להתיידד עם הכישלון
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
להתיידד עם הכישלון

להתיידד עם הכישלון

5 כוכבים (4 דירוגים)

עוד על הספר

ד"ר מיה ויזל

ד״ר מיה ויזל היא האקרית חינוכית הפועלת בצומת שבין חינוך ולמידה, שינוי ואקטיביזם חברתי. אשת חינוך ולומדת תמידית, חוקרת, מנחה ויועצת לכל מי שעוסקים בשאלות של למידת מבוגרים וחדשנות פדגוגית. בפעילותה היא מאתגרת את הפרדיגמות המסורתיות ומציעה דרכים חדשות לחשוב על הוראה, למידה ושינוי חברתי. 

מחברת הספר "קשר כפול: מהתנועה לכיתה", יוזמת ומגישת הפודקאסט "למידה על למידה״, ועומדת בראש הוצאת "המפצחת", המתמקדת בספרי חינוך, למידה ואקטיביזם חברתי.

תקציר

איך אפשר להפוך כישלון לכלי לפיתוח אישי, חינוכי וארגוני?

להתיידד עם הכישלון מציע גישה רעננה ומעשית לכישלון, כשלב חיוני בלמידה, בהתפתחות, ביצירתיות ובחדשנות. הספר משלב מחקרים עדכניים, סיפורים אישיים ודוגמאות מעולמות הספורט, היזמות, הרפואה והאמנות, ומראה כיצד ניתן להפוך טעויות להזדמנויות לשיפור ולמידה. הספר עוסק גם בעולם הרגשי של הכישלון – בתסכול, באכזבה, בפחד מהטעות ובבושה שבכישלון פומבי, לצד הדרך שבה אפשר לבנות חוסן, להסתגל לאי-ודאות ולפתח תרבות שמעודדת למידה גם ממה שלא הצליח.

דרך שינוי תפיסתי וכלים מעשיים הספר פונה לכל מי שמחפשים דרכים ללמוד מכישלונות – בהורות, בניהול, בכיתה, ביזמות והובלת שינוי, על מגרש המשחקים, בעולם היצירה או בכל מרחב אחר בו כישלונות יכולים להפוך למקפצה לצמיחה.

פרק ראשון

מבוא לכישלונות - כישלון מהצעד הראשון

כל הכבוד שפתחת את הספר הזה. ברצינות. יותר קל לקרוא על הצלחות, על סיפורים חיוביים, מאשר על כישלונות. אז, כבר הצלחת – פתחת את הספר.

חשוב לי להבהיר את זה מיד בפתיחה  - אני שונאת להיכשל. התסכול שבא עם אי השגת מטרה, העלבון, הפגיעה בביטחון העצמי ובתחושת המסוגלות – כל אלה בהחלט לא כיף. והבושה שבכישלון פומבי? אפילו לא אכפת לי להודות – זה מרגיש רע. אבל יחד עם כל תחושות אלה, כאשת חינוך ולמידה וגם כאמא, אני יודעת שאין אפשרות להתקדם ולהתפתח בלי לפגוש את הכישלון בדרך. הכישלון, ולא רק טעות בדרך – הוא המאפשר לנו ללמוד דברים חדשים, לפתח מיומנויות שאנחנו לא תמיד מודעים אליהן, ולחזק את החוסן הרגשי שלנו. וככה, למרות שאני שונאת להיכשל, אני מבינה שהכישלונות שלנו מלמדים אותנו לפחות כמו ההצלחות.

מתי החלטתי להעמיק ולחקור את הנושא של למידה מכישלונות? זה קרה במהלך מחקר הדוקטורט שלי, שבו עסקתי בתהליכי שינוי במערכות חינוך. במסגרת המחקר ראיינתי מורים ומורות שהובילו תהליכי שינוי פדגוגיים משמעותיים. בהתבסס על התפיסות וההרגלים שלהם, תיארתי אותם כ"פצחנים" – כלומר, 'האקרים חינוכיים' שהצליחו להוביל ״hacks״ בכיתות ובבתי ספר מסורתיים. מה שמאוד הפתיע אותי, היה שבמהלך הראיונות, מרואיינים שלא הכירו אותי קודם, נפתחו בפני וסיפרו על כישלונות חינוכיים: תוכניות כיתתיות שלא צלחו, כלים טכנולוגיים שלא עמדו בציפיות, פרויקטים שלא עמדו ביעדים. הם לא רק שיתפו בכישלונות, אלא גם התייחסו אליהם כאל חלק טבעי מהתהליך היזמי-חינוכי. אחת המרואיינות אף אמרה לי בבירור: "כדי להיות מורה טובה אני צריכה להיות מוכנה להיכשל בפומבי."

בשנים האחרונות הצגתי את המחקר בעשרות מסגרות, באקדמיה ובשדה, לקובעי מדיניות ולנשות ואנשי חינוך. כבר יכולתי לנחש מראש מה יהיה - בחלק של הכישלונות תמיד התחילה תזוזה של אי נחת ולחש בקהל. הבנתי שיש פה משהו שאנחנו נמנעים מלדבר עליו. מאז גברה אצלי התשוקה ותחושת השליחות לעסוק בו.

יש הרבה קלישאות כשמדובר בנושא של למידה מכישלונות. אחת מהן אומרת – 'מי שלא עושה לא טועה'. כמו כל קלישאה, גם כאן יש שמץ של אמת. בספר הזה אפרק את הקלישאות ואבדוק האם ואיך אפשר ללמוד מהכישלונות שלנו – והאם אפשר ללמוד גם מכישלונות של אחרים.

אבל לפני שנמשיך, כדאי לעשות סדר במושגים. כשאנחנו מדברים על כישלונות, ישנם כמה מונחים שצריך להבחין ביניהם: טעות (Mistake), שגיאה (Error) וכישלון (Failure). אז מה בעצם ההבדל ביניהם?

ד"ר מיה ויזל

ד״ר מיה ויזל היא האקרית חינוכית הפועלת בצומת שבין חינוך ולמידה, שינוי ואקטיביזם חברתי. אשת חינוך ולומדת תמידית, חוקרת, מנחה ויועצת לכל מי שעוסקים בשאלות של למידת מבוגרים וחדשנות פדגוגית. בפעילותה היא מאתגרת את הפרדיגמות המסורתיות ומציעה דרכים חדשות לחשוב על הוראה, למידה ושינוי חברתי. 

מחברת הספר "קשר כפול: מהתנועה לכיתה", יוזמת ומגישת הפודקאסט "למידה על למידה״, ועומדת בראש הוצאת "המפצחת", המתמקדת בספרי חינוך, למידה ואקטיביזם חברתי.

להתיידד עם הכישלון ד"ר מיה ויזל

מבוא לכישלונות - כישלון מהצעד הראשון

כל הכבוד שפתחת את הספר הזה. ברצינות. יותר קל לקרוא על הצלחות, על סיפורים חיוביים, מאשר על כישלונות. אז, כבר הצלחת – פתחת את הספר.

חשוב לי להבהיר את זה מיד בפתיחה  - אני שונאת להיכשל. התסכול שבא עם אי השגת מטרה, העלבון, הפגיעה בביטחון העצמי ובתחושת המסוגלות – כל אלה בהחלט לא כיף. והבושה שבכישלון פומבי? אפילו לא אכפת לי להודות – זה מרגיש רע. אבל יחד עם כל תחושות אלה, כאשת חינוך ולמידה וגם כאמא, אני יודעת שאין אפשרות להתקדם ולהתפתח בלי לפגוש את הכישלון בדרך. הכישלון, ולא רק טעות בדרך – הוא המאפשר לנו ללמוד דברים חדשים, לפתח מיומנויות שאנחנו לא תמיד מודעים אליהן, ולחזק את החוסן הרגשי שלנו. וככה, למרות שאני שונאת להיכשל, אני מבינה שהכישלונות שלנו מלמדים אותנו לפחות כמו ההצלחות.

מתי החלטתי להעמיק ולחקור את הנושא של למידה מכישלונות? זה קרה במהלך מחקר הדוקטורט שלי, שבו עסקתי בתהליכי שינוי במערכות חינוך. במסגרת המחקר ראיינתי מורים ומורות שהובילו תהליכי שינוי פדגוגיים משמעותיים. בהתבסס על התפיסות וההרגלים שלהם, תיארתי אותם כ"פצחנים" – כלומר, 'האקרים חינוכיים' שהצליחו להוביל ״hacks״ בכיתות ובבתי ספר מסורתיים. מה שמאוד הפתיע אותי, היה שבמהלך הראיונות, מרואיינים שלא הכירו אותי קודם, נפתחו בפני וסיפרו על כישלונות חינוכיים: תוכניות כיתתיות שלא צלחו, כלים טכנולוגיים שלא עמדו בציפיות, פרויקטים שלא עמדו ביעדים. הם לא רק שיתפו בכישלונות, אלא גם התייחסו אליהם כאל חלק טבעי מהתהליך היזמי-חינוכי. אחת המרואיינות אף אמרה לי בבירור: "כדי להיות מורה טובה אני צריכה להיות מוכנה להיכשל בפומבי."

בשנים האחרונות הצגתי את המחקר בעשרות מסגרות, באקדמיה ובשדה, לקובעי מדיניות ולנשות ואנשי חינוך. כבר יכולתי לנחש מראש מה יהיה - בחלק של הכישלונות תמיד התחילה תזוזה של אי נחת ולחש בקהל. הבנתי שיש פה משהו שאנחנו נמנעים מלדבר עליו. מאז גברה אצלי התשוקה ותחושת השליחות לעסוק בו.

יש הרבה קלישאות כשמדובר בנושא של למידה מכישלונות. אחת מהן אומרת – 'מי שלא עושה לא טועה'. כמו כל קלישאה, גם כאן יש שמץ של אמת. בספר הזה אפרק את הקלישאות ואבדוק האם ואיך אפשר ללמוד מהכישלונות שלנו – והאם אפשר ללמוד גם מכישלונות של אחרים.

אבל לפני שנמשיך, כדאי לעשות סדר במושגים. כשאנחנו מדברים על כישלונות, ישנם כמה מונחים שצריך להבחין ביניהם: טעות (Mistake), שגיאה (Error) וכישלון (Failure). אז מה בעצם ההבדל ביניהם?