מולייר ארבעה מחזות

פתח דבר

אלי ביז'אווי

האסופה הזאת היא התגשמות של חלום שכלל לא חלמתי. אם מישהו היה אומר לי לפני חמש עשרה שנה שאתרגם מחזות של מולייר, ושהם ישוחקו על במות התיאטרון ויילמדו בבתי הספר, הייתי חושב שהוא צוחק. אבל לפעמים זה מה שהגורל עושה. צוחק. גם על מולייר, שחלם בכלל לכתוב טרגדיות. למזלנו הוא כשל. כי דווקא בזנחו את ה״גדול מהחיים״ ובהתמקדותו בחיים עצמם, וליתר דיוק בחולשות, בפחדים ובמצוקות האנושיות הבסיסיות ביותר, התגלה כישרונו הנדיר, שאִפשר לו לכתוב עליהן בקולו הייחודי. שילוב של הומור, ביקורתיות ולא פחות חשוב — חמלה. אני לא יודע איזה אדם היה מולייר אבל מחזותיו הם אוהבי אדם. במרכזם ״גיבור״ (לרוב בן דמותו ואף מגולם על ידו במקור) שמתמודד עם חולשה אנושית מוכרת (היפוכונדריה, קמצנות, תאוות מעמד, צורך באמונה, פחד מבדידות) ועובר רכבת הרים מטלטלת, מוקצנת ולכן גם משעשעת (מבחינתנו) עד להתפכחות (אם בכלל). מולייר מבקר את חולשותינו באהבה, ומציב בפנינו מראה שמאפשרת לנו, לצד הצחוק וההנאה, גם מחשבה והפנמה.

פרסומה של אסופה זו הכורכת ארבעה מתרגומיי היא סיומו המשמח של תהליך הפוך: תרגמתי את המחזות בראש ובראשונה לבמה, הם דוברו ושוחקו — עברו דרך פיות השחקנים ואוזני הקהל — ורק אז נדפסו. כך היה גם במקור, מחזותיו של מולייר שוכללו ודויקו לאורך השנים וההצגות על הבמות, לפני שהגיעו לגרסתם המודפסת המוכרת לנו היום.

יופיים, חכמתם וחינם הרב של מחזותיו של מולייר, שבוּ את לבי כבר כשפגשתי בהם בתיכון, אך משהו חצץ ביני לבין הצחוק. לימים הבנתי שנטיית העבר לחגוג את העברית המתחדשת, תוך הַמְרָאוֹת משלביות ומליציות־יתר, התממשה לא פעם על חשבון פשטות הדיאלוג של מולייר ובהירות הסיטואציות שנכתבו והוצגו בשפת המקור. זאת, לצד היותה של העברית המדוברת צעירה ולכן בעלת אוצר מילים מוגבל. וכך, השפה, הגם ששימשה גשר, היא שעמדה ביני לבין הצחוק. אני [הבוגר] רציתי שיצחקו בכיתה.

מחזאוּת ותרגומה נמצאות על קו התפר המרתק שבין עולם הספרות לעולם הבמה, בין המילה הכתובה לזו המדוברת: זו אולי הסוגה הספרותית היחידה שבה המרכיב השמיעתי של הטקסט הוא בלתי נפרד מהטקסט הכתוב, וחשיבות היותו חי, כלומר מדובר ונשמע, היא מכרעת. לכן, השלב הראשון בתהליך תרגום המחזות הללו היה לשמוע את הצרפתית דרך הטקסט הכתוב, ולאחר מכן לצפות בהפקות בשפת המקור. היה לי חשוב לא רק להכיר את הדמויות ואת העלילה לעומקן, אלא גם לחוש קצב התרחשות, טמפרמנט של דמויות, דינמיקה של דיאלוג או מהלך של מונולוג, ובעזרתם לתרגם גם את המחזה שמעבר למילים.

לאחר שמיעת המקור בצרפתית מתחיל המסע המאתגר־מענג אל "לדבר אותו בעברית״, ואין לך שותפה טובה ויצירתית יותר להרפתקה הזו מהעברית בת זמננו, זו שיונקת מהעתיקים שבשורשים, ושתחייתה, התחדשותה וההשפעות עליה מארמית, מיידיש, מערבית, מאנגלית, מרוסית, מצרפתית ומגרמנית, לצד העובדה שאחרי שתיקה בת מאות שנים היא שוב מדוברת, כל אלה  עושות אותה שפה תוססת, גמישה ומשתנית בלי הרף, לונה פארק של אפשרויות למתרגם.

יש לציין שאין סתירה בין עושרה של העברית לפשטות הדיאלוג. ודאי במחזות שנכתבו בפרוזה (דוגמת הקמצן והחולה המדומה), אבל גם במחזות המחורזים־ממושקלים (דוגמת בית ספר לנשים וטרטיף). בתרגומם של אלה מצאתי הנאה מיוחדת דווקא בשל הסד הצורני הנוקשה שבאופן מפתיע מאפשר ומעורר חופש ויצירתיות. ה״מה״, כמובן, נשמר, וה״איך״ משתעשע בהנאה ובחופשיות בתוך המסגרת.

בתור אוהב השפה וחסיד של שפע אוצרותיה, נטיית הלב שלי בתרגומים אלה כמו באחרים הייתה לקרב את המחזות אל הקהל הישראלי באמצעות אפשרויותיה הלשוניות של העברית, ולא דרך לוקליזציה או ישראליזציה מצמצמת של המחזות. זאת מתוך אמונה שהעברית מגוונת ועשירה דיה וכי אין צורך לכפות עליהם מקומיות שזרה להם.

הניסיון להפגיש בין מחזותיו המבריקים של מולייר לעברית כלבבי, על משלביה, רבדיה, הסתעפויותיה, יכולתה לתקשר וההקשרים התרבותיים שלה שמשתרעים מכאן ועד בריאת העולם, עשו את מלאכת התרגום והניסיון לדבר ״מוליֵירִית בת זמננו״ לחוויה מיוחדת שבסופה מעשה תרבותי שאני שמח בו מאוד.

 

תודה מכל הלב

לתיאטראות השונים, למנהלים ולבמאים שלהם, שאפשרו לי לשמש קול לקלסיקות האלה בעת הזאת.

לחבריי השחקנים, למי שהמילים נכתבו לפיותיהם ולמי שעוד יפיחו בהם חיים בעתיד.

למורים ולתלמידים, שכותבים ומשתפים בחוויותיהם וגם בנוכחותו של הצחוק בכיתה.

לניר רצ'קובסקי על מאמר מרחיב דעת ולב.

לדוד פולונסקי שנאוֹת לפנייתי ונרתם בכישרונו המרגש לאייר אסופה זו.

לשירה חפר, שהיא מו"לית, שותפה וחברה, ולתמר פלד, עדי חבין ורינה ז'אן ברוך מלוקוס, הבית החם לתרגומיי.

לאימא ולאבא על הצרפתית, על התרבות, ועל האהבה לשתיהן ואליי.

ולמשפחה שלי — אוריתה, תמר, נעמה ועומר — על כל מה שהם ועל שהם הכול.

 

ומילה על האיורים

כשפנינו לדוד פולונסקי בבקשה לאייר את האסופה הזו, חשבנו שיהיה מעניין לקשור בין האיורים לעובדה שמולייר עצמו גילם את התפקידים הראשיים במחזותיו והם אינם אלא בני דמותו בתחנות שונות בחייו. ברוח זו, לצד דמותו המשתנה של מולייר, בחר דוד במסכות האקספרסיביות של הקומדיה דל'ארטה, שהייתה כור מחצבתו של המחזאי.

בית ספר לנשים

הדמויות

אַרְנוֹלְף, הידוע גם כמֶסְיֶה דֶה לָה נַיְידֵי

אַנְיֶיס, בת חסותו התמימה

הוֹרַאס, אהובה של אַנְיֶיס

כְּרִיזַאלְד, ידידו של אַרְנוֹלְף

אָלֶן, משרתו של אַרְנוֹלְף

ז'וֹרְזֶ'ט, משרתת של אַרְנוֹלְף

אַנְרִיק, גיסו של כְּרִיזַאלְד

אוֹרוֹנְט, אביו של הוֹרַאס וידידו הוותיק של אַרְנוֹלְף

עורך־דין

Arnolphe, autrement m. de la souche

Agnès, jeune fille innocente élevée par Arnolphe

Horace, amant d'Agnès

Alain, paysan, valet d'Arnolphe

Georgette, paysanne, servante d'Arnolphe

Chrysalde, ami d'Arnolphe

Enrique, beau-frère de Chrysalde

Oronte, père d'Horace et grand ami d'Arnolphe

Un notaire

המחזה הועלה לראשונה בתיאטרון פַּאלֶה רויאל בפריז ב-26 בדצמבר 1662

מערכה ראשונה

תמונה 1

כְּרִיזַאלְד, אַרְנוֹלְף

כְּרִיזַאלְד: אז החלטתָ מחר לבקש את ידה?

אַרְנוֹלְף: לבקש? לא, לקחת.

כְּרִיזַאלְד:      מזל טוב.

אַרְנוֹלְף:            תודה.

כְּרִיזַאלְד: אנחנו לבד, איש אינו מצותת
אז אפשר, בלי חשש, ככה קצת לפטפּט.
תשמע, בְּתור חבר, עליי לומר לך,
אני מאוד חרד מהתוכנית שלך;
איך שלא נהפוך ונדוּש בָּעניין,
חתונה בשבילךָ, זה דבר מסוכן.

אַרְנוֹלְף: ואולי, לְמרבה הכּאב, ידידי
מגרונך מדבר ניסיונך האישי?
עבורך זה הרי צמד בלתי־נִפרד:
אם יֶשנה חתונה — יש גם בעל נִבגד.

כְּרִיזַאלְד: זה עניין של גורל; לא אני, לא אתה
יכולים לכוון מה שאין בו שליטה.
ה"לַעַג־לַנִבגד", הבּוּז שיש בךָ
הוא זה שבגללו אני חושש לך.
עני וגם עשיר, צעיר וּמבוגר
אתה, בלי הבחנה, הִשפּלתָ עד עפר.
עבורךָ זה תחביב להפוך כל תקרית
מִטרגדיה־פרטית לִבדיחה־ציבורית.

אַרְנוֹלְף: בצדק, האִם יש עוד עיר בעולמנו
שֶבּה הבעלים סובלניים כמו אצלנו?
הרי פה הנשים לא עושות שום חשבון
הן עושות מהבּעל צחוק סביב השעון!
אתם גברים? אתם מומחים לאימפּוֹטֶנציה,
שנשארים גברים מכוח האינֶרציה!
אחד, עובד מִבּוֹקר עד צאת הנשמה
חוזר — אשתו מוּתשת; הוא לא מבין מִמה...
אַחֵר, אֶת כל כספו יפקיד בִּשתי ידיה
של מי שֶתְמַמן בו את שְלל מאהביה.
אחד משתולל, רותח מזעם
אַחֵר כבר נואש — מֵבין שאין טעם;
וּכְשֶבְּביתו מאהב הוא מוצא —
הוא לוקח מעיל וּכפפות ויוצא.
באמת, מדוּבּר בִּבדיחוֹת מהלכות
איך אפשר לא לצחוק מִקומֶדיה כזאת?
הצגה בחינם, לא תלך?

כְּרִיזַאלְד:          — רק שים לב
כי קורה לעִתים שגלגל מסתובב.
גם אני לא חירש, לִשמועות, לִרחשים;
אנשים ירכלו כל עוד יש אנשים.
אך אותי לא תראה מקפץ ורוקד
ושמח כל כך מִלשמוח לָאיד.
אם בוקר אחד יתהפכו היוצרות
ידידי, תגלה, שאתה בצרות;
תספיק רק שמועה או חצי־ידיעה
ואתה תהפוך לִבדיחת המאה,
אז...

אַרְנוֹלְף:       — הָסֵר דאגה מִלִבּך, ידידי,
לא יהיה זה פשוט להפתיע אותי.
אֶת טבע האישה מכיר, לצערי;
חוכמות ותחבולות — אך לא בבית־ספרי.
נערכתי. נקטתי מִשנֶה זהירות:
האישה שאֶשׂא היא... מופת של בּוּרוּת!

כְּרִיזַאלְד: אתה, ידידי, לְטיפשה תינשא?

אַרְנוֹלְף: "הנושא לוֹ טיפשה בחוכמה יעשה!"
שאישה משֹכילה על עצמי אעמיס?
בְּמוּדע אֶת חיַי על עצמי להמאיס?!
שֶאָלין בְּביתי מין ברייה מפוּלפּלת
שתובעת ליצוק לחייה תוחלת?!
שֶאֶת אורחַיי תקסים בהבחנה חדה
וּמה אני, סליחה, הָעֵזר כְּנגדה?
לא, לא, איני חָפֵץ בנפש נַעֲלָה,
כזאת רק תמרר את חיי בעלהּ.
אישה קוראת ספרים וחורזת שירה
מִבּחינתי מִדַי מוכשרת לַמִשׂרה;
אני רוצה אישה שֶבּוּרוּתה זוהרת,
שבשבילה חרוּז זה אבן בְּשרשרת!
שֶאִם אגיד: "הגיעו מים עד נפש", תצרח —
ותבדוק שאין הצפה בַּמטבח.
בקיצור, נחוצה לי בּוּרָה שתדע
לברך, לציית ולִתפּור. נקודה.

כְּרִיזַאלְד:    "יפה וטיפשה",  שאיפה נהדרת...

אַרְנוֹלְף: מִצִדי שתהיה גם טיפשה מכוערת!

כְּרִיזַאלְד: אבל שׂכל ויופי —

אַרְנוֹלְף:           — תמימוּת עדיפה,
שתהיה אשתךָ חכמה ויפה.

כְּרִיזַאלְד: "ולקחתָ לךָ — טיפשה"...
מלבד העובדה שנשמע לי מַשְמִים
לחיות עם טיפשה עד גיל מאה עשרים,
תוהֶה, וּסליחה אם איני מנומס,
על מה בדיוק ביטחונך מבוסס?
אתה מצפה ש"טיפְּשתךָ היקרה"
תדע להבחין בין טוב לְבין רע?
כן, אישה חכמה מסוגלת לבגוד
אך עליה לרצות לעשות זאת, בְּעוד
זאת הטיפשה, מוּדעוּת הרי אין לה —
היא תבגוד בךָ כי במקרה הזדמן לה!

אַרְנוֹלְף: מה יפה הטיעון, הנימוק משכנע...
אבל מה? לא אותי! למה זה? לא יודע...

כְּרִיזַאלְד: אז לא אוסיף מילה.

אַרְנוֹלְף:             לכל אחד גישה
לפי דרכי אחליט כיצד לבחור אישה.
אני מתבונן בַּזוּלת זה שָנים,
כדי ללמוד מִניסְיון בעלים אומללים
לִמצוקה מעיקה זו מצאתי פתרון
ועם כל הצניעות, מדוּבּר בחזון:
לפני כמה שנים, בִּכפר קטן נידח,
את האחת מצאתי, הצופֶן פוּענח.
היה בה כל מה שיכולתי לבקש
מִזגהּ הטוב בלט כבר אז, בגיל חמש.
פניתי אל אִמהּ, אישה חסרת פרוטה,
שאלתי אם תסכים לתת לי את בִּתהּ.
האישה הפשוטה לא ידעה את נפשה
והסכימה מיד, היא כל כך התרגשה.
מאז היא גָדְלה, בהתאם לַתוכנית,
בְּמוסד מבודד עם גישה מסורתית.
חינוך ישן וטוב! כמו פעם! בְּמנזר;
שתישאר בּוּרָה עד כמה שאפשר.
וּכמו שאומרים, הסבלנות משתלמת
היא תמימה כמו כִּבשׂה, היא כמעט מטומטמת.
עכשיו היא אצלי, אך בְּבַית אחר;
מבודד, מרוחק, בו אין איש מבקר.
ושָם שני משרתים, פשוטים ממש כמותה,
שתפקידם לשמור על קודש תמימותה.
מול הפשטות שלה אני עומד נִפעם
ולפעמים כמעט צוחק לה בקול רם;
לפני כמה ימים היא באה, הילדה,
תמהה וּמבוּלבּלת —
(נאבק בצחוקו.) תחזיק אותי. תודה.
היא שאלה אותי, עם דמעות בעיניים,
אם ילד בא אל העולם מהאוזניים!

כְּרִיזַאלְד: מאוד משעשע.

אַרְנוֹלְף:         תבוא, תגיד אתה.
הרי אתה מוזמן לסעוד בחברתה.

כְּרִיזַאלְד: תודה רבה, אֶשמח, מֶסְיֶה אַרְנוֹלְף —

אַרְנוֹלְף:        — סליחה!
מֶסְיֶה אַרְנוֹלְף אינו עוד שמי, אז בִּרשותךָ!

כְּרִיזַאלְד: נפלט, מתוך הרגל. סליחה, אַרנוֹ — סליחה!
והאמת, קשה לי להבין אותך:
ככה סתם, בגילך לשנות את שמך?
נכון, רכשתָ שטח, קרקעות וכוּלי...
אבל פתאום לקרוא לך מֶסְיֶה דֶה לָה נַיידֵי?

אַרְנוֹלְף: "דֶה לָה נַיידֵי" זה קצת יותר אני לדעתי
מה גם שהוא נישא בפי כל בני ביתי.

כְּרִיזַאלְד: אז את שם אבותיך החלפת פשוט
בשם שכולו... נפיחה של זחיחות?!
זאת אופנה משונה, אִם יוּרשֶה לי לומר,
רק קישוט בלי מהוּת — בלי כבוד לָעָבר!
כמו ההוא שהייתה לו חלקה קטנטנה
וחָפר מִסביבה תעלה משונה;
והיום סביב ביתו יש בִּיצה, ים של סְחי,
אך אֶת שמו הוא שינה למֶסְיֶה דֶה לָה אִי.

אַרְנוֹלְף:    תחשוב מה שתרצה, "מהות",
           "קישוט" — תשמע לי;
דֶה לָה נַיידֵי הוא שמי, וּבו בלבד תקרא לי.
טוב, בִּרשותך אלך, אודיע שהגעתי.
וּזכור, אתה מוזמן לסעוד כמו שאמרתי.

כְּרִיזַאלְד: (תוך כדי יציאה.)
האיש הזה פשוט יצא מדעתו.

אַרְנוֹלְף: האיש הזה, אִשתו פשוט גמרה אותו...
(דופק על הדלת.)

תמונה 2

אָלֶן, ז'וֹרְזֶ'ט, אַרְנוֹלְף

אָלֶן: מי שם?

אַרְנוֹלְף:   אני. כמעט שבועיים נעדרתי,
הם בטח ישמחו לשמוע שחזרתי.

אָלֶן: מי?

אַרְנוֹלְף:        מה?!

אָלֶן:         ז'וֹרְזֶ'ט?

ז'וֹרְזֶ'ט:                  מה יש?

אָלֶן:                         תלכי־תראי מִי שָמָה.

ז'וֹרְזֶ'ט: תלך אתה.

אָלֶן:        לא, את.

ז'וֹרְזֶ'ט:           תלך, אני לא קמה!

אָלֶן: אז גם אני לא!

אַרְנוֹלְף:         איזו קבלת פנים!
שמישהו יפתח מיד! שני ליצנים!

ז'וֹרְזֶ'ט: מי זה?

אַרְנוֹלְף: אני! "מי זה?"

ז'וֹרְזֶ'ט:         אָלֶן?

אָלֶן:                 מה?

ז'וֹרְזֶ'ט:                זה מֶסְיֶה.
תפתח לו.

אָלֶן:          תפתחי.

ז'וֹרְזֶ'ט:        אני פה עם התה.

אָלֶן:    אני בדיוק מוזג פה לֶחָתול חלב.

אַרְנוֹלְף: אם מישהו מִכֶּם לא ניגש עכשיו
שבוע לא תאכלו פה כלום חוץ מחָצץ!

ז'וֹרְזֶ'ט: אני הרי הולכת, אז פתאום אתה רץ?

אָלֶן: אני, אני אפתח! תכיני תה, אישה.

ז'וֹרְזֶ'ט: בסדר, גש תפתח.

אָלֶן:          סליחה? אין לךְ בושה?!
עליי אַת מצווה? קדימה תפתחי!

ז'וֹרְזֶ'ט: בסדר.

אָלֶן:      מה בסדר? אני אפתח, תלכי!
אני אפתח!

ז'וֹרְזֶ'ט:      אני!

אָלֶן:          אני אפתח לו!

ז'וֹרְזֶ'ט:             לא!

אָלֶן: לא תפתחי לו!

ז'וֹרְזֶ'ט:      לא? אפתח לו!

אָלֶן:               לא וָלא!

אַרְנוֹלְף: עד קצות העצבּים מותחים אותי שני אלה!
(הדלת נפתחת).

אָלֶן: אני, לא היא, מֶסְיֶה, פתחתי את הדלת!

ז'וֹרְזֶ'ט: אני!

אָלֶן:      אַת? אם לא הַכָּבוד לךָ, מֶסְיֶה,
עכשיו אני —

אַרְנוֹלְף: (חוטף מכה מאָלֶן.) אידיוט!

אָלֶן:             סליחה!

אַרְנוֹלְף:            חכה, חכה!

אָלֶן: סליחה, מֶסיֶה, זאת היא!

אַרְנוֹלְף:            מספיק עם השטויות!
מיד לשתוק שניכם. עכשיו רק לענות:
איך כאן? הכול בסדר? אותךָ אני שואל.

אָלֶן: הכול כאן כרגיל... הכול... תודה לאל,
מֶסיֶה, הכול כאן כ —

אַרְנוֹלְף: (לאחר שהסיר שלוש פעמים את הכובע מעל ראשו.)
      תגיד לי תת־פרעוש
אתה פונה אליי עם כובע על הראש?

אָלֶן: צודק, טעות שלי.

אַרְנוֹלְף: (לאָלֶן.) קְרא לאַנְיֶיס. (לז'וֹרְזֶ'ט.) ז'וֹרְזֶ'ט,
היא הייתה עצובה בלעדיי? ת'אמת.

ז'וֹרְזֶ'ט: עצובה? לא.

אַרְנוֹלְף:        לא?

ז'וֹרְזֶ'ט:              בטח, נורא.

אַרְנוֹלְף:                    מה עשתה?

ז'וֹרְזֶ'ט: כּל הזמן רק עמדה בַּחלון וחיכתה.
כּל רחש בָּרחוב מיד הקפיץ אותה;
כּל סוס וְכל חמור חשבה שזה אתה!