הביקורות של יעלי

כתוצאה מעליית המפלגה הנאצית לשלטון בגרמניה בינואר 1933, הותנעו מהלכים ייחודיים במפת התיאטרון העולמית בכלל, ובגרמניה ובארץ ישראל בפרט. מהלכים אלה התרחשו בעקבות הגירתם של אנשי תיאטרון רבים, בעיקר יהודים, מגרמניה, אוסטרייה ובוהמיה (ארצות חוג התרבות הגרמנית) לכל מקום שייאות לקלוט אותם. הם הביאו לגלויות השונות את מסורת תיאטרון רפובליקת ויימר, שהייתה זרה עד מנוגדת למסורות המקומיות.

בספר זה נבדק ההבדל בין אנשי תיאטרון אשר הכירו בצורך לשנות ולעבד מחזות, ודרך ביצועם, כאשר הם מועלים בחברה בעלת מסורת תיאטרון שונה ולעיתים מנוגדת, לעומת אלה שבחרו לשמר את המהות והרכיבים המקוריים, וכך ליצור "תיאטרון בגלות." לכך סייעה העובדה כי לתיאטרון בגלות היה קהל זמין של יוצאי חוג התרבות הגרמנית שהיגרו אף הם. בספר מוצגים גלגוליהם של עשרות מחזות, הפקותיהם ודרכי התקבלותם או דחייתם בארצות ובתרבויות השונות.

מושם דגש על מקומם המרכזי של מפיקים, במאים ושחקנים יהודים בתיאטרוני חוג התרבות הגרמנית, שניכר כבר במפנה המאה העשרים עד סוף מלחמת העולם הראשונה, ואחר כך בימי רפובליקת ויימר ובשנים שלאחר מלחמת העולם השנייה.

אנשי תיאטרון, יוצאי חוג התרבות הגרמנית (היקים), שהיגרו לארץ-ישראל ורצו להמשיך את הקשר עם עולם התיאטרון נתקלו בקשיים רבים. הם פגשו במסורת תיאטרון רוסית-יהודית שהתגבשה בארץ ישראל מסוף המאה ה-19 והייתה זרה לרובם, הם גם נוכחו לדעת כי התיאטרונים המקומיים לא ששו לפתוח דלתם בפניהם וגילו שמחסום השפה הוא לעיתים בלתי עביר.

הספר עוקב אחרי קורותיהם והתמודדויותיהם בגלויות השונות ובעיקר במציאות הארץ ישראלית: אחר אלה שניסו להשתלב בתיאטרונים הקיימים, אלה שיזמו תיאטרונים משל עצמם, ואחרים שנטשו וחזרו לארצות מוצאם, גרמניה ואוסטרייה, בניסיון להשתלב בזירה התיאטרונית שלאחר המלחמה.

פרופ' (אמריטוס), תום לוי, יליד ברלין (1935) בעל תואר שני בבימוי מאוניברסיטת ייל (1967) ודוקטורט בחקר התיאטרון מאוניברסיטת ניו-יורק 1971 במאי, דרמטורג ומתרגם בתיאטרון הרפרטוארי ובתיאטרוני השוליים בישראל וכן בבתי הספר המובילים למשחק; לשעבר ראש החוג לאומנות התיאטרון בפקולטה לאומנויות באוניברסיטת תל אביב. פרסם ספרים ומאמרים בעברית, גרמנית ואנגלית בחקר התיאטרון בארץ ישראל החל מסוף המאה ה-19 בדגש על תיאור וניתוח המאבקים החברתיים-אומנותיים בין יוצאי הגלויות השונות במולדת הישנה חדשה.

שמו של שלמה בורנשטיין מוכר בעיקר מתחום המוסיקה והדידקטיקה ללימודי כינור. הוא פרסם בנושא ספרים שזכו בהכרה והוקרה בין לאומיים, ויצירות מוסיקליות פרי עטו זכו לביצוע פומבי על ידי כנרים ידועי שם. פעילותו זו זיכתה אותו בפרס הוקרה מטעם רוטרי על תרומתו לתרבות המוסיקה.

הספר שלפנינו, מילים ומחשבות בהשתקפותן, מהווה מפנה בחייו. זהו ספר הביכורים של בורנשטיין בתחום ההגות והשירה, ובו המילה הכתובה, הכול יכולה, מחליפה את הצליל ככלי ביטוי. "ספר שירה ראשון אחרי חיים שלמים בשירות המוסיקה, מזכיר ומדגיש לנו את מקומה של השירה בין האמנויות", כותב הסופר והמשורר זאב סמילנסקי. 

השירים בספר מאופיינים בשפה עשירה ורבת שכבות ובמטאפורות יצירתיות.  מה שמייחד את הקובץ, זו הבחירה ללוות כל שיר בניתוח קצר שנעשה בעזרת בינה מלאכותית. בהקדמה מכנה המחבר את הבינה המלאכותית "האל החדש התורן", ונוצר מהלך מסקרן שמעמיד במרכז הספר את הדיאלוג שבין האדם למכונה. 

בין השירים ממוקם לו מחזה קצר, המתאר אדם שמייצג את שולי החברה ודרכו הוא בוחן באופן סאטירי עוקצני וסוריאליסטי, את הניגודים שבין חלום למציאות. זוהי יצירה מורכבת, נועזת ועמוקה שנועדה לעורר מחשבה על נושאים מהותיים בעולמנו ובנפשנו.

פהימה היא ילדה צעירה שנפצעה מטיפוס על עצים. אביה מסיע אותה אל בית החולים ומנסה לנחמה ללא הצלחה. מסעה של פהימה החל במפגשיה עם הפיה, לאחר מכן עם המלאכים והארכי-מלאכית, המעבירים אותה חניכה לא קלה, לשיפור הכרותה עם עצמה. במקביל לעימותים בבית הספר, היא מוצאת דרך לנחם את עצמה כאשר היא עוזרת לחנין הנכה, בת-כיתתה. הורי פהימה מסרבים לקבל בביתם את חנין. לכן פהימה מדמיינת כיצד היא מנחמת את חנין ומקדמת אותה באור.

סיפור חייה של פהימה רצוף מאורעות ותהליכים רבים, חלקם מתרחשים בין העולמות. חלקם בעימותים עם חבריה בעבודה ועם הסובב אותה. מתוך תחושת שליחות, היא בטוחה שיש לה מסר של שלום, אור ואהבה כדי להעניקם ליקום, לטבע ולכל חי.

זהו מחזה סמי-אוטוביוגרפי, דרמטי-על-גבול-המלודרמטי, ובה-בעת, קומי-על-גבול-הפארסה.

חודש מרץ של שנת 2023, הוא כנראה החודש הקשה ביותר בחייה של ביאנקה בראונשטיין, חולת סרטן סופנית בת 75.

מלבד הכאבים העזים שלביאנקה יש - לדבריה, "בכל הגוף" - היא גם סובלת מחוסר שינה בל-יתואר הנובע מקושי בלתי נסבל להירדם.

בנוסף, הכדורים הרבים שהיא לוקחת (הן כדורי שינה, הן כדורים נגד כאבים על בסיס מורפיום, הן כדורים אנטי-דיכאוניים ואנטי-חרדתיים) - והשילוב שביניהם - גורמים לה לעתים להתקפי זעם, עד כדי כך שהיא עצמה כבר איננה מזהה עוד את עצמה ואת אישיותה - וכל מי שסביבה "סופג" את מצבי הרוח הקיצוניים - והחדשים - האלו שלה.

*

בנה, דורון בראונשטיין, אמן הומו בן 46, האוהב אותה אהבת נפש, מסור אליה ומחובר אליה בכל רמ"ח איבריו, והרואה בה את הדיווה הגדולה, האולטימטיבית, של חייו (לשם הפרופורציות: אף יותר מהדיווה האהובה עליו בכל הזמנים, המוזכרת במחזה מספר פעמים בהשוואה לאמו, השחקנית והאקטיביסטית האמריקאית - אשר הייתה מהראשונות שתמכה בהומואים בעת שהומוסקסואליות הייתה בלתי חוקית באמריקה - ג'ודי גארלנד), עובר לגור בחדר נעוריו שבדירתה בפתח תקווה, חדר על יד המטפלת הפיליפינית המסורה שלה, קארס (caress, שפירוש שמה הוא "ליטוף" באנגלית - שם המתאים לה ככפפה), כשהוא ישן לילות רבים לצד אמו, במיטתה, "בצד שלו", צופה יחד איתה בתוכניות הטלוויזיה האהובות עליה (והשנואות עליו, היות והוא מתעב טלוויזיה ככלל) - רובן טלנובלות בהודית - ומדבר איתה על הכל, בידיעה שלא נותר לה זמן רב לחיות, ולו לא נותר עוד זמן רב לחלוק איתה את מחשבותיו, את דעותיו ואת קשייו - בין היתר מהמחשבה ומההתמודדות עם המחשבה על איך הוא ישרוד (תמיד אגוצנטרי שכמותו...) - אם בכלל - לאחר מותה.

*

ראוי לציין שלקארס יש נטייה לקרוא לביאנקה mommy ("אמא", באנגלית), אך כדי להקל על קריאת המחזה, בחר המחזאי במתכוון (ברוב המקרים) לכתוב "מאמי" במקום "mommy", אך חשוב לזכור שלא מדובר בפירוש העממי המקובל של "מאמי" - הנאמר בדרך כלל בהקשר של יחסים בין גבר לאישה, או בהקשר של יחסי חברות, כי אם הכוונה היא ל"מאמי" מלשון "אמא".

כמו כן, הן העברית של קארס לא מדויקת, "שבורה", הן האנגלית שלה לא מדויקת, "שבורה", היות והיא דוברת פיליפינית (להלן, לא עברית ולא אנגלית כשפת אם), דבר היוצר - וזאת בכוונה תחילה של המחזאי - רגעים קומיים לא כל כך ברורים - אם תרצו, "שבורים" אף הם - היות ולא ברור לביאנקה, לדורון ולדמויות האחרות בסצנות השונות, למה בדיוק קארס מתכוונת - וחלק מדבריה ניתנים למעשה לכמה פירושים.

השיח של ביאנקה וקארס - אולי המשמעותי ביותר במחזה, הליבה שלו בתכני השיחות שלהן - מוזר ביסודו, לפחות מן הבחינה הצורנית, השפתית-פונטית, היות ושיחותיהן הן בחלקן בעברית ובחלקן באנגלית, לעתים כך ולעתים כך.

מחכים לגודו הוא מחזה מאת המחזאי האירי סמואל בקט. המחזה נכתב בצרפתית והוצג לראשונה בפריז, ב-5 בינואר 1953. "מחכים לגודו" נחשב לנקודת מפנה בדרמה המערבית המודרנית ונחשב לאחד המחזות המכוננים של תיאטרון האבסורד.

״לא יכולתי לכעוס עליכם, לא יכולתי להכות בחזרה, אסור היה לי לבכות, או בכלל לבוא בטענות... אז שרקתי״.

תמי נולדה כבת יחידה לשני הורים ניצולי אוושוויץ. אימה הייתה מזכירתו של ד״ר מנגל׳ה באוושוויץ. תמי אומנם נולדה אחרי המלחמה, אך הזוועות שחוו הוריה ״שמה״, הטילו צל גדול על ילדותה ועל חייה. בגיל 45 תמי מגלה שהיא עוד לא הספיקה לחיות, לשמוח, לאהוב, להיות נאהבת. הגילוי המרעיש מגיע דרך גבר זר שנכנס לפתח חייה, ופותח בנפשה תיבות נצורות. אך האם היא מסוגלת לאהוב כפי שהיא חולמת, או שהבור השחור בתוכה יבלע כל מי שמנסה להתקרב?

שריקה — היא מונודרמה המביאה את כאבו של הדור השני וחושפת את השריטות והפצעים העמוקים והבלתי נראים של השואה.

המחזה שריקה הוצג במדינות רבות, התארח בפסטיבלים, זכה בפרסים בינלאומיים, וכן תורגם עד כה לתשע שפות. 
בספר זה תמצאו את המחזה בשלוש שפות: עברית, גרמנית ואנגלית.

הביקורות משבחות

"תאטרון משובח במובן הכי עמוק של המילה. אסור לפספס!" - מרתה יודעת

"Galron left the audience spellbound" - The Guardian London

המחזה בריטניקוס הוא יצירת מופת מאת ז׳אן רסין (1699-1639), גדול מחברי הטרגדיות של התיאטרון הצרפתי הקלאסי. העלילה מתרחשת ברומא העתיקה ומספרת על הקיסר הצעיר נרון, שבניסיון לפגוע באחיו-למחצה בריטניקוס, בנו של הקיסר הקודם והטוען הטבעי לכתר, מורה לחטוף את אהובתו יוניה. אולם כשיוניה מגיעה לארמון הקיסר, קורה דבר מפתיע: נרון מתאהב בה, וחששו מפני יריבו בריטניקוס הופך לקנאה רצחנית. רסין שילב בין סיפור היסטורי אמיתי לעלילת אהבה בדיונית, ויצר מחזה בעל עומק פסיכולוגי שבו יריבויות פוליטיות ניזונות מרגשות סוערים של קנאה בין שני אוהבים, שני אחים, שני מתחרים על השלטון בעולם. נרון, שמתחיל את דרכו כקיסר צעיר, אהוד ומבטיח, הופך במהלך המחזה למפלצת חסרת מעצורים. סופו להמיט חורבן גם על אוהביו שהעלו אותו לכס הקיסר, ובראשם אמו אגריפינה, שמנסה לשווא למתן את טירופו. 

תרגום ראשון זה של יצירת המופת של רסין לעברית הוא מאורע ספרותי של ממש. התרגום הוא פרי עטו של עמינדב דיקמן ז״ל, מבכירי המתרגמים וחוקרי התרגום שקמו בישראל. פרופ׳ דיקמן, שהלך לעולמו בשנת 2022, היה חוקר ומרצה לתורת התרגום בחוג לספרות כללית באוניברסיטה העברית, ותרגם יצירות רבות של שירה ופרוזה מן הקלאסיקה של הספרות האירופית בכלל והצרפתית בפרט. את בריטניקוס תרגם תוך שמירה קפדנית על המשקל והחריזה הקיימים במקור, והתוצאה היא טקסט שירי-דרמטי מופלא שמביא לעברית את האסתטיקה הייחודית של התיאטרון הצרפתי הקלאסי. 

למחזה נלוות הקדמת הסבר מאת ניר רצ׳קובסקי, וההקדמה המקורית שכתב רסין למחזה. התרגום קיבל את תמיכת המפעל לתרגום ספרי מופת והמכון הצרפתי בישראל. 

"לא אשכח את היום בו התוודעתי לתופעה התיאטרלית הדרמטית המכונה קבוצת התיאטרון הירושלמי: תנועות שהזכירו אמנות עיתקה, שימוש מפעים בקול האנושי על כל גווניו (ולאו דווקא במילים אלא בצליל טהור), שילוב טקסטים ארכיטיפיים כלל־אנושיים, משחק מהפנט ובימוי חדשני. עבודותיה של הקבוצה הועלו כתיאטרון פולחן, שאינו מספר סיפור לינארי, אלא מהווה ניסיון להעלות מחדש דמויות נשיות עתיקות מן המקורות היהודיים וכך ליצור מדרש חדש, המשוחח עם המסורת ועם נשים אלו. בעקבות 'מעשה ברוריא' באו דמויות נוספות - אסתר, שרה והסוטה.

אמצעיה של קבוצת התיאטרון הם, מצד אחד, כלי התיאטרון המערבי; מצד שני, המילה והטקסט הם גיבורי המעשה והם המפתחות המרכזיים לתנועה הבימתית, לבניית החלל, למוזיקה של הדיבור ולשימוש בקול כיוצר פירוש. מעורבותו של הקהל כקהל לומד, דורש וחווה היא עקרונית. בצורה זו יוצרת הקבוצה תיאטרון מקורי, חי ורלוונטי. בכל נושא איתו היא מתמודדת אמירותיה רעננות ובמידה רבה מהפכניות, כאשר הטקסטים הגבריים המסורתיים נקראים ומפורשים בעיניים נשיות ומועלים בקול נשי, תרתי משמע." - פרופ' אליס שלוי

"קבוצת התיאטרון הירושלמי קמה בשנת 1982 והביאה לקמת הבמה קול ייצוגי חזק וביטוי לנשים המושתקות ולתרבות היהודית שהיא כמעט מודרת מן התיאטרון הישראלי. הקבוצה החלה להעלות הצגות ומופעי מוזיקה שהתבססו על המקורות היהודיים שנוצרו מתוך תהליך של לימוד מדרשי. בעבודת הקבוצה מושם דגש רב על חשיבותו של הקול הנשי, על איכויותיו התיאטרוניות של הקול, הנתפש ככלי קרוב לתת-מודע, ועל זיקתו לתנועה הגופנית שבשפה העברית.

התוצאה היא צורה חדשה של תיאטרון אוונגרדי, הנשען על המיתוסים ועל אמנות הפירוש והמדרש של המקורות היהודיים העתיקים. קבוצת התיאטרון הירושלמי הצליחה להתקיים וליצור בעקביות מעל 26 שנים. וכך, למרות שהיא קבוצת שוליים, מסריה מחלחלים בהתמדה לתרבות הנוצרת בארץ."- פרופ' דן אוריין

אמנון קבצ'ניק היה פרופסור לתיאטרון בסטייט יוניברסיטי ניו יורק בינגהמטון, באוניברסיטת סטנפורד, באוהיו סטייט יוניברסיטי, בפלורידה סטייט יוניברסיטי ובאלמירה קולג' ופרש לגמלאות. הוא ביים אין־ספור דרמות, קומדיות, מותחנים ומחזות זמר בניו יורק וברחבי ארצות הברית. הוא מחברם של הספרים שרלוק הולמס על הבמה ושל הסדרה בת שבעת הכרכים Blood on the Stage.

במשך השנים יצאו לאור ספרים רבים שעוסקים בדרמות משפטיות בקולנוע ובטלוויזיה, אך כמעט שלא נכתב דבר על תחום זה בתיאטרון. כוונתו של ספר זה היא למלא את החלל שנוצר בתחום.

בספר יש יותר מחמישים מחזות שעוברים ניתוח ובחינה קפדנית. המשפט המתועד הראשון על במה מופיע במחזה מבקשות החסות מתוך הטטרלוגיה בנות דנאוס (463 לפנה"ס) מאת אייסכילוס. במחזה מואשמות 49 צעירות ברצח חתניהן, בני דודן, בערב הכלולות, כדי להימנע מנישואין בתוך המשפחה. באורסטיאה מאת אייסיכלוס (458 לפנה"ס) הנאשם אורסטס שיסף את גרונה של אימו מפני שהרגה את בעלה – אביו. האל אפולו משמש סנגור, והפוריניות, אלות הנקמה של יוון העתיקה, הן התובעות.

בימי הביניים, בשנים 1450–1500, כותבים אנונימיים כתבו דרמות משפטיות על יוסף ומריה, על פונטיוס פילאטוס והורדוס ועל נשים שהואשמו בניאוף. בעידן האליזבתני, בתי משפט מלכותיים באנגליה היו מי שהביאו צדק במחזות שכתבו כריסטופר מרלו, ויליאם שייקספיר ובן ג'ונסון. בתיאטרון הספרדי הוצגו סצנות משפטיות במחזות שכתבו לופה דה וגה, טירסו דה מולינה ופדרו קלדרון. הצרפתים לא פיגרו מאחור עם לה סיד (1637) מאת פייר קורניי, (The Litigants (1668 מאת ז'אן רסין ו־Socrates מאת וולטר (1760). ארצות הברית לקחה צד עם מחזות מאת ויליאם דאנלפ, גרמניה עם יוהן וולפגנג פון גתה, אנגליה עם לורד ביירון ורוסיה עם ניקולאי גוגול.

בעשור הראשון של המאה ה־20 הוצפה אירופה במחזות משפטיים. יש לציין במיוחד את The Living Corpse מאת טולסטוי (1900, רוסיה), את Madame X מאת אלכסנדר ביזון (1908, צרפת) ואת Justice מאת ג'ון גאלסוורת'י (1910, אנגליה). הדבר המשיך עם מחזאים שנמנו עם הזרם המרכזי וכתבו דרמות מאוכלסות בשופטים, תובעים, סנגורים, חבר מושבעים, עדים ונאשמים שפעמים רבות הואשמו ברצח מדרגה ראשונה. 

כותבי מותחנים ותיקים כמו גסטון לרו, אדגר וולס ואגתה כריסטי כתבו בדיו מעורב בדם כשרקחו מלודרמות משפטיות. בחלקם היו יצורים ליליים ועל־טבעיים (דרקולה, איש הזאב) ובחלקם היו דמויות מהחיים עצמם (ליזי בורדן, ג'ק המרטש). כלל הדמויות האלו מצאו את עצמן מסובכות עם החוק. בין מחזות הזמר הידועים ביותר ששילבו בתוכם סצנות משפטיות אפשר להזכיר את קאן קאן (1953), שיקגו (1975), סוויני טוד (1979), עלובי החיים (1985) ורגטיים (1997).

הפרקים בספר מופיעים בסדר כרונולוגי. כל אחד מהפרקים כולל תיאור עלילה, נתונים על הפקות, דעות של מבקרי תיאטרון ושל חוקרי תולדות התיאטרון וכן פרטים ביוגרפיים על המחזאים ועל שחקנים/במאים מרכזיים שהיו קשורים בהפקות השונות.

אנתולוגיה זאת כוללת שישה־עשר מחזות שנכתבו על־ידי מוטי לרנר בשלושת העשורים האחרונים, רובם הוצגו בתיאטרונים בארץ ובעולם. מחזות אלה עוסקים בסוגיות עקרוניות שנדונו בשיח החברתי והפוליטי בישראל – החל במשפט קסטנר, משפט אייכמן, מלחמת יום הכיפורים, רצח רבין, הסתגרותה החברתית והרוחנית של היהדות האורתודוקסית, הפונדמנטליזם המשיחי היהודי, שורשי הסכסוך הישראלי־פלסטיני, וכלה במלחמת עזה שפרצה ב־7.10.2023.

מחזות אלה משקפים את תפיסת עולמו של המחבר, לפיה, על התיאטרון הישראלי לגלות מעורבות רבה יותר בשיח החברתי־פוליטי, ולהשתתף בגיבוש ערכיה של החברה הישראלית מנקודת מבט הומניסטית, מבוססת אמפתיה, לאדם באשר הוא אדם, וחותרת לעשות עימו צדק, מתוך תקווה שגם אם השפעת התיאטרון על צופיו מועטה, היא בכל זאת קיימת, ויש בה תרומה להתפתחות האדם והחברה.   

אנתולוגיה זאת כוללת שישה־עשר מחזות שנכתבו על־ידי מוטי לרנר בשלושת העשורים האחרונים, רובם הוצגו בתיאטרונים בארץ ובעולם. מחזות אלה עוסקים בסוגיות עקרוניות שנדונו בשיח החברתי והפוליטי בישראל – החל במשפט קסטנר, משפט אייכמן, מלחמת יום הכיפורים, רצח רבין, הסתגרותה החברתית והרוחנית של היהדות האורתודוקסית, הפונדמנטליזם המשיחי היהודי, שורשי הסכסוך הישראלי־פלסטיני, וכלה במלחמת עזה שפרצה ב־7.10.2023.

מחזות אלה משקפים את תפיסת עולמו של המחבר, לפיה, על התיאטרון הישראלי לגלות מעורבות רבה יותר בשיח החברתי־פוליטי, ולהשתתף בגיבוש ערכיה של החברה הישראלית מנקודת מבט הומניסטית, מבוססת אמפתיה, לאדם באשר הוא אדם, וחותרת לעשות עימו צדק, מתוך תקווה שגם אם השפעת התיאטרון על צופיו מועטה, היא בכל זאת קיימת, ויש בה תרומה להתפתחות האדם והחברה.   

ארבעה מחזות היסוד ביצירתו של צ'כוב. צירוף מופלא של ליריזם והומור, שירת הברבור של דורות, שעולמם נתרוקן ממשמעותו. מכאן - צבעי השלכת והשקיעה;  ודאות הקץ ואשליית התקווה, התפרקות כל החוליות שקשרו בין עבר להווה, בין אדם לחברו: דמויות של אין־חפץ , של אנשים מיותרים, ששעמומם הוא המתח היחיד של חייהם נטולי־העלילות. דוגמת־מופת של מחזאות פיוטית, שהטראגיקה האנושית ניתנת בה לא בחיטוט פסיכולוגיסטי, אלא במשיחת מכחול אצילי של אימפרסיוניזם והלך־נפש.

יצירה בפני עצמה הוא התרגום, המשמר את סגולותיה האמנותיות של יצירת-המופת הרוסית בעברית חיה, מדויקת וגמישה.    

הספר שלפנינו מביא סקירה כרונולוגית תמציתית של כלל המחזות העבריים, הן המקוריים והן המתורגמים לעברית, שנכתבו או תורגמו החל מראשית הדרמה העברית באמצע המאה ה־16 דרך תקופת ההשכלה וכלה בתקופת "חיבת ציון" בתום המאה ה־19. במידת האפשר נכללה בסקירה התייחסות לסגנונו של המחזה.

אילן אלדר, יליד חיפה, הוא פרופסור אמריטוס של החוג ללשון העברית באוניברסיטת חיפה. הוא בוגר החוג לספרות עברית במכון האוניברסיטאי של חיפה בעל תואר דוקטור לפילוסופיה. אלדר מכהן כחבר האקדמיה ללשון העברית, ושימש בה יושב ראש ועד הפרסומים ויושב ראש ועד המינוח.

ספריו ומאמריו של פרופסור אלדר בארבעים וחמש שנות פעילותו המחקרית עוסקים בתולדות חקר הלשון העברית בימה"ב, בתולדות הלשון העברית, ובחקר שיטות הניקוד והמסורות הלשוניות הקדמוניות של העברית. מחקריו כוללים פרסומי טקסטים מתוך כתבי־יד וקטעי גניזה ובשנים האחרונות הוא עוסק בחקר תולדות תחיית הלשון העברית, המדוברת והספרותית.

בתחום זה ראו אור ספריו: בדרך לעברית חדשה: ממנדלסון עד מנדלי (כרמל, 2014); תחייתה והתחדשותה של העברית: מחקרים ועיונים (האקדמיה ללשון העברית, 2019) ובקרוב יראה אור בהוצאת כרמל: העברית ולשונות אירופה. מבין ספריו האחרים בהוצאת כרמל: חקר הלשון העברית בימי־הביניים - טקסטים ומחקרים (2019) ותולדות הלשון העברית בהיבט חברתי ולשוני ובהתפלת גיאוגרפית (שני כרכים, 2018). 

בקובץ המחזות, "האיש השפוי" ו-אמת ושקר, המחבר צולל אל מעמקי התודעה האנושית ומערכות היחסים המורכבות.
האיש השפוי מספר את סיפורו של אדי, אדם היוצא למסע שחרור מחייו השגרתיים, בניסיון להביא עימו בשורה החורגת מהבנאליות של העולם. הוא ניצב מול שני ג'נטלמנים אניגמטיים, פורש בפניהם את מחשבותיו המפוזרות בניסיון נואש להיות מובן. בעודם מתווכחים על המשמעות שמאחורי דבריו הקטועים של אדי, הוא עומד על סף התמוטטות, עד שאהובתו משכבר הימים מתערבת ומחזירה אותו אליה. המחזה מותיר את הצופה תוהה האם אדי באמת שפוי, ומהי שפיות בכלל במציאות הכאוטית בה כולנו חיים.

במרכז המחזה אמת ושקר, ישנו זוג המתמודד עם חיים שלמים של טראומה לא מדוברת ואמיתות מודחקות. מערכת היחסים שלהם היא שדה קרב של כאב נסתר וניסיונות נואשים להתחבר. המחזה בוחן את השאלה המטרידה: האם מערכת יחסים יכולה לשרוד את הצלקות של עבר טראומטי, או שמא האמת היא צעד הכרחי לקראת ריפוי? כשהזוג מתעמת עם עברו וזה עם זה, הגבולות בין חופש לעבדות, אמת ושקר, מיטשטשים ומשתנים, וחשיפת האמת היא הריפוי לקרבה ואהבה.

שני המחזות הם חקירה מעמיקה של החיפוש האנושי אחר גאולה, אהבה וזהות. הדמויות נמצאות במצב תמידי של חיפוש – אחר משמעות, אחר קשר, אחר תִּקְוָה. גם לנוכח חוסר ודאות ותקשורת לקויה, הם נאחזים באהבה ככוכב הצפון שלהם. מחזות אלה מזכירים לנו שהמסע חשוב לא פחות מהיעד, וכי ניתן למצוא תִּקְוָה גם ברגעים האפלים ביותר.

גדעון לפיד, יליד 1942, מחזאי ופסיכולוג חינוכי, תושב רמת השרון. עוד יצאו לאור בהוצאת "ספרי ניב", המחזות הבאים: הפולשים, במה של וידוי, השורדים (2021). בהוצאת גוונים יצאו המחזות הבאים: משחק מטורף, סוף הניגון, קול קורא מעבר לדלת (2007). חוזה עם השטן, המעגל האנושי, שעת אמת (2011). המסכה, המפלט, הנרדף (2016).

"האם יש מקקים בישראל? האם יש בישראל מקקים?… קודם ישראל ואחר כך מקקים, או אולי קודם מקקים ואחר כך ישראל?… אבוד. אין לזכור. לא יכול. אולי בכלל לא שאלה, אלא אמרה?… מקקים… ישראל… ולמה לא שאלה אם יש פילים בישראל? או נמרים?…"

יש משפטים שלא יוצאים לך מהראש חיים שלמים. בשבתו באנגליה, פנתה אל נסים אלוני אישה ששאלה אותו Are there any cockroaches in Israel? והשאלה הזאת נכנסה לו לראש ולא יצאה, כאילו בה מתמצה שאלת היהודים בגלות ובארץ ישראל, "ארץ חדשה למחזה-תוגה עתיק". המקקים האלה נכרכו בדמיונו עם האיש בעל שני הגבנונים – הישראלי והיהודי – המציג לראווה את סבלו על בימות העולם.

במרוצת השנים כתב אלוני קובץ סיפורים, בעל הגבנון הכפול, (שכלל סיפור בשם המקקים, שנקראו בגרסה מוקדמת "ז'וקים"). רק סיפור אחד, זה שמסיים את הקובץ, פורסם בימי חייו בכתב-העת פרוזה. הוא כתב באותו נושא גם תסכית רדיו שננטש באמצע כתיבתו, וניסה ב-1987 להעלות את המחזה האם יש מקקים בישראל? בתיאטרון "הבימה", אך אחרי 7 חודשי חזרות, ההצגה ננטשה, בצו ההנהלה. אלוני, שהיה כותב תוך כדי חזרות, השלים שלוש מערכות מתוך חמש מתוכננות. סיפורים, תסכית, מחזה – תמיד נעצר באותו מקום ממנו לא יכול היה להמשיך ולעמוד על פתרון החידה.

נסים אלוני מת מבלי שהביא את המחזה לבמה, והשאיר אחריו גרסאות וטיוטות רבות. למעלה מעשרים שנים אחרי מותו, עלתה על הבמה הצגה בבימוי מרט פרחומובסקי, שהתקין, יחד עם העורך הקבוע של מחזותיו של אלוני, דורי פרנס, גרסה מקוצרת. זו הועלתה כקריאה מבוימת בתיאטרון הקאמרי בשנת 2018, וכהפקה מלאה בתיאטרון הבימה בשנת 2021.

הספר הזה מנסה לפרוש את כל פיסותיה של חידת המקקים. הוא כולל נוסח מלא ומורחב של המחזה, את סיפורי בעל הגבנון הכפול שהצלחנו למצוא בארכיון, קטעים מתסכית הרדיו (או כפי שקרא לו המחבר "הגדת-רדיו"), הסיפור המוקדם בחזרה מן העיר שכולל מוטיבים שיחזרו אחר כך במחזור המקקים, עדויות מזמן אמת וגם כמה הצעות פרשניות מאת רקפת א. ידידיה.

הספר הופק בסיוע קרן רבינוביץ לאמנויות ת"א (ע"ר).

סאפפו – המשוררת הלירית בת האי לסבוס היוותה לא רק מרכז רוחני וספרותי ליוון כולה, אלא היתה גם לוחמת אמיצה על עקרונותיה, שאילולא כך, לא היתה מוגלית, פעם ועוד, מעירה ומארצה.

במשך אלפי שנים טרחו השלטונות הגבריים – כולל הכנסייה הקתולית בימי הביניים – להכחיד כל זכר לה ולעבודתה ורק שיר אחד ממאות שיריה שרד.

במלאת 400 שנה להולדתו של גאון הקומדיה הצרפתי מולייר, אנו גאות וגאים להגיש אסופה של ארבעה ממחזותיו הידועים ביותר, בתרגומים רעננים ועטורי שבחים המפיחים בהם רוח וחיוניות ומאפשרים לקהל בן ימינו היכרות מחודשת עימם.

מולייר חלם לכתוב טרגדיות, אבל דווקא כשזנח את ה״גדול מהחיים״ ובחר לעסוק בפחדים ובמאוויים האנושיים הבסיסיים ביותר התגלה כישרונו הנדיר, שאִפשר לו לכתוב קומדיות אלמותיות בקול ייחודי המשלב הומור, ביקורת, ולא פחות חשוב – חמלה ואהבת אדם.

באסופה זו מובאים המחזות בית ספר לנשים, טרטיף, הקמצן והחולה המדומה. מולייר עוסק בהם בחרדה גברית שמביאה לטיפוח בורות נשית ולהדרת נשים מהמרחב הציבורי (בית ספר לנשים); בשרלטנים המנצלים בשם הדת את הצורך הבסיסי של האדם באמונה (טרטיף); בניסיון הנואש להיאחז בחומר בשל אובדן השליטה בחיים ובצל החשש מזִקנה ובדידות (הקמצן); בהיפוכונדריה והאלהת רופאים בגלל הפחד ממחלות וממוות (החולה המדומה).

תרגומיו של אלי ביז'אווי, מבכירי מתרגמי התיאטרון בימינו, זכו בפרסים רבים, והם נלמדים בבתי הספר ובאוניברסיטאות.

"בתרגומיו לקומדיות הקלסיות, מצליח ביז'אווי להפיח מפי הדמויות עברית מגוונת, מסולסלת, מבודחת, מודעת לעצמה, חגיגה לשונית של דיוק ושל צבע." - מנימוקי השופטים בפרס רוזנבלום לאמנויות הבמה 2020.

המחזה "עוץ לי גוץ לי" מאת אברהם שלונסקי נכתב בשנת 1965, והוא מבוסס על מעשייה של האחים גרים בשם "רומפלשטילצכן". "עוץ לי גוץ לי" עובד למחזמר ונחשב להצגת ילדים מופתית המוצגת בתיאטרון הקאמרי קרוב לשישה עשורים. שלונסקי הפך את המעשייה האכזרית למחזה מלא אופטימיות, הומור ושמחת חיים.

ספרה החדש של חגית הלפרין מציג פרשנות חדשנית ומקורית למחזה; הוא מגלה שניתן לקרוא את "עוץ לי גוץ" לא רק כמחזה לילדים אלא גם כמחזה שנון, חכם ועמוק הפונה לקהל המבוגרים. הספר בוחן את הקישורים שנבנו בין "עוץ לי גוץ לי" לסיפור גן העדן שבספר "בראשית", לסיפור הישועה של מגילת אסתר ולאקטואליה של התקופה שבה הנהיג ראש הממשלה דוד בן גוריון את המדינה. כמו כן, הספר בוחן את מקומו של המחזה ביחס ליצירתו הענפה של שלונסקי לילדים ולמבוגרים. במיוחד מושם דגש על המקום החשוב שתופסים בעולמו של שלונסקי השקפת העולם המאגית, הכישוף, הנס, החידה והסוד. המחברת עומדת על קסמיה של הלשון המכשפת ב"עוץ לי גוץ לי": לשון הרוויה חריזה עשירה, פתגמים, חידודי לשון וחידושי מלים, ויש לה תפקיד חשוב בבריאת עולמה של האגדה.

בדומה לשֵדון עוץ לי גוץ לי שידע להפוך קש לזהב, שלונסקי ראה בסופר המוכשר אלכימאי אשר הופך את המלים לזהב. אפשר לומר שב"עוץ לי גוץ לי" הצליח שלונסקי להפוך את המעשייה של האחים גרים לזהב-אמת, למחזה עשיר ורב-גוונים, מחזה מרהיב ומושך לב.

פרופ' חגית הלפרין ניהלה את ארכיוני הסופרים של מרכז קיפ לחקר הספרות והתרבות העברית, אוניברסיטת תל אביב; מרצה בלימודי התואר השני במדעי הרוח במכללת סמינר הקיבוצים. מחקריה מתמקדים בעיקר בסופרים אברהם שלונסקי ואלכסנדר פן, ובסופרי דור תש"ח. בין ספריה: "צבע החיים: חייו ויצירתו של אלכסנדר פן" (2007); "המאסטרו: חייו ויצירתו של אברהם שלונסקי" (2010) ו"הבריחה מן הארמון המכושף: שלונסקי וסופרי דור תש"ח" (2021).

"מה אם הייתי יכול להיות מישהו אחר?" שואל התו סול את השעון בסיום ההצגה סיפורו של סול. כבר זמן רב שסול חולם על חיים אחרים, אך האם אפשר להיות 'מישהו אחר'? סול דיאז, תו בעל שתי זהויות, מאמין שכן. הוא מספר לסול על הארץ ההפוכה, מקום בו כל אחד יכול להפוך למי שירצה.

דרך חלון אחורי של קלעי תיאטרון צולל סול אל עולם שבו דבר אינו כפי שהוא נראה: ורד שהפך לקקטוס, שמש שהיא ירח, איש שמעולם לא סיים משפט, פרצוף שחי במראה ובמערה, הם רק חלק מהישויות הנפלאות ויוצאות הדופן המאכלסות ספר חדשני זה שאין לו תקדים בספרות העברית, והוא ממשיך דרכה של מסורת ספרותית קלאסית־פנטסטית ברוח "אליס בארץ הפלאות" ו"הנסיך הקטן".

שחר גבאי, סופר, מוזיקאי ואיש תיאטרון, הביא את יכולותיו הרבות והמגוונות בספר הזה לכדי יצירה שהיא מלאכת מחשבת מהנה ומרתקת. ביד אמונה, מושחזת ומלאת הומור, ביצירתיות ובכישרון, העמיד גבאי עולם עשיר ופיוטי המטשטש את קו הגבול העובר בין ילדות לבגרות ובין מציאות לחלום. לנו הקוראים הוא מעניק ילדות שנייה ופגישה מאוחרת עם שאלות גדולות ששכחנו לשאול על זהות בעידן של טריפת מערכות, על סדרי הקיום ועל יומנו בתוכם.

סיפורו של סול הוצג לראשונה כמחזה אופרה לילדים, והוא מובא כאן בלוויית לחניו של המוסיקאי שאול בוסתן ואיוריו של האמן שלמה הר־פז. השלושה חברו יחד בקפידה ובמחשבה כדי להעמיד יצירה רבת מימדים זו, הפותחת בפני הקורא גם צוהר להבנת עולם המוסיקה על מונחיו וחוקיו. 

אדיפוס המלך הוא אחד המחזות הנפלאים ביותר שנכתבו אי־פעם, ומבחינה מבנית, אחד המושלמים שבהם. זהו סיפורו של אדם החותר אל האמת בכל מאודו, וכל זאת לעיני הצופים היודעים מן הרגע הראשון לאן האמת הזאת תוביל.

למעלה מאלפיים וארבע מאות שנים עברו מאז שסופוקלס כתב את אדיפוס המלך באתונה שהמציאה את התיאטרון דור או שניים לפניו, והמחזה תקף היום לא פחות מכפי שהיה אז. וככל הנראה הוא יהיה תקף כל עוד יהיו בני אדם בעולם.

התרגום החדש המוגש כאן לקורא מדגיש את הצד הדרמטי של המחזה ואת העובדה שבסופו של דבר מדובר בטקסט שיועד לבמה.

כבר מאה שנים מוצגות הקומדיות של מולייר על במות עבריות, עד שקל לשכוח שהמילים שאנחנו קוראים ושומעים אינן באמת של מולייר, אלא של מתרגמיו: נתן אלתרמן, אברהם שלונסקי, שאול טשרניחובסקי, לאה גולדברג, אהוד מנור, נסים אלוני, יהושע סובול, אלי ביז׳אווי ועוד. גדולי הספרות, השירה והתיאטרון העבריים תרגמו את מולייר שוב ושוב, כל אחד באופן שונה, ולעיתים גם מקורי ומפתיע.

הרפתקאות מולייר בשפת הקודש הוא מסע מרתק אל התווך שמחבר, אך גם מפריד, בינינו לבין היצירה בלשונות זרות: התרגום. הספר מיועד לכל מי שרוצה להתוודע לדרכים שבהן יצירה ספרותית ותיאטרונית מועברת משפה לשפה, מתקופה לתקופה, מתרבות לתרבות. כמו מחזה אופייני של מולייר, אף הוא בנוי מחמש מערכות. כל מערכה בוחנת את קורפוס התרגומים מזווית אחרת של תורת התרגום, מסבירה בבהירות מונחי יסוד תיאורטיים, מציעה מונחים חדשים ומאתגרת את הדעות המקובלות במחקר. כיצד מתרגמים מונחים ייחודיים לתרבותם ולתקופתם? איך משתנות מוסכמות התרגום מתקופה לתקופה? ובאיזו מידה משפיעים התרגומים הקודמים על המאוחרים? בין מערכה למערכה בספר מפרידים קטעי ביניים המתמקדים בדוגמאות ספציפיות כמו הפזמון שהוסיף שלונסקי לטרטיף, מסיה דה לה סושּ שהפך אצל ביז׳אווי למסיה דה לה ניַידֵי, הלטינית שאלתרמן תרגם לארמית, ואפילו גלגוליו העבריים של ״אוףּ!״ קטן אחד שנושא על כתפיו משמעות דרמטית גדולה.

סילְוָאן (سلوان) היא שכונה במזרח ירושלים, שבה מתגוררים כיום כ-50,000 פלסטינים וכ-500 מתנחלים. לאורך השנים, השתלטו עמותות ימין על נכסים בסילוואן ואכלסו אותם מחדש במשפחות יהודיות ובישיבות. משנות ה-70 מנהלת עמותת אלע"ד את הפרויקט הארכיאולוגי "עיר דוד", במסגרתו מתבצעות חפירות ונחפרות מנהרות תחת בתי התושבים. עד כה לא נמצאה כל עדות ארכיאולוגית המעידה על שהותו של דוד המלך באזור זה. חבורת השחקנים והשחקניות, יהודים וערבים, בהנהגתם של הבמאים סיני פתר וחן אלון, התכנסה כדי להעלות מחזה העוסק במצב בסילוואן. לאחר תחקיר עמוק וסיורים בשכונה, נוצרו מפגשי אימפרוביזציה בהם העלו השחקנים את רשמיהם מהמקום ומהדמויות שפגשו. על סמך מפגשים אלו, רקחה המחזאית עלמה גניהר דרמה מרתקת בעברית ובערבית, שמפליאה להציג את המצב הבלתי-אפשרי בשכונה ומעניקה טיפול רגיש ואמפתי לכל הדמויות, לכל צד בסכסוך. את המחזה מעבה בימוי חכם שמעביר את הקהל בכמה מקומות התרחשות ומאפשר לחלק מהשחקנים לגלם שתי דמויות, שהאינטראקציה ביניהן יוצרת עוד רובד של מורכבות במחזה לא פשוט מלכתחילה.
המחזה זכה בפרסי "קיפוד הזהב" של תיאטרון הפרינג' הישראלי 2015 בקטגוריות הצגת השנה, שחקן המשנה (ג'ורג' אסכנדר) ושחקנית המשנה (סמירה סרייה) והיה מועמד גם בקטגוריית מחזאי השנה (עלמה גניהר).
בספר שלפניכם כלולים מאמר מקדים מאת שמעון לוי וראיון שערכה לילך ובר עם הבמאי סיני פתר. בספר משובצות 12 תמונות מההצגה הטווס מסילוואן ומאחורי הקלעים, שצילם דוד קפלן.

מה היית עושה אם יום אחד סבא שלך, שמת לפני כמה שנים, היה מופיע בחייך דרך כל מיני אנשים שאתה מכיר ודרך כאלה שפגשת באופן אקראי ומבקש ממך לשנות איזו עובדה בספר על מלחמת העולם השנייה שעומד להתפרסם? לגור קורן זה קרה. סבא שלו חזר (באופן מטאפיזי…) ושלח אותו למשימה שמתחילה בהברחת חמישה קילו סוכר…
האם אמת או בדיה? בקומדיה המוקומנטרית המטורפת חמישה קילו סוכר, אנו שותפים למסע שמתחיל בעיר האוקראינית ביאליסטוק, מגיע לבית ספר "עתידים" בחולון, וממשיך בכיכר דיזינגוף, מסע שבו המספר, כלומר הדמות הראשית, כלומר גור קורן עצמו בתפקיד עצמו, פוגש מגוון דמויות, שבכל אחת מהן צץ סבו לכמה רגעים: הומלס, מלצרית בבית קפה, מנהלת בית ספר, תלמידה סוררת, שחקן מובטל חובב חשיש, הילרית אוולין ברדה, זונה בגן מאיר, נהג מונית חובב ספרות גבוהה וגם יועד ריבה, הומוסקסואל, מרצה להיסטוריה ונכדו של שותפו להברחה של הסב, זה שכתב את הספר על אותה הברחה, הספר שממנו שמו של הסב עומד להיות נפקד.
האם יצליח גור במשימה ומה הוא יהיה מוכן להקריב כדי למנוע עוול היסטורי לסבו מבשרו, כדי לדאוג להנצחת חלקו באותו מעשה?

בספר שלפניכם כלולים בנוסף לטקסט המחזה השלם גם חמישה פרסומים שהופיעו בעיתונות בסמיכות להעלאת המחזה בתיאטרון גשר בשנת 2009: ביקורות מאת רון שוורץ (גלובס), מרט פרחומובסקי (טיים אאוט), שרית פוקס (מעריב), איתן בר-יוסף (עכבר העיר) וראיון עם כלנית בר-און (אתר 'מרתה יודעת'). בספר כלולים גם 5 צילומים מההפקה, שצילם גדי דגון. הספר מוקדש לזכרו של גדי דגון שנפטר בעת העבודה על הספר.

מיסטיקה יהודית, גירוש שדים ופולקלור יהודי חברו יחד במחזה שהפך לאחת היצירות הקנוניות של יהדות אירופה. הדיבוק, או בשמו המקורי בין שני עולמות (ביידיש: דער דיבוק, צווישן צווי וועלטן), מספר את סיפורו של חנן שנפטר כתוצאה משברון לב לאחר שהתברר לו שאהובתו לאה תינשא לבחור אחר ששמו מנשה. לאחר שחנן נפטר, נשמתו נאחזת כדיבוק בגופה של לאה.
המחזה נכתב ב-1914 על ידי ש. אנ-סקי (שם העט של שלמה זיינביל רפופורט, 1863-1920) ביידיש והועלה על הבמה לראשונה ביידיש ב-1920 על ידי הלהקה הווילנאית בוורשה.
לכתיבת המחזה קדם מחקר "אנתרופולוגי" שערך המחבר ב-1912 במסגרת "המשלחת האתנוגרפית" בווהלין. חברי המשלחת יצאו לעיירות יהודיות, ליקטו מעשיות, אגדות וסיפורים וספגו מהווי החיים היהודי. גולת הכותרת היתה גילוי צדיק הדיבוקים.
ב-1922, הועלה המחזה לראשונה בעברית, בתרגומו של חיים נחמן ביאליק, המובא לכם כאן, בתיאטרון "הבימה" במוסקבה, בבימויו של יבגני וכטנגוב (1883-1922). ההצגה זכתה להצלחה גדולה וסללה את הדרך לתיאטרון הצעיר והחדשני. בלטה בה השחקנית חנה רובינא, ששיחקה בתפקיד הכלה לאה רדופת הדיבוק. על דמותה בהצגה זו התבסס ברבות השנים הלוגו של התיאטרון, שבמשך שנים רבות היה נערה לבושה שמלה לבנה עם שתי צמות ארוכות.
מאז ועד היום הועלה המחזה פעמים רבות בישראל ובעולם כולו ונוצרו לו גרסאות רבות נוספות במדיה אחרים, כמו ריקוד, אופרה וקולנוע.

חדר בבניין נטוש בלונדון. מירי מגיעה לאודישן לתפקיד בסרט. מוטי מגיע במיוחד מישראל כדי להופיע בפני ועדת קבלה לבית ספר לאמנות. ההמתנה מתארכת, אבל אף אחד לא מגיע לקרוא להם. החדר ריק מלבד מיטת יחיד ורמקול שמשמיע קולות שונים ומשונים. הקולות מפעילים את מירי ומוטי ומשפיעים עליהם. הם מתחילים לחשוד שבמקום שלא מתקיימים אודישנים ושלא פועלת בו ועדת קבלה. המתח והחששות בנוגע להימצאותם יחד בחדר המסתורי גוברים, כשהם מתוודעים זה לסיפורה של זו.
האם הם בניסוי פסיכולוגי? האם הם בני ערובה של טרוריסטים? או שאולי הגורל, או אפילו אלוהים בכבודו ובעצמו, בחרו להפגיש ביניהם? במהלך השהות המשותפת בחדר ועד לסוף המפתיע, הם לומדים משהו על עצמם, מגלים אחד את השנייה ואולי אפילו מתאהבים…
לקראת הסוף, מצטרפת דמות שלישית ויוצרת את סופו המפתיע של המחזה.

בספר כלולים בנוסף למחזה עצמו גם מאמרים מקדימים מאת הבימאית מלכה מרין, ליאורה שכטמן-בנימין וקארין אביבי ומשובצות בו 7 תמונות מההצגה.
מיכל בלומנפלד היתה מועמדת בקטגוריית מחזאי השנה על המחזה "קולות" בפרס "קיפוד הזהב" של תיאטרון הפרינג' הישראלי 2015.

שני חולים משותקים בתרדמת שוכבים בבית חולים שיקומי ומחוברים למכונות החייאה. הרופא מנסה למצוא פריצת דרך בחקר הבעיה הרפואית שלהם. החולה המשותק עמוס, שיכול למצמץ בלבד, שואף להכתיב את ספר זיכרונותיו ואילו שותפו לחדר, פיני, שאינו רוצה לשקוע בעולם הדמיון שלו, מגלה שיש לו "יכולות טלפתיות" ומטריד את עמוס עם תוכניות בריחה מטורפות. הרעיון האבסורדי "לברוח" במצב זה הופך לדרמה פיוטית.

אלא שאנו לא בעולם האמיתי ולכן, לנו, הצופים, או הקוראים, ניתנה הפריבילגיה להיות עדים לתקשורת בין עמוס ופיני, במה שיוצר רבדים שונים, מתנגדים ומשלימים, של קשר בין הדמויות לבין עצמן ובין הדמויות השונות לקהל, בין תקשורת אמיתית ותקשורת מדומיינת. בעצם, נדמה שחוסר הקומוניקציה היחיד קיים דווקא בין דמויות שלכאורה יכולות לתקשר זו עם זו ללא כל בעיה.

רבדי התקשורת או חוסר התקשורת השונים, שבנה בכישרון המחזאי ארז מירנץ, יוצרים עימותים בלתי פוסקים בין גישות או תפיסות מנוגדות בצורות שונות של הבעה ובכך מאפשרים לבחון סוגיות מורכבות רבות בצורה מעמיקה, לא רק כשלעצמן, אלא גם ביחסי גומלין עם הסוגיות האחרות המרפררות אליהן. הביו-אתיקה, ובתוקף כך גם זכויות החולה, מעומתת למשל עם הרצון לתהילת עולם של חוקרים, עם הסקרנות האנושית, עם האהבה, עם התסכולים ועם המיסטיקה. המדע מעומת עם האהבה – מי משניהם אמור לקבוע את הטיפול בחולים, הכוח הגברי הלוגי – עם הכוח הנשי המיסטי מחד, או הרחום מאידך, מידת הרחמים עם המוות.

"כוהנת מין" הינו ספר שכתוב כמחזה, מתנסח בדיאלוגים כנים, משעשעים ונוקבים, ובזה ייחודו וכוחו. הספר נכתב על סמך מחקר שערכה המחברת חמוטל גורן - מנחת סדנאות כתיבה, מטפלת בהבעה וביצירה (דרמה תרפיה) ובעלת תואר ראשון בתיאטרון ובפילוסופיה - בקרב נשים רבות ויחסן לחוויה של מבחן הסקס, שהן חלק ממנו מחוסר ברירה, לחץ חברתי ופחד הבדידות. רבות חושבות שזו נורמה שיש לשנותה. סוג של הזניית הגוף מתוך כורח מציאות. גבולות שהשתבשו. המחזה הזה רוצה לומר: נשים ראויות ליחס אחר. מותר להן לערער על מוסכמות ועל ציפיות חברתיות, שאינן נכונות עבורן ושאינן מכבדות אותן."