כך, מלבד זאת שהיה לו מורה לספרות יוון בשם סוֹסִילוֹס, שבוודאי לימד אותו קרוא וכתוב בשפה זו, וקרא עמו את האפוסים של הומרוס. ייתכן שסוסילוס לימד אותו גם את ה"לוגיקה" של אריסטו, כי חניבעל ידע הרבה על תלמידו המפורסם של אריסטו, אלכסנדר הגדול, ועל מעלליו הצבאיים. ייתכן מאוד שחניבעל ידע גם על אודיסיאוס, משום שהוא היה דומה באופיו לאותו גיבור יווני מלא המזימות. איננו יודעים מתי החל חינוכו של חניבעל, אבל סוסילוס נשאר לצדו זמן רב, ואפילו נלווה אל חניבעל במערכות הצבאיות שלו באיטליה.


חניבעל הצעיר

אין להתפלא על שחמילקרת, ב"זעמו" על תוצאות המלחמה בסיקיליה, גם אם "לא נפל ברוחו", כדברי פוליביוס,1 היה מוכן ומזומן לעזוב את קרתגו המסוכסכת ולצאת לארץ חדשה שבה יוכל לעשות כמעט ככל העולה על רוחו, ולנצל על הצד הטוב ביותר את מיומנותו כאיש צבא. קרתגו, כמו פיניקיה הורָתה, לא היתה חברה צבאית במיוחד אלא מסחרית, ובשעת הצורך נעזרה בשכירי חרב.2 אִיבֶּריָה היתה שונה ממנה בתכלית השוני: ארץ הררית, מחוננת בשפע בל־ייאמן של מתכות יקרות, ובראשן כסף, וכן בחיות ציד ביערותיה ובדגה מרובה מול חופיה הארוכים. אדמתה העמוקה היתה פורייה, והבטיחה גדולות ונצורות למתיישביה הפּוּנים.

יש לשער שחניבעל רק התחיל עכשיו להבין מה חשובים היו משאביה של איבריה לאביו. אולי הוא לא עמד על מלוא ההשלכות של שחרור קרתגו מעול השילומים שהטילה עליה רומא בהסכם לוטטיוס, אבל לא היה יכול שלא לשמוע דיבורים על הבטחת העצמאות הגלומה בעושרה של איבריה.

ההיסטוריונים של העת העתיקה דיברו על מכרות איבריה העשירים מאז המאה השישית לפנה"ס. אם ביקר חניבעל עם אביו במכרות הכסף שבקרבת רכס ההרים הקרוי כיום סִיֵירָה מוֹרֶנָה, והדעת נותנת שכך היה, ראה בוודאי שהמכרות משתרעים מילין על מילין לכל עבר. הנער שמע את שאון חציבת הברזל והארד בסלע, וראה פטישים ומכושים חותרים אל נצנוץ הכסף. סולמות עץ ירדו לתוך הפירים המרובים מסביב, ומתוך כל אחד מאלה הדהדו נקישות, מהלומות והמולת קולות אדם. גבעות מלאכותיות של פסולת מכרה נערמו מכל עבר, והאוויר היה מלא באבק אבן. עיניו החדות של חמילקרת לא החמיצו דבר כאשר חישב את הזמן והעבודה שיידרשו לצבירתו של אוצר מטילי כסף.3

אם עלה בידי חמילקרת, בשנים המעטות שלאחר 237 לפנה"ס, להחזיר לחיים חדשים את מכרות הכסף הפיניקיים העתיקים, היה זה משום שאיפתו העזה לשלם לרומא את הקנס שהטילה על קרתגו ולצבור את ההון הדרוש כדי לחזור ולהילחם בה. אולי ידע שהוא עצמו לא יזכה לראות את בוא היום, אבל הוא היה סמוך ובטוח שחניבעל יראה בבואו. חמילקרת חצה הלוך ושוב את חבל הארץ שבדרום חצי־האי האיברי הקרוי כיום אַנדָלוּסִיָה, לא רק כדי להמריץ את כריית הכסף אלא גם כדי להיפגש עם תושבי המקום, שבטי הקֶלטִיבֶּרִים שעמדו בברית רופפת עם קרתגו.

הפיניקים תרו את מחוזותיה הדרומיים של איבריה זה מאות בשנים. תחילה הטילו עוגן בשפכי נהרות רחבים בחוף תלול המצוקים, ואז יצאו לסיורים קפדניים בארץ. הם סחרו עם השבטים האיבריים שעיבדו בעמל רב את הברזל המצוי בשפע בנחלאותיהם, כי תמיד חיפשו מתכות ושאפו לרכוש לעצמם מכרות קיימים. בהדרגה הרחיבו הסוחרים הפיניקים את רשת תחנות הסחר הקטנות שלהם, שהכילו סחורות כמו כלי חרס מהמזרח הקרוב ומיוון, חרוזי זכוכית צבעונית וחפצי מותרות כמו שנהב מצרי, תבלינים, ביצי יען, בדים צבועים בארגמן לגברות ואריגים גסים אך שימושיים וכלי עבודה לגברים, תמורת מחצבים איבריים וסחורות אחרות. הפיניקים הקפידו שלא לספק לאיברים נשק שיוכלו להפנותו נגדם. התוצרת החקלאית המקומית והדיג השופע בחופים היו גם הם חלק מעושרה הטבעי של איבריה. כפרי דייגים רבים היו פזורים לאורך חופיו של מפרץ גדר (קָדִיס דהיום). באי אֶבּוּסוּס (איביסה) התקיימה תעשיית דיג ענקית מאז המאה השביעית לפנה"ס.

הפילוסוף היווני פּוֹסֵיידוֹניוֹס כתב שהפיניקים ייסדו את מושבתם גדר, שנקראה בפיו גָדֶס, בסביבות 1100 לפנה"ס. בימי חניבעל היתה זו עיר משגשגת, מרכז הסחר במחצבים שניהלו הפיניקים באזור. צאצאי הפיניקים במקום התגאו בעתיקותו של מקדש מֶלקַרת בעירם, כפי שדודניהם הקרתגים התפארו במקדש אֶשמוּן הנישא מעל קרתגו, בראש גבעת בִּירסָה. האיברים השוכנים לאורך החוף שאלו או אימצו את אליהם של אדוניהם הקרתגים, או זיהו אותם עם אליהם המקוריים. היה אפשר לראות את סמלי האלה הקרתגית תָנִית צבועים על מצבות או על חלוקי אבן במדרכות: החצאית המשולשת שלה זוהתה בקלות כאיקונין פּוּני, והיא מופיעה גם בפסיפס מאוחר יותר בסֶלִינוּס שבסיקיליה.

על גבול אנדלוסיה התגוררו שבטים עוינים, הטוּרדֶטָנִים והטוּרדוּלִים, שהיו עתידים לגרום לחמילקרת צרות צרורות. מחוזותיה הצפוניים יותר של איבריה היו מיושבים עדיין בשבטים קלטיבריים של לוחמים אימתניים, ותמיד נשקפה הסכנה שיעלה בידם לצבור די אנשים וכלי נשק לפשיטות על תחנות סחר נידחות של הקרתגים. חמילקרת הציב קבוצות חמושות כהלכה של חיילים ותיקים ומנוסים במצודות ובעיירות לאורך הגבול, כדי שיוכלו לדווח לו דרך קבע על התרחשויות יוצאות דופן בקרב השבטים. בלדרים נעו בסדירות בין מרכזי הפיקוד, כמו גדר, לבין מוצבי החוץ הללו, שכן התקשורת היתה חיונית וההגנה על המכרות היתה הצו העליון. חמילקרת ידע שבמוקדם או במאוחר יהיה עליו לנוע אל פנים הארץ ולטפל בשבטי הקלטיברים.

בתוך שנתיים מיציאתו מקרתגו הקים חמילקרת את המושבה הקרתגית שנודעה בשמה היווני אַקרָה לֶוְוקֶה על חוף הים התיכון בצפון אנדלוסיה, מצפון־מזרח לעיר מוּרסִיָה דהיום. אקרה לווקה שכנה מתחת לרמות לבנות נישאות, ושמה היווני, שפירושו "מצודה הררית לבנה", התגלגל בימי הביניים, בממלכה המאורית אל־אנדלוס, לשם הערבי אַל־לָקָנת; מכאן שמה הנוכחי של העיר, אָלִיקַנטֶה.

ב־235 לפנה"ס נעשתה אקרה לווקה בסיס הפעילות החדש של חמילקרת, ושם התגורר בנו. הוא מצא לחניבעל המתבגר מורה חדש; סוסילוס המשיך אמנם ללמד את חניבעל יוונית, אבל המורה החדש הכשיר אותו בשימוש בנשק הראוי לגבר. יש לשער שאותו מורה היה חייל ותיק, ומשימתו היחידה היתה ללמדו לאחוז בחרב ובקשת ־ בכלי נשק אמיתיים, לא בצעצועים.

הואיל וחניבעל נלווה אל אביו בכל אשר הלך, הוא כבר היה מורגל ברכיבה על סוס ושזוף משמש. כחייל מתאמן שעשה חלק ניכר מימי נעוריו במחנות צבא, חזקה על חניבעל שידע לרכוב היטב. חמילקרת, המנהיג המופתי שהכיר היטב את כל אנשיו, ידע כי בנו יצטרך להיות מוכן לקרב בגיל צעיר מאוד.

חניבעל לומד מלחמה

ליוויוס שם בפי חָנָא, מתנגדו של חמילקרת בקרתגו, דברי לגלוג וזלזול על השם שיצא לחמילקרת בקרב מעריציו, "מרס השני", בגין מיומנותו כמצביא.4 חניבעל למד בוודאי את תחושת סמכותו של קצין ואת פעולתה של שרשרת הפיקוד, בימות שלום כבימות מלחמה. בדרך כלל עמד לרשותו של חמילקרת כוח נייד מאומן היטב, ובו קצינים מנוסים רכובים על גב סוס ותחת פיקודם מאות או אלפים של חיילים רגלים. חמילקרת הקיף את עצמו בחיילים קרתגים מנוסים, שנבחרו אחד לאחד, ובקציני פרשים נומידיים נבחרים, בין השאר. הנוּמידים, בעלי־בריתה של קרתגו, היו פרשים מהוללים. חניבעל למד לראות את עצמו כמקשה אחת עם סוסו, וגילה באיזו מהירות יכול צבא לנוע, ברכיבה או ברגל, בסוגי שטח שונים ־ ובלי ספק עשה זאת בעצמו, כדי להעמיד למבחן את און נעוריו ולפתח אותו. הוא למד בוודאי מהנומידים איך להעמיד פנים כאילו הוא נסוג, ואז לפנות לאחור בתכסיס מפתיע, ברגע שהאויב ציפה לו פחות מכול, ולהילחם ביתר שאת. במרוצת הזמן רכש חניבעל ניסיון קרבי משלו, ובכלל זה פציעות קלות מחצים חולפים או מהיתקלויות באויבים.

יותר מכול למד חניבעל מאביו איך להנהיג אנשים בדוגמה אישית ולנהוג בהגינות בכל חייל וחייל; מתי לעודד ומתי לתת ביטוי לכעס מוצדק. כפי שמלמדות התנסויותיו הצבאיות לאחר זמן, נראה שחניבעל הצעיר הבין עד מהרה כי אל לו להיות פזיז ולהניח לכעסו לשלוט בו, כשם שידע מתי ליצור מגע ומתי לנתקו, איך לבחור את השטח המתאים לשדה קרב ואיך להביא את חייליו לכך שיכבדו אותו לא משום שהוא בן אביו, אלא בזכות החושים שהלך ופיתח לאסטרטגיה ולהיגיון צבאי. ילדותו של חניבעל חלפה, ונעוריו עברו עליו הרחק מאמו ומנשות המשפחה שפינקו אותו.

אם התאהב חניבעל במישהי בימי נעוריו היצריים, אם אהב מישהי, ההיסטוריה לא שימרה שמות כלשהם. אהובותיו ופילגשיו בשנות חייו הארוכות נשמרו מן הסתם בצנעה גמורה, כי מלבד אזכור חטוף של אישה איברית בשם אִימִילקֶה, שמותיהן אינם ידועים לנו, אפילו בעת שחי עם קורטיזנה בסָלָפּיָה. גם לא ידוע לנו אם היו לו ילדים, והדבר אינו תמוה כפי שהוא אולי נראה ממבט ראשון. ראוי לזכור כי חייו של חניבעל היו חיי איש צבא, שמעולם לא רותק למקום אחד מספיק זמן לפיתוח יחסים מחוץ למשפחת המוצא שלו (ופילגשיו), ומחוץ לחוג ההדוק של יועצים צבאיים שאסף סביבו במרוצת הזמן. אין זאת אומרת שחניבעל הצעיר היה בודד, משום שהיה מוקף תמיד בחברים לנשק ובקציניו של אביו. קשה למצוא דוגמאות נוספות רבות בהיסטוריה לצעיר שהיה מסור עד כדי כך לעניין אחד ויחיד: אמנות המלחמה ־ בעיקר בגלל אביו, שהיה אולי גדול המצביאים בדורו.

אחרי ייסוד אקרה לווקה נתן חמילקרת את מלוא דעתו לכפיפת התושבים בשאר אנדלוסיה, ואפילו במערב חבל וָלֶנסיָה דהיום, תחת שלטונו. לשם כך ניהל כמה מערכות צבאיות בין 235 ל־231 לפנה"ס. בקרבת המפרץ הקרוי בימינו קַרטָחֶנָה הכניע חמילקרת את שבטי הבָּטוּלִים, השוכנים סביב קַבּוֹ דֶה פָּלוֹס, והטמיע אותם בקרב הקרתגים במהירות רבה למדי. בסביבות 236 לפנה"ס הצטרף אליו חתנו עַזרוּבַּעַל המפואר, בעל אחותו הבכורה של חניבעל. עזרובעל גם ייסד במקום זה, אחד הנמלים הטבעיים המשובחים ביותר בים התיכון, עיר ששמה כשם עיר מוצאו, קרת חדשת; הרומאים קראו לה קרתגו נוֹבָה, קרתגו החדשה, וכיום היא נקראת קרטחנה; בעורפה, מהלך כמה מילין מזרחה, נמצאו מרבצי כסף עשירים. ההפלגה מנמל המים העמוקים שלה, המוגן היטב מפני פשיטות, היתה קלה מאין כמוה. עזרובעל בנה כאן מבצר, כמה מקדשים ומושבה משגשגת של בנייני אבן שיסודותיה עדיין קיימים כיום; אין ספק שחמילקרת עזר לו בכך, או העמיד את מהנדסיו לשירותו.

נטבעו מטבעות כסף חדשים שנשאו את דיוקנו של חמילקרת, שמרביתם נשלחו לקרתגו מהנמל העמוק והמשובח, והשאר נאגר לצורך מערכותיו העתידיות של המצביא. נקל לשער שחניבעל למד מחמילקרת גם את חשיבותו של הכסף במשא ומתן עם המקומיים על אספקת ציוד ומזון לצבא, ובתשלום לשכירי החרב. בסביבות 231 לפנה"ס שלחו הרומאים משלחת לתהות על קנקנה של הפעילות הפּוּנית סביב מכרות הכסף, ולדברי דִיוֹ קַסיוּס,5 חמילקרת השיב לה כי הדבר נחוץ לתשלום הקנס שהוטל על קרתגו ב־241 לפנה"ס. הרומאים קיבלו את תשובתו ועזבו אותו לנפשו.7

שבט המַסטֶטָנים ששכן מעט צפונה לקרתגו נובה, סביב מורסיה דהיום, נעשה עד מהרה יעד נוסף לפעילותו הצבאית של חמילקרת, שיצא למערכה נגדו. חמילקרת נחל הצלחה גדולה ככל הנראה, וב־229 לפנה"ס ניסה להשתלט על אזור אִילִיקִי, בקרבת טוֹלֶדוֹ דהיום. במקום זה שכן שבט הוֶוטוֹנים הקלטיברי, בעל־בריתם של שבטי הלוחמים הטורדולים והטורדטנים שמדרום להם. לרוע מזלו של חמילקרת, המקום שנבחר למשא ומתן עמם נמצא במעמקי חצי־האי האיברי, הרחק מקווי האספקה הארוכים שלו מהחוף. שבט האוֹרֶטָנִים הקלטיברי צעד דרומה מהמישורים של מחוז לָה מַנצָ'ה דהיום כדי לסייע להתגוננות הווטונים, וחמילקרת מצא את עצמו בנחיתות מספרית גדולה, משום שהשאיר את עיקר צבאו כמה מילין מזרחה משם כאשר יצא לנהל את המשא ומתן. עם זאת, הווטונים פחדו מפני חמילקרת וכיבדו אותו כמצביא, ולא העזו לתקוף את כל הצבא הקרתגי. הואיל וחניבעל נלווה לאביו כמעט בכל מסעותיו, קרוב לוודאי שהוא היה לצדו גם הפעם.

דיודורוס סיקולוס, שכתב את ספרו "ספרייה היסטורית" כ־200 שנה אחר כך, מספר כי בעת שעסק חמילקרת במשא ומתן עם הווטונים הבוגדנים, בלוויית קצינים אחדים ותו לא, התנפלו עליו אויביו מן המארב. הדבר היה מנוגד לחלוטין לכללי המלחמה בעת העתיקה, שציוו על שביתת נשק במהלך משא ומתן. אבל הקלטיברים היו שבטים ברבריים פרועים, חסרי משמעת צבאית.

חמילקרת חשש לבנו חניבעל, שיצא עם כוח סיור קטן ונמצא גם הוא הרחק מעיקר הצבא; חניבעל היה אז כבן 19 שנה, ואחיו הצעיר עזרובעל ברקא היה עמו. לדברי המקורות העתיקים, חמילקרת הסיח את תשומת לבם של אויביו מהכוח שבו היו בניו, והקריב את נפשו כדי להציל את חייהם. דיודורוס מספר שחמילקרת טבע בנהר סוּרקוֹ (כיום חוּקָאר), כנראה אחרי שנפצע,6 אבל לפי תיאורו הקצרצר של פוליביוס, הוא "בשעת סכנה לחם בעצמו באומץ וללא רתיעה ונפל".7 אפיאנוס מאלכסנדריה מספר סיפור שונה על מותו של חמילקרת: מעגל המגן של עגלות הועלה באש על ידי הקלטיברים, וחמילקרת נספה בתבערה.8 לבסוף, קוֹרנֶליוּס נֶפּוֹס, ביוגרף רומאי שחי במאה הראשונה לפנה"ס, כותב שחמילקרת נלחם בתחילה בווטונים, ולאחר מכן טבע בנהר טָאגוּס.9 בסיכום כל הידוע לנו ממקורות אלה, מתקבל על הדעת שחמילקרת נפל למארב הווטונים, נפצע קשה והצליח להימלט, אולם טבע לבסוף. זאת ועוד, אם נזכור שהוא היה חייל טוב מאין כמוהו וטקטיקן אמן, הקרבת חייו למען בניו הלמה את אופיו של חמילקרת.

כך שִיכֵּל חניבעל את אביו בטרם מלאו לו 20 שנה. אבל כוח הרצון והניסיון שהקנה לו חמילקרת הכשירו בלי ספק את חניבעל לעמוד בראש הצבא, למרות היותו עול ימים. בינו לבינו הוא התאבל מרה על אביו, בלי ספק, אבל עכשיו הוא היה לוחם בכל רמ"ח איבריו, ולוחמים אמורים להיות מחוסנים, רגשית ופסיכולוגית, מפני מוות פתאומי בקרב. הוא ידע שעליו לקבל את ההחלטות הנכונות למרות אובדנו האישי, כשם שידע כי לא זה הזמן לרגשנות. חיילים לומדים להשאיר את מות חבריהם לנשק מאחור ולהמשיך הלאה. כבר היו מאחורי חניבעל שנים של אימונים צבאיים לצד אביו, והוא היה כשיר לקבל עליו את המנהיגות. אין ספק שהוא היה מוכן לשאת בעול שהניח אביו, ולקיים את ההבטחה הגורלית שהבטיח עוד בקרתגו: שנאת עולם לרומא.