חרבות חלודות - הלקחים הצבאיים משבעה באוקטובר

א. מבוא

רוב ההסברים בנוגע למה שהתרחש בשבעה באוקטובר מתמקדים בטענה ביחס "לקונספציה" השגויה. על פי טענה זו המערכת המדינית-בטחונית של ישראל האמינה שחמאס מעדיף שקט ושיפור הכלכלה על פני כל שיקול אחר, ולכן ישראל אפשרה לו לקבל כסף מקטאר, ישראל אפשרה למספר גדול של עובדים מרצועת עזה לעבוד בישראל והמערכת עוד הניחה שאם ישראל תמשיך לספק לעזה דלק, חשמל, מים ומעבר סחורות, אזי השקט יישמר.

בנוסף, אימצה המערכת הישראלית שלוש הנחות נוספות  שהתבררו כשגויות: ראשית, חמאס מורתע ולכן גם אם המציאות בעזה תשתנה לרעה הוא לא יעז לתקוף את ישראל. שנית, המודיעין הישראלי בנוגע למתרחש בעזה הוא מעולה, ולכן אם חמאס יחליט לתקוף אזי תהיה לנו התרעה מדויקת מראש. שלישית, מערך ההגנה הישראלי, לרבות המכשול סביב עזה שנבנה והושלם בשנת 2022   חזק דיו וימנע מהאויב כל הישג משמעותי.

בספר זה אתמקד רק בהנחה השלישית ובמשמעויותיה. במילים אחרות, מדוע כשלה התפיסה המבצעית בשבעה באוקטובר ומהם הלקחים שנכון להפיק ביחס לעתיד. ניתוח השגיאות והכשלים מחייב תחילה להציג את הדוקטרינה המקצועית, אשר הסטיות או ההתעלמות ממנה הם אלה שהובילו לתוצאה הקשה. 

ב. רקע תורתי

יתרונות המגן מול יתרונות התוקף.

הגנה היא אחת משש צורות הקרב. חמש הצורות האחרות הן התקפה, פשיטה, התקדמות ורדיפה, נסיגה והשהייה, ומארב.
התכלית העיקרית של ההגנה  היא למנוע כיבוש שטח על ידי האויב. תכלית משנית בדרך כלל היא לפגוע או להשמיד את הכוחות התוקפים. המשימה של כוח מגן מוגדרת בדרך כלל כ"להגן בגזרתו". הגזרה היא מעין מרובע - מלפנים קו המגע (קו הגבול), מימין ומשמאל ישנן גבולות הגזרה עם כוחות שכנים, ומאחור יש את גבול הגזרה האחורי. אם התוקף יצליח להגיע עם כוח משמעותי לגבול הגזרה האחורי של המגן, הרי שהמגן נכשל במשימתו. כאשר הכוח המגן הוא פיקוד מרחבי אזי גבול הגזרה האחורי נקרא גם "קו עצירה".

למרות שהאמירה "ההגנה הטובה ביותר היא ההתקפה" היא אמירה מקובלת, היא לא בהכרח עומדת מבחן המציאות. דווקא למגן יש ארבעה יתרונות מובהקים על התוקף. אחד, המגן יכול להימצא בעמדות מוגנות ומבוצרות בעוד שהתוקף המסתער חייב להיחשף. שניים, המגן יכול להמצא בעמדה נייחת ממנה קל לירות בדייקנות בעוד שהאויב המסתער צריך לירות באופן מאתגר יותר, תוך כדי תנועה. שלוש, המגן צריך להילחם רק נגד התוקף בעוד שהתוקף צריך להילחם גם כנגד הכוח המגן וגם כנגד מכשולי הקרקע הטבעיים (נהרות לדוגמא) או המלאכותיים - גדרות, תעלות נ.ט, שדות מוקשים, ועוד. ארבע, המגן יכול להחזיק תחת היד את כל האמצעים - תחמושת, דלק, מזון ועוד, בעוד שהתוקף חייב לנייד אתו את האמצעים הלוגיסטיים.

לתוקף יש רק שני יתרונות, שניהם נובעים מהעובדה שהוא בדרך כלל יוזם את הקרב או המלחמה. ראשית, ומכיוון שהוא בוחר את עיתוי ומקום ההתקפה, הוא יכול להפתיע, ושנית, הוא יכול לרכז את המאמץ במקום מסוים ובמקום הזה ליצור עדיפות מובהקת מול המגן. דוגמאות היסטוריות טובות ליישום עיקרון ריכוז המאמץ בהתקפה ניתן למצוא בניצחונותיו של  אלכסנדר מוקדון בשני הקרבות המכריעים נגד האימפריה הפרסית, קרב איסוס (333 לפנה"ס) וקרב גואגמלה (331 לפנה"ס). בשני המקרים היה צבאו של אלכסנדר בנחיתות מספרית משמעותית לעומת צבאותיו של דריווש, המלך הפרסי. למרות זאת, בשני המקרים הצליח אלכסנדר לרכז את פרשיו, להבקיע את שורות האויב ולהשיג יתרון במקום הקריטי ביותר - משמר המלך הפרסי. בשני המקרים נמלט המלך דריווש משדה הקרב ומנוסתו הובילה לתבוסתם של הפרסים בקרב כולו. יש טוענים שמשחק השחמט הושפע מקרבות אלה. מקור השם שחמט הוא פרסי: שח (שאה) – מלך, מט – מת. כמו בקרבות של אלכסנדר, בשחמט, המנצח הוא לא זה שמכה יותר כלים של היריב אלא זה שמצליח להכות במלך.

נחזור לתורת ההגנה. ישנם שלושה עקרונות הגנה מרכזיים אשר נועדו לנטרל או לפחות לקזז את שני יתרונותיו של התוקף. אם המגן מיישם אותם כהלכה אזי הוא יכול להפיק את מירב התועלת  מארבעת יתרונותיו האינהרנטיים כמגן, ולנצח.