עמדה

"הרומן הראשון של המשורר והמלחין דוד בּרבּי הוא סוג של הפתעה בשבילי כאוהב ספרת עברית-ישראלית ואפילו סוג של נֵס קטן. בדרך כלל היודע לכתוב שירה אינו יודע בהכרח לכתוב פרוזה ולהפך, והנה כאן אחרי כמה וכמה ספרי שירה איכותיים ביותר של משורר, נולד רומן.

הרומן היפה הזה ג'רבּה הוא סיפור של מקום וארץ אחרת, תוניסיה ולא ישראל, והוא מחזיר אותנו אל הדיון העקרוני הפוסטמודרניסטי בפוליטיקה של הזהויות שהתגבר פה ביֶתֶר שׂאת משנת אלפיים צפונה עם יוצרים צעירים בגילם מבּרבּי שלפתע גילו את בית הוריהם ואת העובדה כי לא נולדנו יש מאַיִן וכי התרבות הישראלית המתהווה כאן היא בְּליל של תרבויות מן המזרח ומן המערב וכל יופייה ברב גוניותהּ.

אבל זה לא רק רומן של מקום וזמן. זה גם סיפורו האישי והפרטי של בחור צעיר בשם דוד, כשמו של הסופר וזאת עובדה מעניינת החושפת את הלב, חייט אמן, בן ג'רבּה, היוצא להרפתקה אל הדרך הגדולה, כמו שנתן אלתרמן כתב בשיריו, שהיא המסע הגיאוגרפי על פני תוניסיה, אבל גם מסע החיים עצמם רבי הגלגולים והמצבים. יוצא אפוא שזה גם רומן חניכה מרגש בעל יסוד נאיבי להפליא וכובש לב.

זאת ואף זאת, בדרך להתבגרות ולהתמקצעות, דוד פוגש נשים שונות המרשימות אותו, מה שהופך את הרומן הזה לרומן ארוטי נועז ביותר שיש בו תיאורי מין רבים הנכתבים בעברית חופשית זורמת ולא מאולצת. כל כך הרבה משוקע אפוא ברומן המתגלגל הזה: רומן מקום במסגרת הפוליטיקה של הזהויות והשיבה לעבר, רומן חניכה של נער ההופך לגבר ומגלה את החיים והמין האחר המוביל אותנו אל הרומן הארוטי.

אם לא די בזה כדי להרשים אתכם כקוראים, אולי כדאי לסיים ולומר כי מדובר גם ברומן פיקרסקי מובהק. זוהי סוגה ראשונית של רומן ודוד שב אליה באופן טבעי ולא במודע. דוד, החייט האמן, נווד והרפתקן, הוא בן השכבות העממיות הנסחף ממקום למקום ומסביבה חברתית אחת לאחרת בקצב עלילה מהיר ורב תהפוכות ותוך כדי כך הוא לומד לשרוד את מסע החיים. זהו רומן פיקרסקי גם במובן שהקשרים בין פרק לפרק עומדים בקשר אָדיטיבי, בגדר תחנות של חיבור: זה ועוד זה ועוד זה, ולא בקשר נסיבתי, קוזוּאלי: זה נובע מזה, נובע מזה וכו'. צירופי מקרים צצים ועולים, דמויות שבות ומופיעות בעלילה, מכוח המקרה ובניגוד להסתברות.

מה יהא על דוד ועל חייו? האם יימשך אל החופש המתירני שמציע העולם הפתוח סביבו על שפע צבעיו כאדם חושני וארוטי, או אולי יחזור אל צור מחצבתו ואל סביבתו המסורתית והשמרנית בשל אהבתו לבת הרב? הקיצור, ספר מרתק, כפי שקבע הנביא חבקוק: למען ירוץ קורא בו."

רן יגיל – מבקר, סופר, עורך ומו"ל

בעין המצלמה שלו בדבר הקורה בעונת מעבר מצליח המשורר אביחי קמחי להמשיך ולעורר בתוך רגעי השִׁגרה האפורה האגביים קסם קטן. זהו מעין פנס כיס שירי שהוא נושא עִמו ואיתו הוא מאיר, מתחת לכורסה או מאחורי המיטה, פינות שְׁכוּחוֹת של חייו שהם חיינו. המינימליזם המדויק והפשוט הזה יש בו כל כך הרבה והוא מעורר הזדהות בקורא. יוצא אפוא שהקסם הוא ביומיום ובעיקר התקווה שמשהו טוב הגורם אושר יופיע, אפילו משהו קטן, אך טוב, כמו בשיר "כוכבים":

אֵינֵךְ מְצַפָּה שֶׁלֹּא אֶכְתֹּב / שׁוּב וְשׁוּב עַל הַמָּקוֹם / מִמֶּנּוּ יָנַקְתִּי וְהַכּוֹכָבִים / שֶׁלִּוּוּ אוֹתִי // אִישׁ יוֹצֵא לְמִלְחָמוֹת / אִם חָזַר הוּא חוֹזֵר מְצֻלָּק / מוֹלִיד יְלָדִים וְהֵם / מוֹלִידִים לוֹ נְכָדִים // וְיַלְדוּתוֹ עַל פְּתָקִים / שֶׁכָּתְבוּ לוֹ אִמּוֹ וּמוֹרָתוֹ / וְעַל הַצַּלָּקוֹת בְּבִרְכָּיו / בְּמַרְפֵּקָיו וּבְלִבּוֹ // אַחֲרֵי שֶׁיַּעַזְבוּ אֶת הָעִיר / קָרוֹב לְוַדַּאי שֶׁיִּתְגַּעְגֵּעַ / לְרֵיחַ שְׁעוֹת בֵּין הָעַרְבַּיִם / בַּשַּׁבָּתוֹת בָּהֶן הָלַךְ / בְּתוֹךְ יַלְדוּתוֹ // רוֹאֶה אֶת הוֹרָיו בַּמִּרְפֶּסֶת / וְאָבִיו מְחַכֶּה לְצֵאת / שְׁלוֹשָׁה כּוֹכָבִים

נראה בעליל כי לפנינו ספר המעבָר של המשורר מעיר ילדותו הלא פשוטה והקדושה ששינתה את פניה, ירושלים, אל קו מישור החוף ואל השפֵלה; אבל פעם ירושלמי תמיד ירושלמי, גם אם הלב הוא מעורב וחצוי, והרגש המאופק מתפוצץ לַקורא בַּפָּנים עם קריאת השירים.

"את אסף וַלדן לא זכיתי לצערי להכיר אלא דרך השירים שלו, וכאשר קראתי את ספר השירים "לב אבוד בין מילים" מצאתי בו שירים כֵּנים ביותר, אישיים וידויים יפים מאוד. בוב דילן כתב פעם כי שיר הוא איש עירום, ואכן, לדידי, שיריו של אסף חשופים, ממש כך, כאילו הוא מסתובב ללא עור בעולם, או הם בעלי עור שקוף דרכם אתה יכול לראות את רַחַשׁ הרגשות ותת-הרגשות שחש. יש כאן שירים ממש נוגעים ופוצעים. וַלדן הוא בנם של פרופ' צביה ולדן, בלשנית התפתחותית בכירה ופרופ' רפי ולדן, רופא כירורג בכיר, והוא נכדם של סוניה, שהתנדבה רבות למען חולים, ילדים בחינוך המיוחד ונכים, ושמעון פרס, שהיה ראש הממשלה ונשיא מדינת ישראל כמובן.

ולדן (2019-1984) נולד וגדל בכפר אז"ר. למד בתלמה ילין במגמת מוזיקה, ושירת ככתב בביטאון חיל האוויר. הוא התנדב בכישורית, כפר לאנשים בעלי צרכים מיוחדים, ובעמותה לילדי פליטים. סיים את לימודיו לתואר ראשון ולתעודת הוראה בספרות ובבלשנות באוניברסיטת תל אביב. למד הוראת יוגה, אהב מוסיקה וניגן בהרכבים שונים. חינך ולימד חמש שנים בגימנסיה הרצליה, ועבד בהנחיית מורים. במאמר מוסגר אומַר, שהוא היה מורה של בִּתִּי, אושרת יגיל, שאף היא כותבת שירים יפים. היה לו חלום להקים מסגרת לימודית חלופית שתשלב את שלוש אהבותיו – חינוך, מוסיקה ויוגה. אחרי מחלה ארוכה הוא שם קץ לחייו. שיריו התגלו לאחר מותו. לא הייתי כותב פרט זה אלמלא היה מופיע בדש הספר ובפתיח היפה שכתבה צביה אמו לספר תחת הכותרת "מזמור לאסף", ובעיקר, זה מה שחשוב, הדבר מופיע לא אחת בשירים. חלק מהשירים, אלה שבעלי יסוד פזמוני מובהק, הולחנו על ידי מוסיקאי ידיד, איתי זנגי, ואלה שהולחנו מסומנים לצד כותרת השיר בתָו. מקסים."  - רן יגיל

ב-16 במאי 1967 מופיע ז'אק בְּרֶל, בפעם האחרונה על הבמה, בעיר רוּבֶּה על גבול צרפת־בלגיה. מכאן ואילך מצבו הבריאותי והנפשי הולך ומידרדר. ז'אק ברל לא דיבר בהופעותיו בין השירים, הוא רק שר. אבל הערב ברוּבֶּה הוא יודע שמה שהיה לא יחזור.

בלשון בהירה ובהומור, מספר רן יגיל את סיפורו של ז'אק ברל, דמות שנויה במחלוקת, שנסונייר ומהפכן, דרך תחנות עיקריות בחייו – מימי ילדותו בבריסל עד לפנטזיות האישיות שהיה רוצה להגשים. הסיפור כתוב כולו באהבה לאיש ולשירתו הזועקת.

הנובלה הביוגרפית עובּדה והועלתה כמונודרמה בביצועו של השחקן והזמר גיל אלון בפסטיבל "תיאטרונטו" בבימויהּ של הלנה קורקין ובניהולו המוזיקאלי של רפי קדישזון. הבכורה התקיימה בתיאטרון הלאומי הבימה בשנת 1998.

אסון גדול, הנורא מכל האסונות, פוקד את האנושות. בעקבותיו, הסדר הישן של העולם מתמוטט ומתפרק, ומרבית הערים הגדולות ננטשות. בני האדם גוועים מרעב וממחלות, אחרים שהצליחו לשרוד נותרים בקהילות מפוזרות. בקהילת היהודים בירושלים נולדת תינוקת בעלת שיער צהבהב-עכברי ועיני אזמרגד בשם חימֶנה. בהגיעה לגיל ארבע-עשרה בורחת חימנה למדבר וחווה חזיונות פלאיים, מהם עולה כי היא מיועדת לתפקיד רב-משמעות. עליה לבקר את קהילות האדם הנידחות, לכתוב את סיפורן ולתת שם וצורה לאנושות בעידן פוסט-אפוקליפטי.

מלווה ב"ספר המושבות" – ספר המתאר את המתיישבים החלוצים – ובחתול בר שמלווה אותה במסעותיה, היא יוצאת לתור את שרידיו של העולם הישן. בדרכה היא נפגשת, בין השאר, בסוחרת הוויברטורים העורגת לרובוט שלה; בקהילת נשים נסתרת המנסה לצייר את מכלול האהבה; במעבדה היונקת פרודות של תודעות מן המוחות המחוברים אליה; במושבה אשר גיבוריה קבורים זקופים כעצים; ועוד.

כפר קץ הייסורים הוא אפוס מקורי, סוחף ורב-עוצמה. רחל מדר מעמידה דיוקן מרתק של קהילות אדם משונות, ספק עתיקות ספק עתידניות, ומספקת זווית חדשה להתבוננות על בני האנוש ועל המרקם החברתי. 
ד"ר מוריה דיין קודיש
***

כפר קץ הייסורים הוא ספר עוצמתי. החזרתיות המבנית יוצרת ריתמוס ריטואלי שסוחף את הקורא. התקדמות הנרטיב מלווה בדימויים סוריאליסטים שמעוררים מתח לקראת הבאות. יש בספר תהודה של עבר פסוודו-מיתולוגי מחובר לבוטות של הווה.
פרופ' אברהם עוז
***
כפר קץ הייסורים הוא ספר מעורר ומסעיר. יש בדיסטופיה הלירית הזאת שילוב של עכשוויות נוקבת עם הדהודים אפיים, של עתידנות חריפה שנקראת כהעלאה באוב של שכבות עבר.
ד"ר עודד וולקשטיין

ספר הביכורים של נועה ניר בעל השם המקורי נפשי משקל עודף, יש בו נפש מורכבת ומודעת, אבל אין בו שום עודפוּת. הוא התפוצצות של כישרון אמנותי שלא יכול היה עוד לחכות וחייב היה לצאת לאוויר העולם. אם להשתמש בדימוי של פרופ' דן מירון על נתן אלתרמן שהגיח לשירה כפרפר מן התולעת בלא שלב הגולם, הרי שעל נועה ניר אפשר לומר שהיא כנראה שהתה הרבה זמן, אולי יותר מדי, בשלב הגולמי וכעת הכול מתפרץ ושוצף.

שיר אַחַר שיר, בקוראי את כתב היד הפמיניני-פמיניסטי הזה, ראיתי רק שירים טובים וכמעט אי אפשר היה לנפּות דבר. אתה חש ביד הבוטחת שלה שהיא יודעת מה היא עושה כמשוררת: מצד אחד היא עונה על רוח התקופה (הצייטגייסט) ומאוד מעודכנת בתמות המעסיקות את השירה העכשווית, ומן הצד האחר, היא מודעת למסורת השיר והחריגות הפנטסטיות הנהדרות בשיר הן רק שלה, ואין רבות כאלה בספרות העברית, רוצה לומר הן נדירות ביותר.

הרבה מן השירים המבליחים הללו יש בהם יסוד של דיאלוג דמיוני שהוא מעין מונולוג פנימי פוליפוני כמו בשיר היפה "המעגלת", הנה בית מתוכו: "צָעַקְתִּי לֶאֱלֹהִים "תּוֹרִיד לִי גֶּשֶׁם" / עָנָה לִי אֱלֹהִים "לֹא מוֹרִיד גֶּשֶׁם בְּלִי עִגּוּל" / "לָמָּה אַתָּה צָרִיךְ עִגּוּל?" / "צָרִיךְ לָשִׂים לָךְ גְּבוּלוֹת" / "לֹא רוֹצָה גְּבוּלוֹת" / "אֵין גְּבוּלוֹת? אֵין גֶּשֶׁם". כאלה בתחום השיר הבודד, יש לה רבים יפים להלל.
רן יגיל – מבקר, עורך וסופר

איור כריכה: "אישתקפות", נועה ניר

נועה ניר
יועצת טיפולית, מנחת קבוצות, דולה; מגיעה מעולמות הסוציולוגיה והפילוסופיה הפוליטית; שיריה ראו אור באנתולוגיות שונות וזהו ספרה הראשון; גדלה ברמת גן ומגדלת בה את ילדיה.

מהן חיות אם לא אפשרויות סיפוריות של דמיונות ומצבים. למה להסתפק בחיות הקיימות אם בדמיון שלנו הן יכולות להופיע בכל מיני אופנים ולסמל מצבים נפשיים. כך במיתולוגיות העתיקות וכך גם ב"ספר הישויות הדמיוניות" של חורחה לואיס בורחס וגם בספרה של אורה עשהאל "נורייב שלי וסיפורים נוספים".
בסיפורים, "גמל שלמה בשם נורייב" ו"הדרקונים בעלי הבטן הזהובה", למשל, מנסה המספרת של עשהאל להתיידד עם החיות המוזרות – בין אם אלה חרקים או דרקוני מתכת – קיימות או לא קיימות, יפות ונאוות, מצויות כארנבות וכחתולים, או נוראות ומאיימות ככל שיהיו. ויש גם היפוך של קונבנציות נרטיביות: בסיפורים "עונת הצפע" ו"נחש מסוכן", הנחש המיתולוגי הסכסכן והמפריד הופך לגורם מחבר שמאפשר את מאוויי הנפש הכמהה לזוגיות ולאהבה. כל מגוון החיות הזה משמש בסיפוריה כמטאפורה מופשטת פנטסטית וגדולה למצבים נפשיים של הפרט ולמוראות האדם בחברה כמו השואה.
קובץ לכיד ויפה ביותר מבחינה תמטית, מעט המחזיק את המרובה בכלוב, שמא תברחנה החיות, תחמוקנה כ"השועל האדום" מעולם הדמיון דרך החור אל המציאות ותשארנה אותנו עם אפרוריות השגרה של בני האדם בלבד.

רן יגיל – עורך, מבקר, סופר

מתוך קריאה בספר ״אישה בענן״ של אורה עשהאל אנחנו מבינים כי אישה היא סיפור היא חידה. חייה, על כל נגזרותיה, הם דבר אניגמטי ובלתי מתפענח. תמיד קיים איזה סוד שכזה הקבור עמוק־עמוק בתוך הלב, או יושב על הכתף לפרסונה הנשית העולה מתוך הסיפורים, והסיפור של עשהאל מאפשר הצצה רגעית אל מעבר לפרגוד, רק הצצה, אך לא כניסה והישארות בתוך עולמה החידתי של האישה, הצצתָ – נפגעתָ, ותודעתך נשרטה. העולם השתנה.
בסיפורים היפים ״האִשה שעשתה אהבה עם פרח״ או ״הווילה הלבנה", למשל, אנו למדים וחווים כי האישה אצל אורה עשהאל עשויה, ממש כמו בשיר של יונה וולך, ״שַׁן דובי שַׁן״, מן הזיכרון שלה ומן החלומות והמאויים שלה, ויש בה גם מן הממד של הכישוף. האישה כרוקחת שיקויים ממש כפי שהיא מספרת סיפורים, כמו בשירים של המשוררת רחל חלפי, לדוגמה. אל העולם המכושף והחלומי הזה המתחבר לממדי הפנטסיה או הציור הסוראליסטי, הקוביסטי והמופשט, מתחברים הסיפורים של עשהאל.
ועוד דבר, יש לסיפורים כמובן גם צד פמיניני-פמיניסטי מעודן המתקשר לשחרור האישה במאה העשרים והמגבלות של תקרת הזכוכית המאפיינות עולם גברי דרך ממד ארס-פואטי דווקא. בסיפורים "סימנים אדומים" ו"פנטיום" קיים מוטיב העוסק בתהליך הכתיבה וב"לידה" של סיפור, אבל לא במובן הטכני של הכתיבה, או הוצאה לאור של ספר, אלא במובן של מימוש עצמי-נשי. ממש כמו תוצאת הספר היפה הזה המונח לפנינו.

רן יגיל – עורך, סופר, מבקר

לידיה גורדון־קנכט הייתה תמיד סופרת רגישה ביותר ונוגעת. מסִפרהּ הראשון "לאטלנטיס ובחזרה" (ספריַת פועלים, 1978), עבור לַספר היפה והמקורי "תסריט דרום אמריקני – סיפורים" (ספריַת פועלים, 1989) שעל סיפור מרכזי מתוכו זכתה לפני כן ב-1986 בפרס יוסף אריכא, דרך הרומן הפמיניני הלירי "הסיפור של מרתה" (גוונים, 2002) שנהניתי עד מאוד לקרוא לפני עשרים שנה וכך הכרתי את הפרוזה שלה לראשונה, ועד לזה הלפני אחרון "עוברת אורח" (פרדס, 2014) שזכה, כהרגלה, לשבחי הביקורת מפי מבקרים חמורי סבר. זו סופרת שעושה דרך של אמת בפרוזה הישראלית בלא רעש וצלצולים.
הפעם, בספרה החדש בעל השם המקורי: "אהבה לימונדה וכתב יד רדוף", היא מלווה את הגיבורה הישראלית שלה גבריאלה לספרד ונדמה לקורא כי מדובר בתחילה ברומן על חיים אקדמיים של אישה המתקשה להתבגר ולמצוא את האיזון שבין האישי והפרטי והקריירה שאליה היא שואפת. אך מדובר רק בתעתוע של הקורא בלבד, כי לפתע העלילה נשברת למעין סיפור מתח בלשי סביב כתב יד עתיק יומין של לא פחות מאשר שלמה אִבְּן גַּבִּירוֹל, המשורר הקנוני, המיוסר והצעיר מימי הביניים שמת בדמי ימיו. לגורדון־קנכט יש פרקי אהבה מקסימים בספר זה שבין גבריאלה הגיבורה שלה ומושא המחקר שלה, אבן גבירול, אשר בא אליה בחלומות הלילה ובהקיץ ומנחֶה אותה.
רן יגיל – סופר, מבקר, עורך.

לידיה גורדון־קנכט היא ילידת אורוגוואי, ומאז עלייתה לארץ היא מתגוררת בקיבוץ געתון. היא בעלת תואר דוקטור מטעם האוניברסיטה העברית בירושלים.

ספריה הקודמים:
לאטלנטיס ובחזרה (ספרית פועלים, 1978) תסריט דרום אמריקיני (ספרית פועלים, 1989) טאנגו למאחרים (ספרית פועלים, 1999) הסיפור של מרתה (גוונים, 2002) להיות ככל העולם-השינוי בקיבוץ (מערכת, 2008), (,El texto ludico (Hispanoamerica, Maryland University, 2008 עוברת אורח (פרדס, 2014).

וּבְלַיְלָה אַחֵר סוֹעֵר בִּמְיֻחָד
נִפְרְצוּ בְּבַת אַחַת כָּל הַשָּׁמַיִם
אֲבָל מִי בִּכְלָל חָשַׁב
עַל אֱלֹהִים, כְּשֶׁמִּכָּל הַכִּוּוּנִים נִתַּךְ עָלֵינוּ
גֶּשֶׁם שֶׁל נְקֻדּוֹת וְקַוִּים
כָּל כָּךְ רָצִיתִי לִתְפֹּס אֶת כֻּלּוֹ
אַךְ כָּל שֶׁהִצְלַחְתִּי בְּכַפּוֹת יָדַי הַקְּטַנּוֹת
זֶה לְהַחְזִיק
רַק קַו אֶחָד וְכַמָּה נְקֻדּוֹת

| חיבורים

מינימליזם של אהבה. איך תכתבי שירים על הנושא הזה שהספרות לא הפסיקה לעסוק בו מעולם ולא תפסיק לעסוק בו לעולם? בקול לירי, חד ומדויק, במחזור לכיד ומקורי, מצליחה המשוררת ציפי הראל בספרה "קווים ונקודות" לעשות זאת. הקו הוא זכרי, הנקודה היא נקבית, ובין שתי נקודות יכולים לעבור הרבה קווים, וקווים רבים נחתכים בהרבה נקודות. אלה החיים שלנו, נשים וגברים.

באיזו עדינות ארוטית נפלאה כותבת הראל את מחזור האהבה הזה המחולק לשלושה: "כמעט...", "דז'ה וו" (כבר נראה), "מעולם לא...". מתוך השירים האלה עולה כל הזמן התחושה כי האהבה היא דבר יקר ערך וחמקמק, רגע אחד היא שם ואחר כך כבר לא, ושוב גחה לה ממקום איניודע: במציאות, בזיכרון. כמו ברומן האהבה הגדול של לואי אראגון "אורליין", שבו עיקר היופי הוא בתיאור פיוטי עדין של האהבה הנידפת, הטרגית הלא-אפשרית – הסיפור המיתי הגדול של הספרות הצרפתית. לא לחינם אפוא כותרות השערים בספר זה הן בצרפתית, ושמות השירים מצויים דווקא בתחתית העמוד ולא בראשו: קודם תחווה את השיר הארוטי ואז תסכמו בשורה תחתונה אם בכלל תוכל – כמה מקורי, אישי וחגיגי.

רן יגיל – עורך, סופר, מבקר.

"קווים ונקודות" הוא מחזור מונודיאלוגי בן 59 שירים בנושא אהבה, ארוטיקה, אלוהים ואינסוף...