המסילה

1.

ישבנו בקרון כולנו, לכודים איש־איש בתוך אופיו כמו בתוך גולם שאפשר אולי לפרוץ ממנו, אבל רק במאמץ אדיר. ישבנו שם שווי ערך, סדורים ושקולים זה לזה כמו עלעלים על עמוד תפרחת. היינו יחד, אבל עדיין יחידים. כשהנערה נכנסה, כולנו הרמנו עיניים ולא ידענו למה. אולי בגלל המצח המגולה שלה, פרי תספורת משונה שהלמה אותה בכל זאת. אולי כי הפנים שלה היו במנוחה מוחלטת, ובכל זאת ניכרה בהן איזו דריכות - לא, לא דריכות. אולי איפוק. כאילו הפנים אוצרות ארשת או מסוככות עליה, ולא היה אפשר לדעת איזו. אולי כי נדף ממנה איזה ריח שאפילו לא ידענו שאנחנו מבחינים בו, אבל לא להגיב אליו היה משום מה בלתי אפשרי. רק מן הנימוס השפלנו את המבטים בכוח ונעצנו אותם במכשירי הטלפון וברצפת הקרון, בעקבות הנעליים ובמסטיקים המשוטחים ובעטיפת חטיף ריקה ששמט אחד הילדים. השפלנו אותם בזה אחר זה, כאילו היינו כולנו רכיבים של צעצוע מכני יחיד. כאילו רקם אותנו יחד מין תפטיר שהתעקש מבעד לסוליות הגומי השטוחות, מבעד לעקבים הגבוהים ולתחתית הסנדלים המיוזעת כשחלפה על פנינו בזרועות שנעו בקצב הצעדים שלה, שהיה גם קצב הלחש של הגלגלים, שגבר כדי נימה ושוב שכך ושוב ושוב. לא להרים את המבט אליה עלה לנו הרבה. המתח בשרירי הצווארים שלנו השתרג סביב עמודי השדרה הבלתי נינוחים, התיישב בישבנים שהתהדקו ואז נפלט אל הקרון בניע של כפות רגליים ובהתעקצצות העור שסביב הקרסוליים, בזיעה שנקוותה בחריצי ההבעה שהעמיקו עם הזמן שכבר עבר ושטפה על פני נקבוביות ובמורד האף.

היא התיישבה והושיטה יד למתוח את החצאית הצרה, הבהירה, ולכסות את הברכיים. בתוכה היו האיברים הפנימיים סדורים וצפופים, כמו אצל כולנו. בתוכה היו מיצי הקיבה והמזון המתעכל: חטיף השוקולד והבוטנים והחומרים המשמרים, כמה נגיסות תפוח שאת רובו שמטה אל תוך הפח בבית כשיצאה, וכבר התחיל להתחמצן. בתוכה היו פרודות האוויר שנשמנו גם אנחנו, קודם ואחר כך. בתוכה היתה, עם חברותיה ואיתנו בקרון, הביצית שביום מן הימים תוכל להיות למחצית של ילד.

אשה במכנסיים בהירים ובז'קט של תכלת נכנסה בעקבותיה, והצעדים שלה היו באותו אורך בדיוק. היא התיישבה והניחה את התיק לצדה על המושב הריק. היא נאנחה בקול כמו שעשתה כל בוקר, ושניים מאיתנו שכבר היו מורגלים בזה החליפו מבטים ידעניים. הם לא ידעו את שמה, ולא היתה לזה שום חשיבות. גם זה את שמו של זה הם לא הכירו, אבל זיהו את הפנים.

2.

זה לא היה הסיפור שלי, לא בהתחלה, ואני לא רציתי בו, אבל הוא התעבה סביבי כמו גולם של פרפר אחר.

כשנפגשנו, ארז ואני, היינו עדיין ילדים. הוא הגיע אלינו הביתה עם אמא שלו, שהיתה לרגע בת הזוג של דוד שלי. הם הגיעו אלינו שלושתם לארוחת ערב. דוד שלי, אני חושב, רצה להתפאר בה, אבל איש מאיתנו לא התרשם. היא עוד היתה יפה אז, כמובן. כל בנות הזוג שלו היו יפות, ואת כולן היה מביא לארוחות שישי אצלנו. אולי חשב שזה יאמר להן משהו עליו. אולי חשב שזה יאמר משהו לנו, ובייחוד לאח שלו, אבא שלי. אולי סתם לא היה לו כוח לבשל והמסעדות היו ביוקר. בדרך כלל לא היו להן ילדים, אבל לזו היה את ארז, וניכר בו שהוא בא באי־רצון. אוי, תראו, היא הכריזה כאילו הופתעה, אתם ממש באותו גיל שניכם, נראה לי שתהיו חברים טובים.

הסתכלתי עליו והוא החזיר לי מבט מתחת לפוני שנגזר בקו ישר לגמרי, והבוז שהוא רחש להכרזה הזו הדהד את שלי.

אולי תיקח את ארז לחדר שלך ותשחקו במשהו, אבא שלי הציע. גם לו לא היה כוח לטקסים האלה. קמנו שנינו, ארז ואני, וניגשנו אל החדר. היה קל יותר לציית ולא להתווכח. זה החדר, אמרתי והתיישבתי על המיטה. אתה רוצה לשחק במשהו?

לא, הוא אמר. יש לי את המשחק שלי.

נעלבתי אף שגם לי לא היה שום עניין במשחק משותף, ובעל כורחי גם התרשמתי, כנראה: האפשרות לסרב להצעה כזו היתה לגמרי מחוץ ללקסיקון שלי. היא לא עלתה על דעתי.

הוא התיישב על הרצפה עם המשחק האלקטרוני שלו. אני התיישבתי על המיטה שלי וקראתי ספר. גם כילד קראתי מהר, ואם אני זוכר נכון סיימתי אותו וכבר התחלתי את הבא בתור לפני שאמא נכנסה לקרוא לנו אל השולחן. היא הסתכלה עלינו יושבים בשקט, שנינו, והנהנה כאילו לא ציפתה לראות דבר אחר.

ומה אני שומעת?! אמרה אמא של ארז מבעד לליפסטיק הכהה שלה, שהיה סגול כמעט שחור, כשהתיישבנו. מתברר שבסוף החופש אתם עוברים לאותו בית ספר! זה לא נפלא?

ארז ואני החלפנו שוב אותם המבטים.

3.

ישבנו בקרון ההוא והסיפורים נשלחו מאיתנו הלאה כמו תשדורות קצובות של קווזאר והתעבו כמו העננים המכונפים של חרקים שלא הבחנו בהם מבעד לחלון ושבשמותיהם איש מאיתנו לא ידע לנקוב. מבעד לחלונות הסגורים שטף העולם על פנינו בשירת המתכת של מכלולי המשאיות ובווילונות עלווה שהתפרדו לעלים יחידים, יחידאים, מכוסים אבק נפלא, ומתחת לזה תאים ואז החלקיקים האטומיים והלאה מזה, פנימה ולמטה, מרוץ החלקיקים התת־אטומיים, שיסודם כפי הנראה מעין אדוות דקות בתווך הסתום והיסודי של הקיים. לא נתנו את הדעת על כל זה. לא חשבנו על האירועים שהזדחלו סביבנו כחשופית ענק. הזמן נמתח אל העתיד בנתיב רטוב של ריר כסוף. מישהו נפח בקול והתעלמנו, ורק אחד הילדים נופף ביד תחת אפו והפטיר בתיאטרליות, איף....! ואמו נזפה בו (שקט, זה יפה ככה? ככה זה יפה?!), אבל הבליעה חיוך, וכמוה עשו גם האשה המבוגרת בחליפת המכנסיים וגם האיש שישב לצדה ועל ראשו הכיפה כפטמת ענק. אחר כך פיהקה והוא פיהק גם כן, הוציא ספר מן התיק, פתח אותו ושוב סגר. השעין ראש על החלון. עצם עיניים ופקח. קצת קול נישא אליו מתוך האוזניות של החיילת שישבה במושב שלפניו, קצוצת שיער ומנומשת, והוא נזכר משום מה בגיטרה שקנו לו בגיל שבע אחרי שהתעקש נורא, אבל לשיעורים סירב. בחודשים שלאחר מכן סחב איתו את הגיטרה ההיא ממש לכל מקום, אבל במיתרים הוא לא רצה לגעת. רק נקש על גוף העץ בקצב שתופף עכשיו על ירכו שוב ושוב בלי לתת על זה את הדעת, והנער שמאחוריו נדבק בו ותופף גם הוא עד שנעץ בו מישהו מבט נוזף והוא הפסיק מיד.

4.

בבית הספר התיידדנו לאט. ארז היה מה שקוראים מלך הכיתה. הוא נעשה כזה כמעט בן רגע, ובמלוא הטבעיות המתבקשת מן המעמד, כאילו לא עלה על הדעת שיהיה אלא המלך, ועכשיו נשאר רק לנהל מלמעלה את היחסים סביב־סביב, ולהבטיח שכולם ירצו בחברתו ואיש אפילו לא יחשוב שייתכן לחבור אל מישהו אחר כדי לרקום את מהלכי ההדחה. אני צפיתי בזה מן הצד בעניין מרוחק, כמעט מקצועי. בזנו להם שנינו, אני ממקומי שבשוליים והוא מן המרכז. כבר אז, בגיל ההוא, היתה סביבו חצר כהלכתה, עם ליצן או שניים וכמה מחזרות שלא רצו בו, אלא זו בקנאתה של זו, ואצילים מסדר שני שדבקו בו כדי לבצר את מעמדם, שהיה בעיני חסר משמעות לחלוטין, ובכל זאת עורר בי קנאה חמוצה שרק ממרחק השנים אני יודע לזהות ולהודות שהתקיימה בכלל.

אמא שלו צדקה, אולי. עובדה שהתחברנו. עשינו את זה לאט ובטבעיות גמורה, כאילו מאלינו.

נורית! אמרתי כאילו הנוכחות שלה בפתח מפתיעה אותי. נשקתי לה על שתי הלחיים כמו תמיד, קודם על ימין ואז על שמאל, ואז טפחתי לארז על השכם והוא טפח בחזרה.

סליחה על האיחור, נורית אמרה. הילדים בטיול שנתי, אתם יודעים איך זה.

לא הבנתי מה הקשר, אבל גם לא שאלתי.

כן, ארז אמר. הבית רק שלנו. אם נורית היתה מרשה לי, הייתי מסתובב שם רק בתחתונים. אולי אפילו בלי.

אוי, אתה והשטויות שלך, נורית אמרה. תסתובב איך שאתה רוצה. אפשר לחשוב איזו מרשעת אני.

מה זה, עמליה שאלה. נורית, מה קרה לך ברגל?

הסתכלתי גם אני. כף רגל אחת שלה היתה נתונה בנעל ספורט שחורה שנראתה חדשה לגמרי, והאחרת בגבס שטיפס כנראה עד אמצע השוק, אבל את הקצה שלו יכולתי רק לנחש; הוא נחבא בשולי שמלת הג'ונגל, שהיתה כולה פרחים תקיפים וציפורים עבות מקור.

אל תשאלי, נורית אמרה. באמת, זה פשוט מביך. את הרי זוכרת כמה אני מקפידה עם ההליכות שלי. אני עושה עשרת אלפים צעדים כל בוקר אצלנו במושב. סיפרתי לך את זה? באמת, אני פשוט לא יכולה להתחיל את היום שלי בלי זה. ולא רק כי זאת ההמלצה של המומחים הכי גדולים - היא אמרה כשהניחה יד על הכתף של ארז והוא כרך לה יד סביב המותניים והיא העוותה פנים כשצלעה אל הספה בצעדים קטנים - אלא כי בלי זה אני פשוט לא בן־אדם.

אוי, איזה כאבים, את לא מבינה, היא אמרה כשהתיישבה. לשונאים הכי גדולים שלי אני לא מאחלת. טוב, איפה הייתי?

את פשוט לא בן־אדם, אמרתי.

אה, כן, נורית אמרה. בקיצור, אני הולכת לי ככה, כמו כל בוקר, ופתאום נפער לי בור כזה במדרכה. לא, מה אני אומרת בור. בולען. ממש בולען זה היה. אני נשבעת, רגע קודם הוא לא היה שם. פשוט לא היה. ואני הרמתי ככה את הרגל, הייתי אז בקושי עשרים מטר מהבית, לא, מה אני אומרת, בקושי עשרה הייתי, ופתאום הוא נפער. ככה לפחות היתה ההרגשה. ואני דרכתי בתוכו והרגל התעקמה לי. אני חושבת שצעקתי מהכאב. כן, כמעט בטוח שצעקתי. לא צעקתי, ארז?

צעקת, ארז אמר.

צעקתי, היא חזרה. וארז כנראה שמע ובא מיד מהבית ועזר לי להיכנס פנימה עוד לפני שהתקשרתי, אבל הרגל כבר היתה גמורה. חשבתי שזה רק נקע, אבל עד שהתיישבתי במטבח היא כבר התנפחה כל כך, בקושי הצלחתי להוריד את הנעל. וזהו. שברתי אותה בשני מקומות.

אוי ואבוי, עמליה אמרה.

כן, אמרה נורית בסיפוק. בשני מקומות שברתי אותה. את שומעת, עמליה? פשוט לא לתאר איזה כאבים.

לא רציתי לדעת שמאחורי הגב שלה ארז שוכב עם מישהי מהעבודה. לא רציתי לדעת את זה ממש כמו שבסוף החטיבה לא ביקשתי ממנו לספר לי ששכב עם מיכל, שלמדה בכיתה שמתחתינו והיתה לדעתי הבחורה הכי יפה בבית הספר ואפילו בעולם, בזמן שאני ויפעת - החברה שהיתה לי אז, ולמדה בכיתה המקבילה - בקושי העזנו לגעת מעל הבגדים. ממש כמו שלא רציתי לדעת שבחופש פסח של כיתה י"א, כשנסענו שנינו לאילת והוא ומיכל עדיין היו יחד, הוא שכב בחדר המשותף שלנו באכסניה עם מישהי אחרת, קיבוצניקית מהצפון שאת שמה שכחתי, כשאני שכבתי במיטה השנייה והסתובבתי אל הקיר והעמדתי פני ישן. וממילא בבוקר, כשיצאנו להסתובב בעיר, הוא סיפר לי על זה כבדרך אגב, כאילו בלי להתפאר, ואני הקשבתי, כי לסרב לשמוע היה מוזר יותר מלהעמיד פנים שאני לא יודע גם אז וגם אחר כך, כשחזרנו מהחופש ולמדנו למבחנים ארבעתנו יחד - הוא ומיכל ואני ויפעת, שהיתה עדיין חברה שלי ונשארה כזו עד אמצע הצבא, והיא פגשה מישהו בבסיס שהיא שירתה בו וסיפרה לי עליו בדמעות בלילה שבו היא נפרדה ממני - או כשיצאנו לאכול עם עוד חברים מהשכבה באחת המסעדות האיומות שהסכימה להושיב שולחן שלם של ילדים שהתחלקו בארבע או חמש מנות הכי זולות ובקושי השאירו טיפ, כי את הכסף שמרנו בשביל לקנות כמה שישיות של בירה בקיוסק ליד ולשתות אותן בקצה המדרחוב ולהעמיד פנים שאהבנו את הטעם ושאנחנו שיכורים נורא.

ובכל זאת זה מה שהוא עשה, ובכל זאת הוא סיפר לי, ואני נאלצתי להעמיד פנים שאני לא יודע כשנורית - שבסך הכול חיבבתי - מחתה את השפתיים בממחטת נייר ששלפה מתוך התיק וצררה בתוכה את כתם הליפסטיק הסגול כשמעכה אותה והחזירה אל תא אחר בתיק ההוא ורק אז אמרה, טוב, לא משנה הרגל, אתם פשוט לא תאמינו מה קורה אצלנו בחצר.

מה קורה? שאלתי.

ארז נשען לאחור על הספה וקרץ לי בלי סיבה. זו היתה אחת מהמחוות האיומות שלו.

טוב, היא אמרה, אתם יודעים שליום הנישואים שלנו, העשרים —

מזל טוב, מזל טוב, אמרנו שנינו, עמליה ואני ביחד, כי התאריך נשמט לנו ושכחנו לברך אותם.

בקיצור, נורית אמרה, אתם יודעים שליום הנישואים שלנו ארז הביא לי מזרקה מק־סי־מה. באמת, פשוט מקסימה.

המשך הפרק זמין לקריאה בספר המלא