סמכות ללא כוחנות

נכנסתי לכיתה. זה לא אירוע מיוחד, כל יום אני נכנס לכיתה כדי ללמד, אפילו כמה פעמים ביום. מורה מן השורה. האמת שזאת הייתה כיתת החינוך שלי. בכל בוקר אני איתם, משקיע בהם המון, מדבר עם ההורים, חושב עליהם, מתפלל עליהם, ציונים, מכתבים, תעודות, אספות וישיבות עד אין קץ. משקיע. אני אוהב אותם. את כולם. תלמידים טובים בסך הכול, רובם רוצים ללמוד, רובם. אפילו רון.

דיברתי איתו לא מעט פעמים, והוא אמר שבעיקרון הוא באמת רוצה ללמוד, אבל קשה לו, הוא אומר שהוא חכם, שהוא מבין את הכול מהר. ביסודי הוא לא התאמץ וקיבל מאיות במבחנים, וכאן השיעורים משעממים. יש בזה משהו, אני חושב לעצמי, אני צריך לשפר קצת את הפדגוגיה שלי, אבל תכלס רוב התלמידים כאן משתתפים. רק הוא בשלו.

אחרי כמה דקות של בהייה הוא מתחיל את סאגת הפטפוטים.

"רון, שקט בבקשה", אני מעיר בפעם הראשונה.

זה מחזיק לדקה, בקושי.

"רון, ביקשתי שקט", פעם שנייה. ושוב, אחרי שתי דקות, ועוד פעם.

חייב לעשות משהו עם זה, אני אומר לעצמי. "רון, תעבור בבקשה מקום ליד דין".

הוא מפסיק לפטפט אבל לא עובר. כמובן. מה חשבתי לעצמי, כבר כמה שבועות שהוא לא בדיוק שם עליי.

"רון, תעבור בבקשה ליד דין".

הוא עדיין לא זז.

טוב נו, עכשיו אני אתעסק עם זה כל השיעור? לפחות הוא סוף סוף בשקט.

"עוד פעם אחת שאני מעיר לך אתה יוצא מהכיתה".

אני ממשיך.

עוברות שתי דקות בשקט ואפילו עוד דקה של חסד עד שאני שומע שוב את הצלילים המוכרים, ולא ממש בשקט.

די! אי אפשר להמשיך ככה!

בא לי לצעוק עליו, לומר לו שיעוף מכאן, שאם הוא לא רוצה להיות כאן שלא יהיה, גם ככה הוא לא לומד, שלפחות ייתן למי שכן רוצה ללמוד את השקט.

בכלל, מה הוא מועיל כאן? מאז תחילת השנה רק עימותים איתו, וההורים שלו? כל הזמן מגבים אותו, לא פלא ששום דבר לא זז. וזה לא שאני לא רוצה בטובתו, אני ממש רוצה! דיברתי איתו יותר מכל אחד אחר בכיתה!

אז זהו! חאלס! צריך לשים לזה סוף! הוא מתיש אותי, הוא מפריע גם לכיתה.

הכעס כבר גואה בי.

אני לא יכול יותר!

הנה זה מגיע...

"רון, עוף החוצה".

"..."

"רון, צא החוצה מיד, לפני שאני מזמין את ההורים שלך ומבטל לך את הטיול השנתי!"

"אבל מה עשיתי?"

*

מוכר לך?

אם כן, שלום לך, המורה. את הספר הזה כתבתי בשבילך.

אם עברת את מסלול ההכשרה להוראה שאני מכיר, אני מניח שלא קיבלת את ההדרכות הבסיסיות הדרושות באמת כדי להיות מורה.

כדי לא להישמע שאנן מדי, אוודא איתך:

• מישהו לימד אותך איפה הכפתור שמשתיק את התלמידים?

• מה לגבי שיתוף פעולה? את הכפתור הזה שגורם לתלמיד לבצע את מה שביקשת, הכירו לך?

• ואיך להציב גבולות בלי להיות 'האיש הרע'?

• ואיך לומר 'לא'? המילה הקטנה שכל כך קשה לנו להוציא מהפה לפעמים?

אוקיי, אני מבין שעברת את המסלול שאני עברתי. וגם אותך לא באמת הכשירו לאתגרים המשמעותיים במקצוע החשוב הזה.

בדיוק בשביל זה הספר הזה נכתב.

בשביל לתת לך את הכלים להחזיר לעצמך את המושכות להובלת הכיתה שלך, וכדי לבנות בעצמך את הביטחון שיעזור לך להנהיג את הכיתה כמו שתמיד רצית.

בספר הזה אתן לך כלים פרקטיים להשקיט תלמיד אחד, וגם כיתה שלמה. אביא גם עקרונות שיעזרו לך לנהל שיעור אחד וכן להוביל תהליכים שלמים לימודיים וחברתיים.

ניגע מעט אפילו באיך להתמודד עם פחדים שמנהלים אותך. נעבור את התהליך המלא, שלב אחר שלב, עם עצות שאפשר ליישם באופן מיידי יחד עם תובנות חינוכיות משמעותיות.

אבל, חשוב לי להבהיר: הספר הזה הוא רק ספר, רק מילים כתובות על הדף. אם ברצונך להפוך את מה שכתוב בו למציאות שלך — יש רק דרך אחת: ליישם את מה שכתוב בו ולתרגל.

ועוד עצה אחת לפני שמתחילים: מניסיון עם מורים רבים שפגשו את התכנים האלה, כדאי קודם כל לקרוא את כל הספר, כדי לקבל מבט כללי על התהליך כולו, ולאחר מכן להתחיל ליישם צעד צעד לפי הסדר שמתאים לך, לפי הסיטואציה המדויקת שלך.

מדובר בתהליך שיכול להעמיק עוד ועוד ככל שעובר הזמן.

מורים מעידים שהם חוזרים שוב ושוב אל החומרים האלה כדי לשכלל את המיומנויות שלהם והיכולות שלהם, בכל פעם ברמה אחת נוספת.

מאיפה באתי?

אני זוכר את עצמי תלמיד בכיתה. הייתי אולי בן 9. המורה יושבת במקום שלה ויש רעש, והיא לא מנסה להשתיק אף אחד, לא מרימה את הקול, לא נעמדת, פשוט יושבת ומתבוננת וממתינה.

ניסיתי לומר בקול, "שששש. המורה מחכה".

ומיד זרקתי מבט אל המורה, לראות שהיא שמה לב שאני מנסה לעזור לה. היא השיבה לי מבט, חייכה ואמרה, "לא, הכול בסדר, אני לא מחכה".

לא ידעתי איך לעכל את זה.

הרגשתי שיש פה שיעור חשוב לחיים שלי ואמרתי לעצמי, "כשאהיה מורה, ככה אעשה".

כשאני נזכר בזה אני מבין שכבר אז ידעתי שאני רוצה להיות מורה. אמא שלי מורה, אבא שלי מורה, ואני ראיתי את עצמי בתוך אותו סיפור.

באותה תקופה נולדה לי אחות קטנה. אהבתי לדאוג לה, להרדים אותה, לקחת אותה לסיבוב. זה היה ברור שזה חלק מהתפקיד שלנו, האחים, לגדל אותה (בכל זאת ילדה תשיעית במשפחה), אבל בינינו היו כאלה שיותר אהבו את זה וכאלה שפחות, ואני אהבתי.

לאורך השנים היו לא מעט רמזים מטרימים לכך שאבחר בהוראה, אבל לא חשבתי על זה יותר מדי. פשוט אהבתי לאהוב אנשים, אהבתי לתת.

אנשים סביבי כל הזמן דחפו אותי לשם, חברים באו להתייעץ ולפטפט, חניכים נענו להובלתי, יותר ויותר הרגשתי שזה המקום הטבעי לי.

התרגשתי מאוד כשסוף סוף קיבלתי כיתה.

הרי חיכיתי מאוד לרגע הזה, היה לי דימוי מאוד ברור בתוך הראש: אני מחזיק ידיים לקבוצת תלמידים ופשוט עף איתם, זאת הייתה התחושה, לשם התכוננתי לקראת אחד בספטמבר 2012.

ואז נפלתי.

מה זה נפלתי... פשוט התנפצתי לרסיסים, אני והחלום שלי. הילדים האלה (באותה תקופה עדיין חשבתי שהם האשמים) הצליחו להוציא ממני את האיש הרע, את הצעקות, את העונשים, חיפשתי איך לנקום, איך להכאיב, איך לגרום להם סוף סוף לסתום את הפה, ופשוט לתת לי לדבר, למה זה כל כך מסובך?!!

כמה כאבים, כמה מלחמות, כמה בכי היה שם באותה שנה, שלהם ושלי. וכמה פעמים כבר רציתי פשוט לברוח, למקום אחר, שלא יכירו אותי, שאף אחד לא יראה את הכישלון שנעשה ממני, אחרי כל הציפיות, כל התקוות שתלה בי 'העולם', שתליתי בעצמי. הרגשתי שאני עושה דברים שאין עליהם מחילה — פגעתי בתלמידים, צעקתי עליהם, יריתי עליהם את כל האש שבערה בי, האש שנוצרה מהמאמץ שלי לא לטבוע בתוך הכאוס שנוצר ביני לבינם.

כל הקיום שלי עמד בסימן שאלה. הדבר שחשבתי שבו אני הכי טוב — 'תקשורת עם אנשים' — פשוט לא עבד עם התלמידים. המערכת דפוקה, התלמידים בעייתיים, הדור של היום, הכול נכון, אבל בסופו של דבר כשעמדתי מול הראי, ראיתי שם כישלון. כישלון חרוץ.

הייתי נכנס לחדר המורים ורואה אנשים צוחקים, אוכלים, מפטפטים. "איך אתם מצליחים??", "איך אתם מצליחים ליהנות, לחיות, לשרוד?!" הייתי בטרפת. היה לי גם עומס טכני, אבל בעיקר לא ידעתי איפה לקבור את עצמי בכל פעם שאני יוצא מהכיתה.

איך התגברתי?

אספר את זה בהמשך, אבל מה שחשוב זה שאחרי שנה ושנתיים, כשהצלחתי להרים את הראש ובאמת התחלתי לעוף עם התלמידים, ממש כמו שחלמתי, פתאום ראיתי סביבי עוד מורים שזה קרה להם. מורים שחלמו בגדול או סתם רצו לעשות טוב, אבל בפועל הרגישו שהם מחפשים איך לברוח מהעור של עצמם, לברוח מהסיטואציה שהם נקלעו אליה.

ניסיתי לעזור, נתתי כמה עצות, שיתפתי במה שנראה לי שיכול להועיל, וזה עבד. עוד מורה, ועוד מורה, הם באו אליי עם שאלות, ואני הגשתי להם פתרונות. ואם לא — חשבנו ביחד או חזרתי אליהם כמה ימים אחר כך עם הפתרון.

יש פתרונות!

בכל פעם מחדש כואב לי לראות כמה שעות יורדות לטמיון, כמה חלומות נגנזים, כמה כוויות נוצרות לתלמידים ולמורים במערכת החינוך. כמה המפגש הזה בין המורה לתלמיד לא מצליח להיות מה שחלמנו עליו, לא קרוב לאיך שאנחנו מדמיינים מערכת חינוך תקינה.

אבל יש פתרונות.

עובדתית, לאורך השנים הצלחתי לעזור לאלפי מורים במפגשים אישיים, בקבוצות, בסדנאות, בקורסים, בהודעות בווטסאפ ובכל מיני צורות וערוצים.

אבל עדיין, עדיין יש עוד המון מורים שמרגישים בתוך הבלאגן. שמרגישים שאין להם את הכלים לנהל את הכיתה, לגרום למפגש הזה עם התלמידים להיות נעים ואיכותי, ולצערי, גם אין להם את מי לשאול, ואין מי שידריך אותם. חלקם אפילו לא מאמינים שיש דרך כזאת, שיש פתרונות לכאבים שלהם. חלקם שכחו שהוראה היא באמת המקצוע הכי משמעותי וחשוב בעולם. חלקם התייאשו מלהשפיע על מאות ואלפי בני אדם, ומסתפקים בתלמיד אחד שמזמין אותם לחתונה.

זאת הסיבה שהחלטתי להעלות את הדברים על הכתב. רציתי לאפשר לכל מורה שרוצה ללמוד איך מנהלים כיתה, איך בונים סמכות איכותית וחזקה בלי להרגיש כל הזמן האיש הרע ובלי להגביר את המתח בכיתה — כאן ועכשיו. כל מה שצריך זה לפתוח את הספר, לקרוא, וליישם בכיתה.

אז גם אם אין לך חיבור לרשת, וגם אם עד עכשיו התביישת להיחשף מול אדם אחר, הספר הזה מנגיש לך את התכנים בלי תלות בכל אלה.

וגם אם קשה לך להאמין שהדברים האלה 'עובדים' — כאן יש לך אפשרות לנסות אותם בקלות.

אם רצית להיות מורה שהתלמידים אוהבים, ועם זאת עושים מה שאמרת להם — הגעת למקום הנכון.

צעד צעד

הספר כתוב ב'צעדים' קטנים. כמו בשביל, כל צעד מוביל אל הצעד הבא, וביחד נוצרת הדרך. יש סיבה לסדר הצעדים, ויש בזה היגיון מוכח.

עם זאת, לא חובה ללכת בדיוק בסדר שמציע הספר. הספר הזה הוא שלך ובשבילך, ממליץ לקרוא אותו מתוך חיבור לעצמך ולמה שעובד לך. אם צעד אחד תוקע אותך — אפשר לדלג, אפשר לחזור לאחור, אפשר להתעכב ולהעמיק עוד ועוד בצעד אחד מסוים.

מניסיון, כל עצה, כל טיפ, כל צעד פה, אפילו צעד אחד, יש בכוחם לשנות את המציאות למי שמעמיק בהם, למי שמתייחס אליהם ברצינות, ולכן זה בסדר לדלג לצעדים שמתחברים לך, העיקר לעשות משהו, לזוז.

אבל קודם נפתור בעיה קטנה שיש להרבה מורים.

למה בכלל הגעת למצב הזה?

לא נעים לומר, אבל זה פשוט: אף אחד לא לימד אותך...

האם מישהו פעם לימד אותך איך להחזיק כיתה?

האם מישהו לימד אותך מה עושים כדי להשתיק תלמיד?

כנראה שלא. ולכן לא בושה להתחיל ללמוד סוף סוף את מה שהיו אמורים ללמד אותך מזמן. אבל, אם תבחר להמשיך לאטום אוזניים ולעצום עיניים — זאת כבר באמת תהיה האחריות שלך.

אז נשים את האשמה והבושה בצד ונלמד סוף סוף איך עושים את זה!

סיפורים מחדר המורים

לפני מספר שנים פנתה אליי שירה^א, מחנכת. היא סיפרה לי שהכיתה שלה לא כל כך יציבה, לפעמים מקשיבים ולפעמים לא. סיפרה על המנהלת שלא סומכת עליה ולא מאמינה בה. וכמובן, איך לא — דיברה על עומס רציני בעבודה. אבל מעל כולם, הכי קשה היה לה עם מיכל, תלמידה שכל הזמן מפריעה ומבלגנת את הכיתה, ואם זה לא מספיק — אמא של מיכל כל הזמן התקשרה אליה כדי להעיר ולהתווכח על ההתנהלות שלה.

התחלנו תהליך של ליווי שארך כעשרה שבועות. באחת הפגישות האחרונות, כהרגלנו, שאלתי, "מה שלומך? איך היה השבוע?" ושירה סיפרה שהיה בסך הכול שבוע טוב, הכיתה משתפת פעולה, הקשר עם מיכל התחזק והיא קשובה בשיעורים ובכלל, ואמא שלה קנתה לשירה מתנה וכתבה מכתב מכבד ומעריך, ובתוך כל זה — אפילו העומס פחת.

וזה לא הכול, שירה פתחה את הפלאפון והראתה לי הודעות מפרגנות מהמנהלת בעקבות הודעות הערכה מהורי הכיתה. היא מסבירה לי שאחרי כמה ימים המנהלת גם הציעה לה תפקיד בית ספרי נוסף. את כל זה שירה סיפרה בפשטות, כחלק מ'מה שלומך' של תחילת הפגישה.

עצרתי אותה רגע ואמרתי, "רגע, את זוכרת איפה התחלת? את זוכרת איך הייתה הכיתה? את זוכרת איך היה עם מיכל? ועם אמא שלה?"

פתאום היא הבינה איזה נס קרה בתקופה הזאת, ואיך זה קרה בצורה כל כך חלקה, שהיא לא שמה לב בכלל כמה היא התקדמה.

ואגב, את תהליך הליווי התחלנו אחרי פסח. את ההודעות החמות היא קיבלה בסוף אותה שנה. היא הצליחה לעשות את המהפך בתקופה שרוב המורים מתייאשים ממנה מראש.

*

חצי שנה אחר כך (חצי שנה שבה לא היינו בקשר) יצרתי קשר עם שירה כדי לשאול איך מתקדם. האם הכלים שהיא למדה אצלי מובילים אותה קדימה או ש'פג תוקפם'.

היא סיפרה לי בחיוך שאתמול תלמיד אחד ניגש אליה אחרי השיעור עם הכדור ואמר לה, "המורה, קחי."

היא שאלה, מה קרה? למה הוא מגיש לה את הכדור?

"אתמול שיחקנו בהפסקה עם כדור במקום שלא הרשית, באת אלינו ואמרת לנו להפסיק, ושמחר, צריך לתת לך את הכדור בזמן ההפסקה שיהיה אצלך, אז הנה".

האמת, גם אני התרגשתי. להגיע לכזה אמון עם תלמידים, לכזה שיתוף פעולה, בלי תחושת המתח ובלי מריבה. וואו, זאת באמת חתיכת דרך שהיא עשתה.

לשמחתי זה עובד אצל מורים רבים שאני מלווה.

כמו למשל אצל יונתן. הוא סיפר לי שבכיתה הוא עצבני וצועק, הוא היה מורה מאוד 'חזק', אבל היה חסר לו הקשר, המתח בינו לבין התלמידים נכח כל הזמן.

עבדנו ביחד על הדברים שלושה חודשים בערך, וראינו שיפור. אחרי שנתיים התכתבנו שוב, והוא כתב לי, "אני כבר לא צועק, את הכול אני מנהל בנחת".

שלומית, מורה, בוגרת קורס 'מילת הברזל', התחילה אותו בתחושת חוסר ביטחון משווע. אחרי עבודה מאומצת היא הרגישה שכשהיא נכנסת לכיתה משהו קורה, התלמידות משתפות פעולה, וגם התלמידה ה'מאתגרת' כבר לא מהווה את המכשול העיקרי בכל יום.

או שיש לך את זה או ש...

כשהתחלתי את עבודתי כמורה, שמעתי הרבה פעמים את המשפט "או שיש לך את זה או שאין לך את זה".

היו מורים שראית עליהם את ההילה: הם נכנסים לכיתה ויש שקט, כשהם אומרים משהו התלמידים עושים, כשהם מלמדים יש שיעור. כשהם מגיעים לאספת המורים הם מציגים הישגים. הם היו המורים ש"יש להם את זה".

והיו מורים שלא.

אגב, מורים שהצליחו פגשתי בכל מוסד חינוכי שבו ביקרתי. גם כשהייתה סביבה תומכת והנהלה מצמיחה וגם להפך, שהכול מסביב היה מפורק והרסני. אותם 'מצליחנים' עדיין היו בשלהם, והתלמידים שלהם נהנו מחינוך והוראה ברמה הכי גבוהה.

בהתבוננות נוספת על אותם מורים אפשר לראות שאלה ש"יש להם את זה" הם בדרך כלל מורים ותיקים, או לפחות כאלה שלימדו כמה שנים לא בהכרח קלות. כלומר — צברו ניסיון.

מה נגיד על אלה שכבר לא צעירים ועדיין אין להם את אותה 'הילה'? הם פשוט לא צברו ניסיון. אפשר לעשות את אותה פעולה יום אחר יום, בלי להתקדם בה, בלי לצבור בה ניסיון. הם לא שמו לב לדברים הנכונים, הם לא השקיעו בדברים הנכונים.

אף אחד לא לימד אותם על מה צריך לעבוד, מה מוביל למה.

ככל שהדרכתי יותר מורים, כך שמחתי לראות שאין סוג אחד של מורים שמצליח ואחר שלא. אין מורים ש'יש להם את זה' וכאלה ש'אין להם את זה'. אלא יש את המורים שמוכנים לעבוד ולעשות שינוי, ויש את אלה שלא מוכנים, שמעדיפים לעבור למקצוע אחר או לגנוז את החלומות שהיו להם על הובלת תלמידים.

וחשוב לציין את זה — הספר הזה הוא לא קסם. הוא רק ה'שיטה'. אם רצונך שמשהו יזוז בכיתה שלך — משהו צריך לזוז בך, וזה תלוי רק בך, וביישום שלך את מה שכתוב פה.

אז שנתחיל?

הערה

א כל השמות בספר הזה בדויים. הסיפורים אמיתיים.