פגישה עיוורת

גילי גנבה עוד כמה מבטים.

מאחור בצבצה לה קרחת קטנה שמרחוק נראתה כמו כיפה בהירה שהונחה בחיפזון על השיער השחור. 
הידיים לעומת זאת היו שעירות. היא אהבה אותן ככה, וגם היה מרחק טוב בין השכמות, רֶמז לבית חזה מפותח. 
היא עמדה שם בפתח של הלובי, מחפשת אחרי שולחנות שלצידם ישב לו גבר לבד. מטר שבעים וחמישה גובה, מעט כהה עור, לובש וֵסט אפור מעל חולצה לבנה מכופתרת – חצי שרוול – ומכנסי ג'ינס. כן, זה כנראה הוא, עם הידיים השעירות. בשולחן אחר שהתחרה על תשומת ליבה, בדיוק חזרה לשבת אישה צעירה, כנראה שבה מהשירותים.
גופי תאורה שקועים האירו על השולחנות, ותפריטים שעמדו עליהם, נשענים על גבי מעמדי מתכת קטנים, הטילו צללים בין היושבים.

חיוך הבליח על פניה. היא הרגישה לרגע כמו תלמידת סמינר שהגיעה לפגוש בלובי של המלון את בחור הישיבה ששידכו לה. ובאמת, לכבוד האירוע, לבשה גרביונים אטומים בצבע בז' מתחת לחצאית כחולה חדשה. היא שלפה מתיק יד קטן מראת כיס, נותנת הצצה אחרונה לוודא שהאודם לא נמרח. מבעד למראה השתקף לרגע מלצר שענד פפיון שחור מתחת לצווארון החולצה, מגיש קנקן מים לשולחן של משפחה בת חמש נפשות. שניים מהילדים שיחקו ביניהם דמקה, והשלישית, הצעירה שבחבורה, נמנמה על אימא שלה – לבושה בחולצה ובמכנסיים מכותנה רכה, שעליהם הדפס של כוכבים וירח של תחילת חודש. גילי מיהרה לסגור את המראה וירדה שתי מדרגות, מתקדמת לעבר הגבר שלה.