מבוא1
המחזות שהופקו ביוון העתיקה מתארים חברה שחבר מושבעים היה חלק בלתי נפרד ממערכת המשפט שלה. לצד זאת מילאו האלים תפקיד של מאשימים, שופטים ומוציאים להורג, והכול כרצונם. בפרומתאוס הכבול מאת אייסכילוס (480 לפנה"ס), זאוס, מלך האולימפוס, כובל את פרומתאוס הטיטאן לסלע אדירים כי "הרי את פרחך, האש יוצרת-כול, גנב למען בני-תמותה". כשפרומתאוס ממשיך להתריס וטוען שהוא פעל לטובת האנושות, זאוס משחרר את כלי האדירים שלו, הברק, ושולח את פרומתאוס אל הדס.
במחזה אורסטיאה (458 לפנה"ס) מאת אייסכילוס יש חבר מושבעים ובו עשרה אנשים. הם יושבים בקדמת הבמה כשגבם לקהל ומקשיבים לטיעונים המועלים בין אורסטס לבין אלות הנקם (אריניות, פוריות) שמונו בידי האלים כאלות נקם, נוקמות הפשע. אורסטס מסביר שהרג את אימו, קליטמנסטרה, מפני שרצחה את בעלה, אביו, המלך אגממנון. אלות הנקם מעידות שהן רדפו את אורסטס ללא לאות עד שהצליחו לסגור עליו במקדשו של אפולו בדלפי. ההצבעה של חבר המושבעים נעשתה על־ידי הטלת חרסים לכדי הצבעה. החרסים נספרו, ומספר החרסים השחורים היה זהה למספר הלבנים. אתנה, אלת המלחמה והחוכמה, הפעילה את זכותה להכריע את הכף וזיכתה את אורסטס. בהמשך אתנה משקיטה את חמתן של אלות הנקם.
באיאס מאת סופוקלס (444 לפנה"ס), גיבור יווני במלחמת טרויה, המוצג כקורבן לגאוות-יתר, הוא הדמות המרכזית. עם מותו של אכילס, איאס מתחרה עם אודיסאוס (מצביא בצבא) על הזכות לרשת את נשקו של אכילס. מי שיזכה בו יוכר כגיבור הגדול ביותר. מצביאי הצבא הבכירים, אגממנון ומנלאוס, מעניקים את הנשק לאודיסאוס. איאס הזועם מחבל תחבולות נקם וזומם להרוג את אגממנון ואת מנלאוס בשנתם. אתנה, אלת החוכמה, המלחמה, האומנות והצדק, מתערבת ברגע האחרון. היא מתעתעת באיאס כך שיאמין שהצאן שהיוונים לכדו בפשיטות הם המטרות שבהן רצה לפגוע. הוא מענה אותם – "בקר, צאן" – ואז שוחט אותם לקול צהלת החיילים. כשאיאס מתעשת וחוזר לעצמו הוא מבין שהתרגיל שאתנה עשתה לו הותיר אותו "מוטל כך בקלון", והוא נופל על חרבו.
המחזה הבקכות מאת אוריפידס (405 לפנה"ס) פותח עם פנתאוס, המלך הצעיר של תביי, שמבטל את הפולחן המסורתי שבו סוגדים לדיוניסוס, אל היין. דיוניסוס נשבע לנקמת דם. הוא מתחפש למנהיג הבקכות בן תמותה, משתלב בקבוצת נשים שנאספו על הר קיתירון ומסית אותן "לפרוע את שערן על כתפיהן". בהשפעת דיוניסוס, הנשים מתקיפות לפתע עדר בקר שליחכו דשאים ומשסעות אותם לגזרים במו ידיהן. לאחר מכן הן יורדות מן ההר, פוגעות קשות בשומרים ומקיפות את המלך פנתאוס. מדיווחו של שליח עולה התיאור הבא: "קרעה בשרו אוטונאה וההמון תקפו גם הן. וכל אחת מהן ביד נוטפת דם עשתה את בשר פנתאוס לכדור-משחק".
בנימה קלילה יותר לקח על עצמו המחזאי הקומי אריסטופנס לשלח חיצים סטיריים במוסדות ובאנשים מורמים מעם של אותה התקופה. עיקר הלעג שלו הופנה אל מערכת המשפט באתונה ואל בתי המשפט שלה. הדמויות הראשיות במחזה צרעות (422 לפנה"ס) הן אב, פילוקלאון (אוהב קלאון), שיש לו אובססיה להיות חלק מחבר מושבעים ושעושה זאת על בסיס יום-יומי. לעומתו, בנו אנטיקלאון (שונא קלאון) מנסה להשאיר את הזקן בבית. הוא סוגר את הדלתות על מנעול וממנה את עבדי הבית לשמור עליו. ההומור נובע ברובו מהתחבולות הנכלוליות שעושה פילוקלאון כדי לרמות את שומריו. הוא בורח דרך הארובה, משתלשל מחבל ונצמד לבטנו של חמור, אך כל התחבולות עולות בתוהו.
המחזה חג הנשים מאת אריטסטופנס (413 לפנה"ס) מתרחש במהלך חג דתי על טהרת הנשים (תסמופוריה), שנחגג פעם בשנה לכבוד דמטר, אלת התבואה והפוריות. המחזה הוא פרודיה סטירית על הטרגדיות של אוריפידס. אוריפידס שומע שהנשים (אשר תיאוריו השליליים על המין הנשי גורמים להן לעוגמת נפש) מתעתדות לנהל משפט נגדו ולגזור עליו גזר דין מוות. אוריפידס משכנע את חותנו, מנסילוחוס, להסתנן אל חגיגות הנשים מחופש לאישה ולדבר בשבחו. שומר ערני מזהה אותו למרות התחפושת, ומנסילוחוס מוצא את עצמו מוקף בחבורת נשים זועמות. הדבר מוביל לסדרת סצנות הומוריסטיות שבהן אוריפידס, בנסותו להציל את חותנו, נכנס ויוצא מחופש למגוון דמויות ממחזותיו.
נוסף על הכוח לדון לחיים או למוות שהחזיקו בידיהם האלים, יכלו גם מלכים לשלוט בגורלות נתיניהם. פעמים רבות היה גורלם רע ומר, כפי שהודגם במחזות שהוצגו ביוון העתיקה, ברומא העתיקה, בימי הביניים וגם בהמשך. הדמות הראשית במחזה אנטיגונה מאת סופוקלס (422 לפנה"ס) היא נסיכה בתביי שיצאה נגד הצו של המלך קריאון ובחסות החשכה קברה את אחיה המורד שמת בשדה הקרב וגופתו הייתה טרף לחיות בר. קריאון דן את אנטיגונה להיקבר בעודה בחיים בבור כלא ואינו מבין שבנו, הימון, מאהבה של אנטיגונה, יצטרף אליה. הימון מגיע לבור ומוצא את אהובתו תלויה מצווארה ("והנה שם למטה הנערה בקשרי הצעיף סביב צווארה הדוקה הייתה ותיחנק ותמות"). הוא נופל על חרבו ותוקע אותה עמוק בגופו. שליח ממהר לארמון עם הידיעה על מותם של אנטיגונה והימון.
מאות בשנים המשיכו מלכים לקבוע את גורלם של נתיניהם. במחזה הורדוס הגדול מאת מי שכונה באנגליה "מאסטר ווייקפילד" (1554–1576 לספירה) בודקים יועציו של הורדוס מלך יהודה בכתבים וחוזים שבעתיד יקום מלך בבית לחם. הורדוס שולח את אביריו החמושים לבית לחם ובידיהם צו המורה לשחוט את כל הבנים בני שנתיים ומטה. הגיבור במחזה חיי כנבוזי, מלך פרס (אנגליה, 1561 לספירה) מאת תומס פרסטון שותה כמה משקאות, וכדי להוכיח שהוא עדיין יציב, הוא מכוון חץ היישר לליבו של ילד, יורה בו ועוקר את ליבו. במחזהו של כריסטופר מרלו אדוארד השני (אנגליה, 1592 לספירה) מעצבנת את המלך העובדה שאצילים רצחו את מאהבו, וכנקמה הוא מוציא להורג שניים מיועציו. כמה ממלכיו של ויליאם שייקספיר העסיקו רוצחים שכירים שיבצעו את הוראותיהם.
בתיאטרון הספרדי במאה ה-17 הוצגו ראשי כפרים כדמויות שעל פי חוק הן שהוציאו להורג רשעים שפלים. המחזה מעין-הכבשים מאת לופה דה וגה (Fuente Ovejuna, 1614 לספירה) מבוסס על סיפור אמיתי שמתייחס לתקופה שבה הודות לסמכות השיפוטית של ראש הכפר-שופט השלום, התאגדו הכפריים של פואנטה-אובחואנה לעשות שפטים במושל צבאי עריץ. מחזהו של פדרו קלדרון ראש הכפר סלמאה (1643 לספירה) מספר על אונס ברוטלי ועל נקמה שהולכת ומסלימה עד לשבירת מפרקתו של קפטן אכזרי בתא כלא.
לורד ביירון מעלה פירוש משלו לרצח הראשון בעולם במחזהו הפואטי קַיִן (1821). בארצות הברית מבטא ג'ון אוגוסטוס סטון סימפתיה לאינדיאנים במחזהו מטמורה, או אחרון שבט הוומפנואג (1829). השבטים הכבושים חיו את חייהם ומתו תחת מושלים קולוניאליסטים שהיו אחראים לגורלם.
סוזן שחורת העין מאת דאגלס ג'רולד (1829) נמנה עם המחזות המצליחים ביותר של המאה ה-19. זו הייתה מלודרמה על עולמם של יורדי הים שהציגה את בית המשפט הצבאי במלוא תפארתו וטקסיותו. המחזאי הפורה אדוארד פיצ'בול ביסס את מחזהו ג'ונתן ברדפורד או הרצח בפונדק הדרכים (1833) על פשע אמיתי שקרה. בעליו התם של פונדק דרכים קטן הממוקם על הדרך בין לונדון לאוקספורד, הואשם ברצח אכזרי שבוצע בפונדק. ראיות נסיבתיות מכריעות הרשיעו אותו, ובחבר המושבעים פסקו "אשם" מבלי שעזבו את מקום מושבם! במחזהו של פיצבול, בדיוק כשהכול נדמה אבוד, הרוצח האמיתי מתוודה.
כללתי את התקציר של כמה מחזות שבהם חקירת העדים מובילה לפתרון ולסיום המעשה. אדיפוס המלך מאת סופוקלס (429 לפנה"ס), אשר נחשב ליצירת המופת של התיאטרון העתיק, הוא הסיפור הבלשי הראשון. המלך אדיפוס חוקר מהי הסיבה למגפה שעושה שמות בעיר תביי. עם חקירת העדים חושף אדיפוס צעד אחר צעד כיצד הביא למות אביו שלא ביודעין ונשא לאישה את אימו, יוקסטה מלכת תביי. אביו, שהיה זקן זעוף וכעוס, כמעט דרס אותו בכרכרתו. אדיפוס, שנחרד מן הגילוי הבלתי צפוי, עוקר לעצמו את שתי עיניו בסיכות שיער של יוקסטה.
השליח מליון מאת צ'ארלס ריד (1854) שאב השראה ממקרה אמיתי שכלל שוד ורצח בצרפת. המחזאי אִפשר לשחקן צ'ארלס קין לגלם שני תפקידים: האחד של ז'וזף לסורק, איש תם שמואשם בכמה רציחות שבוצעו תוך כדי שוד מרכבת דואר, והאחר של ז'ורז' דבוסק, הדומה לו כשתי טיפות מים (והוא העבריין האמיתי). האמת מתגלה בשיאה של חקירת-נגד מתמשכת שאותה מבצע שופט שלום.
במחזה טוסקה של המחזאי ויקטוריין סרדו (1887) מועלית חקירה תוך עינויים שבה מענה הברון הסדיסט, סקרפיה, אדם חף מפשע תוך שהוא מנסה לדלות ממנו מידע על מקום הימצאו של אסיר נמלט.
נוסף על כך כללתי כמה מחזות שבהם עורכי דין ושופטים מקבלים תפקיד חשוב בסצנה שאינה מתרחשת בבית המשפט. בסאטירה על רדיפת בצע, במחזה וולפונֶה (1606), עושה עורך הדין הקרוי וולטורֶה (באיטלקית אוכל הפגרים) כל שביכולתו כדי לרשת את הדמות הראשית, עשיר שחולה לכאורה במחלה קשה. וולטורֶה מביא לוולפונֶה מתנות יקרות ותובע את יריבו הנלחם על אותה ירושה תוך שהוא מאשימו בהאשמות שווא. בסופו של דבר האמת מתגלה, שוללים ממנו את רישיון עריכת הדין ומַגלים אותו מוונציה.
עורך הדין המושחת ז'אק פראן הוא דמות ראשית במחזה מסתרי פריז (1843). פראן הצטרף לארגון פשע סודי וביצע כמה עבירות קשות ובכללן ניסיון לרצח. ארצ'יבלד קרלייל הוא עורך דין שנשוי באושר לאיזבל ומתגורר באיסט לין (שזה שמו של המחזה משנת 1862). הם נופלים קורבן למזימותיו של אורח, סר פרנסיס לויסון. קרלייל מסתבך גם במקרה רצח תוך שהוא מנסה להוכיח את חפותו של החשוד העיקרי, שהוא בעצם אסיר נמלט.
כדי להשיג פרספקטיבה היסטורית כללתי בשלמותם אלמנטים שיכולים להיחשב לפוגעניים ולא צנזרתי סקסיזם, דעות גזעניות, קללות אנטישמיות או כל תוכן מבזה אחר. יש לראות את המחזות בהקשר ההיסטורי שלהם, כאשר כל אחד מהם הוא יצירת אומנות שעוצבה ברוח התקופה שבה נכתבה.
הערות
1 הציטוטים הם מתוך פרומתאוס הכבול, הוצאת שוקן 1994, מיוונית: אהרון שבתאי, הבקכות, הוצאת שוקן 1994, מיוונית: אהרון שבתאי. וכן מתוך טרגדיות נבחרות, הוצאת דביר 1955, מיוונית: אהרן קמינקא.
פרומתאוס הכבול
(תאריך לא ידוע, תאריך משוער 480 לפנה"ס)
אייסכילוס (יוון 525–456, לפנה"ס)2
במחזות של יוון העתיקה שעניינם פשיעה ופשעים, אלי האולימפוס שימשו תובעים, שופטים ומוציאים להורג של הנאשמים. זאוס הוא מי שדן את פרומתאוס הטיטאן והדמות הראשית במחזה פרומתאוס הכבול מאת אייסכילוס על כי "הרי את פרחך, האש יוצרת-כול, גנב למען בני-תמותה". פרומתאוס נגרר בידי קראטוס (כוח) וביה (אלימות) אל צוק סלעי בסקיתיה אשר בקווקז, שם הורה להם זאוס לכבול אותו לצוק. קרתוס כובל את זרועותיו של פרומתאוס בשלשלאות לצוק בהנאה סדיסטית. הוא מחורר את חזהו ביתד ברזל ומקיף את מותניו בשלשלות ברזל שמתחברות לרגליו באזיקים. באתונה העתיקה, הצוק במחזה נישא לגובה עצום ודמותו של פרומתאוס היטלטלה בגובה, מעל תא התזמורת. זה היה בוודאי מראה נורא. פרומתאוס, הכבול והבודד, קורא אל "רוחות קלות כנף", "זרמי הנהרות, שחוק משברי הים שאין לו קץ", "האדמה אם הברואים" ולבסוף "חוג שמש הצופה בכול" להיות עדים לכך שהוא, אל למחצה, סובל בעקבות מזימתו המרושעת של שליט האולימפוס. פרומתאוס, שלא איבד את עוז רוחו, עומד על כך שהוא חף מפשע ושהוא נענש על לא עוול בכפו בשל "אהבתו היתרה לבני האדם". פרומתאוס טוען שרק בזכותו ניצלו בני התמותה מקבורה בשאול של הדס.
אוקיינוס, טיטאן אף הוא ואל הים, מגיע על סוס מכונף ובעקבותיו בנותיו (שמשמשות מקהלה) כדי להביע ניחומים מתוך רגשות אהבה וקרבה. אוקיינוס מייעץ לפרומתאוס לגלות מידה של צניעות ולהתפייס עם זאוס. הוא מזהיר את פרומתאוס מכך שמילותיו הקשות והנוקבות עלולות להוביל לעונש חמור עוד יותר. פרומתאוס מתבצר בעמדתו ומסרב להצעתו של אוקיינוס לפנות לזאוס ולבקש רחמים. אוקיינוס עולה על סוסו ועוזב את המקום בצער.3
פרומתאוס מזכיר למקהלה שהוא זה שהוציא את האנושות מכוכים במערות חשוכות בכך שהמציא ולימד אותם על מספרים, על אותיות ומילים, על זריחתם ושקיעתם של כוכבים, על השימוש בכלי שיט, על ריפוי מחלות ועל שיטות להשגת עושר באמצעות כריית ברזל, נחושת, כסף וזהב. בהמשך הוא מקונן: "אלה המצאותיי למען בני אנוש, אך לעצמי איני מוצא שום תחבולה שתחלץ אותי מן המצוקה הזאת".
הרמס, שליח האלים, נכנס, ופרומתאוס מברכו בסרקסטיות: "אבל הנה צץ כאן שליחו, שמש כנוע של אותו עריץ צעיר".4 הרמס עונה בכנותו את פרומתאוס "גונב האש, פושע באלים שהעניק כבוד לבני חלוף". מתנהל בין שניהם דין ודברים, והרמס תובע ביהירות לדעת מי יהיה זה שביום מן הימים יאיים להדיח את זאוס. פרומתאוס אינו מגלה את הסוד ומייעץ להרמס: "הסתלק מכאן בדרך שבה הלכת, רוץ בחזרה, כי על שאלתך דבר לא אענה".5
הרמס יוצא. זאוס הזועם משחרר סופת רעמים וברקים, והמקהלה מתפזרת לכל עבר. ברק מכה בפרומתאוס ומוריד אותו אל מעמקי השאול בבטן האדמה.
***
פרומתאוס הכבול הוא המחזה הראשון בטרילוגיה של טרגדיות יווניות על "גנב האש" אשר הועלו באתונה במחצית המאה ה-5 לפנה"ס. הוא גם היחיד ששרד. חוקרים מודרניים מאמינים שבעקבות פרומתאוס הכבול עלה פרומתאוס המשוחרר ולבסוף פרומתאוס מביא האש. מקטעים ששרדו מתוך פרומתאוס המשוחרר עולה כי המקהלה במחזה זה היא קבוצה של טיטאנים שמגלים אהדה למצוקתו של חברם. בסופו של דבר, עם השלמת שתים-עשרה המטלות שלו, שחרר הרקולס את פרומתאוס והרג את הנשר שעינה אותו. מתוך הקטע היחיד ששרד מהמחזה פרומתאוס מביא האש עולה כי סוף-סוף הדמות הראשית ושליט האולימפוס מתפייסים וההרמוניה שבה לשלוט ביקום.
מאז המאה ה-19 היו כמה חוקרים שהטילו ספק בכך שאייסכילוס הוא אכן מי שכתב את מחזות פרומתאוס וציינו את התאריכים שבהם נכתבו. על פיהם, פרומתאוס הכבול מתוארך בטווח שבין 456-480 לפנה"ס, שנת מותו של אייסכילוס. לצד זאת אין ויכוח על מידת השפעתו של המחזה ושל גיבורו עז הרוח. בקומדיות של אריסטופנס הצפרדעים והציפורים יש התייחסויות לפרומתאוס הכבול וכך גם בטרגדיה אנדרומדה מאת אוריפידס. עשורים לאחר מכן כתב יוהן וולפגנג פון גתה שיר על הנושא כפי שעשו לורד ביירון, מילטון וזוג המשוררים רוברט ואליזבת בראונינג. פרסי ביש שלי כתב בשנת 1819 מחזה בשם פרומתאוס המשוחרר והשתמש בחומרים מתוך הטרגדיה המקורית של אייסכילוס.
בין התרגומים הקיימים של המחזה לאנגלית ישנה הגרסה משנת 1899 מאת פול אלמר מור וכן אחת של אדית המילטון, שהועלתה בניו יורק בשנת 1930. ויליאם ון מודי השתמש בנושא במחזהו משנת 1940, מביא האש. בשנות ה-20 וה-30 הועלה פרומתאוס הכבול בסירקיוז, סיציליה (1921), בדלפי, יוון (1927) ובבאת', אנגליה (1932). בארצות הברית הועלה המחזה באוניברסיטת ניו יורק (1930), בקולג' רנדולף מייקון (1934), בקולג' ולסלי (1936) ובאוניברסיטת ייל (1939).
בשנת 2013 קיבל המחזה חיים חדשים במרכז Call Arts לפרפורמנס והועלה בווילה גטי בפסיפיק פאליסיידס, קליפורניה, בתרגומו של המשורר ג'ואל אגי. הבמאי היה טרוויס פרסטון והעיצוב נעשה בידי אפרן דלגדילו ג'וניור. השחקן רון צ'פאס ג'ונס, שגילם את פרומתאוס, בילה את רוב רובו של הערב כבול לגלגל פלדה ששקל חמישה טונות, היה תלוי בגובה שעלה על שבעה מטרים והיה חלק מרכזי מן ההפקה.6 ב-29 באוגוסט 2013 עלתה ההצגה להרצה בת חודש.
בספר The Drama: Its History, Literature and Influence on Civilization נכתב: "תפיסה ודימויים במלוא הודם ועוצמתם. אין יצירה שהתעלתה על כך, אפילו לא יצירותיו של שייקספיר, מפני שזו עצם המהות של טרגדיה, זו רוחה באופן העמוק ביותר אשר מתגלה באווירה קודרת ביותר, מוטחת בכל העוצמה ומביאה כיליון".7
***
אייסכילוס נולד בשנת 525 לפנה"ס באלאוסיס, עיירה קטנה צפונית-מערבית לאתונה שנודעה בטקסים המיסטיים של עבודת האלה דמטר. משפחתו הייתה אמידה ומבוססת. בצעירותו עבד אייסכילוס בכרם של אביו, אופוריון. על פי האגדה התגלה דיוניסוס, אל היין והדרמה, בפני אייסכילוס בחלום והורה לו לכתוב טרגדיות. אייסכילוס הצעיר ציית. הוא בילה את רוב חייו באתונה, שם היה עד לשינויים הפוליטיים והחברתיים שהותירו את חותמם על כתיבתו. הבכורה של הטרגדיה הראשונה שכתב (אינו ידוע) הייתה בחגיגות דיוניסיה באתונה בשנת 499 לפנה"ס, כשהיה בן 26 בלבד. בשנת 484 לפנה"ס זכה אייסכילוס לראשונה בפרס ראשון בתחרות מחזות. במשך חייו זכה שלוש-עשרה פעמים במקום הראשון.8
אייסכילוס נלחם בפרסים שפלשו לאתונה ואיבד את אחיו סינג'יירוס בקרב האחרון. המחזה הפרסים (472 לפנה"ס) נסמך על ניסיונו האישי ובייחוד על הקרב בסלאמיס. סצנה זו (שמתרחשת בפרס) נפתחת בהגעתו של שליח שנושא עימו ידיעות על התבוסה המזעזעת של הפרסים בסלאמיס. הסצנה מסתיימת בקולות שבר וקינה בחצרו של חשיראש הראשון (Xerxes, קסרקסס). הקהל היווני שיבח את המחזה שזכה בפרס ראשון בחגיגות דיוניסיה. במחזה הפרסים ישנה הסצנה הראשונה אי פעם שבה מופיעות רוחות.
מתוך תשעים המחזות המוערכים של אייסכילוס שרדו שבעה. נוסף על פרומתאוס הכבול והפרסים ישנם המחזות הבאים: שבעה נגד תביי (467 לפנה"ס), שמתאר את הקרב בין שני בניו של אדיפוס מלך תביי, אטאוקלס ופוליניקס. שניהם אספו סביבם כוחות צבא כדי להילחם על הכתר ולבסוף הרגו זה את זה בקרב;9 מבקשות החסות (463 לפנה"ס), שהוא חלק מטטרלוגיה בנות דנאוס ומבוסס על המיתוס של חמישים בנותיו של דנאוס שנמלטו ממצרים כדי להימנע מנישואין עם בני הדוד שלהן, חמישים בניו של איגיפטוס; וגם הטרילוגיה שידועה בשם האורסטיאה, שמכילה את אגממנון, את נושאות הנסכים ואת האריניות (458 לפנה"ס), ובה הסאגה של בית אטראוס, על רצף הפשעים ועל הנקמה שמגיעה בעקבותיהם.
אייסכילוס עבר טקס כניסה למשתתפים במיסטריות אלאוסיס, פולחן לאלה דמטר, שהוקדש כנראה לצבירת ידע סודי. המשתתפים הושבעו שלא לגלות דבר על המיסטריות שלולא כן יומתו. עם זאת יש החושבים שאייסכילוס חשף את סודות הפולחן על הבמה. קהל זועם שצפה במחזה ניסה לסקול אותו באבנים, והוא נמלט אל מזבחו של דיוניסוס. כשלבסוף הועמד לדין על מעשיו, הוא טען שאינו יודע דבר על כך וזוכה.
בשנת 458 לפנה"ס נסע אייסכילוס לעיר גלה שבסיציליה, שם נשאר ושם נפטר כעבור שנתיים. מספרים כי מותו של אייסכילוס נגרם בידי נשר שחשב בטעות שראשו הקירח הוא אבן והטיל עליו צב, בניסיון לשבור את שריונו. במילים החקוקות על מצבתו של אייסכילוס אין זכר לתהילתו כמחזאי ומונצחים שם הישגיו הצבאיים בלבד. שני בניו של אייסכילוס, אופוריון ואיון, הלכו בעקבות אביהם והפכו למשוררים טרגיים נודעים.
לפני אייסכילוס היה נהוג להעמיד שחקן יחיד על הבמה שהגיש מונולוג ומקהלה לצידו שסיפקה פרשנות. אייסכילוס היה מי שהכניס לבמה שחקן שני ובכך אִפשר אינטראקציה. הוא נתן למקהלה להיות מעורבת בהתרחשות.10 בין יתר חידושיו, אייסכילוס (שהיה גם מנהל הבמה של עצמו) הגדיל את שטח הבמה, היה חלוץ בשימוש בתלבושות משוכללות והיה הראשון שהשתמש במסכי רקע ושעיצב את המסכות של השחקנים כך שהיו אקספרסיביות יותר.11 אין פלא שמרבים לכנותו אבי הטרגדיה.
פרסים: מתחילת 484 לפנה"ס והלאה לאורך חייו זכה אייסכילוס שלוש-עשרה פעמים במקום הראשון בחגיגות דיוניסיה באתונה.
הערות
2 הציטוטים בפרק הם מתוך פרומתאוס הכבול בהוצאת שוקן, מיוונית: אהרון שבתאי.
33 הגעתו של אוקיינוס ועזיבתו על סוס מכונף בוצעו הודות למתקן mechane: סוס מעופף.
4 במיתולוגיה היוונית שימש הרמס, בנו של זאוס ואל הגבולות, שליחם של שוכני האולימפוס. הרמס, שזמם מזימות מתוחכמות, נע בחופשיות בין העולמות של בני התמותה והאלים.
5 זאוס אינו מופיע במחזה, אולי בשל החוקים האוסרים הצגת אל עליון על הבמה. עם זאת יש לומר שממלאי מקומו (הפייסטוס המפחיד, קרתוס האלים, ביה הכוחני והרמס הצייתן הטוטלי) וכן ביטויי הפחד שמגלה המקהלה ושוטטות הטירוף של איו, מבהירים מעבר לכל ספק שזאוס הוא העריץ העליון ששולט באמצעות איומים, עונשים וחוקים משלו.
6 רון צ'פאס ג'ונס גילם שורה של דמויות אגדתיות עוד לפני ששיחק את פרומתאוס. אפשר להזכיר את אודיסאוס באיאס של סופוקלס, את פונטיוס פילטיס בימיו האחרונים של יהודה איש קריות מאת סטיבן אדלי ואת תפקידיו במחזות שייקספיריים: אותלו, ריצ'ארד השלישי, קאליבן בהסערה ואהרון המורי, הנוקם הדמוני בטיטוס אנדרוניקוס. ג'ונס זכה בפרס אובי לשנת 2007 על "מצוינות ניכרת בפרפורמנס" בהצגות אוף-ברודווי.
77 אלרד בייטס, כרך 1 (London: Historical Publishing Company 1906, 70-78).
8 שורשי הדרמה היוונית נטועים בחגיגות דתיות למען האלים, בייחוד לדיוניסוס. תחרויות דרמה הפכו לחלק מחגיגות דיוניסיה מדי אביב. פעמים רבות נכחו שלושה מחזאים כשכל אחד מהם מציג טטרלוגיה, שלושה מחזות שיש בהם סיפור מתמשך שלאחריו חיבור קצר יותר, קומי סאטירי.
9 המחזה שקיבל את השם השבעה הוא עיבוד למחזהו של אייסכילוס שבעה נגד תביי. העיבוד נעשה בידי The New York Theatre Workshop והפך לגרסה קומית של הטרגדיה היוונית. ויל פאאור כתב, ג'ו בוני ביים וביל ט' ג'ונס עשה את הכוריאוגרפיה. במחזה כיכבה גם מקהלה ששרה היפ הופ יווני וסיפרה על המאבק על הכתר בין שני בניו של אדיפוס, אטאוקלס ופוליניקס. ההצגה רצה בתיאטרון הסטודיו במנהטן, בתיאטרון Row בחודשים פברואר-מרץ 2006 ובתיאטרון לה ג'ולה, בלה ג'ולה קליפורניה, בפברואר-מרץ 2008.
10 בשנת 468 לפנה"ס העלה מחזאי הטרגדיות סופוקולס שחקן שלישי על הבמה.
11 השחקנים ביוון העתיקה היו כולם גברים. הם לבשו מסכות בד שכיסו את כל הראש. היה מרחק בין הבמה לבין הקהל (שמנה כ-17,000 צופים), ולכן סיפקו המסכות נראות גדולה יותר לשחקנים ושימשו כלי מתאים לסגנון המשחק המוגזם. המסכות אפשרו לשחקן גם למלא שניים או שלושה תפקידים וסייעו בהפיכת שחקן גבר לאישה, על פי התפקיד. נשים לא הורשו לשחק בתיאטרון.
הטטרלוגיה בנות דנאוס (463 לפנה"ס)
אייסכילוס (יוון, 525–456 לפנה"ס)12
הטטרלוגיה בנות דנאוס היא היצירה התיאטרלית הידועה הראשונה שמתארת טבח המוני שמקורו בקרב בין המינים. זוהי טרילוגיה של טרגדיות: המצרים, מבקשות החסות, בנות דנאוס ומחזה הסטיר אמימון. מבקשות החסות הוא היחיד ששרד, שאר המחזות אבדו במרוצת השנים. אייסכילוס מבסס את הטטרלוגיה שלו על מיתוס חמישים בנותיו של דנאוס אשר נמלטו ממצרים כדי לא להינשא לבני דודן, חמישים בניו של אייגיפטוס. כשתוכניתן מסוכלת, דנאוס ובנותיו מתכננים את רציחת החתנים בליל הכלולות כדי שהבנות ישמרו על בתוליהן ויימנעו מנישואים בתוך המשפחה.
היפרמנסטרה היא היחידה שהייתה מאוהבת ושחסה על חיי בעלה לינקאוס. מאחר שלא צייתה לאביה, היא מנודה ומואשמת בזיהום שפשה באדמה, ואילו דנאוס ו-49 בנותיו עומדים למשפט על רצח. האלה אפרודיטה מופיעה ומשיבה את הסדר על כנו בשם "הנישואים המקודשים בין שמיים לארץ". היפרמנסטרה ולינקאוס עומדים בראש שושלת מלכותית חדשה בארגוס והופכים לאבות אבותיהם של גיבורים כמו פרסאוס והרקולס.
המחזה שנותר, מבקשות החסות, מתרחש על חוף ים ליד ארגוס. יש שם תל שמייצג מקדש לאלים המקומיים. מעבר צר מוביל אל העיר ומעבר אחר אל הים. המקהלה שמורכבת מבנותיו של דנאוס נכנסת מכיוון הים, ואביהן פוסע אחריהן. דנאוס הולך למקדש וצופה לכיוון העיר. המקהלה מספרת איך היה עליהן לברוח בספינה "מהחולות הדקיקים שבפי הנילוס" כדי להימלט "בסלידה מנישואים לבני איגיפטוס ומכוונתם המגונה". אין ספק "שנחיל הגברים האלימים, בני איגיפטוס" יפליג בעקבותיהן "בספינה חופזת". הן מתפללות לזאוס שרודפיהן "ייתקלו בחבטות הסער ובסופה, בברק וברעם וברוחות עמוסות המטר ויישמדו בים המשתולל".
דנאוס רואה קבוצת אנשים חמושים מתקרבת מכיוון העיר. הוא מבקש מבנותיו להתקרב למקדש ולהראות את "ענפיהן הלפופים צמר צחור, אותות קדושים לזאוס הכופה יראה". פלאסגוס, מלך ארגוס, נכנס בכרכרה מלווה בחיילים. הבנות מציגות עצמן "מגזע ארגוס אנו" ומספרות איך נמלטו מחמישים בניו של דודן כי אף אחת לא רצתה "להיות שפחה לזרע איגיפטוס" ומתחננות בפני פלאסגוס שלא ישלחן חזרה. המלך חושש שהבקשה תביא למלחמה. הבנות מניחות את ענפיהן על המזבח ומכריזות שהן מוכנות להתאבד על־ידי כריכת צעיפיהן וחגורותיהן סביב צוואריהן. פלאסגוס מבטיח לכנס את האספה של האזרחים ולתת לדנאוס לדבר עימם. האזרחים הם שיחליטו אם להעניק מקלט לנמלטים.
פלאסגוס ואנשיו עוזבים מלווים בדנאוס. המקהלה יורדת מהתל ומתפללת לזאוס בתחינה אל "מלך המלכים, הרחק מצאצאיך את הגברים האלימים האלה והשלך לים הארגמני את ספינת ההרס השחורה". דנאוס חוזר עם חדשות טובות: בני ארגוס הסכימו פה אחד להעניק מקלט לנמלטים ואת הזכות להתיישב בארגוס: "קיבלנו זכות לשכון בארץ בחירות ובמקלט כמוגנים מכל חוטף". דנאוס עולה אל המקדש ונושא מבטו אל הים. הוא רואה צי ספינות ואומר לבנותיו המפוחדות להיות אמיצות תוך שהוא ממהר אל ארגוס להזעיק עזרה. "הם ילחמו למענכן, אין לי ספק", הוא אומר ויוצא לכיוון העיר. עד מהרה מגיעה חבורה של מצרים ובראשם כרוז. הנשים המבוהלות נמלטות אל המקדש. הסצנה הבאה מותחת מאוד, ואז מורה להן הכרוז: "מהר מהר אל הספינה, שאו רגליכן, רוצות שיער מרוט, שיער מרוט, כוויות, שייכרתו ראשים נוטפי דם? מהר מהר ארורות אל הספינה!" הנשים מתנגדות ומקללות. המצרים מתקדמים בקצב לכיוון המקדש, אבל פלאסגוס ואנשיו החמושים מגיעים ברגע האחרון. הכרוז מאיים: "אלך ואספר זאת לבני איגיפטוס", ועוזב עם אנשיו.
מבקשות החסות מסתיים בתפילת המקהלה אל זאוס. העלילה ממשיכה בחלק אבוד, בנות דנאוס, שבוודאי עסק בנישואים שבסופו של דבר נכפו על חמישים בנותיו של דנאוס וברצח בעליהן בליל הכלולות.
מאז שנות ה-50' העלו כמה חוקרים תאוריה אחרת ביחס לסדר של מחזות הטטרלוגיה. ההנחה היא שמבקשות החסות הוא הראשון, לאחריו המצרים ולבסוף בנות דנאוס. על פי השחזור, מלחמת בני ארגוס במצרים (שעליה רומזים במחזה מבקשות החסות) אכן מתרחשת. המלך פלאסגוס נהרג בקרב, ודנאוס עולה למלוכה בארגוס. הוא נושא ונותן על הסכם שלום עם איגיפטוס, כשהתנאי הוא נישואים של חמישים בנותיו עם חמישים בניו. יש לציין עם זאת שדנאוס ובנותיו מתכננים לרצוח את בעליהן של הנשים בליל הכלולות. בנות דנאוס פותח ביום שלאחר החתונה ומתרכז בהיפרמנסטרה, הבת שחסה על חיי בעלה לינקאוס. דנאוס, שכועס על כך שלא צייתה לו, מצווה על כליאתה. בשיא העלילה לינקאוס הורג את חמו. הוא ואשתו מקימים שושלת יציבה בארגוס. 49 הבנות הנוספות מקבלות חנינה על הרציחות שביצעו.
המחזה הסטירי אמימון שנלווה לבנות דנאוס הוא סיפור על אחת מבנותיו של דנאוס. אמימון נשלחה להביא מים בכפר בארגוס, שם הותקפה בידי מקהלת סטירים שניסו לאנוס אותה. היא קראה לפוסידון לעזרה. הוא מייד הגיע, הבריח את הסטירים ואז שכב עם אמימון. לאחר מכן במחוז לרנה, פוסידון מכה באדמה בקלשונו והדבר גורם לנביעת מעיין במיוחד בשבילה.
פרסים: הטטרולוגיה בנות דנאוס זכתה במקום ראשון בשנת 463 לפנה"ס בחגיגות דיוניסיוס באתונה.
הערות
12 הציטוטים בפרק מתוך מבקשות החסות בהוצאת שוקן, 2011. מיוונית: אהרון שבתאי.
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
