חינוך אחרי מלחמה

"היסטוריה לא חוזרת על עצמה אבל היא מתחרזת" מארק טווין כתב ונשמע שזה די מדויק.

אין ספק שניתן "לחרוז" בין אירועים שונים בהיסטוריה ולחפש חוטים מקשרים ולעיתים גם הסברים משכנעים. אנחנו חיים בתקופה בה מתבקשת החריזה הזו עם תקופות עבר, ועיסוק בשאלות כמו כיצד השפיעו מגפות בעבר מול ההשפעה כיום? כיצד ומדוע התפתחו מלחמות גדולות והכי חשוב - איך להשתקם מהן?

העבר יכול לסמן לנו מסלולים אפשריים או לפחות להציג את אלו שעדיף לא לקחת. הוא יכול להתחרז בצורה טובה עם הקיים כיום ולאפשר לנו קצת יותר בהירות והרבה יותר תובנות.

שלמה ארצי כותב בשיר "מעביר דף" - 
"כן, היו אלה חיים טובים
כמו שאומרים האופטימיים
ולפעמים חיים מוזרים כך אומרים
המיסטיקנים הסינים
ואולי אלה חיים גדולים
הרי חיינו אותם בטירוף
תסתכלי עליי ותראי
קצת שמח קצת עצוב" ..  

נדמה כי אנחנו ניצבים ברגע משמעותי בהיסטוריה שלנו, רגע שקשה להגדירו – מוזר? חשוך? מאפשר? מטלטל? 
המון מילים ניתן למצוא לנסות לתאר את הרגע הזה אבל אין ספק שהוא מכונן.
חלק ממה שעוזר לי ברגעים האלה, זה בעיקר למצוא את החרוז המתאים מהעבר כדי לנסות לייצר מסלול / המלצה אפשרית להמשך. כמי שיש לה רקע  מחקרי בתחום יחסים בינלאומיים ועוסקת בחינוך שנים רבות, ניסיתי לבחון את ההצלבה בין השניים כדי להבין  טוב יותר את התקופה הנוכחית ולהציע כמה מה מסלולים אפשריים בעתיד הקרוב/ רחוק כשהמלחמה הכל כך מורכבת ומאתגרת הזו שאנו חווים תסתיים.

נקודת המוצא של הספר הנוכחי הנה שחינוך הוא גורם מפתח משמעותי בהתפתחות מדינות ובטח בתהליכי שיקום שלהן. ניכר כי לאורך ההיסטוריה המודרנית, החינוך הנו כלי מרכזי עבור מדינות ליישום תהליכים ולשינוי מהותי - מערכת חינוך איכותית מהווה נכס אסטרטגי למדינה, מאפשרת לה לטפח את ההון האנושי שלה, להבטיח צמיחה כלכלית ולקדם חוסן חברתי.

המדינות המובילות בעולם משקיעות משאבים ניכרים בחינוך מתוך הבנה שזה המפתח לחדשנות, יצירתיות ותחרותיות בזירה הגלובלית. 

מעבר להיבטים הכלכליים, במדינות מערביות מערכות חינוך מסייעות בעידוד לאזרחות פעילה ואחראית, מחזקות ערכים דמוקרטיים, ומטפחות סובלנות וכבוד הדדי בחברה. בעתות משבר לאומי, כמו מלחמות או אתגרים חברתיים, החינוך ממלא תפקיד מכריע בבניית חוסן לאומי, בעיבוד טראומה קולקטיבית, ובהתוויית דרך חדשה להתמודדות עם אתגרי העתיד. 

לאור האמור, הגיוני ביותר שהשקעה בחינוך אינה רק צורך חברתי, אלא הכרח אסטרטגי עבור כל מדינה המבקשת להבטיח את עתידה.