וָלֵר, אֵלִיז
וָלֵר:
מה קרה? אֵלִיז מקסימה שלי, אחרי כל הבטחות־האהבה המשמחות שהענקת לי, פתאום מין עצבות כזאת...? אני ברקיע השביעי ואת נאנחת? מה, את מתחרטת, תגידי, על שעשית אותי מאושר? את חוזרת בך מהבטחת הנישואים, שבלהט האהבה אולי כפיתי עלייך?
אֵלִיז:
לא, וָלֵר, אני לא מסוגלת לחזור בי משום דבר שקשור בך. אני נסחפת בִּנעימים בְּסוּפה, שאין בי כוח שיתנגד לה. אבל, לומר את האמת, העניין מדאיג אותי; ואני חוששת שאני אוהבת אותך קצת יותר מִמה שאני אמורה.
וָלֵר:
חוששת? מהחסד שאת מעניקה לי? מִמה יש לך לפחד?
אֵלִיז:
מִמה? מִמה לא? מהמבט הזועם של אבא, מעיקומי־האף של המשפחה, וּמהפה הגדול של כל שאר העולם; אבל יותר מהכול, מזה שיתהפך לְךָ הלב, וָלֵר; מהקור האכזרי שבני המין שלך נוטים להשיב לעברנו כשאנחנו מצהירות אהבה בלהט רב מדי.
וָלֵר:
אל תעשי לי את העוול הזה, אֵלִיז, אל תשפטי אותי לפי אחרים. תחשדי בכול, רק לא במחויבות שלי אלייך: אני אוהב אותך יותר מדי בשביל זה, ואני אוהַב אותך כל עוד אני חי.
אֵלִיז:
אוֹ, וָלֵר! כל הגברים עם אותם דיבורים, מה שמבדיל ביניהם זה המעשים.
וָלֵר:
אז תני לי לפחות הזדמנות לעשות. אל תיתני לְחששות לא־מוצדקים ללחוש לך כל מיני נבואות זעם! החששות האלה מנקרים בך ודוקרים לי את הלב, תני לי זמן, ואוכיח לך באלף־אלפי הוכחות שאצלי הפה והלב שווים.
אֵלִיז:
אַח, באיזו קלות משתכנעים כשאוהבים! וָלֵר, אני מאמינה שהלב שלך לא מסוגל להוליך אותי שולל; שאתה באמת אוהב אותי, ושתהיה נאמן לי; אני לא מפקפקת לא בזה ולא בך, אבל מה עם כל השאר?
וָלֵר:
למה שהם ידאיגו אותך?
אֵלִיז:
אם כולם היו רואים אותך דרך העיניים שלי, לא הייתי דואגת. אני מוצאת בךָ הצדקות לכל דבר שאני עושה בשבילך. להגנתו של הלב שלי מתייצבות מיד המעלות שלךָ והכרת הטובה הנצחית שלי. לא עובר יום בלי שאני נזכרת באותה שעה של סכנה שבה נפגשו מבטינו לראשונה; בנדיבות הלב המפעימה שבה סיכנת את חייך כדי להציל את חיי מבין גלי הסערה. בטיפול העדין והמסור שהענקת לי כשנשאת אותי אל החוף; באהבתך הלוהטת, שלא הזמן ולא הקשיים הצליחו לצנן. אהבה שלמענה עזבת גם מולדת גם הורים ונשארת כאן, למעני, כשאתה מסתיר את מעמדך ומצמצם את עצמך לכדי משרת בבית אבי, רק כדי שתוכל לראות אותי. בעיניי זה לא פחות מִמופלא, ויותר מִמספיק כדי להצדיק את המילה שנתתי לך, אבל אולי זה לא מספיק כדי להצדיק אותה בעיני אחרים, ואני לא בטוחה שהם יבינו מה אני מרגישה.
וָלֵר:
מכל הדברים שאמרת, רק האהבה שלי מקנה לי איזושהי זכות להיות ראוי בעינייך; וּבקשר לחששות שלך, נראה שאבא שלך עושה כל מה שהוא יכול כדי להצדיק את הצעד שלך בעיני העולם; הקמצנות החולנית שלו ואורח החיים הסגפני שהוא כופה עלייך ועל אחִיך יכולים להצדיק גם צעדים הרבה יותר קיצוניים. סליחה שאני מדבר עליו ככה, אבל את יודעת שבהקשר הזה, קשה לומר עליו מילים טובות. אבל אם אצליח למצוא את ההורים שלי, כמו שאני מקווה, תראי שמהר מאוד הוא ייתן את ברכתו. אני מחכה בקוצר רוח לְחדשות, הן לא יאחרו להגיע. ואולי כדאי שאצא ואביא אותן הנה בעצמי!
אֵלִיז:
לא, וָלֵר, אל תלך, בבקשה. נסה רק להמשיך ולפלס דרך אל הלב שלו.
וָלֵר:
את רואה כמה אני משתדל ואילו מעשיות בדיתי כדי לזכות לשרת אותו; איזו מסֵכה של חביבות ותמימות־דעים־תמידית אני עוטה על עצמי כדי למצוא חן בעיניו, ואיזו דמות אני מגלם לפניו יום־יום כדי לרכוש את חיבתו. אבל אני מתקדם יפה, ולומד שאין דרך טובה יותר אל לבו של אדם מאשר להתקשט לעיניו בדעותיו, לצטט באוזניו את שנינוּיוֹתיו, להלל לפניו את מגרעותיו, ובכלל — להריע לכל מעשיו. ואין צורך לחשוש מהתרפסות מוגזמת; אפשר לשַטות בזולת באופן גלוי, כי גם הפיקחים ביותר נופלים בְּהנאה ברשת החנופה. אין דבר שהוא חצוף או מגוחך מדי, אפשר לבלוע כל דבר כל עוד הוא מתובל בתשבחות. נכון שהכּנות והיושר קצת סובלים מהלוליינות הזאת; אבל כשאתה צריך מַשהו מִמִישהו: מה שֶהוא — זה מה שצריך! וכיוון שזו הדרך היחידה לקנות אמון בימינו, אין זו אשמתם של המתחנפים, אלא של הצמאים לחנופה.
אֵלִיז:
אבל למה שלא תנסה גם לשתף את אחי ולהיעזר בו, למקרה שהמשרתת תחליט פתאום לחשוף אותנו?
וָלֵר:
אי אפשר גם וגם; התפוח, במקרה הזה, נפל כל כך רחוק מהעץ, שאי שאפשר לרכוש, בו־זמנית, אֶת אמון שניהם. אבל נסי אַת לדבר עם אחיך, אתם מספיק קרובים כדי שישתכנע לפעול לטובתנו. הנה הוא בא. זה זמן טוב לדבר אתו, ואל תגלי לו עלינו יותר ממה שצריך.
אֵלִיז:
אני לא יודעת אם אני מסוגלת לספר לו דבר כזה.
