סגולות, לחשים וקמעות

״בספר ביכוריה גילת עירון־בהר מביאה לידי ביטוי את אהבתה העמוקה לשפה העברית בכתיבה שופעת משחקי מילים, חריזה והֶלחמים. שיריה נוגעים באזורי חיים ונפש המעסיקים אישה, בת־זוג, אימא ויוצרת. היא מתבוננת בעבר – בילדותה, בסיפור חייה ובדמויות העשירות המככבות בו; בהווה האישי והכללי – המתערבבים בתקופת חיים מורכבת ומאתגרת, ובעתיד – הלא־ודאי אך מציע אופק של יצירה והשראה. שיריה נכתבים ממגוון נקודות מבט – סקרנות ופליאה ילדית; חשש מהפְּנים ומהחוץ לצד השלמה עם הדברים – היוצרות יחד קשת של גוונים פואטיים, מילוליים ועשירים מאוד״. - חמוטל שדות, עורכת הספר.

גילת עירון־בהר, נשואה ואם לתאומים, תושבת פרדס חנה, עורכת לשון, מנקדת ומורה פרטית. אוהבת תנועה וריקוד, ציור ויצירה, נגינה ושירה. אוֹתִיּוֹת אֶהֱבִי הוא ספרה הראשון.

"כך, במפתיע, פורצת ועולה שירה חדשה. לא מתגנדרת, לא מתפשרת, לא חוששת להיחשף ולא נחשפת כדי לסקרן. מה שנאמר הוא מה שנחוץ לומר ולא יותר, ללא קישוט – ברכות, בכאב, בפגיעות. החוויה מועברת באמצעות דימויים מדויקים, חושניות ועושר לשוני של השפה החיה. שירים אלו מספרים על יופי וכאב, על גן עדן של ילדות בטבע ועל שבר גדול, על קריעה גדולה ותיקון; על הניתוק מהגוף, על חילול הגוף ועל קדושת האהבה." - חיים פסח

שמחת החתול השקוף זהו ספר השירה הראשון של צפריר יעקבסון פלד, ששיריה התפרסמו עד כה בכתבי עת ספרותיים, באנתולוגיות ובעיתונות. צפריר סופרת, משוררת ועיתונאית והוציאה לאור שלושה ספרי פרוזה, ובהם הרומן עלים אדומים של שלכת והנובלה לחיות אהבה הקובץ האסור.

אַתְּ עוֹלָה מִדּוֹרוֹתַיִךְ
זֵהָה וְשׁוֹנָה 
מְקֻטֶּרֶת 
מִתְרַפֶּקֶת.
אַהֲבָתִי מִתְפָּרֶקֶת
חֶלְקָהּ לוּט בַּעֲרָפֶל
אַחֵר בַּר כְּחַמָּה
קַרְנַיִם מִשְׁתַּבְּרוֹת לְצִבְעֵי צְבָעִים.
נְקֻדִּים נְקֻדִּים
אֲנִי אֲנִי 
בְּרָכוֹת שׁוֹפְעוֹת 
מֻבְרָכוֹת
מִשְּׁמֵי שָׁמַיִם.
מֶרְכָּבָה
אַרְמוֹן 
כִּסֵּא
עַד יָם כָּחֹל יָרֹק מַשְׁחִיר 
וְשֶׁמֶשׁ אֲדֻמָּה בָּאָה בּוֹ.

צמחתי בשני עולמות, עולמה של תורה, ועולם היצירה, השירה הספרות וההגות. אני כותב בשלוש סוגות – הגות, פרוזה ושירה. עבורי ההגות היא התרגום לעולם ההלכה -  במיוחד למסורת הבריסקאית המושגית אליה אני מחובר. הפרוזה - לעולם האגדה, והשירה - לעולם הסוד. כך גם ספר שיריי זה, הוא ספר של סוד.

הד סערה הוא מסע פיוטי דרך נופי נפש וזיכרון. במרכזו עומדת ירושלים, עיר של חומות וקדושה, המשמשת רקע לשירי אהבה עזים ולהתמודדות עם שאלות של זהות ושייכות. הספר נע בין געגוע לנחמה, בין אובדן למציאה, בין קודש לחול. שירי האהבה בו מהדהדים את שיר השירים לצד מציאות עכשווית, והשפה משלבת מסורת עם חידוש. זהו ספר על כוחן המרפא של האהבה והשירה בתוך סערות החיים.

ארבעה זרעים, ספר הביכורים של ערן אופיר טורנר, נע בין חוויות אישיות, זיכרונות ילדות וזהות להט״בית לבין אמירות חברתיות נוקבות ועדינות כאחד. המילים נולדות מתוך מפגש עם נופי המדבר, מבנים נטושים וחפצים שאיבדו משמעות, והופכות לשירה המבקשת לגעת במה שקפא — ולהניע תנועה של ריפוי עצמי.

ערן אופיר טורנר נולד ב־1968 בנהריה וגדל בסיני. למד באקדמיה לאמנות "בצלאל" ובתוכנית אמנים לשינוי חברתי ב״מוסררה״. ארבעה זרעים וספרו השני נסחף עוסקים בקשרים מורכבים בין דמויות, בסיטואציות חברתיות, ובשאלות של חשיפה, שייכות וזהות. בעריכת שוקי גוטמן, הוצאת אשכולות פואטיקה.

"אִמִּי תָּמִיד רָצְתָה שֶׁאֶהְיֶה מְשׁוֹרֶרֶת,/ אֲבָל מְשׁוֹרְרוֹת הָיוּ בְּעֵינַי/ בְּנוֹת טוֹבִים,/ רָפוֹת,/ רְצִינִיּוֹת,/ מְיַחֲסוֹת חֲשִׁיבוּת לְמָה שֶׁהֵן מַרְגִּישׁוֹת", כותבת עלמה זהר באחד משירי הספר היפה הזה, ובשיר אחר היא אף כותבת "אַתָּה כּוֹתֵב כְּמוֹ מְשׁוֹרֵר./ וְאַתָּה יוֹדֵעַ כַּמָּה אֲנִי שׂוֹנֵאת מְשׁוֹרְרִים".

זהר מבקשת בכתיבתה להתנער מהשירה ולהיצמד אל השפה הישירה והעזה של הרוקנרול, שפה ההולמת בלב כמו תופים וחותכת את האוויר כמו מיתרי הגיטרה החשמלית. ועם זאת, הספר הזה הוא גם ספר שירה עדין ורך, שלצד העוצמה אינו חושש להביע חולשה והיסוס.

ביד אומן וברגישות פורשת המשוררת בספר את עולמה הפנימי והעמוק, שבו שזורים יחד סיפור חייה, מערכות היחסים המשפחתיות, האהבות והחיפוש האינסופי אחר משמעות. זהר מביאה לספרה קול ייחודי הנע בין קשיחות לפגיעות, ויוצרת מפגש מרתק בין מילים לצלילים, בין רוך לעוצמה.

אלי אליהו, עורך הספר

אלוהים הוא האקס המיתולוגי שלי. הקשר הרגשי שלי אליו חרג הרבה מעבר לגבולות מימוש הצו הדתי – הוא היה ההתאהבות המשמעותית ביותר שחוויתי או שאני מסוגל לדמיין. אלוהים היה בעבורי אב רחום, בוס נוקשה, מאהב, פסיכולוג ואפילו אל של ממש.

לכן אובדן האלוהים היה בשבילי הרבה מעבר לשינוי של אורח החיים החרדי או הדתי. הוא היה משבר קיומי -
מוות פתאומי של כל הדמויות שעיצבו את הנפש שלי.

הספר הזה הוא ניסיון להתמודד עם תהום פנימית באמצעים פואטיים. הוא משלב יחד תשוקה וזעם, משבר ותקווה, שיח ואטימות, ריק ומשמעות. נמצא בו את האדם שמת בי והוליד מתוכו אדם אחר. 

עוז (34), נולד להורים חוזרים בתשובה, גדל בקהילה החרדית – בישיבת "יקירי ירושלים" ובישיבה הגבוהה "יד אהרון". במהלך שירותו האזרחי חנך נוער בסיכון. בעל תואר ראשון במדעי הרוח וספרות בהצטיינות מטעם האוניברסיטה הפתוחה, תעודת הוראה וכן תואר שני בספרות עברית מטעם האוניברסיטה העברית בירושלים. 

לימד ספרות וניהל פדגוגית בישיבות תיכוניות חרדיות. היה מרצה לכתיבה במרכז החרדי להכשרה מקצועית ובמכללת אורט ירושלים. כיום יועץ עסקי ואסטרטגי, עוסק בחיבור בין עולם הספרות לעולם העסקי דרך סטוריטלינג. זהו ספרו הראשון.  נשוי לשרה ואבא של מיכל, רחל ועילאי. 

"שיריה של סוזן אפטרמן הם עזי מבע, כתובים ברגש, בלשון צלולה, בעברית פשוטה ממחלצות. בספר רחלות היא שוזרת את חייה דרך רגעים ומראות שנחרתו בה ונחשפים בשירים בעוצמה. שירתה אישית, קרובה לגוף, לזיכרון הגוף, וליחס האכזרי, לעתים, בין הגוף לנפש. יש הרבה יופי בתיאוריהָ המדויקים את הנוף הרחוק ואת הנוף הקרוב, הביתי, שעל רקעם מצטיירות הדמויות בחייה, מילדותה באוסטרליה ועד לגליל. כוחם של השירים במרחק הפואטי ממנו נאמרים גם הדברים הקשים, תהפוכות חיים ומוות, בשר ודם, מקומות ואנשים שהיו ואינם. כל אלה מצטברים משיר לשיר ויוצרים עולם מלא, נוקב, ששואב אליו את הקורא." 

זלי גורביץ'

"קָרְנָה לִבָּתִי בְּיָפְיֹו
שֶׁל הַקַּיָּם מֵאָז,
מֵעֹולָם,
שֶׁל הַמֻּפְלָא".
- שיר אל המופלא, עמ' 17

ספר זה הינו פרי־ביכורים לשירים שכתבתי ב־30 השנה האחרונות. השירים משקפים חוויות שעברתי בשלבים שונים של חיי, ומספרים מעט על המסע שלי אל המופלא.

שלום קוראים וקוראות,
שמי אודם אשור וזה הוא ספרי השלישי, מלווה באיורים מופלאים של המאיירת פביולה ורגס בוגרת בצלאל. אני מעניקה לכם אותו מתוך ליבי, בתקווה כי תשאבו ממנו כוחות של תקווה, יופי וצחוק בימים קשים אלה.

הנה שיר אחד מתוך הספר: 
תִּהְיֶה אַמִּיץ כְּמוֹ עֵץ הַחַיִּים –
שֶׁשּׁוֹלֵחַ עֲנָפִים לְחַפֵּשׂ אֶת הַשֶּׁמֶשׁ בַּשָּׁמַיִם,
וְזֶה בְּסֵדֶר לְשׁוֹטֵט קְצָת בְּלִי לָדַעַת הֵיכָן אַתָּה – 
כְּמוֹ שֶׁמֹּשֶׁה צָעַד לוֹ בַּמִּדְבָּר וְגִלָּה.
תִּלְמַד לִחְיוֹת בִּגְאוֹת הָרֶגֶשׁ –
לָתֵת לְעַצְמְךָ לִזְרֹם כְּפִי שֶׁהַלֵּב רוֹצֶה,
וְגַם לָתֵת לִפְעָמִים לַשֶּׁקֶט לְהַבִּיט בָּעוֹלָם. כָּךְ זֶה הַיָּם, וְאֵיזֶה נִפְלָא הַמַּחֲזֶה!
צְעַד בָּעוֹלָם כְּשֶׁפָּנֶיךָ פּוֹנִים קָדִימָה –
וְתִרְאֶה כִּי בְּכָל צַעַד הַשֶּׁמֶשׁ תָּאִיר פְּנִימָה וְאַתָּה תִּצְמַח וּתְחַיֵּךְ
בְּדִיּוּק כְּמוֹ פֶּרַח. 
וַאֲנִי כָּאן. מַאֲמִינָה עִם יָד וְחִיּוּךְ.

בספר נכללים שירים שכתבתי בשנים האחרונות, שבכולם הבאתי משהו מעולמי הפנימי הדוגל באומץ ואדיבות, 
ואהבתי לטבע ובני האדם. 

הספר יוצא בתקופה מורכבת של מלחמה וכאב רב סביבנו אך הוא נכתב כולו לכבוד תאריך ה־15 שנים לניתוח בגב שעברתי בגיל 12 – שממנו למדתי להיות חזקה ולשמור על אמונה עצמית וצחוק בלב, והכי חשוב – אהבה לעצמי ולסביבה.  מקווה שתיהנו מספר זה, שנאגד בזכות עזרתן של נשים כישרוניות ותמיכתם של המשפחה והחברים. 

"Remember you're the one who can fill the world with sunshine" - שלגייה

"יש רגע בחיים בו אתה פוקח עיניים
לא לגמרי... סוג של מצמוץ מול השמש,
אתה מבין שהזמן עף בן־רגע, ובינתיים...
הספינה מתפרקת ואתה נאחז בקצה קרש.
אשליה היא מציאות, אבל רק בשבילך,
והחלום הוא שקר או אולי הסחה..."

הספר הזה מגלם מסע אישי של 38 שנות חיי, החל מתקופת הילדות והנעורים, דרך צבא ומלחמות, שנות נישואין ואבהות, גירושין, חיפוש וגילוי העצמי מחדש. מקווה שתמצאו בו את החלק שלכם.

שפגאט, ספר שיריה הראשון של אילנה בוגומולני, הוא ספר מרגש ורחב יריעה, החובק את חייה וחוויותיה של המשוררת לאורך עשרות שנים.

ראשיתו, בהווה כאוב ועתיר אתגרים. "מַשֶּׁהוּ חָשׁוּב הָלַךְ לִי לְאִבּוּד / וְלֹא הוֹעִילוּ כָּל הַחִפּוּשִׂים" היא כותבת בשיר הפתיחה ("משהו חשוב"). מהו הדבר שהלך לאיבוד? בראש וראשונה החיים המשותפים ומלאי האופטימיות עם בן זוג אהוב ובריא, והעולם שהתהפך "עַכְשָׁו כְּשֶׁהַפְּסַנְתֵּר נָפַל לִי עַל הָרֹאשׁ", כהגדרתה המפתיעה והמדויקת ("עכשיו כשהפסנתר"). אך הדבר שהלך לאיבוד אינו מסתכם בזה – זהו עולם של הרמוניה, של עלומים, של און, המתבטא בספר במקבץ רב עוצמה משירים ותיקים יותר שנכתבו בעשורים קודמים. הזמן והשנים שחלפו המירו את הקיום הזה בקיום שונה: קשה ומאתגר לאין שיעור, אך מבחינות רבות גם עמוק ושלם יותר.

כוחה של המשוררת אל מול כל זה נעוץ באופטימיות כובשת העוברת כחוט שני ביצירתה. "'אַתְּ לֹא נִשְׁמַעַת כְּמוֹ אָדָם מְיֻסָּר', אָמַר לִ אִישׁ מִלִּים מְנֻסֶּה", היא כותבת בשירה "נחום תקום", ובשם אותו "איש מילים" היא מנסחת את תחושתם של הקוראים בספרה. אילנה בוגומולני היא משוררת נוסקת, משוררות דואה, שאינה מניחה לשום דבר להסיט אותה  מדרכה. כלשונה המפוכחת, מלאת התובנה העצמית, "מָה שֶׁמַּחֲזִיק אוֹתִי לְמַעְלָה זוֹ הַמְּהִירוּת" ("מה שמחזיק אותי למעלה")

מחציתו השנייה של הספר מוקדשת לשירי סיפור ופזמונים. אילנה בוגומולני הולכת בדרכם של כמה מגדולי השירה העברית – מביאליק ועד אלתרמן ולאה גולדברג – שערכו ביצירתם חלוקה ברורה בין שירה לירית המיועדת בעיקרה לקריאה לבין שירי זמר ופזמונים, המיועדים ללחן. אילנה בוגומולני היא פזמונאית ומספרת סיפורים מחוננת ורבת מעוף ,שפזמוניה המוזיקליים להפליא כמו מתנגנים מאליהם על הדף.

דורי מנור

אם כל זה ממש ספר ביכוריה של ענבר שפרוני מאגד שירים העוסקים בגוף וברוח ושוזרים בתוכם מבט עמוק אל ההווה, לצד שירי היזכרות והכרה מחודשת בילדות ובנעורים. בשפה בהירה וגמישה, נעים שירי הספר בין הלל הגוף לבין כאביו ומגבלותיו. שירתה של שפרוני ייחודית: התייחסותה לכאב היא חלק מתפישה רוחנית הכוללת אותו, כך שהגוף אינו מוקע, אלא נוכח במרכז תשומת הלב הפואטית וזוכה להקשבה קרובה. 

השירים חותרים למגע עם הממשי – דרך החושים, דרך השפה, דרך הכמיהה. הספר ערוך באופן ספירלי, כך שעולמה האישי של המשוררת הולך ונחשף, הולך ומתעבה דרך פסיפס השירים המצטבר. זו שירה רוויה בעדינות. עדינות שיש בה כח, לקלוט את הדברים כפי שהם ולמסור אותם בשפה צלולה ומגובשת, על שלל דקויותיהם. 

הדס גלעד, עורכת הספר

תפילת הגשם

הִתְפַּלַּלְנוּ לְגִשְׁמֵי בְּרָכָה
אֲבָל יָרַד עָלֵינוּ מַבּוּל

וַאֲנַחְנוּ
שׁוֹפְכִים דְּיוֹ שְׁחֹרָה עַל דַּפִּים
מְמַלְּאִים חֲלָלים בְּמִלִּים רֵיקוֹת.

שירתה של קלרינה פריבורקין הינה שירה עזה מגוונת וגלויית לב. מילותיה נעות בין כאבי הגירה, תחושת העקירה, הזרות והכמיהה הבלתי פוסקת אחר שורשים – ובין האהבה והאינטימיות במערכות יחסים עם הסביבה הקרובה. זו שירה ביוגרפית שיש בה גם מן הרוך המלטף כשהיא חוקרת בחמלה, אך גם בדבקות, אחר הטוב בנפש האדם. ועם זאת, פריבורקין איננה חוששת להצליף בשוט השורות, על מנת לבוא חשבון עם גורלה, והמציאות המקומית המאיימת. 

- נמרוד שיין

תפילת חלב

לוּ יָכֹלְתִּי הָיִיתִי הַמֵּינֶקֶת הַגְּדוֹלָה שֶׁל הָעוֹלָם.
יוֹשֶׁבֶת בְּמִקְדַּשׁ הֶחָלָב הַצָּהֹב וּמְנִיקָה
תִּינוֹק וְטַלְיָה וּכְפִיר וְגוּרִי לִוְיְתָנִים. מַשְׁמִיעָה
גִּרְגּוּרִים קְטַנִּים. וּבְכָל פַּעַם שֶׁהָיִיתִי קְרוֹבָה
לְהִתְרוֹקֵן, הָיִיתִי מִתְמַלֵּאת מִיָּד. וְלֹא הָיָה לִי
רֶגַע לְהַרְגִּישׁ לְבַד.
 
אַךְ בְּנִי בּוֹכֶה דָּם
וַאֲנִי עוֹדֶנִּי דּוֹמַעַת חָלָב -
עַל זֶה שֶׁנִּגְזַל
וְעַל זֶה שֶׁלְּעוֹלָם
לֹא יֶאֱזַל.

"סִלְחוּ לִי עַל שֶׁאֵינִי רוֹצָה לִקְרֹא עוֹד/ שִׁירִים עַל לֵב וְעַל זָהָב", זו השורה הפותחת את ספר השירים המרגש של ניצן יוגב. ואכן שיריה של יוגב מתרחקים מהקלישאות ומהמלים הגדולות. הם לא מבקשים להעניק נחמה כוזבת, או לצייר את העולם בצבעים עליזים, אלא מבקשים לגעת גם באפל ביותר. אבל הם גם מבקשים לעשות זאת מתוך יופי מילולי ומוסיקלי, כפי שהיא עצמה אומרת באחד השירים: "וְלֹא בִּקַּשְׁתִּי לְהָאִיר, בִּקַּשְׁתִּי/ רַק לִהְיוֹת הָאוֹר", כך גם השירים אינם מבקשים להאיר, אלא הם עצמם האור. השירים של יוגב פואטיים מאוד אך בה בעת גם ישירים וחשופים. זהו ספר שנוגע בהורות, במשפחה, במוות, בנשיות. נע בין ילדות לבגרות וחוזר חלילה. בכל הנושאים האלה הוא מצליח לגעת בעדינות מילולית ורגשית, ומתוך ניגון דק על נימי הנפש. - אלי אליהו

ניצן יוגב היא פסיכולוגית קלינית, אם לשלושה, בת רמת הגולן. שיריה פורסמו בכתבי עת שונים, בהם מאזניים, הו!, הליקון, ננופואטיקה ועוד. זוכת תחרות "מילה במקום" מטעם הליקון לשנת 2022. תפילת חלב הוא ספרה הראשון. 

בַּיּוֹם בּוֹ לָמַדְתִּי לָלֶכֶת וְלִקְרֹא בְּעַצְמִי
אֶת הָאוֹתוֹת הַחֲרוּטִים עַל מִדְרְכוֹת יְרוּשָׁלַיִם,
נִשְׁטַפְתִּי רוּחוֹת מְעֹרָבוֹת
וְדָבְקוּ בִּי כְּלָבִים מְשׁוֹטְטִים.
הֵם לִמְּדוּנִי לָשִׁיר הַרְמוֹנְיוֹת וַאֲנִי
מְמֻשְמַעַת
הֶחְבֵּאתִי רִבְעֵי טוֹנִים, וּבֵין מִרְוָח לְמִרְוָח
דָחַקְתִּי גוּפִי לְיַשְׁרוּת חֲדָשָׁה
שְׁיָרַי נָזְלוּ עַל מִדְרָכוֹת
וְצִבְעַם נֶעֱכָר מִלָּבְנָהּ שֶׁל הָעִיר.
(אדמות שונות)

"שירי הספר איפה השער מחפשים את פתח הכניסה אל מקום שהוא בית. בית הילדות, השייכות, הזהות והשפה. השירים מתדפקים על דלתו - ולבסוף עושים את דרכם פנימה דווקא מבעד לחלון או לקיר, מסתננים אל ליבו בדרכם החכמה, המיוחדת. בשפה שיש בה מן המיסטיקה היהודית ומן הדיבור הפרוזאי גם יחד, המשוררת משוטטת בין חדרי הבית ויוצאת ממנו כשבפיה תגליות סדקיו, כאביו, יופיו, אוצרותיו." - שי שניידר־אֵילת, עורכת הספר

בעין המצלמה שלו בדבר הקורה בעונת מעבר מצליח המשורר אביחי קמחי להמשיך ולעורר בתוך רגעי השִׁגרה האפורה האגביים קסם קטן. זהו מעין פנס כיס שירי שהוא נושא עִמו ואיתו הוא מאיר, מתחת לכורסה או מאחורי המיטה, פינות שְׁכוּחוֹת של חייו שהם חיינו. המינימליזם המדויק והפשוט הזה יש בו כל כך הרבה והוא מעורר הזדהות בקורא. יוצא אפוא שהקסם הוא ביומיום ובעיקר התקווה שמשהו טוב הגורם אושר יופיע, אפילו משהו קטן, אך טוב, כמו בשיר "כוכבים":

אֵינֵךְ מְצַפָּה שֶׁלֹּא אֶכְתֹּב / שׁוּב וְשׁוּב עַל הַמָּקוֹם / מִמֶּנּוּ יָנַקְתִּי וְהַכּוֹכָבִים / שֶׁלִּוּוּ אוֹתִי // אִישׁ יוֹצֵא לְמִלְחָמוֹת / אִם חָזַר הוּא חוֹזֵר מְצֻלָּק / מוֹלִיד יְלָדִים וְהֵם / מוֹלִידִים לוֹ נְכָדִים // וְיַלְדוּתוֹ עַל פְּתָקִים / שֶׁכָּתְבוּ לוֹ אִמּוֹ וּמוֹרָתוֹ / וְעַל הַצַּלָּקוֹת בְּבִרְכָּיו / בְּמַרְפֵּקָיו וּבְלִבּוֹ // אַחֲרֵי שֶׁיַּעַזְבוּ אֶת הָעִיר / קָרוֹב לְוַדַּאי שֶׁיִּתְגַּעְגֵּעַ / לְרֵיחַ שְׁעוֹת בֵּין הָעַרְבַּיִם / בַּשַּׁבָּתוֹת בָּהֶן הָלַךְ / בְּתוֹךְ יַלְדוּתוֹ // רוֹאֶה אֶת הוֹרָיו בַּמִּרְפֶּסֶת / וְאָבִיו מְחַכֶּה לְצֵאת / שְׁלוֹשָׁה כּוֹכָבִים

נראה בעליל כי לפנינו ספר המעבָר של המשורר מעיר ילדותו הלא פשוטה והקדושה ששינתה את פניה, ירושלים, אל קו מישור החוף ואל השפֵלה; אבל פעם ירושלמי תמיד ירושלמי, גם אם הלב הוא מעורב וחצוי, והרגש המאופק מתפוצץ לַקורא בַּפָּנים עם קריאת השירים.

הספר זכה בציון לשבח במסגרת פרס "פריחה מאוחרת" 2025 של החוג לספרות עברית באונ' בן גוריון בנגב.

וְיֵשׁ מִכְתָּבִים
רוֹצֶה לְהִזְדַּחֵל אֶל בֵּין הַשּׁוּרוֹת 
לִנְשׁוֹם לָרֵאוֹת
לְמוֹלֵל עָלֶה רַעֲנָן רֵיחָנִי
לְהִסָּגֵר כְּקוֹנְכִיָּה
הַכֹּל עָגֹל
עָגֹל הוּא נִצְחִי.
                                          
פְּרָחִים חַיִּים
פְּרָחִים מֵתִים
אֶת צוּף חַיֵּיהֶם
אוֹרֶגֶת הַצִּיפּוֹר הַכְּחֻלָּה.

כָּאן טְמוּנָה אֲפֵלָה
שֶׁיָּצְרָה קֶפֶל בַּזְּמַן.

שלושה ימים לפני שנולדה דיאנה נאסרו אביה וסבה בידי הגרמנים, ואילו אמה ניצלה משום שכרעה ללדת. כששמע האב שנולדה לו תינוקת, כתב לאשתו ממחנה הריכוז דראנסי, על קרע של גלויה: "מקסימה שלי, אני מאושר להיות האבא של בתנו היקרה. את חייבת להמשיך לחיות". בהמשך נשלח עם הסב לאושוויץ ושניהם נרצחו שם. 

אך שתיקה לבנה אינו רק טקסט של בת הדור הראשון, אלא מקיף הרבה מעבר לכך. ניכרים בו סימניהם של חיים בשלים, מילדות ישראלית והתבגרות, דרך התחבטויות יצירה וכתיבה, וגם אקטואליה כואבת – יעידו שני שירים שנכתבו ביום הטבח בנובה ב-7.10.2023. 

שפת השירים של דיאנה שיין גרינדלינגר מדויקת, עדינה ועשירה. ספר הביכורים הזה, שנוצר בגיל גבורות, מקיף מעגל חיים שלם והלכי רוח מגוונים, מטרום־לידה ועד פטירתה של אם, מאירופה ועד לישראל, מהכרת הכיליון והאובדן ועד היכולת המשוררית העוצמתית, לעמוד בהתפעמות מול יפי העולם.

אִילוּ כְּנָפַי שֶׁלִּי לֹא הָיוּ נִקְרָעוֹת לִפְנֵי שָׁנִים
הָיִיתִי יוֹשֶׁבֶת כָּל הַלַּיְלָה
עִם חוּט וּמַחַט
לִתְפֹּר מֵחָדָשׁ אֶת כְּנָפַיִךְ.
מַשְׁחִילָה, מַכְלִיבָה, נִדְקֶרֶת — —
לְמָחֳרָת הָיוּ כְּנָפַיִךְ נִקְרָעוֹת מוּלִי שׁוּב.
לֹא חָשׁוּב — הָיִיתִי תּוֹפֶרֶת בְּכָל זאֹת.
הָנִיחִי לִי לָגַעַת, הָנִיחִי לֶאֱסֹף.
 
"שירתה של לאה קליבנוף־רון נולדת מהתפר הקשה שבין הטראומה להחלמה, ממציאות של הכרה בטוב וברע ובקושי הנולד מהתביעה להתקיים בין הקטבים. אלו שירים המישירים מבט אל עומק התהום, מדובבים את פצעי העבר ומוליכים כאב עז, של ילדות בצל אב הלום קרב, של קיום ילדי רגיש ופקוח בתוך הוויה ישראלית ספוגת אלם ואלימות ושל ראשית אימהות, שברירית, אוהבת, עמוסת זיכרונות.

קליבנוף־רון כותבת שירה ייחודית מאוד בשפתה, הנעה בין ישירות חסרת פשרות וכואבת, ובין רוך ועדינות, שבהם חמלה וריפוי. התמונות שהיא מעוררת ומבעיה הלשוניים אין בהם דבר מן הטריוויאלי. בהיכרות העמוקה שלה עם השירה העברית לדורותיה ועם שירת המאה ה־ 20, כמשוררת ועורכת, היא מביאה את היכולת שלה למתוח את השפה ולעשות בה כשפים לשיאים חדשים.

במעשה שירי נדיר, כמו בעלת אוב המעלה את קולות המתים, היא מצליחה לחולל ולהוליד שירה גדולה הנולדת ממעמקים שמעטים העזו לדעת. שירי בשר ורוחות חותרים אל האמירה האנושית החיונית ביותר. וכך, גם תוך היכרות רגשית עם גווניו האינסופיים של הסבל, מגיעים שירי הספר לפסגות מוסריות של פיוט, הכרעה ובחירה." - בכל סרלואי

גשר בכי

אֲנִי רוֹאָה אוֹתָךְ עוֹמֶדֶת בַּמִּטָּה
אוֹחֶזֶת בַּבַּרְזֶל.
אֲנִי רוֹאָה אוֹתָךְ נוֹשֵׂאת אֵלַי
עֵינַיִם שׁוֹאֲלוֹת
בְּלִי הַמִּלִּים שֶׁלָּךְ וּבְלִי הַצְּחוֹק
וּבְלִי הַבֶּכִי.

אֲנִי כּוֹתֶבֶת לָךְ (טִפְּשִׁי כָּל כָּךְ,
הֵן לֹא לָמַדְתְּ לִקְרֹא עֲדַיִן)
גֶּשֶׁר בֶּכִי
עַל תְּהוֹם בֵּית הַתִּינוֹקוֹת.

בספר ביכורי השירה שלה, מצלצלת ליאורה גולדמן בקול עז וצלול. נדמה כי אותו קול שרוסן ובוטל במשך שנים ארוכות, בוקע כעת בשירה בהירה ונוקבת. בשפה פואטית ייחודית לה, נעה גולדמן בין מבע אינטלקטואלי ציני, מפוכח ומלא הומור, לבין מערבולות רגשיות חשופות, סחופות כאב, בדידות וכמיהה.

גולדמן מיטיבה להלך על החבל הדק של גשר הבכי שהיא מותחת בין ילדותה בקיבוץ ובין ההווה, מבלי להתאבן או ליפול. זוהי שירה מזוקקת ומפתיעה בעוצמתה, השוברת מסורת ארוכת שנים של השתקת נשים ונשיותן.

שם הספר עמוד נוח יתכן קורץ לרקע שממנו אלפרד מגיע – בית נורמלי, ילדות נורמלית, קשיים נורמליים, בתוכם הכול לכאורה ״נוח״. אולם שיריו, כמו אלפרד עצמו, מביעים תלישות מציאותית ניכרת, המאפיינת את ״הנורמליות״ שאיתה מתמודדים צעירים רבים בגילו של המשורר עוד מנעוריהם.

אלפרד, כמו רבים בחברה הישראלית, מחלק את תהליך ההתבגרות לשלושה שלבים מרכזיים – הילדות בצל ההורים, השירות הצבאי וההתבססות העצמאית במערכת יחסים זוגית. אולם אלפרד שוזר לממד זה גם את הממד הגיאוגרפי, ומעביר את הקורא מהילדות בבאר שבע ועד הבגרות בתל אביב, ובכך מחזק עוד יותר את הזיקה של צעירים רבים כל כך לשירתו, שהרי סיפורו אינו שונה משלהם בהרבה.

הַבֹּקֶר בִּקֵּשׁ מִמֶּנִּי בְּנִי:
אִמָּא, בְּרוּסִית.
אָז הֵכַנְתִּי לוֹ חֲבִיתָה, בְּרוּסִית
וְהוֹשַׁבְתִּי אוֹתוֹ עַל הַסִּיר, בְּרוּסִית
וְקָרָאתִי לוֹ "דִּירָה לְהַשְׂכִּיר", בְּרוּסִית.
 
הַיּלֶֶד הַצַּבָּר שֶׁלִּי
אוֹהֵב לִשְׁמֹעַ אוֹתִי שׁוֹבֶרֶת זִכְרוֹנוֹת
בִּשְׂפַת אִמִּי,
נזִכְֶּרתֶ בְּעַצְמִי
לִפְנֵי שְׁלוֹשִׁים שָׁנָה
תּוֹבַעַת — אִמָּא, בְּעִבְרִית.
 
כְּשֶׁנִּפְרַדְתִּי מִמֶּנּוּ בַּגַּן
לֹא הִצְלַחְתִּי לְחַבֵּק
בְּרוּסִית.

שְׁלוֹשִׁים שָׁנָה אַתֶּם בָּאָרֶץ,
אָמְרָה לִי הַפְּקִידָה בַּדֹּאַר,
וַעֲדַיִן מְדַבְּרִים עִם הַיְּלָדִים שֶׁלָּכֶם
רוּסִית.

בעיר הלידה מתעקש להפיח חיים במושג שנשחק עד דק, הטראומה. הוא נפתח בפואמה כואבת על חוויית הלידה, שמתכתבת עם "בעיר ההריגה" פואטית וגם ביוגרפית, בהקשר של ארץ הולדתה של ריף. בהמשכו הוא עוסק, בשני קולות, בטרגדיה במשפחה, אבל דומה שהטראומה העמוקה ביותר — אם גם שקופה וחרישית — היא חוויית ההגירה שאינה מגלידה, שמוסיפה להתרחש, לערער ולאיים על הזהות גם שנים לאחר שכביכול נשארה מאחור, והיא נוכחת בכול: בשפה מן הסתם, במשפחה, ביומיום, ואפילו במחסה האהבה. אל מול הפגע המתמיד הזה מעמידה המשוררת מאבק מתריס, סירוב להרכין ראש: "סוּס עִם סַכֵּי עֵינַיִם / לֹא תָּמִיד בָּטוּחַ לְאָן הוּא הוֹלֵךְ / אֲבָל הוּא יַגִּיעַ." - טל ניצן

נשל

לִפְנֵי זֶה גּוּפִי
לִפְנֵי זֶה שְׁקִיעָה
לִפְנֵי זֶה עַפְעַפַּיִם כְּבֵדִים
לִפְנֵי זֶה בְּשֶׁקֶט דִּבְּרוּ
לִפְנֵי זֶה הָיִיתִי שׁוֹמַעַת
לִפְנֵי זֶה קוֹלוֹת
 נְשִׁיפָה
 שָׁאַפְתִּי:

הַלְוַאי וְאֶמְצָא רָצוֹן 
לְהִתְעוֹרֵר 

בְּתוֹךְ אוֹר 
חַם
בְּתוֹךְ
עוֹרִי

טבור הוא מסע פנימה על קו התפר בין גוף לנפש, בין היות והיעדר, בין לידה ומחלה. בשפה מינימליסטית וגופנית גם יחד, המשוררת נעה בין פרידה מעבר, מאם, ממולדת, משפה ומגופה שלה.

מאורת ארנב

אֵין לִי מָה לוֹמַר לַהֲגָנָתִי, כְּבוֹדוֹ,
הַמֻּפְלָא מִכֹּל קָרָה. הֻכֵּיתִי
בִּדְבַשׁ וְסַנְוֵרִים וְאַהֲבָה.
לֹא נוֹתַר לִי זְנַב בְּדִידוּת
לִכְתֹּב בּוֹ שִׁירָה, אֲנִי מְאֻשָּׁר
כְּאִלּוּ הָיִיתִי אָדָם מִן הַשּׁוּרָה.
מֵרָחוֹק עוֹד מִתְגַּנְּבִים לַנְּחִירַיִם
רֵיחוֹת הַדֶּלֶק, הַבְּעֵרָה וַאֲהוּבִי
סוֹגֵר אֶת הַחַלּוֹנוֹת, מַצִּיעַ לָנוּ מִטָּה.
זוֹ מְאוּרַת אַרְנָב, כְּבוֹדוֹ
וְנִדְמֶה שֶׁאֵין מִכָּאן דֶּרֶךְ חֲזָרָה.

מה שאיחרנו להציל, ספרו החדש של אבישי חורי, עוסק במשאלת הלב הבלתי אפשרית להחזיר את הגלגל לאחור. זו שירה על הניסיון לאתר את הרגע שקדם לקלקול, ולהיות לרגע האדם שלפני השיבוש. מבין השירים עולה פרידה מדת ומאב, וכן מחיריה של יציאה מהארון בחברה מסורתית.

מה שאיחרנו להציל מתעמת עם שאריות האלוהות שטבועות בכותב החילוני, עם כאבי הילדוּת שבאיש המבוגר, עם משקעי האכזבות שמתחת לסיפורי אהבה. זו שירה עזה ואינטנסיבית שחותרת לכנות מרבית, יצירה בעלת עוצמה ספרותית בלתי רגילה.

לכל דבר יש מקום הוא ספר שירים המזמין את הקוראים להכיר את העולם דרך עיניו של המשורר. שירתו מתמקדת במערכות יחסים, בילדותו ובהשפעה העמוקה של הגדילה בקיבוץ. כמו כן, עבודתו של אסטרוגו מתעמקת בחוויותיו בצבא, בקשר שלו לארץ, שהוא קורא לו כיום בית, ובנוחות שהוא מוצא בביתו. הספר בולט במגוון שלו, ומציג רגעי חיים מיוחדים ממקומות וממפגשים שונים, מרגעים קטנים, שלעיתים קרובות אנו מתעלמים מהם, והם אלה המגדירים את חיינו.

את מסעו של אסטרוגו אל עולם השירה הדריכה המשוררת טלי וייס, שבהנחייתה גילה את כוחם של השפה, הדימויים והביטוי הטקסטואלי. ספר זה מייצג את הגיחה הראשונה שלו לכתיבה פואטית, ומציע הצצה אל עולמו האישי תוך רמז לסיפורים משמעותיים יותר שטרם סופרו במלואם.

יציאתו של לכל דבר יש מקום מסמנת רגע חשוב לא רק במסעו האישי של אסטרוגו, אלא גם בשירה הישראלית העכשווית. יצירתו, שהתעצבה על ידי חוויות חייו הייחודיות, מציעה קול רענן בנוף הספרותי, ומציגה את הנוף התרבותי הרחב שממנו היא צומחת.

דברים שיש בהם קדושה

חַיִּים / אֲוִיר / עֲרָפֶל / הֵד / אוֹר
שְׁבִירַת הָאוֹר לְצִבְעֵי הַקֶּשֶׁת
טַבַּעַת הַבְּרִית שֶׁל אִמָּא, שְׁתֵּי יָדַיִם שְׁלוּבוֹת
צְלִיל נְקִישַׁת גְּבִיעֵי זְכוּכִית קְרִיסְטָל דַּקִּיקָה 
עֲקֻמָּה מָתֶמָטִית הַמַּשִּׁיקָה לָאֹפֶק וּמְטַפֶּסֶת לְאֵי שָׁם
הָרִיק שֶׁבֵּין חֶלְקִיקֵי אָטוֹם
נְשִׁימָה רִאשׁוֹנָה שֶׁל תִּינוֹק שֶׁנּוֹלָד 
מְסִירַת הַנֶּפֶשׁ 
אֵלָיו בַּחֲזָרָה – הַהַסְכָּמָה.

גופן חיים הוא ספר דחוס של מי שהולכת לקראת סופה. לצד דיווח פרגמנטרי המלווה את ההתנהלות מול מחלת הסרטן המאיימת על הזמן הנותר, בוחנת ארנה גל את מערכות היחסים בחייה עם אימה, אביה, בן זוגה וילדיה, ועם הכתיבה, בניסיון לרקום עלילה מתמשכת, רגע לפני שתאלם.

"זהו כתב של חשבון נפש, שעוסק ביושר ובאומץ בדילמות הרות גורל בחייו של כל אדם. ומבחינתה של גל, זהו ניסיון אחרון בחיים האלה לפרום, להניח, להגיע למנוחה נכונה בשלום." - ענת זכריה

זה שהראש תכנן והלב טרם גילה.
הלב, נחרדתי לגלות שאינו בנמצא.
חיפשתי בכל פתח, בכל תיק או פִּרצה.
לפתע הרגשתי אותו בכיס השמלה,
המתין לי בנחת, שקט ונפלא.
עכשיו אפשר להתחיל את המסע המופלא,
עם פרח ביד אחת והלב בכיס השמלה.

ספר שיריה של גל זיגלר הוא קובץ נוגע ללב ומלא קסם המתאר את החיים: הורות, זוגיות, ילדות והתמודדויות שאנו חווים בחיינו. הכתיבה פשוטה וישירה, מעוררת מחשבה ומשרה שלווה, ויש בה הומור וגם אופטימיות רבה. 

"המטפלת אומרת לילה טוב ומכבה את האור.
אחר כך גם היא הולכת ואנחנו לבד בחושך,
ארבעה ילדים. בלי הורים. בלי מבוגרים.
רק אנחנו והלילה שלפנינו. 
עם הפחדים הקטנים והגדולים.
עם החלומות הטובים והרעים.
וכל לילה הוא סיפור חדש לחלוטין"...

כיבוי אורות, ספרו של משה אורן, הופיע בספריית פועלים בשנת 1981 (עם רישומיו של ארנון אבני), והיה הראשון לתאר, בשפה פשוטה וזורמת, בעין מעט משועשעת, את רשמיו של הלילה בבית הילדים בקיבוץ (או הלינה המשותפת, בשפתם של אנשי המקצוע). ניסיון חינוכי חדשני, יוצא דופן, שנשכח והפך להיסטוריה רחוקה.

אורן, בן קיבוץ בעמק יזרעאל, גדל בהוויה ובאווירה הזו, וספרו הוא מבט מבפנים, מתוך החדר, ומנקודת מבטו של מי שהיה שם. של הילד עצמו. בגירסה החדשה והמעודכנת של הספר (אנפה ספרים, 2024), מצטרפים לרישומיו המשעשעים של ארנון אבני (נירים) איורי הצבע המרגשים של מושיק לין (נצר סירני).

אֲנִי לֹא מְסַפֵּר לָךְ שֶׁהַבַּיִת הוּא הַמְצָאָה לִילָדִים

כְּכָל שֶׁנִּסִּינוּ לְהַכִּירוֹ הוּא לָעַג לָנוּ בְּזָרוּתוֹ.

תָּמִיד אֲנַחְנוּ מְנַסִּים לַחְזֹר אֵלָיו,

נֶאֱחָזִים בַּזִּכְרוֹנוֹת, בַּדִּמְיוֹנוֹת וּבַסְּפָרִים

בַּמִּלִּים שֶׁלִּמְּדוּ אוֹתָנוּ בַּגַּנִּים, בְּבָתֵּי הַסֵּפֶר

בָּאוּנִיבֶרְסִיטָאוֹת,

צְלִילִים חַסְרֵי מַשְׁמָעוּת

כְּמוֹ קְרָשִׁים עֲזוּבִים לְיַד מְדוּרָה.

אֲנִי מוֹסֵר לָךְ אוֹתָם, בְּתִקְוָה שֶׁתַּצְלִיחִי

לִבְנוֹת מֵהֶם בַּיִת.

בכנות בלתי רגילה, מתי שמואלוף חושף רגעים שהיו נטולי מילים בשל פערי דורות, תרבות או שפה, וחוזר אל הילדות ואל הקסם שבה. כמשקל נגד לאלימות הבירוקרטית והלאומית, הוא מכתיר קשרי חברות, משפחה ואהבה; מסורות שעוברות במחוות כמו הגשת כף היד לנשיקה.

שמואלוף מתמרן בין עולמות סמנטיים רבים, מתוך מודעות לכך שתמיד יישאר רובד חוויתי בלתי ניתן לתמלול. מאבקו "לְהָסִיר אֶת הַתַּכְרִיכִים מִסָּבִיב לְגוּפַת הַשִּׁיר" ולהעניק חיים לשפה, נדמה כמעט אבוד מראש. בדומה לכך, הצלקת שנותרת על ידו של הדובר בשיריו נדמית לגזרת גורל, מעין אות קין המקעקע את מעמדו בתור חסר מולדת. אך אותו הסימן שהעיד על הגלות מבית מתרחב לממדיו של בית בדמותה של השפה עצמה. בית שחוצה גבולות של מרחב וזמן, במסע לא נגמר לעבר תחושת שייכות וקרבה לאחר.

"יֵּשׁ לְךָ נוֹסְטַלְגְּיָה לַנּוֹסְטַלְגְּיָה", הוא מעיד על עצמו, ורבים משירי הספר אכן חוזרים אל העבר. אולם חזרה זו אין משמעה העדר אקטואליות. ההפך הוא הנכון — באמצעות החזרה אחורה, השירים מעניקים הקשר חדש להווה ועוקרים אותו מתחומו של המובן מאליו.

אֲנִי כּוֹתֶבֶת בִּשְׁבִיל עַצְמִי.
אָז לָמָּה לְהוֹצִיא סֵפֶר?
כְּשֶׁתִּקְרְאוּ אֶת הַסֵּפֶר
תָּבִינוּ מִי אֲנִי חוֹשֶׁבֶת
שֶׁעַצְמִי הִיא.

בספר שיריה הראשון, אפרת אור מעבירה אותנו מסע החל מילדותה ביישוב דתי, האהבות הנכזבות שחוותה, ועד יציאתה עם בן זוגה למסע של נוודות וגילוי עצמי.

בשפה פשוטה שאינה מתיישרת עם כללים קיימים לעיתים, היא מעבירה רגשות ורעיונות מורכבים מתהליך ההתפתחות וההתעוררות שלה, שהוא קולקטיבי לא פחות מאשר פרטי, ובכך היא מצליחה לגעת בעומק התודעה של כל אחד ואחד.
היא מתארת ברגישות את הפרספקטיבה שלה על החיכוך הנעים והכואב לעיתים, עם טבע החיים עצמם, הלא זו האהבה.

השירים
השירים בקובץ זה הם מונולוגים רבי עוצמה. דרכם משקיפה אטווד באופן נוקב ואירוני על ילדותה, נערותה, יחסה למין ולגברים, פוליטיקה ומלחמות, ובשירים האחרונים גם בקדרות ובכאב על מות אביה.
הלנה מטרויה, המתפרנסת מריקוד בבארים, פותחת את המונולוג בפסקה הבאה:

העולם מלא בנשים
שיגידו לי שאני צריכה להתבייש בעצמי
אילו רק יכלו. הפסיקי לרקוד
שיהיה לך קצת כבוד עצמי
ועבודה מסודרת. 
בטח. ושכר מינימום,
וורידים בולטים, רק מעמידה
באותו המקום במשך שמונה שעות
מאחורי דלפק הזכוכית,
מכופתרת עד צוואר, במקום,
עירומה כמו סנדוויץ' בשר...
מנוצלת הן תגדנה. כן, בכל 
אחת מן הדרכים, אבל הבחירה באיזו
דרך היא שלי, ואני בוחרת בכסף.

המשוררת

מרגרט אטווד נולדה באוטווה שבאונטריו, קנדה בשנת 1939. אטווד היא מן החשובות שבסופרות והמשוררות הצפון אמריקאיות. כתבה תשעה רומנים שתורגמו ליותר מעשרים שפות. ארבעה מהם תורגמו לעברית. פרסמה קובצי שירים שתורגמו אף הם למספר רב של שפות, כאשר החוט המקשר בין השירים, אולי אפילו "הסימן המסחרי" של המשוררת, הוא המונולוגים החזקים של הדמויות הדוברות בשיריה. אוסף שירים זה לקוח מספר שיריה האחרון, שפורסם בשנת 1995. 

התרגום
המקור, וכך גם התרגום, נכתבו בשפה נוקבת, מדוברת ועכשווית. המתרגם, איתן מילר, הוא פרופסור בפקולטה לניהול באוניברסיטת תל אביב. הוא מתרגם שירים מאנגלית ומגרמנית.