המוסד בטהרן

מבוא

בערב 31 בינואר 2018, צוות סוכנים תחת פיקודו של המוסד, שירות המודיעין המהולל של ישראל, ביצע את אחד המעללים המרהיבים ביותר בתולדות הריגול. לאחר חודשים של תכנון מדוקדק, אינספור שעות של מעקב אלקטרוני מתוחכם והסתננות מסוכנת של סוכנים ישראלים לתוך איראן, צוות המוסד פרץ למחסן הסודי שבו הוחזק ארכיון הגרעין האיראני, ובו תיעוד מלא של מאמציה של איראן להיהפך למעצמה גרעינית. במהלך אותו לילה העמיסו אנשי המוסד את הארכיון על גבי משאיות, ובעודם חומקים מעיניהם הבוחנות של מנגנוני הביטחון של הרפובליקה האסלאמית, הבריחו אותו אל מעבר לאחד מגבולותיה המחוררים של איראן ומשם לישראל.

הגניבה היתה אחד מהמבצעים המדהימים ביותר מבין המבצעים הרבים של ישראל נגד איראן, מדינה שהיתה לאויבת החזקה והאימתנית ביותר של ישראל מיום שהתחוללה בה ההפיכה האסלאמית, ב-1979. באופן פרדוקסלי, תחת שלטונו של מנהיגה לשעבר, מוחמד רזא שאה פהלאווי, איראן היתה שנים רבות אחת מידידותיה הבודדות והנדירות של ישראל במזרח התיכון העוין ברובו הגדול. אולם, בעקבות המהפכה שבה הודח השאה, הכריז המנהיג העליון החדש של המדינה, אייתוללה רוחאללה ח'ומייני, שהשמדתה של מי שכונתה בפיו "הישות הציונית" היא אחד מיעדיה של המדינה האסלאמית החדשה. במחצית השנייה של שנות ה-90 של המאה ה-20, החלה איראן במאמץ שיטתי לפתח כלי נשק גרעיניים, מהלך שנתפס בישראל כאיום קיומי. מאז ועד היום, שורה של ממשלות ישראל ושל ראשי מוסד נתנו עדיפות גבוהה לסיכול תוכנית הגרעין האיראנית, ולשם כך נקטו במגוון של אמצעים - פעולות חבלה במתקני הגרעין השונים שלה, התנקשויות במדענים ובעובדים החשובים במתקנים אלה, חיזורים דיפלומטיים אחרי מדינות האזור, וכאמור, הגניבה המרהיבה של ארכיון הגרעין האיראני, ב-2018.

המבצע של 2018 סיפק למוסד מידע מודיעיני חיוני לתכנון מהלומות עתידיות שיכו בלב תוכנית הגרעין האיראנית. נוסף על כך היו לו תוצאות דיפלומטיות שחרגו הרבה מעבר לאיסוף מידע חדש. חשיפת תוכנו של הארכיון הראתה שאיראן שיקרה במשך שנים לקהילייה הבין־לאומית בנוגע לתוכנית הגרעין שלה בכך שטענה כי היא מיועדת לצרכים אזרחיים. חשיפה זאת הובילה את הסוכנות הבין־לאומית לאנרגיה אטומית - הזרוע של האו"ם השוכנת בווינה ומופקדת על פיקוח ודיווח על תוכנית הגרעין האיראנית - להגביר את דרישותיה לאפשר למפקחים מטעמה גישה חופשית יותר למתקנים איראניים. אולי חשוב מכול, ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו העביר לנשיא דאז דונלד טראמפ את המידע שהופק מהארכיון ובכך העניק לו את ההצדקה שנדרשה לו כדי לפרוש מהסכמי הגרעין עם איראן, שנחתמו בידי ממשל אובמה ב-2015. במסגרת ההסכמים איראן התחייבה לעצור את הפיתוח הגרעיני שלה, וארצות הברית הבטיחה להסיר את הסנקציות הכלכליות שהטילה על המשטר האיראני.

ספר זה מגולל סיפור שהיה עד כה סודי - סיפור מאמציו של המוסד, המשתרעים על פני עשרות שנים, למנוע מאיראן להיהפך למעצמה גרעינית. הספר מתחיל בגניבה הנועזת של התיעוד המלא של תוכנית ההתחמשות הגרעינית של איראן, שהתבצעה בטהרן ב-2018 ממש מתחת לאפם של שירותי הביטחון האיראניים, הישג מרשים שחשף את התרמית האיראנית לעיני העולם כולו. בהמשך נחזור אחורה לשלבים הראשונים של המאמץ האיראני השיטתי לייצר פצצה גרעינית ולמגוון הפעולות שנקטה ישראל במטרה להכשיל את המאמץ הזה. אגב כך נגולל את סיפורם המלא - והקשור במישרין לענייננו - של הסכמי אברהם, סדרת הסכמים היסטוריים שנחתמו ב-2020 ושבמסגרתם כוננה ישראל יחסים דיפלומטיים עם כמה מדינות מוסלמיות ויצרה ברית חדשה שנועדה להיאבק באיום האיראני.

זהו סיפור של ריגול, חבלה, התנקשויות ודיפלומטיה חשאית, מרתק לא פחות מסדרות מתח טלוויזיוניות כגון "הומלנד", "פאודה" ו"הרשימה השחורה". אבל זאת איננה יצירה בדיונית. זהו סיפורו האמיתי של המוסד, או בשמו הרשמי, המוסד למודיעין ולתפקידים מיוחדים, ופעילותו מאחורי הקלעים. הוא מבוסס על מקורות רבים הזמינים לשנינו, יונה ג'רמי בוב ואילן אביתר, עיתונאים חוקרים שמסקרים זה שנים רבות את סוגיות הביטחון הלאומי בישראל ואת יחסיה עם שכנותיה. זכינו לבלות שעות רבות במחיצתו של יוסי כהן, ראש המוסד בשנים 2021-2016, שתכנן וניהל רבות מהפעולות שבהן מתמקד ספר זה, לרבות חלק ניכר מהדיפלומטיה החשאית שהובילה להסכמי אברהם. נפגשנו גם עם ראשי המוסד הקודמים, מאיר דגן ותמיר פרדו, עם ראשי ממשלות ישראל, עם אנשי מודיעין ישראלים רבים נוספים בעבר ובהווה וכן עם פקידים בכירים רבים ובעלי תפקידי מפתח בממשלים של דונלד טראמפ ושל ג'ו ביידן, שמילאו תפקיד מכריע בסיפור.

הסכמי אברהם ותוצאותיהם, המתוארים בספר זה, היו היסטוריים ממש בהיקפם ובהשפעתם, אם כי בעיני רבים הם נעשו פגיעים יותר עקב מלחמת 7 באוקטובר נגד חמאס בעזה. הספר מספק תיאור מלא ומפורט של התפתחויות אלו יותר מכל פרסום אחר עד כה. העלילה, שבמרכזה ניצב יוסי כהן, מתארת את מגוון האמצעים המשולבים שבעזרתם ניהל המוסד את מלחמתו נגד איראן, לרבות חיסולים ממוקדים של מדעני גרעין איראנים, הסתננויות לתחומי איראן, שימוש בטכנולוגיות החדישות ביותר, בהתקפות סייבר ובכטב"מים כדי לחבל באתרי הגרעין של איראן ושיתוף פעולה עם ארצות הברית בחיסולם של מפקדי צבא איראנים.

נתבונן גם בתמונה הרחבה יותר, הכוללת לא רק את החתירה של ישראל למנוע מאיראן עצמה להשיג נשק גרעיני, אלא גם למנוע ממנה לספק כלי נשק מתוחכמים למדינות ולארגונים אחרים באזור, בהם מיליציות בסוריה, בעיראק ובתימן, וכן חיזבאללה בלבנון וחמאס והג'יהאד האסלאמי בעזה, זרועותיה הארוכות של איראן הפועלות בתמיכתה ושותפות למטרתה הסופית, המוצהרת לעתים קרובות - השמדת המדינה היהודית. מנקודת מבטה של ישראל, חלק מהתמונה הרחבה הזאת היו מאמציה המתמידים לגייס את תמיכתן של מדינות אחרות באזור וברחבי העולם במאבקה נגד איראן ובייחוד לקיים ולטפח יחסים מיוחדים עם ארצות הברית, יחסים שלעתים העיבו עליהם מחלוקות בשאלה כיצד יש להתמודד עם אתגר הגרעין האיראני בצורה הטובה ביותר, במיוחד בתקופת כהונתו של הנשיא אובמה.

נתייחס גם לצד האיראני של המלחמה המתמשכת, ובפרט לשאלות כיצד קידמו שליטי איראן את יעדם לפתח טכנולוגיה גרעינית וכיצד הגיבו למאמציה הקטלניים של ישראל להסיג אותם לאחור. הספר מתאר את תגובותיה של איראן ואת הטקטיקות שלה, את הסכסוכים הפנימיים בין הפלגים השונים בתוכה, את פעולותיהם של שירותי הביטחון החמושים שלה ואת השיטות שנקטה כדי להשיב לישראל מלחמה שערה, לרבות פעולות טרור נגד מטרות ישראליות, התקפות סייבר והשימוש בארגונים עושי דברה. האסטרטגיה האיראנית היתה להקיף את ישראל ב"טבעת אש". מטרתה של ישראל היתה למנוע מהטבעת הזאת להתהדק סביבה.

כתיבת הספר הסתיימה בעיקרה לקראת סוף 2022, ועד אפריל 2023 הוכנסו בו כמה עדכונים קטנים. לא המחברים, לא המודיעין והממסד הביטחוני בישראל ואף אחד בארצות הברית או בגופי המודיעין של בעלות בריתה במערב - איש מכל אלה לא צפה את אירועי 7 באוקטובר 2023, שבמסגרתם שיגרו מחבלי חמאס 3,000 טילים לעבר ישראל בתוך ארבע שעות, ובו בזמן פלשו 3,000 מחבלי חמאס לדרום ישראל וטבחו כ-1,200 ישראלים, רובם הגדול אזרחים. אירועים אלה הציתו את אותה "טבעת אש". לכוחות הביטחון הישראליים נדרשו לא פחות מכמה ימים כדי לחסל את פולשי חמאס או להדוף אותם אל מחוץ לשטח ישראל. בעקבות זאת, צה"ל תקף מהאוויר מטרות של חמאס ברצועת עזה במשך כמה שבועות, כהכנה לחדירות נקודתיות לעזה ב-27-25 באוקטובר, שהתרחבו לכניסה קרקעית בהיקף מלא החל מ-27 בחודש.

עד 13 בנובמבר, צה"ל השמיד עשרה מ-24 גדודי חמאס, בהם מרבית הגדודים שהיו בצפון רצועת עזה. בראשית דצמבר 2023, לאחר הפסקת אש של שבוע, שבמהלכה הוחזרו 81 מהישראלים שנחטפו על ידי מחבלי חמאס, צה"ל פלש לדרום הרצועה. בתחילת ינואר 2024, צפון הרצועה כבר היה בשליטה מבצעית מלאה של צה"ל, ומרכזה היה קרוב למצב דומה, אבל הוערך שההשתלטות על ח'אן יונס בדרום הרצועה תארך עוד חודשים, ואילו לרפיח טרם נשלחו כוחות קרקעיים כלל.

לאור אופיים הטקטוני של אירועי 7 באוקטובר, ובעקבותיהם פלישתה של ישראל לעזה בשלהי אותו חודש, חודשים של לחימה עזה בין ישראל לחיזבאללה, ההתקפות על ישראל מצד מיליציות פרו־איראניות בסוריה, האיום הגובר מצד החות'ים בתימן ואפילו כמה התקפות מצד ארגונים פרו־איראניים בעיראק, עדכנו פרקים מרכזיים במהדורה זו כך שיכללו התייחסות לשאלה כיצד העימות בעזה השפיע על האזור כולו, ובפרט על היריבות המתמשכת בין ישראל לאיראן, על התקדמותה של טהרן בתחום הגרעין ועל התמורות בקשרים בין המדינות הסוניות המתונות לבין ישראל. המלחמה הביאה עמה התלקחות של חזיתות קיימות ופתיחת חזיתות חדשות בין ישראל לאיראן, אירועים שהולכים ומקרבים את האפשרות של עימות ישיר בין השתיים. חיזבאללה, הזרוע העיקרית של איראן הגובלת בישראל, שיגר טילים, טילי נ"ט וכטב"מים חמושים לעבר גבולה הצפוני של ישראל, וכתוצאה מכך חלק מכוחות צה"ל רותקו להגנת אזורי הגבול וכ-250 אלף אזרחים מצפון הארץ ומדרומה נאלצו לפנות את בתיהם. נכון לינואר 2024, עדיין לא ברור אם הדבר יוביל למלחמה נרחבת בהמשך השנה או במועד מאוחר יותר, לעימות מתמשך בעצימות נמוכה ובלתי צפויה גם לאחר שתסתיים מלחמת עזה, או, בסבירות נמוכה יותר, להסדר דיפלומטי עם החיזבאללה שיסיג אותו מהגבול.

גם בחזית הסורית התעצם העימות: ישראל הגבירה את התקפותיה על משלוחי נשק של איראן לחיזבאללה והפציצה מטרות של משמרות המהפכה בסוריה, ומיליציות פרו־איראניות הגבירו את התקפותיהן על ישראל. וכאמור, נפתחו גם חזיתות חדשות: המיליציות הפרו־איראניות בעיראק תקפו את ישראל, והחות'ים בתימן, הפועלים בגיבוי טהרן, שיגרו טילים בליסטיים וכטב"מים חמושים לעבר דרום הארץ ואף תקפו ספינות ישראליות ואחרות ומנעו את מעברן במצר באב אל־מנדב, צעד שעלול לחולל משבר בין־לאומי.

בזירה הפנים־ישראלית, נכון לשלהי ינואר 2024, ראשי גופי המודיעין הישראלי, לרבות אמ"ן והשב"כ, צפויים להגיש את התפטרותם - פרט למוסד. מצופה מהם להתפטר לאור כישלונם במילוי תפקידם, הן בהתרעה על פלישת חמאס והן בהגנה על 22 יישובים בדרום הארץ מפני הפולשים - שני היבטים קריטיים שבתחום אחריותם. על ראש המוסד דוד ברנע לא מופעל לחץ לעזוב את תפקידו, שכן עזה איננה בתחום אחריותו. לאמיתו של דבר, המוסד אמור להתמקד במדינות שאינן גובלות בישראל, במזרח התיכון ומחוצה לו. אין פירוש הדבר שהמוסד, כחלק מהמודיעין הישראלי כולו, לא איבד הרבה מזוהרו.

אבל בסופו של דבר, ברנע והמוסד ייבחנו על פי טיפולם באיראן עצמה, ובנושא זה הם פעלו במלוא הרצינות המצופה מהם, כמתועד בספר זה. הכשלים העצומים של המודיעין הישראלי, שהובילו להצלחת תוכניתו המרושעת של חמאס לפלוש לדרום ישראל למשך כמה ימים, נבעו מהמעטה בהערכת היכולות של ראשי הטרור בעזה וברצינות כוונותיהם יותר מאשר מהערכה שגויה של איראן. במילים אחרות, אילו היה המודיעין הישראלי מתייחס לחמאס באותה רצינות שבה התייחס המוסד לאיראן, היה ניתן למנוע את טבח 7 באוקטובר, או לפחות לצמצם את ממדיו. עם זאת, בבוא הזמן, כשתיערך חקירה בנושא המלחמה, תעלה השאלה אם המוסד היה יכול - או אף חייב - לעקוב יותר אחר התמיכה האיראנית שאפשרה את התעצמותו הקטלנית של חמאס, וכמובן, לאור כשלי 7 באוקטובר, מתחייב גם לשאול אם הצלחתו של המוסד בחזית האיראנית היתה כה מרשימה כפי שהיה רוצה שנאמין, ושמא איראן, בדומה לחמאס, עלולה בשלב כלשהו לשטות בישראל ולטעת בה תחושת ביטחון מדומה.

אנליסטים רבים בקהילת המודיעין סבורים שמחדל 7 באוקטובר של מנהיגי ישראל יוביל לבחירות חדשות, ועשוי להביא לנפילתו של ראש הממשלה בנימין נתניהו בפעם השלישית ולהתארגנות מחדש של הממסד הפוליטי הישראלי כולו. זהותו של ראש הממשלה הבא וטיב יחסיו עם ארצות הברית, עם האיחוד האירופי, עם בעלות בריתה הערביות החדשות של ישראל ועם הרשות הפלסטינית יהוו השפעה חזקה על תמונת הסכסוך הישראלי־פלסטיני בשנים הבאות ואולי אף בעשורים הבאים. בדומה לכך, מידת ההצלחה של שיקום עזה תשפיע באופן ניכר על קצב התרחבותם של הסכמי אברהם.

נכון לשלהי ינואר 2024, כלל לא ברור איך תיראה עזה כשצה"ל יסיים את שלב הלחימה, שלדעת גורמים במערכת הביטחון עשוי להימשך עוד שלושה עד תשעה חודשים. על אחת כמה וכמה קשה לחזות כיצד תיראה עזה אחרי שישראל תכניע כמקוּוה את כוחות הטרור ותמסור את השליטה האזרחית בעזה לידי צד שלישי כלשהו, שעשוי לכלול שילוב כזה או אחר של בעלות בריתה המערביות של ישראל, מדינות סוניות כגון ערב הסעודית, מצרים ואיחוד האמירויות, האו"ם, רשות פלסטינית "מחודשת" (מונח מעורפל כשלעצמו) וארגון עזתי מקומי שטרם הוקם ושאינו קשור לחמאס. לחלופין, ייתכן שחמאס או ארגון ג'יהאדיסטי אחר יתישו את ישראל ואת שותפיה ויחזירו לידיהם את השליטה בשלב כלשהו.

מכל מקום, התחרות על השליטה בעזה ובזירה הפלסטינית תמשיך להוות אחד מתחומי הסכסוך בין ישראל לאיראן עוד כמה וכמה שנים, גם במהלך התקופה שבה האייתוללות ינסו להתאושש מאובדן יכולתה של אחת משלוחותיהם המרכזיות באזור לשגר טילים לישראל.

כל הסוגיות הללו בנוגע לחמאס ולחיזבאללה ישפיעו כמובן על הסכסוך בין ישראל לאיראן בכלל ועל המצב בנושא הגרעין בפרט.

בעוד ישראל התבטאה בגלוי בנוגע לתוכנית הגרעין של איראן, היא שמרה על מדיניות של עמימות בנוגע ליכולות הגרעיניות שלה עצמה. היא מעולם לא הכחישה או הודתה שיש ברשותה נשק גרעיני, והסתפקה באמירה שהיא לא תהיה הראשונה שתכניס אותו לשימוש במזרח התיכון. אף על פי כן, ישראל סירבה לחתום על האמנה למניעת הפצת נשק גרעיני, שאיראן נמנית עם המדינות החתומות עליה, ואף התנגדה למאמצים להפוך את המזרח התיכון לאזור חופשי מנשק גרעיני. בעניין זה ספגה ביקורות חוזרות ונשנות מהאו"ם, לרבות בהצבעה בעצרת הכללית, באוקטובר 2022.

ההערכות על היקף התחמושת הגרעינית של ישראל נעות בין 80 ל-200 כלי נשק שהיא מסוגלת לכאורה לשגר באמצעות מערכות קרקעיות, אוויריות וימיות שונות, לרבות טילי שיוט המשוגרים מצוללות, שמעניקים לה את היכולת להנחית מהלומה שנייה.

היות ושטחה של ישראל קטן מאוד, כלי נשק גרעיניים נחשבים, על פי מקורות זרים, לאמצעי ההרתעה האסטרטגי העיקרי שלה, שכן היא מאותתת בכך ליריביה שהיא מוכנה לחצות את הסף הגרעיני במקרה של איום קיומי. מדיניות זו זכתה לכינוי "אופציית שמשון" על שם הגיבור התנ"כי שהרג את עצמו ואלפים מאויבי ישראל כשמוטט את עמודי המקדש בעזה שבו הוחזק בשבי.

על פי מקורות זרים, תוכנית הגרעין של ישראל החלה בשלהי שנות ה-50 של המאה ה-20 ביוזמתו של ראש הממשלה דוד בן גוריון, שהאמין כי ישראל זקוקה לפוליסת ביטוח במקרה של תבוסה צבאית קטסטרופלית. ישראל הצליחה להשלים את תוכניתה בסביבות 1967 בסיוע צרפתי, חרף התנגדותה של ארצות הברית בשעתו.

משקיפים אחדים טוענים שמלחמתה של ישראל נגד איראן משיגה תוצאה הפוכה מהרצויה, ובסופו של דבר נידונה לכישלון. הם מניחים שאם מדינה קטנטנה כמו ישראל הצליחה לפתח נשק גרעיני חרף התנגדותה של ארצות הברית, הרי מדינה ענקית כמו איראן, שאוכלוסייתה מונה יותר מ-80 מיליון נפש, לבטח תצליח אף היא לעשות זאת. אחרים סבורים שגם אם תוכנית הגרעין של ישראל מרתיעה פולשים פוטנציאליים, באופן פרדוקסלי היא גם משמשת תמריץ למדינות כמו איראן לפתח נשק גרעיני משל עצמן.

המענה הישראלי לטיעונים אלה היה יוזמה דיפלומטית, שכהן, כראש המוסד, מילא בה תפקיד מפתח. הרעיון היה להתבסס על הפחד מאיראן, המשותף לישראל ולכמה מדינות ערביות, כדי לעצב מחדש את מאזן הכוחות במזרח התיכון כולו. גולת הכותרת של המאמץ הממושך והעיקש הזה היו הסכמי אברהם הנודעים, שנחתמו בסוף כהונתו של טראמפ. במסגרת הסכמים אלה ישראל כוננה יחסים דיפלומטיים עם שורה של אויבים לשעבר, תחילה עם איחוד האמירויות הערביות, בהמשך עם בחריין ומרוקו ולבסוף עם סודאן, מדינה שבעבר היתה מקורבת לאיראן ועוינת לחלוטין כלפי ישראל. אמנם ההסכמים הועמדו במבחן עקב ההרס הרב והמשבר ההומניטרי בעזה, אבל עד כה הם נותרו על כנם.

בטרם פרצה המלחמה בעזה, ניסה ממשל ביידן למשוך את ערב הסעודית להצטרף להסכמים ולשם כך הציע לה ברית הגנה, מכירת אמצעי לחימה מתקדמים וחבילת ויתורים לפלסטינים מצד ישראל. ואולם, אם לפני המלחמה נרמול הקשרים בין ישראל לערב הסעודית נראה כשאלה של "מתי" ולא "אם", הרי במצב הנוכחי, נכון לתחילת 2024, לאור הזעם הגואה והאווירה הפרו־פלסטינית השוררים ברחוב הסעודי, הנהגת ערב הסעודית מנועה לחלוטין מלהתקדם בעניין זה בעתיד הקרוב. זאת אף שהסעודים מוּנָעים על ידי הפחד מפני איראן השיעית הקיצונית ובעלי בריתה וגם מפני פלגים סוניים קיצוניים - אותו פחד שהניע את שכנותיהם לחתום על הסכמי אברהם.

אמנם הסכמי אברהם אינם סודיים כלל, אבל סיפור תפקידו של המוסד בהשגתם טרם סופר בחלקו הגדול. הפחד מפני איראן גרעינית הוא שהוביל את מדינות ערב, מכל מקום החל בשנים 2023-2020, לסגת מדרישתן שישראל תפתור את הבעיה הפלסטינית כתנאי ליחסים נורמליים. התפתחות זאת כשלעצמה היתה בגדר תמורה משמעותית, אם כי במהדורה המקורית של ספר זה, שיצאה לאור לפני המלחמה בעזה, ציינו שהיעדר שלום עם הפלסטינים יוצר בעיות רבות אחרות, שספר זה אינו דן בהן לעומקן. בדיעבד התברר שהערתנו בנושא זה היתה מנוסחת בלשון המעטה קיצונית, שכן הסוגיה הפלסטינית שבה ועלתה לכותרות ביתר שאת בעקבות מלחמת 7 באוקטובר.

ואולם, מאז 2020 ועד 7 באוקטובר 2023, מדינות ערב המתונות הגיעו למסקנה שישראל היא מפתח לעתידן הכלכלי - עתיד שבו הטכנולוגיה תתפוס בסופו של דבר את מקומו של הנפט כמרכיב החשוב ביותר בדרך להצלחה. ברבות ממדינות אלו הדברים נכונים אף לתחילת 2024. התפקיד המרכזי, ואולי המפתיע, שכהן והמוסד מילאו בשורת התמורות המרשימות האלו מתואר בספר זה. היו בו איסוף וניתוח מודיעין בשיטות המקובלות בשילוב עם מגעים סודיים מתמשכים שאורגנו על ידי המוסד וכללו נסיעות ופגישות חשאיות רבות של כהן עצמו.

הספר מתאר את כל המרכיבים, גדולים כקטנים, גלויים וחשאיים, נועזים ושגרתיים, שבאמצעותם ישראל טיפלה במצב שרק מדינות ספורות בעולם של ימינו מתמודדות איתו: נחישותה של מדינה שכנה, גדולה בהרבה, להשמיד אותה. הוא מספק את התיאור המלא ביותר עד כה של המבצעים החשאיים של המוסד, הניתוח שעמד ביסודם והאמצעים ששימשו לביצועם. התיאור המובא כאן איננו מתחמק משאלות קשות ויסודיות בנוגע לכל אלה, ובפרט מהשאלה אם ההצלחות הטקטיות של המוסד השיגו ניצחון אסטרטגי, או שמא, לפחות בחלק מהמקרים, הובילו לתבוסות אסטרטגיות. הרעיון הוא לגולל את מעללי המוסד על כל פרטיהם המרתקים, אבל גם לחשוף את הלבטים המוסריים והמעשיים גם יחד האופפים את פעולותיהן החשאיות של מדינות המצויות במלחמה.