שלך

* * *

יש רגע בחיים בו אתה פוקח עיניים

לא לגמרי... סוג של מצמוץ מול השמש,

אתה מבין שהזמן עף בן־רגע, ובינתיים...

הספינה מתפרקת ואתה נאחז בקצה קרש.

אשליה היא מציאות, אבל רק בשבילך,

והחלום הוא שקר או אולי הסחה,

הלב מדמם והרגש גועש,

אתה מחפש אהבה ובפנים מתפלש

בפשטות המורכבת, באמת הפנימית,

איך כולם משקיעים בתדמית, בתרמית.

בחדשות הכול ישן, ממחזרים ידיעות,

הם רואים שחור־לבן בגוונים של אפור

בדור הדיגיטלי חסרה הנשמה,

גם אני נסחף קדימה, צף לי בדממה.

* * *

את אומרת “בוקר טוב” איך שאני פוקח עיניים,

את גורמת לי לחשוב גם כשאת לא כאן בינתיים,

סיירת המחשבות אצלי בראש שעות

ולי נשאר לחשוב על מנעד הרגשות.

שולח “היי, מה נשמע?” עם סמיילי מחייך

מחכה כמה דקות, והזמן רק מתארך,

את שולחת, “זה לא אתה, זאת אני שמסתבכת,

אצלך מאיר הקיץ ואני עוד בשלכת.”

עצמי את העיניים, תני לי להוביל,

ספרי לי על פחדייך – אני מבטיח להכיל,

אני יודע – את חוששת לפתוח את הלב,

הרוח לך לוחשת, “אל תיתני להתקרב.”

אם תיתני לזה סיכוי, לפעמים זה רק עיתוי,

אם זה חורף או ליל קיץ – אני כאן בינתיים.

* * *

שמש קיצית מבעירה בי מין חום פנימי,

בא לי לטרוף את העולם.

מאז שגיליתי אותך, גיליתי את עצמי.

בנקודת זמן של חוסר יציבות נוצר איזון.

סוף־סוף אני מתחיל להבין,

מתחיל לעשות סדר ברגשות, במחשבות,

שוחה באוקיינוס של אין־ספור הזדמנויות,

חיוכים, התחלות ופרדות,

חוצה את הגשר אל הלא־נודע.

מלפנים העתיד ומתחת תהום אין־סופית.

ככה זה עכשיו... עולם של ניגודים...

לא רוצה לנוע מכוח האינרציה של שגרת החיים,

רוצה לחיות, להרגיש,

למצוא אותך שוב, למצוא את עצמי.