אלברט
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
אלברט
5 כוכבים (2 דירוגים)

עוד על הספר

אשחר בן שטרית

אשחר בן-שטרית, בן 40 מהישוב נטף. אב לשלושה ילדים, משפטן בהשכלתו ואיש הייטק. בשנים האחרונות יזם ומנכ"ל של חברת רידיפיין-מיט שמייצרת מהפיכה בעולם הבשר, לצד עיסוק צדדי בכתיבת פרוזה.

תקציר

בחצר ירושלמית, אלברט הקשיש שולט על גן של עצים עתיקים וזיכרונות משפחתיים. נכדו מתמודד עם מסורות משפחתיות וגנן המסתורי, בעוד עץ תאנה עיקש חושף סודות השזורים בעבר הנסתר של האדמה.

סיפור אישי ומרגש על שורשים, עמידות, דיאלוג ושתיקה - שישאיר אתכם צמאים לעוד.

פרק ראשון

בסופן של שתיים-עשרה מדרגות הבטון ניצב לו כיסא כתר משנות ה-80 שפעם היה לבן אך היום הצהיב לגמרי. "אני לוקח שמש" בירך אותי האיש הקטן שישב-ספק-הונח על הכיסא, בעודו מסדר את קווצת השיער הלבנה ששפעה על ראשו המקומט. הוא נהג לבצע את התנועה המתריסה כל פעם שפגש בצאצאיו, ובפרט בפני אבי ובפני, שרעמת ראשנו לא שרדה עד להגיענו לגיל ארבעים. "הרוסיה בכללית אמרה לי לקחת ויטמין של תינוקות או לשבת בחוץ כל יום 20 דקות". מיום שנבנה הבית על מדרון הוואדי, לא נתחדש דבר בחצרו. העצים שקדמו למבנה החד-קומתי שקושט באבן ירושלמית מסותתת, גפן, תות-עץ, שקד, שסק, ושיזף מצוי התנשאו סביב לבית, מבססים את בעלותם על הקרקע וזכותם על השמיים. העצים, שנטעו ביד נעלמה בעידן אחר, המשיכו ונתנו פירות בשפע. אולם כל זרע שנטמן באדמת החצר, וכל שתיל שטרחו עליו בני הבית, נותרו בעליבותם שנים רבות. "אמרתי לו להוציא את השיח הגדול של המרווה" הסביר לי הקשיש, מחווה בידיו לכיוון האיש המגודל שכרע על הטרסה - "סבתא שלך כל כך אהבה אותו, אבל אני כבר לא יכול להסתכל עליו". "סבא", אמרתי, "גם אבא אוהב את המרווה, מה הוא ישים בכיס שלו כל בוקר בדרך לעבודה? ואתה יודע שהרופאה שלך בכלל הגיעה מבולגריה". 

אשחר בן שטרית

אשחר בן-שטרית, בן 40 מהישוב נטף. אב לשלושה ילדים, משפטן בהשכלתו ואיש הייטק. בשנים האחרונות יזם ומנכ"ל של חברת רידיפיין-מיט שמייצרת מהפיכה בעולם הבשר, לצד עיסוק צדדי בכתיבת פרוזה.

אלברט אשחר בן שטרית

בסופן של שתיים-עשרה מדרגות הבטון ניצב לו כיסא כתר משנות ה-80 שפעם היה לבן אך היום הצהיב לגמרי. "אני לוקח שמש" בירך אותי האיש הקטן שישב-ספק-הונח על הכיסא, בעודו מסדר את קווצת השיער הלבנה ששפעה על ראשו המקומט. הוא נהג לבצע את התנועה המתריסה כל פעם שפגש בצאצאיו, ובפרט בפני אבי ובפני, שרעמת ראשנו לא שרדה עד להגיענו לגיל ארבעים. "הרוסיה בכללית אמרה לי לקחת ויטמין של תינוקות או לשבת בחוץ כל יום 20 דקות". מיום שנבנה הבית על מדרון הוואדי, לא נתחדש דבר בחצרו. העצים שקדמו למבנה החד-קומתי שקושט באבן ירושלמית מסותתת, גפן, תות-עץ, שקד, שסק, ושיזף מצוי התנשאו סביב לבית, מבססים את בעלותם על הקרקע וזכותם על השמיים. העצים, שנטעו ביד נעלמה בעידן אחר, המשיכו ונתנו פירות בשפע. אולם כל זרע שנטמן באדמת החצר, וכל שתיל שטרחו עליו בני הבית, נותרו בעליבותם שנים רבות. "אמרתי לו להוציא את השיח הגדול של המרווה" הסביר לי הקשיש, מחווה בידיו לכיוון האיש המגודל שכרע על הטרסה - "סבתא שלך כל כך אהבה אותו, אבל אני כבר לא יכול להסתכל עליו". "סבא", אמרתי, "גם אבא אוהב את המרווה, מה הוא ישים בכיס שלו כל בוקר בדרך לעבודה? ואתה יודע שהרופאה שלך בכלל הגיעה מבולגריה".