בסופן של שתיים-עשרה מדרגות הבטון ניצב לו כיסא כתר משנות ה-80 שפעם היה לבן אך היום הצהיב לגמרי. "אני לוקח שמש" בירך אותי האיש הקטן שישב-ספק-הונח על הכיסא, בעודו מסדר את קווצת השיער הלבנה ששפעה על ראשו המקומט. הוא נהג לבצע את התנועה המתריסה כל פעם שפגש בצאצאיו, ובפרט בפני אבי ובפני, שרעמת ראשנו לא שרדה עד להגיענו לגיל ארבעים. "הרוסיה בכללית אמרה לי לקחת ויטמין של תינוקות או לשבת בחוץ כל יום 20 דקות". מיום שנבנה הבית על מדרון הוואדי, לא נתחדש דבר בחצרו. העצים שקדמו למבנה החד-קומתי שקושט באבן ירושלמית מסותתת, גפן, תות-עץ, שקד, שסק, ושיזף מצוי התנשאו סביב לבית, מבססים את בעלותם על הקרקע וזכותם על השמיים. העצים, שנטעו ביד נעלמה בעידן אחר, המשיכו ונתנו פירות בשפע. אולם כל זרע שנטמן באדמת החצר, וכל שתיל שטרחו עליו בני הבית, נותרו בעליבותם שנים רבות. "אמרתי לו להוציא את השיח הגדול של המרווה" הסביר לי הקשיש, מחווה בידיו לכיוון האיש המגודל שכרע על הטרסה - "סבתא שלך כל כך אהבה אותו, אבל אני כבר לא יכול להסתכל עליו". "סבא", אמרתי, "גם אבא אוהב את המרווה, מה הוא ישים בכיס שלו כל בוקר בדרך לעבודה? ואתה יודע שהרופאה שלך בכלל הגיעה מבולגריה".
