זעם ותקווה

״שחקי שחקי על החלומות
זו אני החולם שח
שחקי כי באדם אאמין
כי עודני מאמין בך

כי עוד נפשי דרור שואפת
לא מכרתיה לעגל פז
כי עוד אאמין גם באדם
גם ברוחו, רוח עז......״ 
(אני מאמין, שאול טשרניחובסקי)

בשבעה באוקטובר, לקראת ערב, איתי ברכב יובל, הניצול אחרון ממסיבת הנובה שחילצתי מהשטח באותו היום. עלינו עם הרכב משביל העפר אל כביש 232, מימין ומשמאל מוטלות גופותיהם של צעירים ישראלים שיצאו לשמוח ולא יחזרו. הרגשתי איך תחושת הזעם עולה בי, זעם  נורא על מה שעשה לנו חמאס, זעם נורא על ההשפלה שספג צה"ל ובעיקר זעם על הממשלה שלנו שדחפה אותנו לאבדון, אבדון שהתרענו עליו שוב ושוב.

כאשר יצאתי משם, נשאתי רק הבטחה אחת בליבי: לזכור את הזעם הזה ולהילחם בכל כוחי, לא לוותר, עד שהממשלה הזו תלך. אבל יותר מכך: להילחם בכל כוחותיי ולא לוותר, על מנת שיהיה כאן טוב יותר, מפני שהזעם לבדו אינו מספיק. בקצה שלו חייבת להיות תקווה כדי שיהיה לנו את הכוח להמשיך ולבנות מחדש.

בשנה שחלפה מאז רק התעצם הזעם, והתקווה, מה נאמר, סופגת מדי יום עוד ועוד מהלומות. כל אותם כשלים, החידלון, ההונאה העצמית, ההשחתה – שהביאו אותנו אל התהום, לא פחתו אפילו במעט. לא ראינו לקיחת אחריות ולא נכונות להכות על חטא. להפך, חווינו רק עוד ועוד ניסיונות לערער את המרקם העדין גם כך שנותר כאן, לנצל את ההלם כדי להשלים את ההפיכה המשטרית, כדי ליטול את נשמתה הדמוקרטית של מדינת ישראל.

השבעה באוקטובר לא היה עוד התקפת טרור, אלא אירוע מכונן שיעצב את חיינו מעתה ואילך. מחד, נחשפו בו הניהול הכושל וכל הקונספציות שהתנפצו בבת אחת. מאידך, ראינו וחווינו בו את התקווה הגדולה שגלומה בעם הזה: רוח התנדבות יוצאת דופן ונכונות לעזוב את הכול ולהתגייס למען עתידנו, הקרבה עילאית, גבורה, נדיבות וטוב לב.

במאמר זה אבקש להתייחס לשני הקצוות הללו – איך הגענו עד הלום, ואנה אנו הולכים מכאן, וכיצד לתעל את הזעם לצד היכולות שלנו, כולנו, על מנת להציל את מדינת ישראל. לא פחות. השבעה באוקטובר זו קריאת ההשכמה שלנו: להתפכח ולהחליט לאן אנחנו הולכים.

מדינת ישראל, עוד לפני השבעה באוקטובר וביתר שאת מאז, אינה דמוקרטיה במובנה האמיתי. בדמוקרטיה, ישנו איזון בין הרשויות השונות וכל הגופים השלטוניים משרתים את האזרח. בישראל, הופר האיזון הזה – והוא מופר שוב ושוב בכל יום; וחלק לא מבוטל מהרשויות השלטוניות, ובהן משטרת ישראל, כבר אינן פועלות למען האזרחים, אלא למען השלטון. מכיוון שכך, המאבק שלנו אינו שמירה על הדמוקרטיה, אלא החזרתה וחיזוקה.

לאן אנו הולכים? התשובה בעיניי ברורה: דמוקרטיה ליברלית, חופשית, שוויונית, בטוחה. לא רק שורדת, אלא משגשגת. והדרך האחת והיחידה לעשות זאת, היא להפסיק לפורר אותה מבפנים ובמקום זאת – לחזק אותה, את יסודותיה, את ערכיה, את הערבות ההדדית והסולידריות בין אזרחיה.

הגענו כמעט אל התחתית, בשל ניהול מופקר ובחירתו של מנהיג פופוליסט ומוכר כזבים, להפקיד את ביטחוננו, את כספנו ואת חיינו בידיהם של אישים עם אידיאולוגיה קיצונית, קנאית ומסוכנת. על מנת לשמור על כסאו ולשרוד, הוא נכון היה – ועודנו – להקריב את כולנו.

מכיוון שכך, נטפס חזרה באמצעות החלפת הכחש, הכזב, השחיתות וההפקרות, באמת, ביושרה, בשקיפות ובאחריות לאומית. את שיח הזהויות המפלג, נחליף בשיח מהויות ענייני. נתווכח, נבקר, אך נזכור שלא מדובר באויבים אלא באחים שהם יריבינו הפוליטיים והאידיאולוגיים.

זהו הצעד הראשון בתיקון. אחריו, לא יהיה מנוס מהכרעה בסוגיות היסוד שעתידנו כאן תלוי בהן.