המחירים 2 - מחיר התמימות

פרק 1

אדיסון

"... ושנזכה לברכת משיח. אמן," אני מסיימת לדקלם את המילים ומתמלאת באושר ובסיפוק.

השמש שקעה לא מזמן, ואנחנו מכונסים לתפילה שחותמת עוד יום מוצלח. כולנו נקיים, לבושים בבגדים רעננים, ומקשיבים באדיקות למשיח.

שיער ראשו הלבן אסוף לאחור והזקן שעל פניו נראה רך. הוא עוטה גלימה לבנה, נראה כמו מלך. אני מעריצה אותו. כולנו מעריצים אותו, שמונה־עשרה נשים, שלושים ושמונה ילדים, ואני, הילדה הבוגרת היחידה שנשארה במתחם הקהילה.

בגיל עשרים וארבע אני עדיין נחשבת לילדה לפי מנהגי הקהילה, מכיוון שאני עדיין לא מקיימת את ייעודי כאשת איש. מי ירצה לקחת אישה שלא יכולה להביא ילדים לעולם? שערי בצבע האש והנמשים שמכסים את עורי, גם הם לא מועילים. אחת הנשים אמרה לי שהיו פעם זמנים שבהם היו שורפים על המוקד נערות עם צבע כמו שלי. מזל שנולדתי בזמן הנכון ובמקום הנכון. משיח לעולם לא היה מאפשר לדבר כזה לקרות.

הדרשה היומית הייתה מרתקת, כמו תמיד, ותכף משיח יברך את מי שראוי לכך. ליבי פועם בציפייה. הלוואי שהיום הוא יברך גם אותי. התאמצתי מאוד כדי לשמוע מילה טובה ממנו.

"רייצ'ל, גשי הלום." משיח מחייך בחום לאימא. הוא תמיד מזמין אותה ראשונה, והיא היחידה שהוא מזמין יום־יום, באופן קבוע.

אותי הוא לא הזמין כבר כמה חודשים.

אימא קמה ממקומה, ניגשת לקדמת בית התפילה וכורעת לרגליו. היא אוחזת בידו ומנשקת את הטבעת הגדולה שהוא עונד על אצבעו.

"אשתי הראשונה והמבורכת," הוא אומר בקול רך, מלטף את ראשה המורכן, "את סמל לנאמנות ולחריצות. הבורא רואה את מאמצייך ויגמול לך בחן ובחסד. המשיכי את דרכייך הטובות."

"רצוני הוא רצונך, מושיע רם ונישא," היא אומרת, מתרוממת על רגליה וחוזרת למקומה.

"אדיסון..." קולו נמוג ומצחו מתקמט.

רגע, מה קרה עכשיו? הוא קרא בשמי, אבל לא המשיך. האם עליי לקום? לגשת אליו? אני נלחמת בדחף לזנק על רגליי, מכריחה את עצמי להצמיד את הישבן לספסל בית התפילה ולחכות בצייתנות ראויה למוצא פיו.

הוא מוציא מתחת לגלימתו את המכשיר שרק לו מותר לגעת בו, מעביר עליו את אצבעו וארשת פניו מתקדרת. מבטו מורם, עיניו עוברות במהירות על פני הנוכחים ונעצרות על פניי. "אדיסון!" קולו רועם.

ליבי מכפיל את קצב פעימותיו. הוא כועס? למה? היה לי יום נהדר. התאמצתי והפגנתי חריצות. חשבתי שהוא יברך אותי! אני קמה ממקומי באיטיות. "כן, אדוני."

"לכי לחדר התיקון, תיכנסי אליו ותסגרי אחרייך היטב את הדלת."

ישמור הבורא. "מ... מה?! למה?"

"אסור לשאול שאלות, ילדה. תעשי כדבריי, תכף ומייד!"

עיניי מתמלאות דמעות ובטני מתכווצת כשאני רואה את הכעס על פניו. אסור לבכות. אני בולעת את הגוש בגרוני ונושמת עמוק כדי לגייס שליטה עצמית.

עשרות עיניים מאשימות מופנות אליי. אני בטוחה שהנשים שמחות לאידי. אימא מסמנת לי לזוז ואני מכריחה את רגליי להתחיל לנוע, מרכינה את ראשי.

"תזדרזי, ילדה," מאיץ בי משיח.

"כן, אדוני. רצוני הוא רצונך," אני עונה בקול רועד ומגבירה את קצב צעדיי. הבכי מאיים להתפרץ, להוסיף חטא על פשע ולהשפיל אותי אף יותר. אני מצליחה להתאפק רק עד שרגלי עוברת את סף הדלת, ומייד פורצת בבכי חרישי בזמן שאני חוצה את הרחבה שמפרידה בין בית התפילה לבין בית המגורים הגדול. יהיה עליי להירגע ולשלוט בעצמי לפני שהוא יגיע לתקן אותי.

אבל מה עשיתי?

אני נכנסת לבית המגורים, יורדת במדרגות אל המרתף ופוסעת לתוך החדר האפלולי. דלת המתכת הכבדה משמיעה חריקה מצמררת כשאני מסתובבת וסוגרת אותה.

במקום יש שתי כורסאות זו מול זו, אחת בעלת מראה מהודר והאחרת פשוטה. שתיהן נראות נוחות וצבען דומה לצבע הקירות. האור כאן חלש, עמום, ולאורך אחד הקירות יש ארון קיר נעול. לפני כמה שנים סיפרה לי אחת מאחיותיי שיש בו מכשירים וציוד לתיקון, ולאחר מכן משיח החזיר אותה לתיקון נוסף, הפעם בגלל שהיא דיברה איתי. אין לי מושג איך הוא ידע. אחותי חשבה שאני אמרתי לו, אבל לא עשיתי שום דבר כזה.

הייתי פה רק פעמיים בעבר. בפעם הראשונה הייתי בת שש ונכנסתי לכאן עם ליאה ועם דברה, מתוך סקרנות. ניסינו להבין למה דווקא החדר הזה, שקירותיו צבועים בצבע סגול עמוק ומתקרתו תלוי מובייל גדול ומרהיב, משמש כדי לתקן את מי שטעה בדרך. שהינו כאן במשך חצי שעה לפני שאחת מהנשים תפסה אותנו, נזפה בנו וסיפרה למשיח מה עשינו. הייתי בטוחה שניענש בצורה קשה, אבל למזלנו הוא התייחס לעניין בשעשוע.

בפעם השנייה זה לא היה משחק. שאלתי יותר מדי שאלות ונענשתי. משיח תיקן אותי בעשר מכות כואבות עם מקל על כפות ידיי ומייד שלח אותי לעבוד שעות ארוכות בחווה. אחרי אותו היום הבנתי למה קוראים לזה תיקון. אין ספק שלא אחזור על הטעות שעשיתי.

אני מתהלכת בחדר, מודאגת, מחבקת את עצמי והדמעות לא מפסיקות לזלוג. ליאה ודברה הכירו את המקום הזה טוב ממני עד שהתחתנו ועזבו את המתחם. למעשה, כולן הכירו אותו טוב ממני ואולי זאת הסיבה שאני מרגישה מושפלת במיוחד. כל הנוכחים בבית התפילה לטשו בי עיניים כלא מאמינים שהגיע היום שבו נשלחתי לכאן, בבושת פנים.

אני מנגבת את לחיי הרטובות ומושכת באפי. מה שלא תהיה הסיבה שבגינה נשלחתי לפה, משיח יתקן אותי והכול יהיה בסדר.

אני מפחדת לשבת, ממשיכה להתהלך ומנסה להקשיב לקולות מבחוץ ולזהות את צליל צעדיו המתקרבים, אך לא ניתן לשמוע דבר מבעד לדלת האטומה. אני לא מתפתה לפתוח אותה, שכן משיח היה ברור בהוראותיו, ואמר לסגור אותה היטב.

הרבה זמן חולף, ושום דבר לא קורה. הרגליים שלי כבר כואבות כשאני מחליטה בכל זאת להתיישב בקצה הכורסה הפשוטה למראה, מוכנה לקפוץ על רגליי ברגע שיגיע. ידיי ממוללות את בד הכותנה של שמלתי הצנועה.

השמלות של כולנו זהות כמעט, שרוולים ארוכים, קפלי בד עד קרסוליים וכפתורים צפופים, סגורים, מטבור ועד צוואר. האימהות זוכות ללבוש צבעים שונים והילדות תמיד לובשות צבע לבן, סמל לבתולין. כבר שמעתי את הכינוי המעליב 'בתולה זקנה' מפי אחת מהנשים הנשואות למשיח. היא צעירה ממני בכמה שנים.

המתח הורג אותי. ההתכנסות בבית התפילה ודאי הסתיימה כבר מזמן, למה משיח לא בא? האם הוא מתכוון לתת לי לחכות כל הלילה? אולי זה התיקון שהוא ייעד עבורי? לו רק ידעתי על מה אני נענש –

הדלת נפתחת בתנופה, משמיעה רעש פתאומי.

אני מזנקת על רגליי, ליבי מזנק לגרוני וצרחה בלתי נשלטת בוקעת מפי. לתוך החדר מסתערים שלושה גברים זרים, אקדחים שלופים בידיהם.

בשם הבורא ומשיח, מי אלה?! ליבי דוהר כמו משוגע, ובהלה אוחזת בי.

"לא לזוז!" צועק עליי אחד מהם.

הדופק רועם באוזניי, דמי גועש בעורקיי וברכיי רועדות. גרוני חנוק ואני מביטה לצדדים, מחפשת מסלול מילוט, אבל אין. שניים מהגברים מתקרבים אליי.

"אף־בי־איי," מכריז אחד מהם רצף אותיות לא מובן.

"אל תפגעו בי," אני ממלמלת בקושי, קולי רועד וקשה לי לנשום.

"ידיים למעלה. את חמושה?"

הגבר האחר מניח את ידיו על גופי ומתחיל למשש אותי. אני צורחת שוב, היסטרית, ומנסה לסלק את ידיו, אבל הגבר שדיבר אליי מסובב אותי ואוחז בידיי מאחוריי גבי. הוא חזק ואני מרגישה כמו בובה בין ידיו. המאבק שאני מנסה להפגין חסר כל תועלת.

"אל תיאבקי, את עצורה. את צריכה לבוא איתנו." הוא סוגר משהו קר סביב מפרקי ידיי, בעוד הגבר שמולי מעביר את ידיו על גופי, הפעם בלי שיש לי יכולת להתנגד.

"אל תיגע בי," קולי יוצא מפי גבוה באופן לא טבעי, לחוץ. "אונס!" אני צורחת בכל הכוח, מקווה שמישהו מבני משפחתי יבוא לעזרי. איפה כולם? איך האנשים האלה נכנסו לפה בכלל?

"תירגעי," רוטן הגבר, ממשיך למשש את גופי ודוחף יד בין ירכיי. "אני רק מוודא שאין עלייך נשק, לא אפגע בך." הוא מזדקף ומצהיר בקול, "היא נקייה."

ברור שאני נקייה, זה מעליב!

"את לבד? יש פה אנשים נוספים?"

הגבר השלישי שנכנס ניגש אלינו. מתוך מכשיר המוצמד למותניו בוקע רחש כלשהו ואז נשמע מתוכו קול. "אין כאן נפש חיה. מה המצב אצלכם?"

האיש שמולי שולח יד אל המכשיר ומקרב אותו אל פיו. "מצאנו פה אחת מהם."

"מה מצבה?" שואל אותו הקול.

"חיה ובועטת, אדוני."

"תודה לאל," נאנח הקול. "תעצור אותה לחקירה."

"כמובן, אדוני." הוא תולה את המכשיר בחזרה על מותניו ומישיר אליי את מבטו. "באמת חשבת שלא נמצא אותך פה? זה לא מחבוא מוצלח כל כך," הוא קובע.

רגליי רועדות, שיניי נוקשות וליבי דוהר עדיין. מה הם רוצים ממני? אחרי ההלם הראשוני אני כבר מבינה שהם סוג של משטרה כי הם לבושים במדים ומדברים ביניהם ברשמיות. אני עדיין לא משוכנעת שהם לא מתכוונים לאנוס אותי. כל חיי הוזהרתי לשמור מרחק מגברים ומהיצר הרע שבו הם נגועים.

"אין לך מה להגיד?" הוא שואל אותי בזעף. "אפילו לא 'המצפון שלי נקי' או איזה בולשיט בסגנון?" השפה הבוטה שבה הוא משתמש צורמת לאוזניי. אף אחד פה לא מדבר ככה. "יש לך תעודה מזהה?"

הוא ממשיך לשאול אותי שאלות שאני לא מבינה ומצפה לתשובות שאין לי לתת.

"היא לא מתכוונת לדבר," אומר זה שמישש את גופי. "אנחנו מבזבזים זמן, בואו נזוז."

הבחור שכבל את ידיי אוחז במרפקי ומוביל אותי איתם. אם אנסה להתנגד סביר להניח שלא אשיג דבר מלבד אלימות. רגליי צועדות קדימה, אף שהפחד משתק.

אנחנו עוברים את סף הדלת וריח חריג מגיע לנחיריי, הופך להיות ברור יותר ויותר עם כל מדרגה שאני עולה בדרך לקומת הקרקע. משהו נשרף. הם הציתו אש במתחם? חשבתי שיש חוקים בסיסיים שמגינים עלינו מפני אלימות מצד המשטר.

הריח הולך ומחריף ככל שאנחנו מתקרבים ליציאה מהמבנה. זה ריח חזק. מזעזע. ריח של... בשר חרוך? ישמור הבורא ויצילני, מה קורה פה?

גרוני נחנק, לא מהריח אלא מהפחד הנורא שמכווץ אותי. אני שומעת רעשים בלתי רגילים מגיעים מבחוץ. אנשים צועקים. רכבים גדולים. להבות?

אחד הגברים פותח בתנופה את דלת הכניסה לבית המגורים ואנחנו צועדים החוצה.

אני תוקעת עקב ונעצרת, מאלצת גם את האיש שאוחז בי לעצור. ליבי משתולל ואני מנסה לתרגם את הזוועה שמול עיניי לתמונה הגיונית. האוויר נתקע בריאותיי וכאב לופת את בית חזי.

בית התפילה עולה באש.

"אימא," אני ממלמלת, בוהה במבנה הבוער והיסטריה זוחלת בעורקיי כמו נחש, מאיימת למוטט אותי. שלוש משאיות אדומות ענקיות עומדות בסמוך אליו וגברים במדים מכוונים זרנוקים עצומים של מים. כמות בלתי נתפסת של אנשים שלובשים מדים כאלה ואחרים מתרוצצים לפה ולשם.

איפה כל בני הקהילה? הם בטוח יצאו מבית התפילה לפני שזה קרה. "אימא!" אני צועקת, הפעם בקול ומנסה לשווא לשחרר את מרפקי כדי ללכת לחפש אותה. "תן לי לראות את המשפחה שלי," אני דורשת. "איפה האחיות שלי? איפה כולם?" אני מנסה להשתחרר שוב, רוצה לרוץ קדימה ולחפש אותם בעצמי, אך הגבר נעמד לפניי, אוחז בכתפיי ומונע ממני. הקרבה שלו מלחיצה אותי.

הוא מביט בפניי רגע ארוך ואומר, "אני מצטער. נראה שאת הניצולה היחידה."

אני, מה? כל השאר היו בפנים?! אני לא מאמינה לו. אני לא מאמינה. אני לא...

הכול מסתחרר סביבי וברכיי מתקפלות תחתיי, נחבלות כשהן פוגעות באדמה. קולי צורח כמו מרחוק, "לא!"

"בואו נפנה אותה מכאן," המילים מגיעות אליי מעורפלות, שייכות לממד אחר.

אין לי כל שליטה על גופי. אני רועדת, בוכה, צועקת. ברגע אחד איבדתי את כל עולמי. איבדתי את עצמי.

sep
אני כבר לא בטוחה שאני יודעת איך קוראים לי אפילו.

החוקרים שואלים בלי סוף, ואני בוכה בלי הפסקה, לא מצליחה לדבר. אני מושפלת, מפוחדת ולחוצה. אני לא רגילה להיות בחברת גברים בכלל וזרים בפרט.

בכי מעולם לא התקבל בהבנה אצלנו. היה מותר לבכות רק אם מישהו מת, וגם אז הבכי היה מוגבל. ברגע שהמת היה מוכנס למשרפה, זה נגמר. חוויתי אובדן בחיי, אבל מעולם לא הרבה כל כך בבת אחת, ומעולם לא איבדתי את אימא, שהייתה העוגן המשמעותי ביותר בחיי.

עוברים ארבעה ימים ואני מצליחה סוף־סוף להפסיק לבכות, אבל החקירות לא מפסיקות. אני יושבת במשך שעות, ההלם עדיין משתק אותי, ראשי כואב וסחרחורת אופפת אותי. לא אכלתי כמעט דבר זה כמה ימים, בקושי הסכמתי לשתות, ואם כל אלה לא מספיקים, אז דווקא עכשיו, כשאני במצוקה הגדולה ביותר שחוויתי מימיי, קיבלתי וסת. זה לא קרה כבר שנים, והבלבול שבו אני שרויה רק מתעצם.

הם טוענים שמשיח מסתתר באיזה מקום ושואלים אותי היכן הוא, שואלים אותי על עסקיו ועל החלק שלי בהשמדה של הקהילה, ומבקשים הסבר לכך שאני שורדת יחידה.

אני מתביישת להגיד להם שמשיח העניש אותי, לגבי כל היתר אין לי מושג.

הם משקרים לי בלי בושה, טוענים שנעשו פשעים איומים במתחם. טוענים שמשיח, רם המעלה, ניצל אותנו וסחר בנו. הם אומרים שאני חשודה ברצח ושאני שותפה לכל מיני פשעים אחרים.

למדתי ושיננתי כל חיי את הפתגם 'יפה שתיקה לחכמים'. שפתיי חתומות.

"אם לא תתחילי לדבר לא נוכל להגן עלייך, את מבינה את זה?" החוקר כועס עליי. "את תהיי ברשות עצמך!"

אני מתכווצת לתוך עצמי ונסגרת אף יותר. מפני מי הוא אמור להגן עליי? כרגע הוא האיום הגדול ביותר שידעתי בחיי. תמיד אמרו לי להתרחק מגברים.

"את רוצה לשבת בכלא? תהיי חכמה ותתחילי לדבר. אם יש לך מידע חשוב נוכל להעניק לך מעמד של עדת מפתח ולתת לך חסינות."

'עדת מפתח', 'חסינות'... איך אני אמורה לדעת מה המשמעות של המושגים האלה בכלל? אני לא יכולה להגיד שהאיומים שלו לא מטרידים אותי, אבל מה אני יכולה לעשות? להמציא דברים שאני לא יודעת? להגיד דברים שעלולים לפגוע במשיח או באורחים שלו, שעליהם החוקרים שאלו שוב ושוב?

באיזשהו שלב נכנסת אישה והגברים יוצאים. היא נחמדה, קולה רך ונעים והיא מביעה אמפתיה. אני מצליחה קצת להירגע בחברתה, אבל אחרי פתיחה נעימה, שאלותיה הופכות לבלתי נסבלות.

"מה תעשי, תחזרי למתחם ותחיי שם לבד? לא נשאר לך אף אחד," היא מסבירה בנועם.

מילותיה מוחצות את ליבי. הייתה לי משפחה עצומה, וברגע אחד נשארתי לבד בעולם. הדרך היחידה שלי להחזיר את השפיות לחיי הוא לחבור למשיח.

"אסתדר," אני עונה ומשלבת את ידיי על חזי. "תנו לי ללכת."

"תתחילי לדבר ואז נוכל לתת לך ללכת," היא אומרת כמובן מאליו. "דיברתם על התאבדות המונית? זה משהו שהמנהיג שלכם אמר לכם לעשות?"

כל אחת מאיתנו הייתה מוכנה לעשות כל מה שמשיח יצווה, אבל התאבדות המונית? משיח רם ונישא לא היה מצווה דבר כזה.

אני מוסיפה לשתוק והחוקרת מוסיפה לשאול עוד ועוד שאלות, תוך שהיא טוענת שמשיח הוא פושע נאלח וקר לב, אשר אחראי למותם של כל בני משפחתי. זה שקר.

"חמישים ושישה ילדים ונשים מתו בגללו," היא אומרת כלא מאמינה. "חמישים ושישה! זה לא מזיז לך?"

'לא מזיז לך'? מה זה אומר בכלל? אני לא מבינה את השפה שלהם.

"בכך שאת מתעקשת לשתוק את מונעת מאיתנו לעשות עימם צדק. תעזרי לנו להגיע למשיח, וכך תאפשרי להם לנוח על משכבם בשלום."

אני מקשה את ליבי ולא נותנת לה להפיל אותי חזרה לתהום.

"אם תדברי, תרגישי הקלה. המצפון שלך יהיה שקט יותר. את לא חושבת שהם היו רוצים שתוציאי את האמת לאור כדי שמותם לא יהיה לשווא?" היא ממשיכה, קולה מלטף ומילותיה פוצעות. "בעצם השתיקה את שותפה לדבר עבירה. תשתפי פעולה, והמדינה תוכל לעזור לך. תוכלי לצאת לחופשי, לקבל מספר ביטוח לאומי. רשמית את כרגע לא קיימת, כביכול."

אני אכן מרגישה לא קיימת. אין לי אף אחד בעולם וגם אין לי מושג איזה מספר אני אמורה לקבל וממי, ולמה אני צריכה אותו.

הדלת נפתחת ומישהו דוחף את ראשו לחדר, ומסמן לחוקרת לצאת. היא קמה ממקומה והולכת. אני משלבת את ידיי על חזי, מניחה שהיא תחזור עוד מעט ותמשיך.

החדר מוקף במראות, אבל אני נמנעת מלהסתכל אליהן. אני לובשת את אותה שמלה כבר שבוע כי סירבתי ללבוש את הבגדים הפרובוקטיביים שנתנו לי. אמרתי להם שלעולם לא אסכים ללבוש בגדים אחרים. זה נוגד את הדרך שלנו.

את שערי קלעתי לצמה, כמו תמיד, אבל לא הקפדתי על הקליעה. על אף שטיפוח עצמי הוא אחד מהכללים הברורים במתחם, איני מוצאת את הכוחות לפעול לפי הכלל הזה כרגע.

הדלת נפתחת שנית, מוקדם מהצפוי. החוקרת מחזיקה אותה פתוחה, ומכריזה בחוסר שביעות רצון, "נראה שזהו יום המזל שלך."

לחדר נכנס גבר גדול ממדים בצעדים בטוחים. "תשאירי אותנו לבד, בבקשה," הוא אומר באסרטיביות לחוקרת, והיא יוצאת ללא מילה וסוגרת אחריה את הדלת.

אני מזדקפת בכיסאי, נדרכת. חשבתי שהם עברו כבר את השלב שבו ניסו לגרום לי לדבר עם גברים. לא שדיברתי עם החוקרת, אבל לפחות לא הרגשתי מאוימת בקרבתה.

הגבר מושך לאחור את הכיסא ומתיישב מולי. את ידיו הוא מניח על השולחן ורוכן מעט קדימה. חולצתו הלבנה נצמדת לזרועותיו ולחזהו ומדגישה את השרירים שתחתיה. הוא נראה חזק.

אני לא עומדת בפיתוי ובוחנת אותו. הוא... יפה. פניו חלקים למשעי, אפו ישר ועיניו הכחולות ממוסגרות בריסים כהים. חיוך חביב עולה על שפתיו, חושף שיניים ישרות ולבנות, ואני ממהרת להשפיל את מבטי. אסור להסתכל בפניו של גבר וליצור קשר עין, מה יש בו שגורם לי לשכוח את זה?

"היי, אדיסון," הוא פותח ואומר, קולו עמוק, מלטף. "קוראים לי ג'סי מילר, ואני כאן כדי לעזור לך. מתברר שאנחנו בני דודים."

 

ג'סי
בני דודים? עכשיו, כשאני רואה אותה, קצת קשה לי לחשוב עליה ככה.

הייתי באימון שטח עם הצוות הבכיר שלי כשאימא התקשרה, וסיפרה לי בבכי שאחותה התאומה, שאותה לא ראתה כבר מעל לשלושים שנה, נספתה בשריפה. איתה נהרגו עשרות חברי הכת שאליה השתייכה.

ואז הגיעה התפנית. אימא קיבלה שיחת טלפון מסתורית מאדם שעיוות את קולו ולא הזדהה. הוא אמר שהאף־בי־איי מחזיק באחייניתה, אשר שרדה את האסון שנפל על הקהילה. לא ידענו שלפליסיטי יש בת ובתקשורת לא הוזכרה שורדת, אבל שני אלה אינם מספיקים כדי לפקפק באמינות המידע, שככל הנראה הגיע ממנהיג הכת, האיש שמכנה את עצמו 'משיח בן־דייוויד'.

מהרגע שבו קיבלתי את הידיעה על דבר קיומה, נכנסתי למבצע חילוץ מסוג שונה מהרגיל. ניצלתי כל טובה וכל קשר שהיו לי כדי ללחוץ במקומות הנכונים. קיימתי שיחות והפגנתי אסרטיביות על מנת שהשחרור שלה, תחת הנסיבות המורכבות, יהיה אפשרי. בכל אותו הזמן דמיינתי את בת הדודה שצצה לה פתאום כ... בת־דודה.

הדבר הראשון שמבחינים בו אצלה הוא צבע בלתי ניתן להתעלמות. אש כתומה, חיה, עיניים ענבריות, ועור זרוע נמשים חיוורים, מרתקים. ג'ינג'ית אמיתית.

בניגוד לצבעה הבוער, התום שבפניה משתק אותי לרגע. יש בה שילוב בלתי אפשרי של תמימות ילדותית כמעט, באריזה של אישה בוגרת. אני לא אמור להימשך אליה.

הימים הקשים שהיא עברה ניכרים בפניה. תחת עיניה עיגולים שחורים והבעתה מודאגת. היא נראית עייפה.

שמלתה לבנה, צנועה ומקומטת, גזרתה מיושנת מאוד. מבטה תקוע במשטח השולחן. "אין לי מידע חדש לתת לך," היא אומרת, והצרידות שבקולה משלימה את הרושם שהיא תשושה.

"בבקשה, תסכלי עליי."

היא מהססת, מרימה את מבטה בחוסר רצון.

"את קרובת משפחה שלי, ובאתי לשחרר אותך. לסוכנות אין סמכות להחזיק אותך פה, אבל בגלל המצב המורכב את גם לא יכולה ללכת."

"אין לי כוונה לזלזל, אדוני, אבל כבר שמעתי את כל זה."

"קוראים לי ג'סי. אנסה להסביר איפה הדברים עומדים, ואם משהו לא ברור, תשאלי אותי."

היא מרימה גבה ואני רואה סקרנות מתעוררת בעיניה. אולי הצלחתי לתפוס את תשומת ליבה אחרי הכול.

"כרגע החלק המורכב במצב שלך הוא לא המידע שאת עשויה לתת, אלא העובדה שמעולם לא נרשמת ב'יו־אס־סי־איי־אס'."

"אני לא יודעת מה זה יו, אס..." היא מהססת לרגע, "וכל שאר האותיות."

אני מקפיד להסתיר את תדהמתי על בורותה ועונה כאילו ציפיתי לשאלה הזאת. "הכוונה היא לשירות האזרחות וההגירה של ארצות הברית. זאת הרשות הפדרלית שאחראית לרשום כל אזרח שנולד פה. מי שלא רשום לא יכול להיות מזוהה, ולכן כל הצד המשפטי מורכב."

עיניה מביטות בי בסקרנות, אבל אני לא בטוח שהיא מבינה מה שאני מנסה להגיד.

"אנסה לפשט את הדברים. אני יכול להוציא אותך מכאן, אם תבטיחי שלא תנסי לברוח מהרשויות ושתתייצבי להמשך החקירה אם תידרשי. כל מה שאת צריכה לעשות זה לחתום על כמה מסמכים ולהתחייב להישאר תחת חסותי."

היא נראית מזועזעת. "תחת חסותך?"

"כדי שהסוכנות תסכים לשחרר אותך, עליי לערוב לך. אחרי לא מעט דין ודברים הוסכם שתתגוררי בבית של דודתך, אימא שלי, תהיי מוגבלת להישאר בסביבתו ותתייצבי להמשך החקירה אם תידרשי. זאת באמת הצעה טובה בהתחשב בנסיבות."

"אתה אחד מהם," היא קובעת, לא מסתירה את סלידתה.

יש לה תפיסת עין חדה. מעניין מה הסגיר אותי. מילה מקצועית כלשהי? ניסוח המשפטים?

"אני סוכן אף־בי־איי לשעבר. העבר והקשרים שלי הם אלה שאפשרו לי להגיע עד אלייך, והם גם מאפשרים לסוכנות לסמוך עליי ולאשר את השחרור שלך, תחת המגבלות. אבל אני כאן בגלל הקשר המשפחתי שבינינו ולא מטעם המדינה."

"אני לא בוטחת בך." היא משלבת שוב את ידיה על חזה. "איבדתי את כל בני משפחתי ואין לי קרובים נוספים."

"אימא שלך הייתה אחותה של אימי."

זה לא משנה שפיונה אינה אימי הביולוגית ולמעשה אין קשר גנטי ביני לבין אדיסון. המידע הזה רק יבלבל אותה בשלב הזה, ומעבר לכך, לקשר גנטי אין כל משמעות מבחינתי. פיונה היא האימא היחידה שאי־פעם הכרתי והיעדר המטען הגנטי לא מפחית מהקשר המשפחתי החזק שבינינו. ככה אני מרגיש גם בקשר לאוליבר, אחי.

"אני יכול להוכיח את זה." אני שולח יד לכיס האחורי של מכנסיי ושולף ממנו את הנייד, מקווה שהפעולה לא תקפיץ את הסוכנים שללא ספק עוקבים דרך המראות הכפולות אחר המתרחש. "אני לא יכול להעביר את הטלפון לידייך כרגע אז רק תסתכלי, בסדר?"

היא מהססת קלות, נושכת את שפתה ואז מהנהנת.

בכמה נגיעות אני מגיע למקום הנכון. "זאת אימא שלי," אני מפנה אליה את המסך, עוקב אחרי תגובתה הצפויה. עיניה מתרחבות והבעת בלבול עולה על פניה. אני מחזיק את המכשיר מולה רגע ארוך, נותן לה לבחון לפרטים את התמונה המשותפת שלי ושל אימא.

"איך זה יכול להיות?" היא ממלמלת בלחישה, עיניה מתמלאות דמעות וליבי יוצא אליה. אני לא יכול לתאר לעצמי איך הייתי מרגיש לו הייתי במקומה. הרגע הזה כנראה היה שובר אותי.

"זאת פיונה, אחותה התאומה של אימך. היא ממתינה לך בכיליון עיניים פה, מחוץ למחלקה. כל מה שאת צריכה לעשות כדי לפגוש אותה הוא להתחייב להישאר בביתה, ולשתף פעולה עם הדרישות של הסוכנות."

היא ממצמצת, ומוחה דמעה מזווית עינה בתנועה רוגזת.

אני מניח את הטלפון של השולחן וממתין בשקט, נותן לה את השהות לעכל את המידע. אפשר ממש לראות על פניה כיצד גלגלי מוחה מסתובבים. עיניה מופנות הצידה בהרהור, אחר כך מציצות במכשיר המונח על השולחן ושוב מופנות, גבותיה מתכווצות.

"יש לך שאלות?" אני מת לדעת מה עובר בראשה.

עיניה מתרחבות והבעה מזועזעת חולפת על פניה. "לא!" היא מתרעמת.

תגובה מוזרה. "אז אם הכול ברור, אלך להגיד להם להכין את המסמכים ונוכל לצאת מכאן."

"אני לא מתכוונת לדבר," היא מכריזה, עוצרת אותי. "אין לי תשובות חדשות לתת לכם," היא מתעקשת.

לא חמקה מאוזניי דרך הניסוח שלה. "אני לא אחד מהם," אני מבהיר שוב. "את יכולה לבטוח בי, אני כאן כדי לדאוג לך. ובאשר לחוקרים, אני מקווה מאוד שהם הבהירו לך בצורה ברורה שאת רשאית לשמור על זכות השתיקה. מתן עדות הוא לא אחד מהסעיפים שעליהם את מתחייבת כדי לצעוד איתי אל מחוץ לדלת ולצאת מפה."

"אני לא מכירה אותך," היא כמעט לוחשת.

אחרי שבוע שלם שבו החוקרים האכילו אותה בבולשיט, אני האדם הראשון שבאמת רוצה בטובתה. היא מתקשה לקבל את זה, ואני מבין את מצוקתה. "אין לך מה להפסיד, אדיסון," אני אומר ברוך, "אין סיבה שתישארי במעצר, יש לך מקום טוב יותר להיות בו."